"תעבוד בשקט. ההצלחה כבר תעשה את הרעש". את המשפט הזה, מעין מוטו לחיים, כתב ביומנו סרן ניתאי עמאר ז"ל, ע' קצין הנדסה חטיבתי באוגדת עזה, שנפל בקרב עם המחבלים בכניסה לבסיס רעים ב-7.10 בן עשרים ושתיים היה במותו.

נפגשנו לשיחה עם יהל כהן (בת עשרים וחמש) ומטר עמאר (בת תשע עשרה), אחיותיו של ניתאי, כדי להעלות על הכתב את סיפור גבורתו. ניתאי היה יכול להינצל כמו שאר בני משפחתו אם רק היה נשאר איתם בממ"ד באותה שבת. אך לא. ניתאי היה עשוי מחומר אחר. הוא קורץ מחומרים שמהם עשויים מנהיגים וגיבורים. למרות שיצא הביתה לחג, הוא בחר לחזור מיד לבסיס בו שירת. הוא הצליח לחסל מחבלים ולהציל חיים רבים, עד שנפגע.

ניתאי גדל בקיבוץ הדתי-לאומי עלומים שבעוטף עזה בשנת 2001 כבן שני ולו ארבעה אחים ואחיות – יהל, מטר, מעין (בן ארבע עשרה) ועלמה (בת תשע). הוריו הכירו בשירותם הצבאי כבני גרעין בקיבוץ, התאהבו במקום והחליטו ששם יקימו את ביתם ויגדלו את ילדיהם.

הילדים נולדו למציאות של התרעות 'צבע אדום' כחלק מהשגרה. מטר זוכרת כי מאז שהייתה בת תשע, לאחר הפינוי מגוש קטיף, נכנס הצבע האדום לחייהם. המצב הביטחוני ביישוב, הנמצא במרחק של כארבעה קילומטרים בלבד מרצועת עזה, השפיע על חייהם. כך למשל, בעת מבצע "צוק איתן" הגיע ניתאי למצוות, אך העלייה לתורה לא יכלה להתקיים בקיבוץ בגלל הלחימה, וכל בני המשפחה נאלצו להצפין עד המושב אלוני הבשן שברמת הגולן כדי לחגוג לו שם וכדי שהאורחים הרבים יסכימו להגיע ללא חשש.

ניתאי היה ילד אהוב, בולט וכריזמטי. מנהיג מלידה, שתמיד מוקף בהמון חברים. נער יפה תואר, מצחיק ושנון שמאד אהב את החברים שלו בקיבוץ, ואהב לטייל ולשיר. הוא למד בבית הספר היסודי בקיבוץ סעד הסמוך ובתיכון בקבוצת יבנה, בתנאי פנימייה. הוא נמשך למקצועות כמו מתמטיקה, פיזיקה והנדסת תוכנה והיה לו 'ראש כלכלי'. אחיותיו מתארות אותו כנער רציני וחכם אך גם כשובב, שאוהב כיף וצחוקים עם החבר'ה. שתיהן מסכימות על תכונה אחת מרכזית באישיותו – היותו שאפתן וממוקד מטרה. יהל: "מאז שהיה קטן, היו לו חלומות גדולים. הוא חלם להיות טייס, חלם על קריירה בצבא ובאזרחות, תמיד רצה להתקדם ולהשתפר, להיות הגרסה הכי טובה של עצמו". ניתאי לא רק חלם אלא גם עשה, ומגיל צעיר היו לו רעיונות לסטארט-אפים ולמיזמים שונים. עוד לפני גיל עשרים הוא כבר השקיע במניות, עבד כיחצ"ן של מסיבות, הקים חנות ב-e-bay ונכנס כשותף בעסקים שונים. לדברי יהל, בשנות חייו הקצרים הספיק המון, כמו אנשים המבוגרים ממנו בהרבה.

אחרי התיכון למד במשך חצי שנה במכינה בית יתיר – מכינה קדם צבאית דתית שבדרום הר חברון. המקום הוא שילוב של ישיבה תיכונית עם מכינה צבאית, וזה התאים לו בדיוק. בחודשים שלמד שם, הקפיד גם על למידה תורנית עם חברים (חברותא) וגם על ההכנה לשירות הצבאי. גם שם הוא לא הפסיק ליזום. הוא רכש מוצרים ומצרכים ופתח קיוסק עבור התלמידים...

