זה לא היה אמור להגמר ככה.
יהודה עמיחי כתב –
אל מלא רחמים,
אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם ולא רק בו.
אני, שקטפתי פרחים בהר
והסתכלתי אל כל העמקים,
יודע לספר שהעולם ריק מרחמים. ני שהייתי מלך המלח ליד הים,
שעמדתי בלי החלטה מול חלוני,
שספרתי צעדי מלאכים,
שלבי הרים משקלות כאב
אני שמשתמש רק בחלק קטן
מן המילים במלון.
אני, שמוכרחה לפתור חידות בעל כורחי,
יודעת כי אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם
ולא רק בו.
אהובי, רבבות כל אוהביך התקבצו כאן היום כדי להפרד ממך. עוד לא חלפו ארבעה חודשים, ליתר דיוק ארבעה חודשים פחות יום, מאז התכנסו אוהבינו ואהובינו כך, ביום חתונתנו ה 17 בינואר 2010. גם אז עמדו לצידי אמא שלך ואמא שלי, גם אז היו אביך ואחיך נרגשים עד דמעות, גם שם היה רב, אז הלכנו זה לצד זו, שלובי ידיים.
מאז, שותפי היקר, כהרגלנו, בזמן קצר הספיקו להתרחש מספר טרגדיות.
אתה ואני, איש יקר שלי, נפגשנו לראשונה בקיץ 2006, ערב מלחמת לבנון השניה. כך התחיל סיפור האהבה שלנו. כך התחיל- במלחמה, וגם הסתיים במלחמה.
כמו שני קווים מקבילים, חברי היקר, אתה ואני, כמו שני קווים מקבילים. את כל ילדותינו העברנו זה לצד זו בשכונות שכנות בגבעתיים, מרחק חמש דקות הליכה זה מזו ולא נפגשנו מעולם. ההורים שלנו אפילו הכירו במסגרות עירוניות שונות, שירתנו באותו חיל והשתתפנו באותם מבצעים, אך לא באותה יחידה.
איך אהבנו לחשוב שכל המפגשים הפוטנציאליים הללו, נמנעו על מנת שכשנמצא אחד את השניה - נהיה בשלים לכך.
אבל היום, אהבת חיי, היום הזה אני תוהה אם ראינו את הדברים נכון. מרירות היתה לך מילה זרה וגם יאוש, אפילו בשבועות האחרונים הקשים. "אני לא מפחד למות" הכרזת באוזני, "אני מפחד מה יהיה איתך ועם אמא". לנו אתה דואג, איזה אבסורד. זו לא היתה דרכך, אבל תסלח לי ותרשה לי קצת מרירות היום בשביל שנינו.
היום אני תוהה אם משהו ביקום דווקא השתבש באותו ערב בו נפגשנו. בהמולת הלחימה מישהו לא שם לב לפרטים הקטנים ומה שקרה - זה אנחנו. ואנחנו הלכנו והקמנו לנו בית, כמו שלימדו אותנו בביתנו. בית של אהבה, אור, אמפתיה, אכפתיות, דאגה, חיבוק מנחם, מילים טובות, צחוק מתגלגל, שתיקות חמות, חברות אמת, אהבת נפש. כרתנו ברית, הפכנו שותפים, נהיינו צוות "בלתי מנוצח" כמו שאהבנו לומר.
במבט לאחור, אולי נעשו כמה נסיונות להפריד ביננו, כי כידוע לך, חכם שלי, קווים מקבילים לעולם לא אמורים להפגש. הטיל שפגע בחנית, הנמכה מהירה מדי מעל הים בלילה חשוך, עוד אי אילו הרפתקות שיצאנו אליהם ביחד ולחוד – בכל עמדנו איתנים. איך היית צוחק? שבזוגיות שלנו הכל מושלם – חוץ מעניין אחד קטן, הבריאות. ובכל פעם שהיה ברור שהעתיד לא מנבא לנו דברים טובים, אמרנו לעזאזל עם העתיד, והתמסרנו להווה.
