שש שנים

... כבר שנה, איך חלפו הזמנים בשדותינו ...

.זו הפעם החמישית שאנו נפגשים כאן, שנה אחר שנה, להעלות את זכרו של גי.

גם השנה טקס זה מתחיל את הריטואל של הרבעון השני – אפריל-מאי-יוני / ניסן-סיוון-אייר... אומרים שזהו רבעון פרודוקטיבי, זה שמספיקים בו דברים, אבל אצלנו, בלוח השנה, זהו הרבעון הקשה ביותר. אכן, נספיק השנה דברים בו: טקס המלגות, טיול, סדר, אזכרה ושבועות, אבל ייתכן והיינו מעדיפים פחות תאריכים לאזכור. אבל זה לא אומר שהלו"ז הרגיל, הטירוף הזה של המשך החיים, לא ממשיך, ולא מתמזג לתוך אותו "רבעון שני בלוח השנה של האימה".

המשורר כתב: "גם שאלות לשאול אין צורך, ואין תועלת, אין...", אבל במיוחד לאחרונה, במסגרת עבודתי, אני חוזר גם לעסוק באזורים של מדעי המחשב, ואני מוצא את עצמי שב וחוזר על הטענה שהשאלות המעניינות – אלו שצריך להשקיע מאמץ בפתרונן – הן השאלות הקשות. ואני רוצה להוסיף – הבעיות הקשות ביותר הן הבעיות חסרות הפתרון, הבעיות הבלתי-כריעות, שאין אלגוריתם סדור לקבל החלטה בהן בכל המצבים.

החיים, ללא ספק הן בעיה שכזו. אין טעם לברוח מן החיים, מן היום יום, מן המשפחה והילדים, לעולם פשוט יותר של בעיות מתמטיות וחישוביות כאלו ואחרות. אין אתגר יותר משמעותי מאשר לחיות את החיים בקרב המשפחה.

ובכלל, גם בעולם של מדעי המחשב, כאשר אתה מתחיל לעסוק בבעיות המשמעותיות – אתה מגלה, שהן משקפות בצורה יפה את החיים ה"נורמליים" (אם אפשר לקרוא להם כך):

תמיד מחפשים את המסלול מכאן לשם: בין אם מדובר בשאיפות, או בניתוח קוד. אין זמן לחקור את כל המסלולים האפשריים. אין גם יכולת לחשוב על כל מה שהיה יכול להיות .... ואסור אפילו לקוות שתהיה.

ובכלל, אנחנו תמיד מחפשים איזושהי מטריקה, איזושהי יכולת לכמת את מה שעברנו, אבל בסופו של דבר, אין. החיים הם לא בעיה שאפשר להגדיר בה הצלחות בצורה אובייקטיבית. תמיד אנחנו מחפשים את הפתרון הקל, המהיר, החמדני – או את אותו deus ex machina, אותו מכשיר עלילה שיפתור את הבעיה – אבל בחיים האמיתיים, אין התערבות מבחוץ, אין איזשהו solver שיפתור לך את התהיות, אלא "מותר האדם":

כל שנותר לנו הוא רק לחפש יוריסטיקה שבה יהיה המצב טוב יותר. לא בהכרח אידיאלי. לא בהכרח הפתרון הטוב ביותר, אלא הטוב ביותר שמצאנו. הטוב ביותר לאור הנסיבות והתנאים שהובילו אותנו עד לכאן. ובכל זאת, זה הפיתרון בו אנחנו בוחרים. הגענו ליעד. למטרה.

... וכן, אחרי שהגענו ליעד, למטרה, בין אם היא הצלחה בתכנית תלפיות, קורס טיס או משפחה אוהבת, מותר לנו קצת לחזור על עקבותינו – מותר לנו לשאול את עצמנו – האם זה מה שרצינו? האם לכך כיוונו? אם כן – מותר לנוח קצת על זרי הדפנה ולהתבשם קצת מריח ההצלחה, לפחות עד שמגיע הזמן להמשיך למשוכה הבאה – לאתגר הבא, שכן – בסופו של דבר אין "יעד סופי", אלא היעד הוא להמשיך להתפתח, ללמוד ולגדול. גם אם אין דרך טובה לכמת את זה, וגם אם לפעמים אנו תוהים לגבי "מה יכול היה להיות". בענווה, אגיד, שיש לא מעט רגעים בחיי שבהם אני מסתכל אחורה, ושבע רצון ממה שאני רואה, ואני חושב שלגיא היו לא מעט כאלו משל עצמו.

