"היה אדם טוב לב ואכפתי מאוד שאהב לעזור לכולם"

את הידיעה בדבר מותו של אוריאל, בוגר בית הספר נצח ישראל וישיבת אמית כפר גנים, קיבלה משפחתו אתמול (שני) אחר הצהריים. "אוריאל היה אדם טוב לב ואכפתי מאוד שאהב לעזור לכולם", אומר בכאב אחיו נתנאל. "אהב את החיים ולבלות עם חברים, איתם היה חשוב לו לשמור על קשר. אנחנו בהלם מוחלט. לא תיארנו לעצמנו שיכול לקרות דבר כזה, אני לא מאמין שזה קרה ואנחנו לא יודעים איך לעכל את הבשורה שהוא כבר לא איתנו".

"אוריאל ואני היינו חברים טובים מכיתה ג'", מספר חברו אופיר שקורי. "תמיד היה עוזר לי במה שהייתי צריך, התייעצתי איתו על דברים שונים, הייתה לו אוזן קשבת ברמות הכי גבוהות שיש והיה לו לב זהב. הוא היה חבר נפש שלי ואני עדיין לא מעכל שהוא לא פה איתנו.

"מאז ומתמיד אוריאל רצה להתגייס לגולני. זה היה החלום שלו ושהוא קיבל את מבוקשו הוא ממש שמח. אמרנו לו, כל החברים, וגם המורה שלנו, לדחות את הגיוס וללכת לישיבה קודם כל אבל הוא היה נעול על להתגייס. חבל שהוא לא דחה, כי ככה הוא עוד היה איתנו".  

אני מבקש מההורים לספר לנו קצת על אוריאל. נעמה סגל: "הוא היה ילד מדהים, מתוק וחייכני, סנדוויץ' בין שני אחים – נתנאל הבכור ויעקב הצעיר. הוא נולד בנר חמישי של חנוכה ולכן החלטנו לקרוא לו אוריאל, שם שמסמל אור ושמחה. בגיל שנתיים החלה לו ירידה בשמיעה, ובמקביל גם בדיבור. דאגנו לו והיינו במעקב אצל רופאים, שהמליצו לנו על ניתוח כפתורים. הוא אכן עשה, והמצב השתפר. הוא למד בגנים שפתיים וההתפתחות שלו הייתה מצוינת. בבית הספר היסודי למד ב'נצח' בכיתה קטנה, היו לו עדיין קשיים בשמיעה ובדיבור, אבל על הכול פיצתה היכולת החברתית שלו. הוא תמיד היה מוקף חברים. בכיתה ז' הוא התחיל ללמוד בישיבה התיכונית אמית כפר גנים. בהתחלה היה לו קשה, לא כל כך מצא את עצמו בחברה החדשה. כשהרב לבני הפך להיות המחנך שלו בכיתה י', הכול השתנה. הוא התחבר אליו, הרגיש הרבה יותר טוב מכל הבחינות. בזכותו הוא פרח".

מאיפה הגיע החלום של אוריאל לשרת בגולני?

"חמי היה בגולני, הוא שמע מילדות מעשי גבורה מהחטיבה וזה הפך לחלום שלו, להמשיך את דרכו ולשרת שירות משמעותי. הטירונות הייתה מפרכת, היו קשיים ולא היה לו קל, אבל בסוף הוא צלח אותה. גם זה היה בזכות החברים".

מתי נפגשתם בפעם האחרונה?

עדי סגל: "אוריאל הגיע לחופשה אחרי יום כיפור, ונשאר איתנו עד החג הראשון של סוכות, כולל. ביום הראשון של חול המועד הוא כבר נאלץ לחזור, והסעתי אותו לבסיס. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ביקש שנסיע אותו, והפעם הראשונה שהסעתי אותו. הכול היה פורח מסביב, ואני זוכר שחשבתי לעצמי איך באזור הזה בתוך שנייה מקום הכי פורח יכול להשתנות ברגע, אבל כמובן לא ידענו כלום".

האם, נעמה: "בבוקר שמחת תורה שמענו כמו כולם את האזעקות. היינו בטוחים שהיה איזה חיסול או משהו דומה. הגענו לבית הכנסת והתחלנו לשמוע שמועות שיש חטיפות ומחבלים בדרום. זה נשמע מופרך".

האב, עדי: "לא הדלקנו את הטלפון הסלולרי עד מוצאי שבת, הבנו שקורה משהו אבל לא קלטנו את סדר הגודל של האירועים".

האם, נעמה: "רק לקראת מוצאי שבת התחלנו להבין שגם באזור כיסופים הייתה חדירה, והתחילו אצלנו חששות גדולים. ניסינו ליצור איתו קשר, והוא לא ענה. חשבנו שאולי לקחו להם את הטלפונים. ככל שהשעות עברו החששות והחרדות גדלו. ניסינו ליצור קשר עם מפקדים, חברים והחמ"ל, ואף אחד לא ענה. היה כאוס. קיווינו לטוב והתפללנו. ביום שני בשעה שלוש אחר הצהריים הגיעו הדפיקות בדלת, ומיד הבנו שזו בשורת האיוב. מפה התחיל מסע שאנחנו רק בהתחלה שלו. אנחנו עוד לא באמת מעכלים".

האב, עדי: "אנחנו יודעים שהוא מת מתוך גבורה. עד ממש לאחרונה חשבנו שהוא היה בחדר האוכל של המוצב, היום אנחנו יודעים שהוא היה במיגונית עם עוד 17 חיילים, וניהל מול המחבלים קרבות עזים. זרקו לעברם רימונים, ואוריאל הדף את הרימונים החוצה. בסוף המחבלים זרקו מטען רב עוצמה לתוך המיגונית, וזה מה שהרג את אוריאל וכמה מחבריו".

