אחי שלי.
כעת עברו כבר שלושים ימים מאז. משהו בי מתחיל להמשיך. משהו בכולנו. ומשהו בי נשאר מאחור. מסרב, מסרב לעזוב אותך.
אני עדיין מביט בתמונות. מתוך המסגרת בבית אני רואה אותך מחייך שוב ושוב. אתה יודע אחי, אין כאב בחיוך שלך. יש בו אושר ושמחה מדבקת, לא כאב סופני, ולא תזכורת לשכול. יש בו כוח לחיים שלמים ארוכים ומאושרים, שקצו בטרם עת.
גיא, יום אחד, בעוד 7 ימי הולדת משותפים שלנו, אהיה בן 28. יום יבוא אחי הגדול, ואהיה גדול ממך בגיל, אבל אח יקר שלי, לעולם לא אהיה גדול ממך. אני אשאר האח הקטן, ואתה, האדם הגדול ביותר שהיכרתי.
אני האח הקטן שלא גירשת מהחדר מלא החברים המדהימים שלך, שנמצאים פה עד היום ועומדים סביבך, אני האח הקטן שגדל וראה את החלום הגדול שלך תלוי על הקיר בחדר של שינקין 15 בגבעתיים,שפנית להגשים, והגשמת. אח שלי, הטייס.
וגיאצ'וק, אתה חיית את החלום. את החיים שלך המשכת להגשים, בלהקת ההחברים האגדית שלך, הבן שהיית, המפקד שהיית, וגם, כבעל לאשתך מורן, שאין בי מילים לתאר כמה שאני אוהב אותה, וכמה ששמחתי שבחרתם זה בזו. אהבת ונאהבת אחי, כמו שאני יכולתי לחלום. בעצם כמו שחלמתי תמיד.
גיא שלי. אני מבין עכשיו. מול החלום שלך שראית מגיל צעיר, מעולם לא ידעתי אני מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אני מבין עכשיו, שכל שרציתי הוא להיות כמוך.
היית המופת של חיי, אחי. היושר, הכוח, האיתנות והתושיה, החיוך והרצינות והצחוק האדיר, גם אל מול הסרטן הנוראי. יצר החיים. הדיבור שלך, החברים שלך, השיער שלך, החוכמה שלך, הם הם האדם שאני רוצה להיות, שרציתי תמיד, שממנו שאפתי ואליו שאפתי.
אחי, היית המחנך המושלם שאני חולם להיות יום אחד, איש למופת, נפש קרובה,ששואל שאלות, תומך בעיניו, ואוהב, בכל ליבו.
מקור הסיבה שלי בחיפוש אחר חברי נפש הוא בקבוצת החברים שלך, הסיפורים, הצחוקים, שאבא תמיד תיאר שאין מפגש בלי צחוקים, ואני תמיד ראיתי כמה שאתם קרובים ותומכים, דבר שראיתי גם בימיך האחרונים, וגם אחרי ימיך האחרונים בבית.
גיא, כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות כמו גיא. אני מביט במראה ואני רואה את קווי הדמיון החיצוניים ביננו, את הקמטים של החיוך, את העיניים הבהירות. בין החברים אני רואה את התגובות הדומות שלנו, את הקול המיוחד בו אני קורא לאהובתי כמוך, את הצורך לעזוב הכל כדי להקשיב כראוי, את ההתרגשות ממאכל אהוב, את הנכונות לעמוד איתן מול קושי, את הצורך לגונן על אחרים.
אבל לא הספקתי לגדול מהר מספיק גיא. לא הספקתי להיות גדול יחד איתך. אני רואה בתמונות את שכבר לא נספיק יחד. ואמנם היית לי הכוכב ללכת בעקבותו, בשמיים ממעל, והיית לי הבית בסוף השביל, מחבק ואוהב ובטוח כל כך עד שלא היו בי הכלים לדמיין את שקרה, אבל, גיבור שלי, לא זכינו לשנים הבאות.
למדתי ממך לרצות גיא. ואני כל כך רוצה אותך איתי עד שמשהו בי עדיין נאבק בעובדות. אני מצפה לראות אותך הולך ברחוב. אני חולם שאתה עדיין איתי. אני מדבר אליך כל הזמן.
גיא, שפסיעותיך סימנו לי דרך, ורוחך הלהיטה בי למצוא את זו שלי, כעת אני עומד ומביט הלאה ורואה את קץ פסיעותיך. הדבר מכה בי. אבל הקשה בתחושותי היום היא זו המבינה שלא נפסע יחד כשווים, כפי שתמיד חלמתי. שתראה את שטיפחת אותי להיות, רק בעצם הויתך. זה לצד זה לצד זה, שלושתינו, אחים.
ובכל זאת אחי שלי, אתה איתי.
אתה מלווה אותי בכל, האהבה שלך והחיוך שלך בכל זיכרון. הצחוק בכל מפגש עם חברים, שלך או שלי, בכל מבט וחיבוק עם אבא אמא עמר ומורן. במבט במראה, בבחינה העצמית, בחיפוש אחר דרכי, בהגשמת החלום.
אני אוהב אותך גיא, מדריך שלי, חבר שלי, מופת שלי, טייס שלי ואח שלי כמו שרק האחים הגדולים למשפחת קדמיאל – הם. ואני גאה בך כל כך. אני הייתי מתנת יום ההולדת השביעי שלך. אתה היית מתנת חיי. תודה לך.
שלך לנצח, אור ק.