בסופו של דבר, כולנו, החיים, הולכים אל הלא נודע... אל הבלתי נודע, אל זה שאי אפשר להבינו. שאי אפשר לפתרו. ... ומי שכבר איננו איתנו?

"רק הוא בסוף נשאר אתנו / נשאר ושר הניחו לי / הניחו לנו לכולנו ..."?

.הוא כבר השיג את הכל. את הלא נודע

בנימה אחרת, וקצת יותר עצובה, כן, גם החיים משקפים את ה-trade off הידוע – כי אצלנו ככל שעובר יותר זמן, כך פוחת הזכרון, וחבל...

לא אכביר עוד יותר מדי מילים. באנו לכאן, על מנת לציין את זכרו של אחי, גיא קדמיאל, אשר למד כאן, במכון למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת תכנית תלפיות, באמצעות מלגות הבאות לסייע לתלמידי המכון להמשיך ולקדם את לימודיהם, גם למול קשיים חיצוניים אובייקטיביים, אשר אינם מאפשרים להם לנצל את מלוא הפוטנציאל הטמון בהם. אנו מקווים, כי תרומה זו תוכל להקל ולסייע להם בהמשך דרכם.

,ברכות למקבלי המלגות

,תודה לכל מי שבא להשתתף עמנו היום בטקס

,תודה על ההקשבה

.אני מקווה שאנחנו ניפגש כאן עוד שנים רבות

,שלום לכולם 

,שמי נטי

.בחרתי לספר לכם על מערכת היחסים שלי עם מתמטיקה

אפשר לומר שהייתי תיכונסיטית לא מוצלחת במיוחד, את הבגרויות שלי קיבלתי על הקשקש ובתוך הראש שלי כל קשר ביני לבין לימודים ובפרט למתמטיקה היה מקרי בהחלט.

.לאחר התיכון התגייסתי, שם בצבא כבר היה סיפור אחר לגמרי

,עשיתי קורס מפקדים בחיל האוויר ובהמשך יצאתי לקצונה, ובסיום הקורס בבה"ד 1 קיבלתי תחתיי גף הגנ"ק

הרגשתי שמצאתי את עצמי, שאני ממצה את היכולות שלי ובכל זאת משהו הרגיש לי לא מדוייק. מה שנתן לי את התחושה הזו הן השיחות הארוכות עם החיילים שלי שרובם הגיעו מרקע לא פשוט, מצאתי את עצמי לפחות פעם ביום מדברת איתם על העתיד, על סילוק שאיפות בינוניות, על מטרות רחוקות וכמה יהיה קשה להשיג אותן אבל לא בלתי אפשרי ולכן אין סיבה לוותר. חזרתי ואמרתי את הדברים האלה כי לא רציתי שהם ירגישו כמוני ,שאין להם מסוגלות . כי יש בי אמונה באדם לא משנה מאיפה הוא מתחיל ולאן הוא רוצה להגיע.

.ופתאום הבנתי שאין לי אמונה בעצמי

אז סיגלתי אותה, ולמרות הפיתוי להישאר במקום הנוח יחסית שהיה לי בצבא החלטתי להשתחרר ולנסות להתחיל ללמוד, בלי אמונות גדולות, אני לא אשקר

נרשמתי למכינה הקדם אקדמית של העברית ולאט לאט גיליתי שזה הכל בראש שלי, שאם אני בוחרת ללמוד אני מצליחה, שאם אף אחד לא מנסה למשוך אותי למטה אין שום דבר שמונע ממני להתקדם, וגם אם יש

.כאלה אפשר להזיז אותם הצידה מהדרך

,לעומת המתמטיקה והמדעים אליהם התקרבתי רק בשנתיים האחרונות, מזה שנים שאני עוסקת בצילום

נרשמתי ולשמחתי גם התקבלתי לאקדמיה לעיצוב בצלאל במחלקה לצילום. וכיום אני לומדת בתוכנית המשולבת של האוניברסיטה העברית ובצלאל בחוג למתמטיקה עם חטיבה במדעי המחשב ובמחלקה לצילום בבצלאל.

