/ נַעֲבֹר אֶת הַחֹרֶף וְאַחַר כָּךְ נִרְאֶה"
/ בָּאָבִיב, בָּאָבִיב, בָּאָבִיב
"בָּאָבִיב אֲנִי אֶלְבַּשׁ חֻלְצָה לְבָנָה
גם כן אביב סידרו לנו... השנה הכל מאוד צפוף לי: ליל הסדר, הטיול, יום הזכרון לחללי צה"ל, חלוקת המלגות כאן, בואכה האזכרה וחג השבועות. כמו כל שנה, אבל לפחות לי, השנה הכל מרגיש מאוד מאוד דחוס. אפילו יותר מבעבר.
התחושה הזאת גם מקבלת חיזוק מהעובדה שאני בשלב של החיים שבו אתה בטוח שאתה עסוק עד מעל לראש ולא יכול יותר, ואז בדיוק כשאתה מרגיש מוכן להתייאש, החיים מוכיחים לך, שרק חשבת שהיית עסוק עד עכשיו, ושיש עוד הפתעות... ושיכול להיות יותר עמוס
ואז אתה נאחז בקבוע, בלא משתנה, בראייה ההוליסטית של העולם, ומנסה לייצר סדר: בשנה שעברה החגים היו מוקדמים, והשנה הם די בעיתם (או שזה להפך?), לכן הכל יהיה פשוט יותר, ברור יותר, נכון יותר. אבל אז מגיעים "החיים עצמם" ומוכיחים שהם לא ניתנים לחיזוי כל כך פשוט, ואז אפילו מזג האוויר לא בדיוק משתף פעולה. גשם בסוף אפריל... על מה יש לבכות כל כך?
כבני אדם, כשאנחנו לא מבינים משהו, אנחנו מגייסים לצדנו את יכולת החשיבה, הניתוח וההבנה שלנו. אנחנו מנסים לייצר כלים על מנת להבין את העולם סביבנו בצורה טובה יותר. המתמטיקה היא כלי מרכזי בארסנל הזה.
אולי זה קצת מפתיע, היות שהיא המדע היחיד שאינו דורש שום קשר עם המציאות, אינו תלוי בה בשום צורה. ואולי לא – כי אחת הטענות היא שכדי להבין משהו בצורה מוחלטת אתה צריך להיות מחוץ אליו. כך, גם המתמטיקה שנולדת מתוך הלוגיקה הבלתי תלויה במציאות (?) נותנת לנו כלי יסודי להבין את המציאות.
ובכלל, הטענה שהמתמטיקה אינה קשורה למציאות, כבר לא כל כך קשורה למציאות – נכון? הרי הדורות הצעירים היום חיים בעולם דיגיטלי מבוסס על עקרונות המתמטיקה – הלוגיקה והאלגוריתמיקה. זה רק אנחנו, האנלוגיים שעוד מוטרדים מהעולם הישן... ושעדיין מאמינים בניתוק בין המציאות והלוגיקה המופשטת. הרי היום, בכוח המתמטיקה, דרך הבינה המלאכותית, לקבוע גורלות של אנשים: מי יקבל מחיר טיסה מוזל; מי יקבל משכנתא ומי לא; מי יוכל להיכנס למדינה זו אחרת; ואת מי תדרוס המכונית האוטונומית...
שוב נראה כי מתוך השאיפה להביס את הכאוס ולייצר סדר, או שיצרנו סדר שאנחנו לא מבינים או שרק הגברנו את הכאוס. ושוב, מתוך הסתירות, מתוך האין קשר והקשר, מוטלת עלינו החובה להבין את המצב לאשורו.
ופה לאקדמיה יש תפקיד מכריע. רק לה יש את הקשב והזמן לייצר את הפתרונות לא רק למחר, אלא בחשיבה ארוכת טווח. כרגיל, המדעים המדויקים עוסקים בסוגיות "תיאורטיות" ובלתי ממוקדות, אך כשיעלה הצורך, בעוד חודש, שנה או עשור, תהיה התשתית המתמטית והמדעית מוכנה על מנת להסביר יותר טוב את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר.
וכך, אנו שואפים להמשיך ולעודד את המחקר והלמידה של "אם המדעים", במוסד זה, שבו למד אחי גיא במסגרת תוכנית תלפיות. בניגוד לרצינות שלי/שלנו באירועים האלה, גיא ידע לקחת את החיים, ואת הלימודים בצורה מחויכת יותר, ולהצהיר הצהרות (שאולי לא ימצאו חן בעיני לוגיקנים) דוגמת "לכל מבחן אפשר ללמוד בהצלחה תוך ארבעה ימים. בחדוו"א 2, זה לא עובד". וגם שם, מתוך הכישלון, ללמוד, לחדד את הכיוונים ולהצליח בהמשך.
