הצדקות למדינת לאום דמוקרטית

ההצדקה מן הזכות להגדרה עצמית

לעמים יש זכות טבעית לממש את זהותם ותרבותם הלאומית במדינת לאום.

צידוק זה איננו ממוקד בזכויות הפרט, אלא עוסק בזכויות של קבוצות קולקטיביות לאומיות, בְּחֵירוּת פוליטית של עמים (כמו ישראל - שבה העם היהודי, כאומה בעלת מורשת מובחנת ועשירה, זכאי למדינת לאום למימוש תרבותו).

ההצדקה הליברלית על פי הזכות לתרבות

לבני אדם יש זכות לתנאים שיאפשרו להם לפתח את תרבותם בצורה מיטבית.

מדינת לאום היא הכלי המיטבי לפיתוח תרבותי מלא של אומה, ולכן יש לשאוף להעניק לכל תרבות לפחות מדינה אחת.

ההצדקה תלויה בשמירת זכויות הפרט של כלל האזרחים, וכן בהכרה בזכות של קבוצות אחרות לביטוי לאומי (כמו ישראל - מדינת הלאום היהודית היא המקום היחיד בו המרחב הציבורי מונחה על ידי התרבות היהודית: שפה, ימי שבתון, סמלים, רוב יהודי).

ההצדקה על פי חשיבות הסולידריות

מדינת לאום אתנית-תרבותית היא בסיס לסולידריות חזקה בין רוב האזרחים בגלל הקשר הלאומי ביניהם, ושותפות גורל היסטורית.

סולידריות זו מחזקת את יציבות המדינה (מונעת מלחמות אזרחים), מחזקת דאגה לרווחה (כמו ישראל - שבה הסכמתם של רוב אזרחי ישראל על הגדרתה כמדינה יהודית מחזקת את הסולידריות, ומסייעת לחוסנה של המדינה).

ההצדקה על פי עקרון הכרעת הרוב

"הכרעת הרוב" הוא עקרון יסוד בדמוקרטיה.

כאשר רוב האזרחים רוצים בכך, מתחייב מעקרון הכרעת הרוב לעצב את המדינה כמדינת לאום (כמו ישראל - שבה רוב הציבור תומך בהגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולכן על פי עקרון הכרעת הרוב עליה להיות כזו).

ההצדקה במקרה היהודי - על פי הזכות לביטחון ומניעת רדיפות

לבני אדם יש זכות לחיים ולביטחון, ובמקרים של רדיפות ואיום - מדינת לאום מהווה מסגרת מיטבית למניעתן.

העם היהודי מאוים במיוחד על ידי אנטישמיות, שלא נעלמה מן העולם.

מדינת ישראל דואגת יותר מכל מדינה אחרת למימוש זכותם של יהודים לחיים ובטחון.