סרן שילה כהן, בן 24, משדרות. מפקד צוות ביחידת שלד״ג – צוות צ׳יקו. היה בשמחת תורה בביתו שבשדרות. בשעות הבוקר המוקדמות כשהחלו מתקפות הטילים והדיווחים על חדירות לישובי העוטף מיד פעל לחתירה למגע. שילה יצר קשר עם חבריו ליחידה בנסיון לחבור אליהם. לוח הזמנים, הדוחק והדחיפות לצאת אל קו האש, גרמו לו להחליט לצאת באופן עצמאי עוד לפני שהוקפץ. שילה עלה על מדים ועמד בכניסה לבית ברחוב, זיהה רכב אזרחי עם לוחמים בדרכם וביקש להצטרף אליהם. שילה, חמוש באקדח בלבד הבין שבשלב זה הלחימה מורכבת, לקח את הנשק הארוך מאחיו הקטן שגם הוא משרת בצבא, והצטרף לרכב בדרך דרומה בשלב ראשון שילה הגיע לצומת הכניסה לשדרות, פרק מהרכב והחל לבצע סריקות בשיחים אחר מחבלים שמנסים להכנס לעיר. לאותה צומת הגיע צוות של סיירת מטכ״ל שהיה בדרכו לאזורי הלחימה. שילה זיהה את אחד הלוחמים שהכיר מקורס הקצינים ופשוט קבע עובדה שהוא מצטרף לכוח, לקח ציוד של אחד הפצועים שפונה והתקדם איתם במספר התקלויות בדרך; קיבוץ מפלסים, החץ השחור וצומת סעד.

הנקודה האחרונה של הכוח הייתה בישוב בארי, תוך כדי לחימה וטיהור הבתים ממחבלים, נתקל הכח מספר פעמים. שילה הספיק להפצע במהלך הלחימה ברגל וביד, ושילה כמו שילה החליט להמשיך. בהתקלות האחרונה, בה שילה נפל, הכוח חטף אש כבדה של מצד המחבלים. שילה החליט לטפס לטרסה מוגבהת מעט מהבית על מנת להשיב אש ולסגור על המחבלים. שם נפגע באורח אנוש, מותו נקבע דקות ספורות לאחר מכן.
אנחנו כמשפחה, ששילה עבורנו היה ילד, אח מצחיק, מוכשר, חי ואוהב עוד לפני שהוא היה חייל, קצין וחותר למגע, פשוט כי ככה צריך.. אנחנו בעיקר כואבים, מתגעגעים, חסרים אותו אבל מאוד גאים.

באחת השיחות בין סגן שילה כהן לאחותו רביד היא אמרה לו שהיא מוכנה לספוג מעת לעת "סבב" מול עזה, כדי שחיילים לא יצטרכו להיכנס פנימה ולסכן עצמם. אבל שילה, מפקד צוות בשלדג, לא היה מוכן לשמוע זאת ואמר כי תפקיד החיילים להגן על האזרחים. לכן איש לא היה מופתע שכשהחלו האזעקות בבוקר שמחת תורה, הוא יצא להילחם. לאחר ש"תפס טרמפ" עם צוות של סיירת מטכ"ל הוא הסתער עמם על קיבוץ בארי, לחם לחילוץ התושבים - עד שנורה ונהרג.