לצבא התגייס בתקופת הקורונה. הוא התחיל את השירות כחייל בהנדסה קרבית, התקדם להיות מ"כ ואז יצא לקורס קצינים. בתפקידו האחרון שירת כעוזר קצין הנדסה חטיבתי. "ניתאי אהב מאד את הצבא," אומרת יהל בחיוך. "תמיד שאף להיות הכי טוב, כבר בטירונות. בכל מה שעשה – הצטיין".

ערב שמחת תורה תשפ"ד. ניתאי יצא הביתה לכבוד החג. מטר מספרת כי בהקפות הראשונות, ניתאי רקד בהתלהבות יוצאת דופן עם ספר התורה, לא ויתר על אף הקפה מתוך השבע, חייך ושר ולא נח לרגע, כשהוא מרכיב את רונה, בתה הקטנה של יהל על כתפיו, בשמחה גדולה.

למחרת, הכול השתנה.

בשבת, בשעה שש וחצי בבוקר התעורר הקיבוץ לקול התרעת צבע אדום. לדברי יהל, הם מיד הרגישו שהפעם זה משהו אחר, חריג. מטחי הטילים, הפצמ"רים והיריות לא פסקו. ניתאי, שהיה חמוש, נכנס לכמה דקות עם הוריו ואחיו לממ"ד בבית, אך לא נשאר. אחרי שהבין שיש חדירה של מחבלים, הוא מלמל לעבר הוריו "צריכים אותי" ואף הודיע שהקפיצו אותו מהצבא (מה שלא היה נכון, בדיעבד...). הוא אפילו לא חיבק את אימו שמא תנסה לעצור בעדו. הוא לקח את המכונית המשפחתית ויצא לכיוון הבסיס. הרכב נעצר בצומת תל גמה, במרחק של כעשר דקות נסיעה מהקיבוץ, כך הראו המצלמות.

מכאן, כל מה שידוע מבוסס על עדותם של עדי ראיה. עד היום לא קיבלה המשפחה דו"ח רשמי שמספר מה בדיוק קרה לניתאי באותו יום נורא.

על דלת המכונית, שנהרסה לחלוטין, נמצאו סימני ירייה. כפי הנראה, ניתאי נתקל במחבלים, נטש את הרכב וירד רגלית עד לכניסה לבסיס. הוא לחם בקרב שהתנהל שם ויחד עם חיילים נוספים, הם הצליחו לחסל בין עשרה לשבעה עשר מחבלים. בשעה אחת וחצי, עוד הספיק להתקשר לעדן חברתו, אך היא לא הספיקה להבין מה רצה לומר. הוא נהרג מיד, מכדור שנורה לראשו. למרבה המזל, גופתו נותרה שלמה ולא הושחתה. על פי האיכון, הטלפון שלו, שנגנב, נמצא בעזה בשעה שתיים.

עדן יצחקוב (גם היא חיילת) וניתאי היו זוג מגיל צעיר. הם תכננו להתחתן, ובסוכות ניתאי כבר דיבר על המועד שבו יציע לה נישואין. גם היא וגם המשפחה לא ידעו דבר עד יום ראשון בלילה, אך היו מלאי תקווה ואמונה שניתאי הצליח להינצל. הם חולצו ללא פגע מהקיבוץ ביום ראשון בשעות הבוקר ופונו למלון בנתניה. בעשר בלילה הגיעו שני קצינים למלון ובפיהם הבשורה המרה.

ניתאי נולד בבית חולים בנתניה ונקבר בנתניה, העיר שמאד אהב. להנצחתו, מתכננת המשפחה לכתוב ספר תורה לעילוי נשמתו ופתחה בגיוס המונים כדי לממן את הפרויקט. בעיני רוחם, הם חולמים לרקוד עם הספר בשמחת תורה בשנה הבאה בבית הכנסת שלהם בקיבוץ.

באותה שבת, בנס גדול, כל תושבי הקיבוץ מלבד ניתאי שרדו. בית משפחת עמאר וביתה של יהל לא נפגעו. המחבלים הספיקו לרצוח עובדים זרים שהתגוררו בפאתי הקיבוץ, אך אנשי כיתת הכוננות הצליחו להדוף אותם לפני שהספיקו לחדור לבתי החברים.

ניתאי נפל בקרב כשהוא עונד לצווארו שרשרת עם תליון בצורת מפת ארץ ישראל. לאחר מותו הכינה המשפחה עשרות שרשראות עם תליונים זהים, אותם עונדים אוהביו, עליהם חרות: "ניתאי בליבי לעד". הם עונדים גם צמידים עליהם חרותות המילים שכל כך אפיינו אותו, בחייו ובמותו: "תעבוד בשקט. ההצלחה כבר תעשה את הרעש".