במהלך הזמן הקצר שעברתי עד כה מתחילת השנה הספקתי לגלות כמה המתמטיקה מרכזית בתואר, וכמה היא בלתי נפרדת וקשורה בקשר הדוק לכל תחום אפילו ללימודי בבצלאל: בימים אלה אני עובדת עם חבריי

לתכנית המשולבת על פרויקט שכולל תכנות ועיצוב ולכל לאורכו הופתענו לגלות כמה אנו משתמשים בכלים המתמטיים שהספקנו לרכוש זה עתה. ולצד חוזקה של המתמטיקה השימושית, יש משהו במתמטיקה האבסטרקטית, זו שאינה נתפסת בעין האנושית, שאני מוצאת כ"כ יפה עד שקל לראות כיצד היא נחשבה לאחת משבע האומנויות החופשיות בימי הביניים.

.אני לא אמשיך להלאות בדברים ואסכם בתודה. הצורה בה בחרתם להמשיך את זכרו של גיא היא מוערכת ולא מובנת מאליו

מדבריכם ודברי חבריו ומפקדיו של גיא ניתן מיד לראות כי הוא היה אדם משכמו ומעלה. אתם כמשפחה עברתם התמודדות לא קלה, ולצערי גם משפחתי ואני חווינו אותה, במעמד זה אני בוחרת לא לדבר על הנושא,

בעיקר עקב הכאב שהוא מעביר. לתחושתי לא התכנסנו כאן כדי לחוש את הכאב, שאותו כך או כך אנו חשים ביום יום מבלי שנחליט מתי ואיך.

.תודה שבחרתם לתמוך באנשים שמגיע להם או שאין להם יכולת לתמוך בעצמם. זה לא מובן מאליו

תודה על התמיכה, אשר מעניקה, מעבר לעזרה הכלכלית, תחושה שיש לך גב, מישהו שתומך בך ונותן לך את היכולת להיות הכי טוב שאתה יכול, להשקיע את זמנך בלימודים ולאפשר לך למצות את היכולות שלך.

.פשוט ומכל הלב, תודה

נטי אן בן יתח

.גיא, חלפו 6 שנים מאז שנפרדנו, המון זמן, אך הזכרון עדיין טרי ומוחשי

.לפני 9 שנים הגעתי לטייסת לתפקיד סמ"ט א', כל ההנהלה התחלפה – היחידי שהיה מוסמך והבין מה קורה זה אתה

לנו זו הייתה טייסת חדשה לחלוטין, ללא הכרות מקדימה עם המשימה והמסוק. הידע שלך היה ממש קרש הצלה, וכל דבר חדש או התנסות חדשה היינו קודם באים אליך לקבל את הידע, לקבל עצה והכוונה.

לאחר 3 שבועות בתפקיד מקבלים פ"מ לצאת להפלגה, מסתכלים ימינה שמאלה מי יוצא, ואני מחליט שאני יוצא איתך, לי זו הפלגה ראשונה, אתה יושב איתי ומתדרך את כל הפרטים, כמו מדריך. בצורה מאוד מקצועית ובגובה העיניים, ותמיד עם החיוך השלו והמרגיע.

למי שזה ההפלגה הראשונה שלו יש המון דברים חדשים ולא מוכרים, ערכת לי סיור בספינה, הסברת לי איך דברים פועלים, מה עושים בכל שלב ומה סדר הפעולות בהזנקה.

לי היה זה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לבקש, הרגשתי בנוח לשאול את כל השאלות וללמוד את כל הפרטים, עם תחושה נעימה והחיוך הנצחי.

לאחר כמה שבועות נוספים עלה רעיון לשפר את תהליך המכשירים לכנף, כל מה שהייתי צריך זה רק לרמוז לך על מה הרעיון והכוונה, ולאחר כמה ימים חזרת אליי עם תוצר מצוין, הרבה יותר טוב ממה שחלמתי, היצירתיות, הזיק בעיניים הרצון לשפר ולטייב האופייני כל כך לך.