לבסוף העתיד הזה תפס את ההווה שלנו, או אולי להיפך. הוכרענו, אדם שלי, החול שבשעון שנהפך ב 6 בינואר 2009, אזל. מאתמול בשעה 0720 בבוקר שבנו להיות קווים מקבילים, לעולם לא נפגש עוד. "סובבים בשתי דרכים שונות בנתיבי אבק וזמן".
מעט נחמה יש לי באובדנך, בן בריתי היקר, ואני מוצאת אותה בכך שאמרנו הכל זה לזו, לא חסכנו. כך היינו, כל מה שהיה לתת נתנו, בלי לחשוב פעמיים. הכל ידעת, שאהבתי את כפות ידיך, ואת עיניך ואת חיוכך הניצחי שעליו עוד ידובר רבות, ואת קולך הרך, ביחוד כשאתה מבטא את שמי, ואת הכינויים שהמצאת לי, ואת הקמטים שחיוכיך יצרו לצד עיניך, אך את הקמטים שליד עין ימין יותר כי למרות שהם היו נחותים מספרית, הם היו עמוקים יותר מאלו שליד עין שמאל. כל זאת ידעת. וגם אני הכל ידעתי ויודעת ואדע תמיד. לעולם לא אשכח איך כבר ממש בסוף, בדרך החוצה מהבית לאמבולנס, כבר שוכב על האלונקה, כבר לא יכול להתבטא ברהיטות ובאופן מפורט כמו בעבר, אך כנראה שרצית עוד לומר לי, הושטת אלי את ידך השמאלית, היישרת מבט ואמרת "קחי את הטבעת". ובכך שוב אמרת לי את כל מה שכבר ידעתי.
אהבנו חזק. היינו שותקים במבוכה כשחברים טובים וסתם זרים היו אומרים לנו כמה אנחנו דומים במראה, בחיתוך הדיבור, באוצר המילים ה"חיל אווירי", בחיוך. שותקים במבוכה אך מיד קופצים זה לזרועות זו כשהם היו הולכים, מדושני עונג מן המחשבה על הדמיון ביננו. היום נראה לי שהיינו דומים כי רצינו להדמות. כל כך אהבנו שאימצנו כל אחד קווים מדמותו של השני. אהבנו חזק.
אתה שינית אותי לנצח, איש רגיש שלי. ביום בו גילינו שהמחלה חזרה, ברגע של חולשה אמרת לי "אני רק מצטער שלא הספקנו להקים משפחה". אמרתי לך שדווקא כן הקמנו משפחה, אתה ואני, משפחה, והוריך והורי ואחיך ואחי. "לא נתמקד במה שאין, אלא במה שיש" אמרתי לך. וזה הרי ברור שהמשפט הזה שנאמר מפי, בעצם נבע ממך. ואתה כדרכך, יישמת. כזה היית, קורן, קורן טוב.
מלאך שלי, הפסקתי לקרוא לך כך אחרי שחלית, אך זה מה שאתה היום,
מלאך שלי, לעולם לא אוכל לסכם. ולכן אין טעם להמשיך לנסות. מה שיהיה לנצח, זה כבר ברור. נאהב אותך.
דבר אחרון, יש שאומרים שבסוף כולם מתים לבד. גיא לא מת לבד. הוא הלך לעולמו עטוף בחברים אוהבים ובני משפחה. אתם יודעים מי אתם. אני רוצה לומר לכם בשם שנינו, כי כך לדעתי הוא היה מצפה ממני, שאתם שיניתם את חייו, ואת חיי ואת חיינו, אבל אתם גם שיניתם את מותו. תודה לכם.
גיא,
הכרתי אותך בטייסת לפני 3 שנים. גיליתי אדם!! צנוע, חכם, מקצועי מאד.
היית מי שכל מפקד רוצה - לוחם צוות אוויר אמיתי, טייס מצוין, חבר, אחראי, שותף לעשייה , מציע פתרונות תמיד בנועם המיוחד שלך.
אחרי תקופה נכנסת למשרד להתייעץ מה עושים בעתיד. נראה לי ברור מאד שתחזור לערוץ הפיקוד בטייסת.
החלטנו שתמשיך דרכך בבית בספר לטיסה, תצבור ניסיון הדרכה ותחזור להיות סגן מפקד טייסת.
בתקופת בית הספר התוכניות השתבשו, המחלה הנוראה פגעה בך. אתה נלחמת בה ונדמה היה שניצחת.
התחתנת עם מורן, האופק נראה בהיר וברור ושוב שוחחנו על המשכיות.
הטייסת הייתה חשובה לך כל כך והמשכת להשתלב ולהיות חלק.
אך שוב המחלה חזרה ושוב אתה נלחמת, אך הפעם היא ניצחה.
גיא,
היום אני מלווה אותך בדרכך האחרונה. אבל וכואב עם בני משפחתך, מפקדיך, רעיך הלוחמים וחבריך הרבים - רבים מאד!
אצל כולנו נחרט סימן ההיכר שלך - החיוך האופטימי, חיוך רחב לב, חיוך אין סופי. היית וכך נזכור אותך.
מורן, מירי, נוני , עמר ואור הספקתי לפגוש את גיא ביום חמישי האחרון בערב ולהיות לצדכם אמש בשעות הקשות כל כך.
זכיתי לפגוש משפחה מלוכדת חמה ואצילת נפש.
אנחנו משתתפים באבלכם וכואבים את כאבכם העמוק.
חיל האוויר והטייסת כולה מרכינה ראשה לזכרו של גיא יקירכם וחברנו. ומאמצת אתכם חזק לליבה.
מי יתן ולא תדעו עוד צער, נמשיך ללוותכם ברגעים הקשים, ולעד.
גיא, אנחנו אוהבים אותך, מצדיעים לך ונפרדים ממך בכאב קשה מנשוא.
יהי זכרך ברוך.
אלון קוניק סא"ל
מפקד טייסת
פעם ראשונה שאני כותב הספד...
בכלל לא קל...
כל כך הרבה דברים עוברים בראש... כואב בלב, חם, מזיעים, א׳ אפשר להגיד הכול...
מאיפה להתחיל?
אני יודע ־ אני אתחיל מהסוף:
מורן, מירי, נוני, עומר ואור. מיל׳, מ״פל ודפנה:
"אנחנו כאן"
אולי זה רק אני, אבל כשאני אומר משהו הרבה פעמים המילים עצמן מתחילות להישמע מוזר, ההברות להיפרד, וזה נראה כאילו המשמעות איפשהו מתנתקת מהמילים המקוריות.
"אנחנו כאן"
אמרנו את זה לפחות איזה 1000 פעמים, וזו רק ההתחלה... "אנחנו כאן"
אני מרשה לעצמי לדבר בשם כל הטייסת והחברים.
אם תסכימו, אם תרצו, תמצאו אצלנו כמות מדהימה של חום ואהבה. זה לא יחזיר את קדמיאל (ותסלחו לי כל הקדמיאלים, זה הכי טבעי לי לקרוא לגיא ככה...), אבל המעט שאנחנו יכולים לעשות זה לחלוק את הכאב...
"אנחנו כאן"
זה התחיל בשיחת טלפון קצרה ביום שבת לפני כ5 שנים.
"אהלן, זה גיא? היי, מדבר עופר מעוז. אממ... אנחנו מתחילים מחר הסבה ביחד בטייסת. בא לך איזה בירה הערב?"
לא שיערתי שככה אזכה בחבר נפש. חשבנו אותו דבר, כל הזמן הצחקנו אחד את השני, בילינו אלפי שעות ביחד באותו משרד, בנסיעות, ביציאות במרכז ובצפון... היינו בלתי נפרדים.
