שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות וחברת הכנסת אורית סטרוק, כותבת היום (שני) על נפילתו ההירואית של סגן אורי מרדכי שני הי"ד ועל הצוואה שהשאיר.

שני הי"ד, היה בן קרית ארבע, תלמיד ישיבת רמת גן, שנפל בבסיס כיסופים

תוך ניהול קרב גבורה עם חייליו נגד מחבלי כח הנוח'בה של החמאס. סטרוק, המתגוררת

בסמוך למשפחת שני הי"ד, הלכה לנחם את המשפחה ומביאה את סיפורו המופלא.

"אורי הי"ד", כותב סטרוק, "סיים מסלול בהצטיינות בבה"ד 1 במסגרת אגוז,

אבל אז ביקש לפקד דווקא על מחלקה בגולני, בגדוד 51, כי רצה לשלב שתי משימות: גם

בטחון וגם חינוך, גם אהבת הארץ וגם אהבת העם. "יש לנו מעכשיו עוד

20 חיילים" – הודיע לרעייתו מרים, ואכן התנהג עם חייליו כאב, דאג

לכל מחסורם וערך גם ביקורי בית. ומצד שני, הקפיד "לקרוע אותם" באימונים כדי

להכין אותם למלחמה, שאורי היה בטוח שתפרוץ".

סטרוק מתארת: "אורי, היה חוקר בנשמתו, ראה את "הפרות הסדר" ליד הגדר, ואמר: אלה לא סתם הפרות סדר, מכינים כאן משהו אחר בחסות הפרות הסדר האלה. התצפיתניות שהגיעו לנחם את משפחתו סיפרו, שבכל ערב אורי היה מגיע ומבקש ללמוד מה היה בגזרה באותו היום, למרות שזה לא היה מתפקידו. ה ברור לו מה מתרחש לנגד עיניו, ולאורך חמשת החודשים בהם שמר עם חייליו בגבול עזה היה אורי חוזר אומר: כאן יפרקו את הגדרות, יכנסו לישובים, ויטבחו ביהודים. הוא ניסה להעביר את התובנות האלה הלאה בשרשרת הפיקוד, אבל לא הצליח, אלה שמעליו ראו באזהרותיו

סטרוק מצטטת את אורי הי"ד: "אני מאמין מאד באיום, וחשוב לי בג'ג שלי להיות חלק מבנין כח איכותי למלחמה הבאה" – כתב אורי הי"ד. ואכן, אורי הכין את המחלקה שלו לקראת המתקפה הזו, שהוא היה בטוח שתגיע. כתוצאה מכך המחלקה הזו היתה בכושר מצוין, וביום פקודה הם לחמו כאריות ("גולנצ'יקים שלוחמים כמו סיירת מטכ"ל" – אמרו עליהם). כשהחלה המתקפה אורי שלח חלק מהמחלקה לקיבוץ כיסופים, והשאיר 6 חיילים אתו

בצומת כיסופים. בשני המקומות, החיילים לחמו ברמת חיילות גבוהה מאד, כשבסופו של יום

קיבוץ כיסופים היה הקיבוץ בו נרשמה הכמות הנמוכה ביותר של אבדות בנפש, ובבסיס

כיסופים אף תצפיתנית לא נפגעה".

סטרוק ממשיכה לתאר את הקרב ההירואי: "אורי נשאר עם ששה חיילים בצומת כיסופים, פרש אותם בקור רוח מול כח הנוח'בה החמוש שהסתער עליהם בהמוניו, ואמר להם: עכשיו נפעל בדיוק כפי שהתכוננו בכל החודשים האחרונים. אורי וחייליו נתנו מכת אש חזקה מאד, והרגו עשרות מחבלים. הם לחמו בצומת עד שנגמרה

להם התחמושת, כלמעשה הם היו מוקפים, ללא תחמושת וכמעט ללא מים. בשלב זה אורי הי"ד הצליח לנווט את

חייליו בין כוחות האויב ללא שום פגע, מהצומת לתוך בסיס כיסופים, במטרה להצטייד בתחמושת נוספת ולחזור להילחם. אלא שאז נפגע אורי מרסיס של פצמ"ר בעורק הראשי... בתום יום הקרב התברר שהמחלקה של אורי, על שתי שלוחותיה, חיסלה מאות מחבלים והשפיעה באופן דרמטי על תוצאות יום הדמים הזה גם בקיבוץ וגם במוצב"."אורי", מספרת סטרוק, שאל: "מה עם ישראל הכי צריך ממני עכשיו?" – כך הגדיר אורי שני

הי"ד את השאלה שהעסיקה אותו בעת גיוסו לצה"ל –"איך אני, אורי שני האדם הפרטי, יוצא מהארבע אמות שלי והופך להיות חלק מהעם המופלא, מהלאום היוצא דופן הזה?"

לדברי סטרוק: "על השאלה הזו ענה

אורי הי"ד שלוש תשובות:

הראשונה – להקים משפחה בריאה גדולה וחזקה. אורי הי"ד זכה להינשא

למרים, ואף להביא את רועי בבריתו של אברהם אבינו במערת המכפלה אשר בחברון, לפני

ארבעה חודשים.

השלישית – להוביל/לקחת חלק בחיזוק צה"ל גם כי הוא כח

המגן שלנו במדינה, וגם כי הוא צבא העם. כמה מרשימה הדרך בה בחר אורי לממש את היעד

הזה.

והשניה – להוביל/ לקחת חלק בפרוייקט התיישבותי

משמעותי. תוך כדי השירות הצבאי, אורי הי"ד החל לגבש גרעין

התיישבות חדש לנגב. ובמוצאי השבת האחרונה, כשהגעתי לנחם את משפחתו, הבטחתי להם,

כשרת ההתיישבות, לפעול למימוש חלומו זה".

סטרוק מספרת: "על שלחן העבודה שלי הנחתי את תמונתו של אורי הי"ד, אליה צורפה רשימת המטרות שסימן אורי לעצמו, (בפתק שנמצא לא נפילתו בתוך מחזור ראש השנה שלו), רשימה מסודרת ומאתגרת, ובתוכה: להתאהב בתורה (לא סתם לאהוב, להתאהב, כפי שלימד אותנו הרב דרוקמן זצ"ל), לעבוד לעבוד לעבוד את ה', עין טובה! לאהוב כל יהודי, לעבוד על מידת הכעס ("בנחת..." כתב אורי), שמחה – לא ליפול לעצבות, לראות את הטוב, לנצל כל דרה, ו... לשון הרע. וואוו, איזו רוח גדולה, איזו אישיות עצומה, איזו רשימה שמאירה כמו אורי עצמו. יה"ר שנזכה ללכת בדרכו, ללמוד מאורחותיו, של עלם-חמודות זה שנקטף מאתנו בדמי ימיו, אבל אורו ימשיך להאיר דרכנו".