וזו בעצם מורשתו שאנו מנסים להנחיל גם דרך מלגות אלו: הגדרתם לעצמכם מטרה ראויה, כעת עליכם, בכוח רצון, אמונה ונחישות להשיג אותה. אנו מנסים לעזור. אם תרומתנו תועיל – מה טוב, ואנחנו שמחים להעניק אותה, אבל בסופו של דבר המשימה היא שלכם.
.כמו שגיא ידע למצוא את הקצב, הסדר וההרמוניות שלו, וליצר את הניגון שלו, אנו מקווים ומאמינים שתצליחו לצור את זה שלכם
.בהצלחה לכולנו, המשך יום טוב
למשפחת קדמיאל
ראשית אני רוצה להודות לכם על המלגה שבחרתם להעניק לי. מלגה זו עוזרת ומעודדת מאוד במהלך הלימודים המאתגרים של המתמטיקה
מלגה זו אפילו מעודדת יותר מאשר שוויה הכספי מיד כאשר נכנסים לאתר האינטרנט שנבנה לזכר גיא. לא הכרתי כמובן את גיא אישית אבל מיד כשנכנסים לאתר המכובד שמנציח את שמו אפשר לראות את אישיותו המעוררת התפעלות. ההישגיות, התרומה לחברה, היחס לחברים למשפחה ולכל הסובב אותו. המלגה הזו מחברת אותנו אליכם, למשפחה
זה משמח מאוד לראות את ההערכה שלכם והרצון שלכם לעזור ללימודי ולומדי המתמטיקה, ועל כך שוב תודה. יחד עם זאת המלגה הזו מחברת אותנו לגיא, לא סתם קוראים למלגה הזו מלגה ע"ש גיא. ישנן סתם מלגות וישנה מלגה עם שם. כאשר אני מקבל את המלגה על שם גיא אני מרגיש קשור אליו, לאישיותו ולפועלו. יש בקבלת המלגה מחויבות לעזור עוד קצת להמשך מורשתו. כאשר רואים את חייו הקצרים אך המלאים בעשייה ואחריות כלפי המדינה והחברה אני רוצה לומר לכם, משפחת קדמיאל, שאני שמח ומודה לכם מאוד על קבלת המלגה על שמו. תודה רבה
גיא
.נולדת ב 7.4.82 בגבעתיים ואני 3 חודשיים אחריך, קרוב למקום מגוריך בתל אביב – כן הגענו לשלב בו מפקד הטייסת צעיר ממך
למרות שלא הכרתי אותך דרכנו הצטלבו עוד מספר פעמיים לאורך השנים. כאשר הגעתי לפני כחודש לטייל איתך הופתעתי מכמות האנשים שהכרתי – כמות החברים המשותפים שלנו מבית גדולה (כנראה תולדה של קרבה בגיל וקרבה גיאוגרפית). כאשר ישבתי לכתוב נאום זה קראתי כי חתונתך נערכה ב 17.1.2018, 10 ימיים אחרי, הצטמררתי.
זכור לי זכרון נוסף – שהתכוננתי לתפקיד מפקד הטייסת הקדשתי פרק שלם בהכרת נופלי הטייסת. אני זוכר את עצמי קורה את סיפור חייך ובמהלך הקריאה אומר לעצמי "ואו אני מקנא, איזה אדם מוכשר". ואכן בכל פעם שמדברים עליך בטייסת עולה חיוך על פניו של מספר הסיפור. תמיד אתה מוזכר כ"גבר", כאדם חיובי, מוכשר – אדם שרוצים בחברתו.
.אני לא מופתע – מהכרותי עם משפחתך רואים כי התפוח לא נופל רחוק מהעץ
גיא – אתה חלק בלתי נפרד מהטייסת. סיפורים מהפלגות בהם השתתפת, טיסות שטסת וסתם סיפורי מרפסת ימשיכו ללוות אותנו, טייסי הטייסת הוותיקים, וימשיכו להוות מורשת לטייסים החדשים אשר פוקדים את הטייסת.