"הנץ וגנץ", "קריוס ובקטוס", "הנזל וגרטל", "עודאי וקוסאי"
לא יאומן כמה שמות חיבה הדביקו לנו בטייסת...
קדמיאל, אתה תמיד הסתכלת על החצי כוס המלאה.
אז מ׳ אני שלא אעשה את זה? תודה לך על החברות המופלאה.
זכיתי...
אתה תחסר לי מאוד...
מהיום מדברים עליך בלשון עבר, אבל לאהוב...
נאהב אותך תמיד.
רק אם הייתי יודע הייתי מביא לך ריחות של שמחה
רק אם הייתי יודע שמועקה תלווה את הכול
רק אם הייתי פחות אנוכי וקשוב קצת אליך...
הייתי בטח אחרת עושה את הכול, הייתי בטח נותן את כולי בלי לשאול
הייתי בטח רוצה אותך כל הזמן פה.
תמיד כשאני שומע את השיר הזה אני חושב, זה נורא לא להספיק להיפרד ממישהו שכל כך אוהבים.
ובמקרה שלנו, דווקא היה זמן... ואני מרגיש שזכינו לחוות אותך ועם מורן את השנה האחרונה בכזו אינטימיות שכבר לא הצטערתי על שום דבר.
הספקנו להביא לך ריחות של שמחה, ולהיות קשובים עד כמה שיכולנו.
הצלחנו אפילו לגרש את המועקה, והיא ממש לא לוותה את הכול.
רציתי לומר לך לפני שניפרד שאני אוהב אותך. שאתה גיבור אמתי וחבר מצוין
אני מעריץ את ההומור שלך והיכולות שלך לצחוק ולחייך אפילו מול הנוראה שבמחלות.
אני לא אשכח איך ידעת לרומם את מצב הרוח שלי גם ברגעים הכי נמוכים
היית חבר יחיד במינו וכך תמיד תישאר
אוהבים ומתגעגעים
דנה וארז
לגיא,
קשה לדבר עליך – ואתה כבר אינך...
זה מספר שעות שאני בוכה,
ואתה לעומת זאת מחייך אלי את החיוך
הרחב, השובה, הטוב והקונדסי,
כאילו – "מה קרה לך?"
הגעת אלי לכתה י"א
שיער ארוך כמעט עד המותניים,
ביום הגיבוש בבריכה – שחית,
ואני שאלתי "היי, אתה בן או בת?"
וצחקת...
וכך המשכת לצחוק ולחייך למשך שנתיים
שנתיים ברוכות טובות ויפות,
אני הרבצתי חומר, ואתה הרבצת חיוכים.
הכל קטן עליך, הכל קל –
אין בעיות, אין קשיי התמודדות,
והכל ורוד ומבטיח !
מדי פעם באו אלי מי שלא הכירוך
"יבלונסקי, התלמיד שלך שוב מסתובב בפרוזדורים
וכששואלים אותו למה ? הוא מחייך ולא עונה "
"תחנכי אותו ! למה הוא מפריע לכולם ? "
"הוא לא מפריע !" עניתי, "הוא מסתובב בחוץ
כי במספר מקצועות כבר נבחן לפני שנה או שנתיים..."
והכל בהצטיינות ! כמובן !
במהלך כתה י"ב החלה אינפורמציה להגיע אלי
טיפין טיפין.
לא דברן גדול גיא.
"אתה הולך לעתודה ? או לטייס ? מה החלטת ? "
"לשניהם ! " חייכת...
וכך היה.
זכית וקיבלת ובגדול את היופי, החוכמה,
הכישרון, נועם ההליכות, דרך ארץ, חביבות,
ובכל הצלחת – גיא נסיך !
והלב בוכה מאוד מאוד.
מדוע לא זכית לשנות חיים ארוכות ?
אנו אוהבים מאוד ומכל הלב,
אני וחבריי המורים
שרה יבלונסקי