.אנחנו עדיין טסים על אותה תשתית מכשירים שייצרת עד היום ( 8 שנים..)

לאחר חצי שנה יצאת לקורס מדריכים ונשארת מחובר מאוד לטייסת, שמחנו לשמוע שהוצבת להדריך בבסיסי – ידענו מי מחנך את דור העתיד.

.גיא, השארת חותם משמעותי בטייסת ובכל מקום בו עברת, בדרכך שלך עם השלווה והחיוך הכל כך אופייניים לך

כסמ"ט א' הייתי נוהג להגיד לסדירים בשיחת הפתיחה עת היו מגיעים לטייסת, שזו המשמרת שלהם, וזה העת שלהם להשפיע על הטייסת. מה שהם יעשו זה מה שיהיה. הן בתכנים והן בסטנדרט, האמירה הזו הגיעה לאחר שראיתי מה גיא השאיר בתק' סדירותו בטייסת.

גיא, בכל פעם שאני עובר בחדר תדריכים אני רואה את התמונה שלך ושל שניר עם מסכות האב"כ על הראש, מבסוטים ומחייכים, והנה .אני יוצא החוצה ואתה עומד שם מחייך

.הטייסת הייתה חלק ממך ואתה חלק בלתי נפרד מהטייסת 

איל קינן ( קיש)

מ.ט.        193

אהיה הנער שחסר לו אחיו   7.6.2016

באיילון

יום רגיל

התנועה כבדה ביציאה לרוקח

החום מוכר ואין לחץ להגיע

ואין בכלל סיבה לזכור אותך עכשיו

חוץ מהאיש שצופר בהיסטריה

על פקק התנועה שלא זז ולא מניח ת'דעת

כמו כלבלב מיילל לאדם שיצא את ביתו

הוא צועק ומכה את עצמו והאוטו בלהט

ונשמע שהוא מתגעגע בלי סוף בלי מוצא

לאהוב שלא יספיק לפגוש כבר אף-פעם

.ואם לא הוא - ודאי שאני כן

ודאי שאני כן. את התרגום החופשי הזה עשיתי לשיר של סוזן וגה. שמעתי אותו, שמעתי בו את הגעגוע והכאב, את האובדן. וחשבתי עליך וחשבתי עלי. "מה פתאום?" זו שאלה שנקראת ומנקרת אותנו כל הזמן, שלכאורה פתאום אתה עולה. אני לומד רק יותר ויותר פסיכולוגיה. אני מאמין יותר ויותר שאנחנו כל הזמן בכל – שאנחנו עוברים את מה שאנחנו עוברים כל הזמן. וגם אם לא הייתי מאמין – אני, עדיין הייתי מרגיש את זה. אם אתה רוצה לראות אותי עצוב תן לי לשבת במקום למספיק זמן, וזה יבוא אתה תראה. מידי פעם מוזר לי לחשוב אני אח שלך – שחייכת כל הזמן. זה לא נראה לי כמו משהו שאני עושה. אין תחום בו האובדן שלך לא השפיע עלי. אין חיוך רחב שלא מזכיר לי אותך במשהו. אין יום שעובר, בו אני לא עושה קסמים כדי למצוא דרך לעבור את זה, ואין לי פתרונות מחכים ליפול מהשרוול.

לדחוף את הפיל במדרגות, להכות בבלי-קיים, להחרד מהפסנתר שנופל מאחורי ומתרסק על הרצפה -  ולהמשיך... היום אנחנו במוטיב של שירים לועזיים – אז זה היה REM. שרים על התמודדות שלא רואים, על חיפוש של תשובות שאין.. .הם שרים עלי. על לשמור על הפרחים מלבלבים כשקצר פה כל כך האביב. הוי.