.משפחת קדמיאל – משפחתכם קשורה בקשר נצחי ועמוק עם משפחת מגיני המערב. אוהבים אתכם ותמיד לצדכם
חד קרן
האמת, לא פשוט לכתוב את זה, אבל לא בגלל מחסום כתיבה או כי קשה למצוא את המילים הנכונות. ממש ההפך. כל מילה שגיא אמר היתה נכונה, זאת "הבעיה"... שישנם כל כך הרבה סיפורים, מיליון שיחות, אינספור רגעים, מבטים וחיוכים. זכיתי, אבל איך ומאיפה להתחיל לתאר לעולם כולו, שמדובר בעולם ומלואו, של חברות. לכן חשבתי שהכי נכון יהיה לשתף בכמה סיטואציות בודדות, שונות מהסיפורים המוכרים, די חושפניות ואינטימיות עבורי, שצרובות אצלי עמוק ויישארו חקוקות לנצח, ושכמובן גם ממחישות שגיא היה "חד-קרן".
אני זוכר בבהירות שיחה ספציפית במהלך י"ב שגיא ואני דיברנו על הצבא ותהליכי המיון. בשלב הזה, גיא כבר ידע שאמא שלי חולה וסיפרתי לו שאני רוצה להוריד פרופיל כדי להיות קרוב הביתה. גיא היה נגד. זה לא סוד שהצבא הוא מקום חשוב וכמעט מקודש לגיא, והתשובה הפשוטה ואולי הצפויה מצד גיא יכלה להיות משהו בסגנון "מה יש לך? חייבים לתרום למדינה/לצבא", אבל התגובה של גיא דווקא הגיעה ממקום אחר לגמרי. אני לא אשכח אף פעם את המבט הטוב והמבין שלו - "אל תעשה שום דבר. אף פעם אל תוריד ממה שיש לך. אתה תראה שדברים יסתדרו". הקשבתי לו, וכך היה, ודברים באמת הסתדרו. כזה הוא גיא, חבר אמת ומעצים. איתן באמונתו ובערכיו, ויחד עם זאת, קשוב, תומך, רגיש, ותמיד ימצא את הדרך הכי נכונה להעביר את המסר.
כולם יודעים שגיא עשה מסלול מפרך בצבא, אבל אף פעם לא ויתר על המפגשים איתנו החברים כשחזר הביתה. דרך אגב, אני "הג'ובניק" בין החברים, כך שהרבה פעמים כשגיא היה חוזר, אחרים נשארו שבת בצבא, כך שלפעמים לא ממש היתה לו ברירה אלא לצאת איתי. כמו שתבינו מיד, זה ברור למה אני נהנתי... היו מספר מקרים כשהיינו יוצאים במהלך תקופת הצבא שהיו שואלים אותי ואת גיא אם אנחנו אחים )בכל זאת, שני אשכנזים עם שיער קצוץ בהיר ועיניים בהירות אז היו כמה שהתבלבלו...(, כמובן שצחקנו כל פעם ששאלו, אבל למען האמת, אצלי הצחוק בעיקר הסתיר תחושת גאווה )בעיקר אם בנות היו שואלות אותנו את זה(. הרי איזה כיף זה להיות דומה לגיא, כמובן במראה אבל וודאי באישיות. דרך אגב, לא הסתרתי את זה מגיא, ולא פעם אמרתי לו "הלוואי שהיה לי אח כמוך". אני לא יודע אם גיא הרגיש אותו הדבר, אבל תמיד חייך וענה למי ששאל "יש בזה משהו". כזה הוא גיא, מפרגן ואוהב, וכמובן, חבר אמת ומעצים.
לא הרבה יודעים, אבל כשסיימתי את הצבא, התלבטתי בין שתי אופציות, לימודי משפטים ולימודי אדריכלות )או תכנון ערים(. התייעצתי עם לא מעט אנשים מהמשפחה והחברים. כולם שאלו אותי מה יותר מושך אותי, מה לומדים פה ומה לומדים שם, הציעו לי לעשות סיור בפקולטות, לדבר עם אנשים שלמדו ואנשים מהמקצוע. אני זוכר שגיא "תקף" את זה ממקום אחר לחלוטין, מקום שאף אחד אחר לא הלך אליו. הוא שאל אותי אם מבין האפשרויות יש מקום שאני יכול יותר לדמיין את עצמי בו בעוד 15-10 שנים. באותה סיטואציה לא הצלחתי לענות לגיא, אבל השאלה הזאת העסיקה אותי מאוד ובסופו של דבר גם הצלחתי לדמיין את זה, כך שהיה לגיא חלק לא מבוטל בהחלטה שלי ללכת ללמוד משפטים )גיא דרך אגב היה בעד אדריכלות(. כזה הוא גיא, רואה כמה צעדים קדימה, חושב מחוץ לקופסה, בוגר, ושוב, חבר אמת ומעצים.