האם, נעמה: "העובדה שהוא נפל על קדושת העם והארץ מקהה את הכאב שלנו. אלה ערכים שהוא קיבל בבית ובישיבה, הוא בנה את עצמו על ערכים של אהבה ונתינה, ואלה הגיעו לידי ביטוי גם בפעולות האחרונות שלו".

כשהאם נעמה מדברת על שתי הרגליים הערכיות של בנה שנפל, אני מביט בעיניהם העצובות של שלושת אנשי הצוות מהישיבה התיכונית שנוכחים בחדר, ומבקש מהם לספר על אוריאל שהם  הכירו.

הדס שמיר: "אוריאל הגיע אלינו בכיתה ז', ומהרגע הראשון היה אפשר לזהות ילד חייכן עם הורים שעומדים מאחוריו ושמאוד חשוב להם התחום התורני. מגיל צעיר היה אפשר לזהות את חברות האמת שיש בו, זה היה הדבר הכי משמעותי. כל חבר שאנחנו פוגשים מציין שהוא היה חבר אמת, אהוב, יקר ואוזן קשבת. אני זוכרת את התפילות שלו. עם כל סערת גיל ההתבגרות והבדיקות שעשה כמו כל נער מתבגר, התפילות שלו תמיד היו בדבקות. גם אם הוא היה נפגש עם החברים בשישי בערב עד לפנות בוקר, זה לא היה מונע ממנו להגיע לתפילה בשבת. לפעמים הוא היה הולך מיד אחרי הבילוי לתפילת הנץ החמה ורק אז חוזר הביתה, העיקר לא להפסיד את התפילה".

הרב לבני שמחוני: "ידוע שבגיל הזה יש בעיה עם לוחות זמנים, בעיקר בעניין של קימה בבוקר. עם אוריאל אף פעם לא היה לי שיח על העניין הזה, הוא תמיד הגיע בזמן. ידעתי שיש לי תלמיד אחד שמגיע בזמן, לא משנה מה. הוא היה עסוק בתפילה ולא פטפט עם חברים למרות שבהחלט היה לו על מה. הוא דיבר איתם, אבל רק אחר כך".

הרב ניצן ברגר: "אצלי יש סגירת מעגל מרגשת בקשר לאוריאל. אני משרת במוצב כיסופים, ממש במקום שבו אוריאל נהרג. מטבע הדברים אני מכיר את הבנים בגיל קצת יותר מאוחר, כשהם מגיעים לישיבה אחרי החטיבה. יצא לי כמה פעמים להיכנס לכיתה של הרב לבני ולהכיר את התלמידים, ובעיקר במסע לפולין שהיה בכיתה י"ב. אין ספק שזה היה מסע חשוב מאוד עבור אוריאל".

הדס שמיר: "הוא חזר מהמסע ואמר שהוא רוצה להשתפר ולהתחזק. המסע הזה הכניס בו הרבה תובנות חדשות על חלקו בשרשרת של העם היהודי".

הרב ברגר: "אנחנו לוקחים את המסע תמיד לכיוון של צמיחה אישית, שלא נחזור כמו שיצאנו. ובמסע הזה התבררה מידת האמת שיש בו. היה באוריאל איזה שקט מבלבל. הרבה פעמים אתה רואה אנשים שקטים ואתה אומר 'בטח אין להם מה להגיד, אין להם עמוד שדרה, הם נסחפים עם הרוח'. אבל אצל אוריאל השקט הזה היה אחר לגמרי. פתאום משהו חשוב היה מדליק אותו והיה אפשר לראות את ה'עם כלביא יקום', ראית שיש לו מה לומר וזה הראה על אש פנימית שלא היו רואים ביום־יום, אבל בהחלט הייתה בו. וכשאני שומע את ההורים עכשיו, אני מבין שהוא ינק את זה בבית".

הרב לבני: "מעולם לא דיברתי עם ההורים של אוריאל על בעיות משמעת, ויש תלמידים שאני מתקשר להורים על הדברים האלה לפעמים ארבע פעמים ביום. כל השיחות היו סביב מה עושים מבחינה רוחנית ואיך מחזקים אותו, כי זה מה שהיה חשוב להורים, זה מה שהיה חשוב בבית. אוריאל אמר לי לא פעם: 'אני יודע מה האמת, אבל אני רוצה לנסות ולבדוק'".

הרב ברגר: "זה עשוי להישמע כאילו אנחנו מדברים על מלאך שהכול עובר לידו, אבל אנחנו יודעים שכדי לסיים מסלול כלוחם בגולני ולהיות בקווים בצפון ובדרום נדרשים הרבה תעצומות נפש, הרבה גבורה והרבה מאבקים פנימיים. ברור לי שאוריאל חרק שיניים על הדבר הזה, וגם לכך היו ניצנים בשלבים מוקדמים. הוא לא ויתר לעצמו, נאבק להצליח, היה בעל רצון חזק, וכל אלה אפיינו אותו מאוד. הוא התנסה לאורך כל החיים עם הקשיים האלה, וכל הישג שלו היה כרוך בהמון מאמץ. שום דבר לא היה מובן מאליו. ברור שהדברים האלה עמדו לו ברגעים המאתגרים של הצבא, ובאו לידי ביטוי מובהק ברגעים האחרונים של חייו".