שתדע אני לא כל כך טוב בכאבים. לא באמת. סיבולת נמוכה. לא אוהב את זה. לא התחברתי, מה שנקרא. מישהו שרץ מרתון סיפר לי שכשקשה לך כל כך, אתה ממש מכיר את עצמך – וזה לא כל יום ככה, שקשה. וואלה. תכלס. לא כל יום. החיים שלי טובים אפילו. אבל קשה לי. ואני יודע מה זה. לא צריך מרתון של 42 קילומטר, יש לי כבר 6 שנים שאני רץ בהם עם תיק על הגב ומדלג משוכות. משהו קשה זה להגיד – שהחיים שלי, לפחות השנה, סבבו הרבה סביב המנעות מסבל, ופחות סביב יצירה או הגדלת אחריות או הגשמות. הרבה מזה עבד. חלק לא. לא כל פעם שאני בסלון היפה שלי אני חושב – חבל שלגיא לא יצא לראות, אבל לפעמים. ולא תמיד זה עצוב. לזכור אותך זה לא עצוב. להרגיש את חסרונך זה כן. להתגעגע זה כיף, להרגיש את ההחמצה זה נורא.

*

הבנתי עד כמה משונה זה, שלא ניתן לדמיין אותך עם המשפחה כפי שהיא היום. כל כך הרבה סובב סביב הטיול, האזכרה, יום הזיכרון, פסח. לפעמים אני חושב כמה היית עוזר, מחזק. אבל בעצם לא היינו כאן אם היית כאן – ואם אנחנו כאן, אתה אינך. הנוף שלנו אחר היום. במקום האדמה – ים. קרקע כים.

ואם הקרקע כים

ואתה במצולות נפשי

צבוע בשמיים;

פלגים לוקחים אותי

לשוט רחוק, לחפש

.היכן השמש אבדה לה

הירח, כמוך זורח

כמוני לקוי

.כמו האבל קבוע

.מלווה כמה מהר שלא נשוט

.בחיים שלנו היום, קשה לעמוד יציב. אפשר לצוף, אפשר להיסחף אפשר לטבוע

יש בכחול הזה שלי, שאני עטוף בו, הרבה תקווה – ויש בו הרבה מאוד "דווקא". תמיד, אני עומד על השתקפות של השמיים. כל פרט מהמציאות משקף את מה שקרה לך. הכעס הזה, חוסר ההשלמה שצובע הכל.

*

בתוך כל זה אני חושב על המסוק. על הפלא הזה שידעת לתפעל. הפלא הזה, שמתתרומם ללא תנופה – ממקומו. יוצר לעצמו סערה לעלות השמיימה, וחושף את עצמו לכל הרוחות, כמו לא דומה לדבר אחר בטבע – כמו האדם. מבלי לזוז ממקומו, הוא מתרומם ומזדקף, מכוחותיו שלו - מתוכו, מתוך הסערה שבפנים – הוא דוחף, הוא נוסק. והוא עף. ואין לו כנפיים.

והוא בתעופה חייב להילחם גם בכוחו שלו. להלחם בסחרור שתוקף אותו, להשאיר את עיניו פונות לאופק. שיאו של כישרון זה, הוא כשעומד באוויר – יציב. מאוזן. מחזיק את הקולקטיב, את עצמו ואת הקולקטיב. לכל זה, יש לפתח אינטואיציה חדשה, ללמוד להרגיש את הכוחות שפועלים עליו, ולהגיב בחוכמה, ברגישות, באיזון. וזה לא דומה בדבר לעמידה על הקרקע.

ומשם, לגעת באחר – להפגש ולמצוא מקום – כמו מסוק הנוחת על ספינה, כמוך. לדעת, שהאחר הזה, הרוחות בסביבתו נשברות אחרת. להזהר לא לפגוע, להזהר לא להישבר בעצמך. כמה עדינות, וכמה כוח.

.אני תוהה לעיתים כמה מנסים ללמד אותי במקצוע את מה שלמדתי בחיים שלי, במוות שלך

ההתקשרות משקרת

אז השנה אני באקדמיה. ואני לומד הרבה. הרבה מתקשר, הרבה מתחבר, וגם לעיתים משעמם פצצות, אבל מה לעשות. ואני לומד על חוויית ההתקשרות – על כמה חשובה החוויה הראשונית בחיי תינוקת, עד כמה גישתה לעולם תושפע מהאופן בו יותאם העולם אליה, כלומר – היחס של הוריה. כי אם זה יהיה טוב, סביר כי תגדל בתוכו תחזיק בעמדה הסמויה הזו, שהעולם מקום בטוח. שהעולם נברא בשבילה. שהצדק, ההגיון, האהבה, הם שיעמדו במרכז היחס של העולם כלפיה, והיחס שלה לעולם.

ואני תוהה אם ההתקשרות הבטוחה הזו משקרת. כי אני כך הייתי, וכמשל איוב ראיתי את האכזריות של הרנדומלי; את העובדה שאם יש אלוהים, יש לנו על מה לריב; את התחושה שמספיק קשה מהרגע של לפתוח את העיניים, והקושי לא מפסיק לאורך כל היום.

אני רואה עד כמה יש לבנות מחדש את החיים אחרי אובדן וטראומה. יש לבנות מחדש את ההתקשרות לעולם הזה, כי לא רק אתה נקרעת ממנו – גם אני. אותו "אני" שהיה, אינו זה העומד היום כאן. אותו אור קדמיאל לא יכול, לא היה מסוגל לעמוד מול קברו של אחיו הגדול; האור הזה כאן, שנה שנה, באזכרה, בחלומות, ביום הזיכרון ובים הזיכרון, תחת השמים.

I will show another me.

סיום

מתישהו שמעתי שיר שגרם לי להרגיש שאני בדרך הביתה. ביטחון שכזה, שמרגיש מישהו שהוא בכיוון הנכון. שהוא חוזר למקום ממנו בא. אני מבין היום למה זה כל כך ריגש אותי, שכנראה זה הזכיר לי חוויה אחרת של בית. משהו שהגעגעתי אליו. 5 נפשות, משפחה, כמו האצבעות על כף היד. דבר שהוא חלק ממני. וזה דבר שבלעדיך חסר.

.אבל הביטחון הזה כבר לא זר לי כל-כך

.אהיה אני אחר

אני חושב שאני במקום הנכון. ושאני בדרך. ושיש "אני" אחר היום. כמה שנים אחרי המכה הזו – שבה הפכה הקרקע לים, לא רק למדתי לשחות, גם בניתי יבשה. גם קצת למדתי מחדש לעוף, ויותר חשוב, לנחות. ולמדתי לגעת.

לפעמים זה לא לחזור אחורה. זה מכאן והלאה. ואתה כל הזמן איתי, ואתה כל הזמן חסר. וחסרה לי הדמות שלך ללמוד ממנה כיצד לחיות, ואני חושש יום יום מלעבור אותך בגיל. כי אחי אינו תמונה, גם לא מתחלפת. לאחי אין תחליף. הוא אינו טיול ולא מילים בקבר. גם לא חיוך נצחי. גם לא החמצה גדולה שלי. הוא אדם אשר איננו. ולנו נותר לחיות את זה הלאה. תבוא לבקר אותי בחלום גיאצ'וק. אני מתגעגע נורא.

גיוש, אני מתגעגעת אליך. כשאני מסתכלת על ארבעת הקרובים אליך ביותר, על אור ועומר ומירי ונוני, אני רואה פלא: נס של אהבה אליך ואל החיים.

.לפני חודש שמעתי שיר ישן של רחל שפירא. שיר שמדבר על המשפחה החזקה שלך, שאני שמחה שהיא גם שלי

מי הנחלים

מקיימים את הזרימה

,שנה אחר שנה

.שנה אחר שנה

הם יצננו

,את רגלינו הדולקות

רגלינו הדולקות

.ולא את הנשמה

כמו על נחלים

זרועותינו משתלבות

וגשר מהוות

.לתום ולתקווה

,הכאב הזה

,הכאב המתלווה

גם הכאב הזה

.שייך לאהבה

אנשים יוצאים

וחושבים להתראות

.וזו הכוונה

פעם נקיים

,כי בפתק שבלב

בפתק שבלב

.הכתובת רשומה

כמו על נחלים

זרועותינו משתלבות

וגשר מהוות

.לתום ולתקווה

,הכאב הזה

,הכאב המתלווה

גם הכאב הזה

.שייך לאהבה