בסוף אפריל 2009 ,לאחר שהתגלתה אצל הגיא המחלה ובין הניתוחים והטיפולים, החלטנו לנסוע לחו"ל, גיא, עמית, אראל ואני. כמו שנהוג לומר אצלנו "היה צחוקים". תוך כדי שאני כותב את זה הלכתי להסתכל בתמונות מהטיול, חיפשתי בערך חצי שעה במחשב ולא מצאתי את התמונות. יש לי במחשב תיקייה די מסודרת של כל התמונות, עם שמות מקומות, תאריכים והכל, ועברתי את כל תתי התיקיות ולא מצאתי את התיקייה של הטיול. די נלחצתי, אבל אחרי מעבר נוסף מצאתי את זה – 271 תמונות נדירות שמסתתרות בתוך תיקייה שנקראת "טיול צחוק". חד וברור. המצב התמידי שלנו ואין צורך בתאריך או בשם המקום. כזה גם היה הטיול וכך ייזכר – מעבר למקום ולזמן. בנסיבות, גם ברור היה לכולם שזה לא סתם עוד טיול. למרות הכל ואולי כנגד כל הסיכויים, גיא היה במיטבו. כמו תמיד. גיא הדריך אותנו במקומות שהיה צריך, איזן והרגיע מתי שהיה צריך, צחק איתנו והצחיק אותנו – כל הזמן. במהלך הטיול, באמצע מדרחוב בוינה, ישבנו אני וגיא לאכול גלידה ואמרתי לגיא שאני לא מתכוון באמצע שהוא מלקק גלידה לפתוח בשיחת נפש על המצב אבל חשוב לי שהוא ידע שאני ממש שמח שעשינו את הטיול הזה. גיא אמר לי – "אני יודע, אני יותר שמח". מעבר לכך שזה היה שווה הכל, חשוב להבין שהתשובה של גיא היתה כנה, ולמרות שהיו לו את כל הסיבות המוצדקות שבעולם להרגיש אחרת, הוא באמת ובתמים היה שמח והיכולת הזאת לשמור על שמחת החיים בנסיבות שהוא היה בהן היא יוצאת דופן. כזה הוא גיא, יוצא דופן ומיוחד במינו.
אז אחרי התיכון, אחרי הצבא, אחרי הלימודים, אחרי טיולים משותפים ואחרי עוד ועוד ועוד )שכפי שאני מקווה שהבנתם לגיא היה חלק בלתי נפרד בכל אחד מהם(, סיפרתי לגיא ראשון מבין החברים כשאני וסיון החלטנו להתחתן. זה היה בפברואר 2010 ,קצת אחרי החתונה של גיא ומורן. היה לי מאוד חשוב לשמח את גיא בשלב הזה, אבל שלא יהיה ספק, הסיבה שסיפרתי לגיא ראשון אינה רק כי הוא היה חולה, אלא כי פשוט אין דבר יותר כיף מלראות ולשמוע את גיא שמח בשבילך. הרי כולם מכירים את החיוך והעיניים השמחות. המניעים היו אנוכיים, את זה בדיוק רציתי להרגיש ולכן סיפרתי לו ראשון. לצערי גיא לא היה נוכח בחתונה שלי שהתקיימה באוקטובר 2010 ,אבל בזמן שהרבה שירים התנגנו ברקע, אצלי בראש גם התנגנה השיחה הזאת )ואחרות( שלי ושל גיא. כזה הוא גיא, תמיד שם בשבילך. חבר אמת ומעצים.
במאי 2014 גם אני חליתי. במשך חצי שנה דיברתי הרבה עם גיא, וגיא חיזק אותי מאוד. גם תוך כדי דיברתי על כך עם המשפחה והחברים הקרובים, ובעיקר על כך שרק כשאתה עובר משהו כזה, אתה יכול באמת להבין (וגם אז לא ממש) שהאופן שגיא התמודד עם המחלה זה משהו בלתי נתפס. ההתמודדות של גיא עם המחלה היתה מגדלור להתמודדות שלי. כזה הוא גיא, תמיד שם בשבילך. חבר אמת ומעצים.
ביום ב' בסיון נפטר גיא. זה לא שאני חזק בתאריכים עבריים. אני יודע את זה רק כי אמא שלי נפטרה בא' בסיון, ולכן כל שנה, ולעד, באותו יום יתקיימו אזכרות של שני אנשים שאני כל כך אוהב, אבל הרבה בזכות גיא אני גם מצליח לעבור את היום הזה, כי גיא הוא חבר אמת ומעצים שתמיד שם בשבילך, יוצא דופן ומיוחד במינו – חד קרן.
