אלון שירת כלוחם ביחידה לתיאום פעולות אכיפה (מתפ"א) של משטרת ישראל. בהודעה שפרסמה המשטרה נאמר: "גבורה תחת אש - אנו מודיעים בצער ויגון רב על נפילתו בקרב של רס"ל אוראל שלום אלון, לוחם ביחידה לתיאום פעולות אכיפה (מתפ״א), אשר פעל בעוז ובחירוף נפש מול האויב בקיבוץ בארי". 

מאז שהיה אוראל אלון ילד צעיר, אמו טלי אלון חששה כי יבוא יום והיא עלולה לאבד את בנה האהוב: "ברגע שאוראל נולד הרגשתי איך חתיכה מהלב שלי נתלשת ונמשכת אליו. היה לנו חיבור מדהים ואהבה ענקית. כל הזמן חייתי בתחושה ממשית שיום אחד אאבד אותו. שנים הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית כדי להתמודד עם התחושה. אחרי שסיים שירות צבאי קרבי, משהו בי נרגע. התנגדתי שיתגייס למשטרה, אבל עד לרגע שהודיעו לי – עוד האמנתי שאמצא אותו חי". 

טלי: "ביום שישי האחרון שלו, ערב חג שמחת תורה אוראל היה בבית, ולאחר מכן נסע לפעילות בירושלים. הוא חזר לפנות בוקר ומוקדם בבוקר העיר אותי ואמר שהוזעק לפעילות בעקבות חדירת מחבלים בדרום. עזרתי לו בהכנת התיק והוא היה טרוד בטלפון בניסיון להבין את המצב. 

"הוא מיד אמר 'זה משהו רציני'. אוראל ירד לרכב ושכח מפתח, במקום לזרוק לו, ירדתי אליו ואמרתי לו: 'אוראל אל תהיה גיבור, אם צריך, תתחבא'. הוא הוריד את הראש שאני אתן לו נשיקה בלחי והתחבקנו. אמרתי לו 'תזכור שאתה צריך לחזור אלי ואל נעה' (בת זוגו) והוא נסע. לא הבנתי שאנחנו נפרדים".

טלי צפתה בחדשות: "הראו מחבלים, אבל עוד לא הבנתי את גודל האירוע. אוראל התכתב איתי ועדכן 'אני באשקלון' ו'אני בשדרות', ואז הודיע 'אני בדרך לבארי'. אני כתבתי לו 'למה?' והתקשרתי אליו. אבל הוא אמר לי 'אמא סליחה אני בכניסה לבארי ואני צריך את ה-WAZE זו הייתה השיחה האחרונה".

טלי: "התמונה התחילה להתבהר והייתה דאגה, ואני הרגעתי את כולם שהוא בפעילות. למחרת הגיעה הדפיקה בדלת, בפתח היו שוטרות ואני צרחתי ונפלתי על הרצפה. אבל הסבירו שהוא מנותק קשר. אני מניחה שידעו שאוראל כבר לא בין החיים, אבל לא היה זיהוי ודאי". מאז חלפו חמישה ימים בהם בית משפחת אלון הפך לחמ"ל בניסיון לאתר את אוראל. 

רק מאוחר יותר הפרטים התבהרו, צוות הכוח של אוראל הגיע לבארי להציל תושבים. "אוראל נרצח בשעה הראשונה כשנכנס לבארי, ירו עליהם והוא אמר לנהג 'איי נפצעתי, אבל אני ממשיך לתפעל', באותה התקלות הוא נהרג". לצידו נהרג גם פקד דן גנות מהקריות. 

טלי: "היה לנו חיבור שקשה להסביר, היינו מדברים בעיניים. אני חושבת שהחשש לאבד אותו היה בגלל שהיה כל כך מיוחד וקרוב אלי. רק כשהשתחרר משירות צבאי החשש ירד. כולם ידעו שאוראל זה הפייבוריט שלי, אני חושבת שאולי בגלל שקיבלתי אותו לזמן קצר החיבור היה כל כך מיוחד, שאחווה ממנו כמה שיותר".

כשצו הגיוס הגיע, החלו גם הוויכוחים: "ביקשתי ממנו שלא יהיה לוחם, אבל הוא התנגד ואמר לי 'אני רוצה להילחם ולשרת את המדינה שלי'. התחננתי שיפסיק שלא ירעיל אותו. זה לא עזר, אוראל התגייס לגבעתי, ואני חשבתי שהוא מפונק ויהיה לו קשה, אבל הוא אמר לי 'אמא את עוד תראי', ושלוש שנים של שירות משמעותי קרבי ולא התלונן פעם אחת. סמכתי עליו".

בתום השירות עבד במיזוג אוויר בעסק של דודו: "התלונן שחייב לעשות את מה שהוא רוצה ודיבר על גיוס למשטרה. ניסינו להוריד אותו מזה, אבל הוא היה נחוש, ובפברואר האחרון הוא החל את השירות במתפ"א והרגיש שזה הייעוד שלו".

כל השנה האחרונה הצטרף אוראל לתפילת ערב שבת בבית הכנסת לצד אביו ודודו:  "אוראל מאוד אהב את התפילות. הייתה לו נשמה ענקית, הוא היה ילד של אהבה עם נתינה ענקית, היה מביא כל שבת עוגה לי ולסבתא שלו, קונה ונותן ברוחב לב. יש לו חברים טובים שהיו באים לכאן בכל שישי, וחברה שכל כך אהב והשקיע בה.

"אהב את הארץ ונלחם למענה בגאווה. כולם מתאבלים עליו, אפילו הכלב שלו 'ניקו' שהיה איתו 12 שנה, ממש בכה. אנחנו נקיים את הצוואה של אוראל ונמשיך לחיות".

במסר אחרון היא מבקשת: "חשוב לי לומר שהבן שלי ושל רבים אחרים לא נרצחו סתם, אנו צריכים להתאחד ולנצח, לתת כוח לעומדים בראש מבלי לחפש אשמים, זה לא הזמן".