אמיר,

חמישה שבועות וחצי שאתה לא כאן. שבועות, ימים, שעות, דקות ושניות שבהם הנשימה הפכה לקשה ומכבידה. הגעגוע אליך גדול משנוכל להסביר, גדול מכדי שנבין כי הוא הולך להיות תמידי, ואף גדול יותר ככל שעובר הזמן.

באופן כמעט פרדוקסלי אתה נורא חסר, עד כאב ממש, אבל נוכח כל כך, עד כדי המחשבה המטריפה כי עוד רגע אתה חוזר. הנוכחות שלך כאן, במקום שאותו כל כך אהבת - הבית, החצר, החדר שלך, וכמובן האנשים המקיפים ועוטפים אותנו ללא הרף מאותו יום שבת, משפחה (קרובה ורחוקה), וכל חבריך הטובים שנמצאים כאן על בסיס יומי, ואף נשארים לישון כמו שהיינו רגילים כשאתה בבית, אז גם חבורה משובחת ואיכותית נמצאת איתנו.

"חסר עד כאב, אבל נוכח כל כך". רחלי לביא עם אמיר ז"ל, צילום: מהאלבום הפרטי

באופן טבעי אנו ממשיכים את דרכך ודואגים לשמוע את הפלייליסטים המעולים שלך, ובראשם פלייליסט הלוויה שהכנת מבעוד מועד. אנו מתבוננים ביצירות האמנות שלך, ואפילו קעקענו אני ואבא את הקעקוע שציירת ותכננת לקעקע בעצמך. קעקוע שאהבת הארץ והזהות היהודית בולטות בו בגאווה. אם אתה שואל אותנו, זה צריך להיות סמל המלחמה הזו.

נפלת במוצב סופה אחרי ששלחת לנו הודעה שאתה פצוע, שאתה כנראה מבין שלא תצא משם. נפשנו לא יודעת מנוח מאז אותו הרגע. האם פחדת? האם היה משהו שיכולנו לעשות? האם שקט לך עכשיו? האם פגשת אנשים שנפרדנו מהם? האם אתה רואה אותנו? מה אתה חושב?

אני מתגעגעת לקול שלך ולשיחות איתך, אבא מתגעגע לזמן המיוחד והפרטי שלכם ביחד בנסיעות, לשמיעת המוזיקה שלך. תמר משתגעת מגעגועים לתשומת הלב שלך ולזמן שלכם ביחד.

כולם מתגעגעים, הסבים והסבתות שלך, שנראה שבחודש התבגרו בשנים רבות, בני הדודים שלך, המשפחה המורחבת כולה והחברים שנמצאים כאן בבית כל הזמן, כאילו ממתינים שתשוב.

בחודשים האחרונים התאהבת ורקמת מערכת יחסים עם יובל. אנחנו פגשנו אותה לראשונה בשבעה שלך. כל כך חיכית לחופשה הקרובה על מנת לחגוג איתה את יום ההולדת שלה ושנפגוש אותה לראשונה. קנית לה שרשרת, ואנחנו נתנו לה אותה בשמך.

שמחת להתגייס והיית חייל קרבי גאה בחטיבת הנח"ל, גדוד 50. אהבת את הארץ ואת העם ותמיד אמרת שזו זכות גדולה לשרת בצבא. לאבא ולי היתה הזכות לגדל אותך 19 וחצי שנים מופלאות, ולתמר היתה הזכות לגדול לצידך.

דמותך המדוברת כאן כל הזמן מחדדת ומזקקת את אישיותך המיוחדת, המגוונת. היתה לך נפש של אמן, ציירת ועסקת באמנות בכישרון רב וייחודי. אהבתך למוזיקה ולנגינה היתה בעלת עומקים ותובנות ייחודיות. חקרת את המוזיקה, את מילות השירים ואת הניואנסים בנגינה ובפריטת הגיטרה. ניגנת שעות רבות והגיטרה הפכה לחלק ממך. לפני שבועיים קיבלנו את הגיטרה שהיתה איתך במוצב, היא היתה חשובה לך. היא לא עומדת יתומה בחדר, החברים מנגנים עליה מדי ערב.

היית אוהב אדם. לראות את כמות האנשים שמגיעים לכאן ואת המגוון הרחב שלהם מראה את היכולת שלך לייצר קשרים משמעותיים, ללא שיפוטיות וביקורתיות.

גאלבי, לא יודעת איך מסיימים מכתב למי שכבר לא כאן...

אוהבים ומתגעגעים לעולמים,

אבא, אמא ותמר.

את המכתב לאמיר כתבה אמו, רחלי. סמל אמיר לביא ז"ל מירושלים, רגם קשת מגדוד 50 בחטיבת הנח"ל, נפל ב־7 באוקטובר. הוא הותיר אחריו הורים ואחות. בן 19 היה בנופלו.