ניצן אברבך דברים שכתב 8 שנים לפטירתו של גיא
יש בהרצליה, ברחוב בגין ליד הבין תחומי שקע בכביש שתמיד גורם לי לחשוב עליך. כמוך, הוא שם אחרי שהוא גם איננו. אז לפני שתיקנו אותו, הוא היה מסמל לי איך החיים שלי מתנהלים על פני השטח, אבל מספיקים 20 ס"מ לרדת מתחת, וכבר שם מרגישים משהו אחר. אחרי שתיקנו אותו – אני רק מבחין שהשקע הזה לא שם, ובודק כל פעם אם אני מדמיין. כמוךָ גיא. 8 שנים עברו. ואני עדיין בודק אם אתה לא שם, או פה... "איפה אתה" אני כותב, וזו נשמעת בהדים של התהום שבתוך החזה כמו שאלה נוראית. לשאול "איפה אתה", זו שאלה שהרוחות והימים והשמיים והים לא יודעות לספר עליה תשובה. הם כולם מתגעגעים אליך. גם אני.
בלית ברירה אני פותח בלדבר על מה שלא עוזר. השתיקה, היא לא. והאור, הוא לא. והכיף הוא לא, והצחוק – מריר לפעמים. והאור, הוא לא. והזמן, כמובן שלא. האלימות, גם לא. והקורבנוּת, גם לא. והכוח, מתמצא. והזעם, לא מכסה. והדבקות, אוזלת. והאור מתעמעם.
.כל הבית שלי, אם זה היה תלוי בי, היה אורות עמומים. מזל שאני לא לבד
רק בחושך אפשר להבין את מימדי האין. יש לי אין בין הצלעות. הוא שם והוא אינו – כמוךָ. והוא צועק והוא חירש, וכואב ומתגבר, ומצטמצם ומתכסה ולובש מסיכה של יכולוּת.
אני מזמן לא עסוק ב"למרות". האבל כמו בן בית, יש לו מקום של כבוד. אני והאבל ישבנו לבירה, צחקנו בכי היה לנו רע. גם ישבנו שתקנו, הבנו רק שנינו, שבסתר בחרנו זה בזה, אם יש או אם אין לנו ברירה.
In my secret life כותב ליאונרד כהן, שגם מת. על מה שבסוד סודו הוא חי בשקט, בנסתר. חיים שבו לאדם הטוב שטוב לו שחי בו יש חיים. על האהבה שאין לו הוא שר, ועל הערכים ואידיליה ומלחמת אור בחושך, ועל לא לאבד תקווה. בחיים הסודיים שלי, אני אומר לעצמי שאני צריך להיפגש יותר איתך, כי עבר כבר איזה חודש או משהו... ולשאול אותך עצה ולהבין על איזה משהו אם רק אני מטומטם או שכל העולם דפוק. שאני אומר ש: וואי, עבר הרבה זמן מאז ישבנו שלושתנו סתם, בלי ההורים. שאני מרגיש שאין לי באמת על מה לבכות כל הזמן ואני לא מסוגל – וש...
:ושאני מנסה לתת ללב לדבר לא יוצאות לו שאלות כמו
?השומר אחי אנכי, גם כשהוא רחוק כל כך
?השומר עלי אחי, גם כשהוא אינו
השנה, השנה האחרונה בלימודים, בה אני מסיים בתפקיד של לעזור לאנשים להתמודד עם כאב – שגם זוא אירוניה. השנה בלימודים למדנו על הגירה. Once there was a way, to get back home שרים הביטלס, ולי כואב הלב. איפה home איפה, איפה אחי. הגירה. הים עד השנה היה נראה לי כמו מקום דרכו מגיעים לארץ אחרת. השנה ראיתי שהוא דרך ממנה הגעתי לכאן. אני לא זוכר את היום שנשטפתי פה לחוף בדיוק. לארץ בה הכל מרגיש כמעט אמיתי אבל לא ממש. נשמטה הקרקע מתחת לקרקע. אני היגרתי למציאות הזאתי כבר, על ספינות של זמן ושל בחירות ושל תהליך. Don’t hate the players, hate the game, ואני לא כועס כרגע עלי, אלא דווקא על התהליך הזה שמאפשר להיפרד. תהליך ארור של השלמה וקבלה ואמפתיה ו... אני לא רוצה להיפרד, מעולם לא רציתי.
עברו 8 שנים. זהו, אני בן 29. כילד, וגם כילד גדול, תמיד חשבתי שאת כל התשובות להכל אפשר למצוא אצל שלושתנו, שמה צריך יותר משלושה אחים קדמיאל כדי להקיף את המציאות ומופשט והדמיון והחוויה. ..היום אין לי