<< חזרה
בוכים ומוחים: האנדרטאות הספונטניות בכיכר החטופים בתל אביב
אירועי ה-7 באוקטובר הולידו תופעה חזותית חוצת גבולות: ברחבי ישראל ובערים רבות ברחבי העולם נוצרו ביטויים חזותיים ופרפורמטיביים שביקשו לעורר מודעות למתקפה ולקרוא לשחרור החטופים מעזה. מאמר זה דן בתופעה זו דרך רעיון "האנדרטאות הספונטניות", מושג המאתגר את פרקטיקות ההנצחה המסורתיות באמצעות שימוש במרחב הציבורי ובחפצים יומיומיים מן המצוי, והפיכתם לביטויי אבל וזיכרון. המאמר בוחן את ההתפתחות הייחודית של הפרקטיקות הספונטניות בישראל – החל משימוש בשרידי קרב אחרי מלחמת העצמאות ב-1948, דרך מחוות ספונטניות בעקבות רצח רבין ב-1995, מחאות קרנבליות בשנות האלפיים, ועד ביטוייהן האחרונים בשנת 2023 בכיכר החטופים.
ב-20 באוקטובר, כשבועיים לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר, הוצב ברחבת מוזיאון תל אביב שולחן שבת ארוך וסביבו 203 כיסאות ריקים, כמספר החטופים שהיו ידועים אז. למרות שתל אביב הייתה עדיין נתונה תחת מתקפות טילים והוטלו הגבלות מחמירות על התקהלויות ציבוריות, השולחן המרשים וטקס קבלת השבת שנערך סביבו עוררו הדים נרחבים ועניין ציבורי רב. תוך ארבעה ימים אימצה רחבת מוזיאון תל אביב זהות חדשה כ"כיכר החטופים והנעדרים" בטקס שבמהלכו הופרחו בלונים והוצב שלט רחוב מאולתר.
עד מהרה הפכה הכיכר למוקד פעיל של מיצבים חזותיים שהפנו את תשומת הלב למשבר החטופים בעזה. מיצבים אלה כללו חפצים מאולתרים שסימלו רעיונות מופשטים של חופש ותקווה, חלקם הזמינו את הציבור להשתתף באמצעות כתיבה וקשירת סרטים; אחרים דימו את תנאי השבי של החטופים, וכללו בין היתר כלובים ומנהרות. מיצבים אלה הכשירו את הקרקע למגוון פעילויות, בהן פרפורמנס, מפגשים קהילתיים, עצרות, שידורים חיים של שחרור חטופים ואף סיורים מודרכים, שמשכו תיירים ותלמידי בתי ספר.
כיכר החטופים לא הייתה האתר הראשון שבו הופיעו מחוות מסוג זה, אך היא הציתה תופעה חסרת תקדים של מחוות חזותיות שהתפשטו ברחבי המדינה. בתקשורת הישראלית כונו מחוות אלה לעיתים בשם "מיצגים" – מונח הדומה פונטית ל"מיצבים", המונח המועדף על קהיליית האמנות המקומית.
ה"מיצגים" התאפיינו בדרך כלל במצבור של חפצי יומיום, כגון כיסאות, נעליים, בלונים, נרות, עגלות ילדים ובובות פרווה, שסודרו במספרים ספציפיים המייצגים כל אדם שנחטף לעזה. תופעה זו חרגה מעבר לגבולות הלאומיים – מיצגים דומים הופיעו בערים רבות ברחבי עולם, בין היתר בניו יורק, ברלין, אמסטרדם, מילאנו, לוס אנג'לס, בואנוס איירס ומלבורן, וברוב המקרים אורגנו על ידי קהילות ישראליות ויהודיות מקומיות.
מאמר זה בוחן את המחוות החזותיות ברחבת מוזיאון תל אביב, שקיבלה את שמה החדש בעקבות הצבת המיצב הראשון ב-20 באוקטובר, 2023. התופעה ברחבת המוזיאון נבדלה ממחוות חזותיות אחרות בישראל ובעולם בשל התפתחותה המתמדת, שהפכה את הכיכר לזירה דינמית של פעילות חברתית.
המאמר קושר בין מיצגים חזותיים אלה לבין המושג "אנדרטאות ספונטניות" (spontaneous memorials) – פרקטיקה המבקשת לאתגר ולהגדיר מחדש את אוצר המילים של אנדרטאות ומוסדות זיכרון מסורתיים. הספרות הענפה העוסקת באנדרטאות ספונטניות, וכן בצורות עכשוויות אחרות של הנצחה בעשורים האחרונים, ניגשת לנושא בדרך כלל דרך לימודי הזיכרון. ואכן, אנדרטאות ספונטניות, בדומה לאנדרטאות מסורתיות, מתפקדות ככלים של זיכרון ואבל בעקבות אירועים טראומטיים.
מאמר זה מציע פרשנות מנוגדת לאנדרטאות ספונטניות – לא בהכרח כ"מחוזות זיכרון" (lieux de mémoire), כפי שכינה זאת ההיסטוריון פייר נורה, אלא כאתרים דינמיים המעצבים באופן פעיל את המציאות והופכים מרחבים ציבוריים לזירות של מעורבות חברתית. המאמר מדגים כיצד האנדרטאות הספונטניות בכיכר החטופים נבדלו מפרקטיקות נגד אחרות: בעוד אנדרטאות ספונטניות מנציחות לרוב את המתים, אתרי הזיכרון שנוצרו בעקבות ה-7 באוקטובר התמקדו ביותר ממאתיים אנשים חיים לכאורה – גברים, נשים, ילדים וקשישים. חלקם שבו במסגרת מבצעי חילוץ ובעסקאות חילופין, בעוד הכיכר המשיכה להתפתח.
המאמר נחלק לשני חלקים. החלק הראשון בוחן וממסגר את הקטגוריה של אנדרטאות ספונטניות, ולאחריו מובאת סקירה קצרה של פרקטיקה זו בישראל. החלק השני בוחן את אופיין הייחודי של האנדרטאות הספונטניות בכיכר החטופים. בהתכתבות עם המונח השנוי במחלוקת שאומץ בתקשורת הישראלית, אנדרטאות אלה שילבו את אוצר המילים המונומנטלי של ההנצחה עם איכויות של חפצים דינמיים ופרפורמטיביים. בסופו של דבר, כך אטען, מיצבים אלה קראו לפעולה ולמעורבות באמצעות עימות הציבור עם הטראומה המתמשכת של החטופים.
לקריאת המאמר המלא באנגלית: