מוטי סטי
האחר בספרות, מגלה רגישויות שונות : רגישות אישית שגורמת לעיתים לפוגענות אישית, רגישות לסביבה, רגישות חברתית ובפרט רגישות לאחר בחברה.
סמי מיכאל ע"פ קורות חייו בויקיפדיה, מוגדר בראש ובראשונה כסופר ישראלי וכנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל.
בעיצוב דמותה של הודא ע"י מיכאל, הוא בונה מישהי שהיא כאמור רגישה יותר לסביבתה ובפרט לאחר בחברה. היא יוצרת גשר בין עמים ותרבויות שונות, בין יהודים וערבים - גשר שהוא לא פשוט כלל וכלל לגישור. לא אז כאשר הרומן נכתב ופורסם (1987), ולא כיום בישראל 2018.
משום שהודא עצמה - היא האחרת בחברה: 1. מעצם היותה ערביה הנחשפת ומעריצה את היוצר המוערך יהודה עמיחי.
2. היא ממשיכה להיות האחרת בכך שיוצרת קשר רומנטי עם יהודי - בתור ערביה, מתנתקת מדתה באופן יחסי ולבסוף מאבדת את בן זוגה היהודי לטובת "הסכסוך".
3. בן זוגה, אבי בנה, הוא האחר - מעצם היותו עולה יהודי רוסי, אשר בוחר בערביה כאהובת ליבו, אם ילדיו, והרעיה הממתינה לו בביתו בזמן שהוא לוחם בחסות צבא ההגנה לישראל - נגד העם הערבי. נגד העם של אהובתו.
גם במאמרה של ד"ר ח'אולה אבו בקר, בגליון 22 בכתב העת תרבות חברה וחינוך, ניתן לראות התייחסות נרחבת לאחרות כלשונה ולשוויון, זאת ע"י היטמעות החברה הנכנסת אל המדינה הקיימת, ספיגת השפה התרבות והמנהגים של המדינה המתיימרת להכיל ולעטוף.
הודא היא הנכנסת אל הישראליות - למרות שהייתה חלק מהרכבה של מדינת ישראל או לפחות של שטחה קודם לכן.
אלכס בן זוגה ובחיר ליבה הנדרש להיטמע בחברה היהודית-ישראלית, לשרת בצבא, להוכיח נאמנות.
גם מילון ובסטר מפרש את האחר כ-נוסף, נספח, שונה, וכך גם האחר מרגיש במדינה שהוא מבקש לקחת חלק בה, וכך גם החברה נותנת לו להרגיש - כאחר, כשונה, ובעיקר - כנספח.
על פי מאמר זה ניתן לשער ולהבין שהאחר מבטל את עצמו בחברה הכוללת, כך על פי פאולו פריירה, המחנך הברזילאי. המיעוט, האחר נמצא במקום בעייתי כאשר הוא מגדיר את עצמו כאחר, כאשר הוא מטמיע את ראיית הסביבה עליו, ומתחיל לחשוב כך ולהאמין בדבר זה.
כך בסופו של דבר הודא מבטלת את עצמה, מתנתקת בלית ברירה מדתה שלה, ממסורותיה ומהדברים שספגה ועצבו אותה. כך היא נאלצת לחשוב היכן לגדל את בנה, האם בכפר ערבי או ביישוב יהודי, האם לגדלו כיהודי או כערבי, האם בגיל 18 יאלץ להתגייס לצבא ההגנה לישראל מטעם חוק, ומטעם מצפון והוכחת נאמנות גם ליחידה הקרבית ביותר. האם יאלץ להקריב את עצמו ואת חייו למלחמה - כאביו? או שמא יאלץ לחיות מן הצד השני כערבי, ייחשב לבוגד משום שאביו היה יהודי, ואולי אף ישלם בחייו על סכסוך ארוך שנים זה...?
לנצח לא ישתייך לאף קבוצה באופן מלא. הוא לא יהיה יהודי באופן מוחלט משום שאמו ערביה, ולעולם לא יהיה ערבי באופן מוחלט משום שאביו יהודי. לנצח חצי משורשיו, 50% מהגנים שלו יהיו מהדת האחרת מזו שיבקש להתקבל אליה. לנצח כל צד יראה בו בוגד, למרות שלא עשה דבר רע בחייו, למרות שהבחירות שנעשו לא היו שלו באופן אישי ולמרות שנולד משום שהיה פרי בשל של אהבה זכה, בלי כל ה-מחסומים.
כך גם ע"פ מאמרה של נורית גוברין. משום שכולנו אחרים, כולנו גרים, כולנו תלושים, כולנו עולים. אם ממצריים, אם מארצות שונות, אם מאירופה, אם מספרד או מצפון אפריקה, אם בעליה הראשונה, השנייה, אם במבצע שלמה אם בעליה הרוסית וכדומה.
אך קל מאוד לשכח זאת במהרה, ולהסתכל על האחר בהתנשאות, לשנוא אותו כאויב, לפגוע בו כזר, ולהטמיע את היותו לא שייך.
משום שכולנו אחרים במובן כזה או אחר. אין יהודי ישראלי אחד ויחיד, אלא ערב רב של גוונים. יהודי, ישראלי, דתי, חילוני, מאמין, אתאיסט, דתי-לאומי, חרדי, מסורתי, חילוני, ימני, שמאלני, אמצע, ימני קיצוני, שמאלני קיצוני, יהודי, ערבי, דרוזי, אשכנזי, מזרחי, ציוני, קיבוצניק, מושבניק, בן עיר, ועוד ועוד ועוד...
כך הודא היא אחת מיני רבים בהגדרתה ה-אחרת, כך סמי מיכאל מעצב אותה, וכך לעיתים מרגיש לי שסמי מיכאל, או יוצרים אחרים שמעיזים הם האחרים מול הרוב המשתלט.
איילה קליין
האחר בספרות, מציג פגיעות רגשית ונפשית כפי שניתן לראות אצל הודא, גיבורת הרומן.
לכל גיבור יש פצע, מציינת נורית גוברין במאמרה. ואכן הפצע של הודא נמצאת בזהות שלה, ברגישותה הגדולה, בהיותה ערבייה בין יהודים, באהבתה לשירת עמיחי היהודי. הפצע הרוחני והנפשי, הוא פצע שממנו מתקשה הודא להיפרד. הוא גם ימשיך וירדוף אותה, בהיותה נושאת ברחמה את בנו של אלכס המנוח.
הרומן "חצוצרה בואדי", עוסק ביחידים פגועים, פצועים, ביחידים שהם כולם אחרים. חלקם מסומנים על ידי החברה, בעיקר הערבים. חלקם מסמנים את עצמם כמו הודא ולעיתים גם אלכס. אצל כל הדמויות ניתן לראות כיצד האחרות עומדת מול החברה ומגדירה את עצמה. הדמויות חשות זרות, פגועות ואחרות, בעיקר אל מול החברה.
הניגודיות הרבה שעומדת בבסיס היצירה, מהווה את חומר הגלם של הספרות במיטבה. ערבים-יהודים-עולים-צברים, כל אלה מאלצים את אותם אחרים להתמודד במהלך כל הרומאן.
מוטי סטי
נורית גוברין, במאמרה "כולנו אחרים" עומדת על מספר נקודות חשובות, בין השאר היא מערערת על תוקפה של איזו "אחרות" בלעדית המגדירה את האדם. בעולם רב תרבותי ובמציאות של בני אדם השייכים למעגלי זהות רבים ומגוונים, מתערער זוג התאומים הסיאמיים, ה"אחר" וה"אנחנו". ממש כמו הרומן בין אלכס והודא, לכאורה מייצגים של זהות מובחנת – היהודי והערבייה – שמתמזגים. העובר בבטנה של הודא מבטל את האחרות, אך גם יוצר אחרות חדשה, כפי שאומרת הודא על עוברה: "אם אגדל אותו ברחוב הערבי, האוכל לספר לו, קודם שישמע מפי אחרים, שנולד שלא מנישואין לאב יהודי? ואם אגדל אותו ברחוב היהודי, הלא בעוד שמונה עשרה שנים...הוא ירצה ללכת ליחידה מובחרת. כי כל חייו ישתדל להוכיח את עצמו מפני שיש לו אם ערביה והוא יהיה זר בין ערבים ובין יהודים." (עמ' 231).
הודא היא ערביה אולם ברומן אין ערביות אחת. ישנם נוצרים ומוסלמים, בני הכפר ובני העיר, לאומנים פלסטינים וערבים ישראליים (לא רק בתעודת הזהות, אלא בתחושת השייכות), ישראליים ופליטים.
(מעניין לבחון את הערבי הישראלי בספרות הישראלית וחיבתו למשוררים העבריים – נעים מ"המאהב" אוהב את אלתרמן, הודא מ"חצוצרה בואדי" מצטטת עמיחי והילדה מ"חוג'א ביאליק" מפזמת את "הכניסיני" של ביאליק... האם זהו טשטוש האחרות או דווקא חיזוקו, הניסיון להתקבל ולדבר את "השפה הנכונה", שפת הרוב?)
לקראת סוף הרומן מגהצת הודא את מדיו של אלכס. גיהוץ המדים סמלי מאוד, הן בהקשר שלנו, והן בהקשרים נוספים (כמוטיב העקידה בספרות הישראלית). קרובה של הודא נהרג בלבנון על ידי חיילי צה"ל, חיילים כאלכס. מלחמת לבנון אליה נשלח אלכס מטשטשת עוד יותר את החלוקות המוכנות מראש – צבא ישראלי נכנס למדינה ערבית, כדי להילחם בארגונים פלסטיניים אך גם לסייע לנוצרים כנגד המוסלמים. למי אמורה להיות נתונה אהדת הודא? לנוצרים? לפלסטינים? לישראל (ולאלכס)?
דמויות נוספות ברומן מטשטשות את האפשרות ל"אנחנו" ו"הם" / "אחר". שתי דוגמאות לכך הן אבו-נחלה, שמהלל את חיסאם, טרוריסט פלסטיני בן משפחתה של הודא, שנהרג על ידי צה"ל, ומכבד מאוד את משפחת "השאהיד הגיבור". אולם אותו אבו-נחלה עשה את הונו מהלשנות לשירותי הביטחון הישראליים על פלסטינים שניסו לשוב אחרי מלחמת השחרור לכפריהם.
גם אמו של אלכס קשה מאוד להגדרה – היא מסורבת עלייה שהייתה פוליטרוקית קומוניסטית. היא רחוקה מהדת ומהלאומיות הישראלית ובכל זאת מתנגדת לחתונת אלכס עם ערבייה. מאידך, היא כורתת עם הודא ברית רגעית כשכלתה המיועדת מצהירה שיכניסו אותה לביתם.
החצוצרה בוואדי, שמו של הרומן, היא אפשרות פיוס, שפה פנימית, אישית ואוניברסלית – שאינה ערבית, עברית או רוסית. קול החצוצרה ברומן אינו תרועת המנונים אלא מבע רגשי. לחצוצרה גם קונוטציות נשיות של רכות, מיניות ופריון (ואין כאן המקום להרחיב, רק ברמז – דבריה של מרי בבית המלון, עמוד 181).
בסוף הרומן אמו של אלכס מחזירה את הודא "למקומה", למגרת ה"אחרות" המוכנה לה: "זונה ערבייה מסובבת לבן שלי את הראש ועכשיו היא באה לגנוב אצלו – חפש עליה". אולם הדבר מתרחש ככל הנראה, רק בחלומה של הודא (ומבטא בין שאר הדברים את תחושת השונות שלה בתוך משפחתו של אלכס – לא רק המשפחה הפרטית אלא גם הלאומית). בפרק הבא, תהלך אלמנת המלחמה (ביטוי החוזר כמה פעמים ברומן בהקשר כבוד) הודא (אף שאינה ממש אלמנה, כיוון שנישואיה לאלכס עוד לא התממשו במרחב הציבורי) בבית הקברות הצבאי בחיפה. היא הרה את הילד המשותף, ומתלבטת אם להמשיך בהיריון או לא. אפשר לראות את התלבטותה, אגב הפסקה בה פתחתי, כהתלבטות באפשרות החיים המשותפים בארץ הזו, ובשאלה האם טוב לילד להיוולד מראש כ"אחר". אחרותו של הבן היא אל מול "אנחנו" שקיים עדיין בשני הצדדים – היהודי והערבי – המתנגד לנישואי-תערובת. אמנם הודא התכוונה להתגייר, והדבר התקבל אפילו על ידי משפחתה (נקודה לא כל כך אמינה בעיניי), אך עדיין אי-הסובלנות קיימת – ודי להיזכר בדיון מאותם שנים בהן יצא הספר, על "אמו הערבייה" של שמעון פרס.
בניגוד ל"אחרות" הערבית המעורערת ברומן, "אחרותו" של העובר אינה ניתנת להפרכה קלה. הוא אחר שאין מאחוריו קולקטיב, ציבור (בניגוד ל"אחר" הערבי-ישראלי), ולכן מצבו פגיע עוד יותר. אני סבור, כי למרות דבריה של גוברין (שאמת רבה בהם), לא ניתן לבטל את עצם קיומה של "אחרות", גם כשה"אנחנו" הופך מטושטש יותר ויותר.
(אביבית גור-ארי)
שאלת החקר – אחרות, סובלנות וגזענות על-פי חצוצרה בוואדי לסמי מיכאל, מעמידה במרכזה שלושה מושגים, השזורים זה בזה, שיש לתרגמם ולבארם טרם כל דיון.
במאמרה "כולנו אחרים – האחר בספרות: בין מיתוס למציאות" מציפה נורית גוברין את הקושי בלהגדיר במדויק את מושג "האחר", וכן מציגה כיצד מושג זה בא לידי ביטוי בחברה הישראלית. ח'אולה אבו בקר במאמרה "11 הערות על אחרוּת, שוויון ורב תרבותיות" ממשיכה את הדיון של גוברין במושג "האחר", תוך התמקדות בחברה הישראלית ובמערכת החינוך.
גוברין פותחת את מאמרה בציטוט מתוך ספר האגדה שבו מוזכר לראשונה המונח "אחר". עולה הפרשנות כי ה"אחר" הוא מי שלא הלך בתלם, כפר בעיקרי האמונה והרשה לעצמו מחשבה עצמאית.
לדעת גוברין, מושג האחר מעלה תהיות ושאלות, שכן זהו מושג יחסי שאינו עומד בפני עצמו אלא תמיד דורש השוואה, תמיד מופיע ביחס למישהו או למשהו.
ההתייחסות לשאלות השונות מובילה לתובנה כי למעשה כולנו "אחרים", "כל אחד הוא אחר ביחס לקבוצה מסוימת, ולא-אחר ביחס לקבוצה אחרת."
בדרך כלל, האחר נתפס כמי שדחוי, מושפל, שונה. "האחֵר, בחברה הוא השונה, מן הכלל. לא פעם האחר הוא הזר, המפחיד, האויב. החברה מתארגנת ומתגבשת מול "האחר" בצדק ובדרך כלל שלא בצדק. הוא הדבק המאחד ומחבר אותה: אויב משותף. השונה, מדגיש בעצם נוכחותו את המחבר בין אלה שמולו". יחד עם זאת, האחר יכול להיתפס דווקא כמי שהוא בלתי שגרתי, יוצא דופן, נבחר.
לדעת גוברין, בחברה הישראלית שולטת כיום "פוליטיקה של זהויות" שבמסגרתה נעשה שימוש מניפולטיבי במושג "אחר". שליטים בעלי אינטרסים אידיאולוגיים ואישיים מכריזים על קבוצות שונות כעל "אחרים". כך למעשה הם מפלגים את החברה הישראלית ומסמנים בה אחרות; אשכנזים-ספרדים, יהודים-ערבים, שמאל-ימין ועוד ועוד. מכאן, עולה גם תחושה בקרב ה"אחרים" שהם "הקרבן" ושלהם יש "מקרבנים". העובדות בשטח (כמו לדוגמא נישואים בין עדתיים בישראל) לא ישנו דבר כל עוד יהיה מי שיתפרנס מן "האחרות" ומן "הקיפוח".
על-פי אבו בקר, "האחר" הוא כל ישות שאיננה אני, איננה דומה לי, לערכים שלי, ליכולות שלי, להווי שלי ולדרך שבא אני חווה את העולם.
השיפוט שלנו כלפי האחר נקבע על פי שתי גישות: א) זה שאנו שואפים ללמוד ממנו, לחקות אותו ולאמץ את "האחר שבו" (בפסיכולוגיה modeling) ב) זה שאנחנו רוצים להתבדל ולהתרחק ממנו (בפסיכולוגיה othering).
הרגשה של "אחר" קיימת גם כלפי "העצמי" ברמה של הפרט והקולקטיב. הפרט הופך להיות זר לעצמו, הוא מאמץ עקרונות, התנהגויות וערכים שהוא איננו מאמין בנכונותם עד תום. הוא חי בקונפליקט פנימי מתמיד בין תפיסתו את עצמו ובין תפיסת ה"אחר" לו. בכדי "להסתדר" הפרט מקבל החלטה סמי-מודעת ומאמץ את דעת האחר כלפיו. תהליך הפנמת הנחיתות של "העצמי" לעומת "האחר" הוא הניצחון האולטימטיבי של השלטת ה"אחר".
לדעת אבו בקר, המטרה הבסיסית של מערכת החינוך והתקשורת היא עזרה לפרט להשתייך אל הקולקטיב באמצעות הוויים משותפים עמו. כדי להשיג מטרה זו, המדינה והחברה שופטות כל מי שמחוץ לקולקטיב שלהן כזר, מוזר ונחות. העקרונות המפעילים את החינוך ל"אחרות" הזולת הם-הם העקרונות של החינוך לאי-שוויוניות הלכה למעשה, חינוך לגזענות. אנשים רבים הנלחמים למען דמוקרטיה ושוויון אינם מודעים לעמדות הבלתי דמוקרטיות הנלוות לפעילות שלהם.
עוד טוענת אבו בקר, כי בחברה הישראלית ישנו תהליך מתמיד של חינוך לגזענות כלפי האחר, כמו גם קיימת לגיטימציה לאימוץ ערכים של עליונות הפרט בתוך הקולקטיב נגד "האחר".
מכאן, שהנחת היסוד שהחינוך בישראל מאמץ את הגישה הרב-תרבותית שגויה. שכן, חינוך רב-תרבותי בנוי בראש ובראשונה על העיקרון של חוסר שיפוט "האחר", ואילו מערכת החינוך מלמדת, מחנכת ומעניקה לגיטימציה ל"שיפוט האחר" ולהיאחזות בתוך הקולקטיב של החזק, הדומיננטי והשליט. יתרה מכך, חינוך לרב-תרבותיות משמעותו שכל צד לומד על הצד השני, וגם על עצמו. ואילו מערכת החינוך איננה מלמדת שירים רוסיים או תרבות אתיופית לדוגמא. משרד החינוך והתרבות הישראלית הדומיננטית משדרים ביקורת ועליונות כלפי תת-תרבויות אלו. מגמה דומה קיימת בהקשר לפלשתינאים בישראל ולתרבויות של המזרח התיכון.
השיפוט הסטראוטיפי של האחר, הלגיטימציה לחנך לדיכוי ולהשפלה הוא כוחה המפוקפק של הגזענות. כאשר יש עיוורון סלקטיבי ואין ביכולתנו לראות את הדיכוי שאנו מפעילים, אנחנו חייבים להפנות את הזרקור על עצמנו ולערוך חיפוש אחר גרעיני הגזענות הטמונים בנו. לדעת אבו בקר, המודעות העצמית של החברה והאמון ביכולתנו וביכולות של האחרים, למרות שהם שונים, הוא הגשר שעשוי להוביל מהסתגרות לקבלת האחר כשווה, שונה ומעשיר.
עינת שני - יחסי יהודים ערבים
גורמים לשסע הלאומי בישראל:
חצוצרה בוואדי מאת סמי מיכאל הוא רומן עברי שראה אור בשנת 1987בהוצאת עם עובד. הספר עוסק בחיי ערביי ישראל, ויחסיהם עם היהודים, הספר מסופר מנקודת מבטה של צעירה ערבייה נוצרייה הגרה בוואדי ניסנאס שבחיפה.
בספר נידון הסכסוך הישראלי הערבי והישראלי הפלסטיני כאשר מדינת ישראל היא למעשה מדינת הלאום. התחושה של המיעוט אל מול הרוב.
• הסכסוך הישראלי-ערבי –שורשיו של השסע הלאומי מתחילים בתקופת ההתיישבות היהודית הציונית מסוף המאה התשע-עשרה בארץ ישראל ובמאבק השליטה על שטחי הארץ שהתפתח עם האוכלוסייה הערבית המקומית בעקבות כך. עם השנים הלך הסכסוך והדרדר ולבש פסים אלימים. עם הקמת מדינת ישראל הלך השסע הלאומי והחריף כאשר כל צד למעשה שולל את זכותו של הצד השני למדינה בשטחי ארץ ישראל בכלל או על חלקים ממנה.
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
הסכסוך הישראל-פלסטיני הוא הגורם המרכזי של השסע הלאומי בישראל:
בעיית הפליטים הפלסטינים במדינות ערב: במהלך מלחמת העצמאות ברחו או גורשו מאות אלפי תושבים ערבים משטחי ארץ ישראל ועברו להתגורר בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה וכן במדינות ערב השכנות כמו לבנון, ירדן וסוריה. רבים מתושבים אלו והצאצאים שלהם חיים עד היום במחנות פליטים ושואפים לשוב אל בתיהם שאותם איבדו או שנלקחו מהם. בשטחי יהודה ושומרון ועד להתנתקות גם בחבל עזה לאחר מלחמת ששת הימים מציאות בה מיליוני פלסטינים נמצאים תחת שליטה צבאית ישראלית ללא יכולת לכונן שלטון עצמאי משלהם ולהבטיח את זכויותיהם.
• מדינת ישראל: מדינת לאום יהודית
מדינת ישראל כוללת בתוכה ב-20% שאינם יהודים, בעיקר ערבים. במצב כזה עצם הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודית, עם הביטוי לכך בסמלי המדינה ובחקיקה בה (כמו חוק השבות) מבססים את דמותה של ישראל כמדינה יהודית אך דוחקים לצד את כל תושביה שאינם יהודים שחשים כי המדינה אינה שלהם ולכן הם אינם חשים חלק מהחברה ואינם מזדהים איתה. במשך עשרות שנים מקבלים ערביי ישראל יחס מפלה בהשקעה בהם מצד המדינה שאמורה להיות שלהם ולכן הם תובעים שוויון זכויות בתור מיעוט שיאפשר להם להיות חלק שווה, ולא משני, בחברה הישראלית.
בעיות המאפיינות את השסע הלאומי בישראל
•זהותם של ערביי ישראל: ערבים בעלי אזרחות ישראלית קבועים בין שיוכים והזדהותם על הלאומיות הערבית ועם גורלו של העם הפלסטיני שהם רואים את עצמם כחלק ממנו לבין השתייכותם למדינת ישראל שכאמור מוגדרת כמדינת הלאום היהודי. אחרי מלחמת העצמאות קיבלו הערבים שנותרו בגבולות המדינה אזרחות ישראלית ונאלצו להתמודד עם מצב בו הם הפכו מרוב למיעוט ואיבדו את יכולתם להגשים את עצמם מבחינה לאומית.
• מתח בין הערבים אזרחי ישראל ובין היהודים אזרחי ישראל: הסכסוך הישראלי-ערבי שעומד ביסודו של השסע הלאומי בישראל מתבטא הן כלפי חוץ ביחסי ישראל עם מדינות ערב והרשות הפלסטינית והן כלפי פנים ביחסים שבין אזרחי ישראל היהודים והערבים. ערביי ישראל מזדהים במידה רבה עם הפלסטינים מבחינה לאומית ומאשימים את ישראל בכך שתושבי פלסטין חיים תחת כיבוש צבאי. בשל אפליה מתמשכת איבדו קבוצות רבות מקרב ערביי ישראל את אמונם במדינה והם אינם חשים שהמדינה היא באמת שלהם ושהיא מחויבת לשלומם. הישראלים מצידם נוקטים במקרים רבים בגזענות כלפי ערביי ישראל ורואים בהם יסוד מאיים ואף לעיתים קוראים לשלול את אזרחותם או לגרשם מהמדינה, מה שכמובן לא עוזר לגשר על השסע הלאומי בישראל.
שולי גבאי- מבוא
מבוא - היצירה "חצוצרה בואדי" מתארת את יחסי היהודים - ערבים דרך מבטו של הסופר.
היצירה מתארת את הודא בחורה כבת 30 ביישנית ומופנמת, ערבייה, העובדת במשרד נסיעות יהודי. הודא אינה נשואה ומבחינת אום הודא, אמה נחשבת כאכזבה בחברה הערבית. למרי סב ואחות המהווה אנטיתיזה לדמותה של הודא.
כנגד כל הסיכויים מכירה הודא דווקא את אלכס היהודי , עולה חדש מרוסיה, מנגן בחצוצרה ועובד כסבל בנמל חיפה על מנת לשלם את מחייתו.
בין הודא לאלכס נרקם סיפור אהבה, כנג כל הסיכויים, סיפור אהבה המתאר באמצעותו את הקשיים הקיימים בין היהודים לבין הערבים במדינת ישראל על רקע מלחמת לבנון הראשונה.
הרומן מתאר את הקושי בניהול מערכת יחסים בין יהודים לערבים, הקושי של הודא ומשפחתה לקבל את אלכס, הקושי שהחברה הערבית תקבל את הקשר ביניהם והקושי של שניה כשברקע מתרחשת מלחמה בין יהודית לערבים ואלכס נאלץ לצאת אל המלחמה.
קושי נוסף הבא לידי ביטוי ברומן הוא הקושי שלאלכס, עולה חדש מרוסיה, יהודי, אשר הוריו אינם שפויים בעיקר אמו וצריך להתמודד עם כל הקשיים. לאלכס הודא ומשפחתה הם סוג של בריחה, הוא מקבל אהבה, יחס וחיבה, הוא אינו שום קושי במערכת היחסים ביניהם לעומת הודא. ממילא אלכס אינו מרגיש שייך בשל קשיי ההסתגלות שלו כעולה חדש עם הקושי הכלכלי, החברתי וקשיי השפה.
ביחידה זו אבחן את הקשיים של אלכס כאחר בחברה היהודית והערבית תוך קישור לשאלת החקר העוסקת בגזענות ואפליה בחברה הישראלית ערבית .