חמש שנים ... והלב מסרב להאמין. והשנה – אירוע זה, טקס הענקת המלגות לזכרו של אחי, גיא קדמיאל, מתרחש שבוע לפני האזכרה. ובכלל, הזמן טס. לא מחכה לאף אחד ולשום דבר. כי הרי זמן הוא המשאב החשוב היחיד. הדבר היחיד שאין אפשרות "לכפר" עליו, שאין אפשרות לקבל עליו הזדמנות שניה. הזמן עובר וחולף לו, ואנחנו נסחפים בזרם. כי אין אפשרות לעצור.
הדבר היחיד שדומה שאינו מושפע מן הזמן הינו המתמטיקה, אשר הינה timeless– המתמטיקה היא מחוץ לזמן הן מכיוון שאינה מתייחסת אליו, והן מכיוון שהטיעונים והפעילויות המתמטיות אינם תלויים בזמן נתון או בידע שלנו בנקודה מסויימת. הוכחה מתמטית תשאר נכונה כל עוד תהיה הסכמה על האקסיומות הבסיסיות, ובלא תלות בשעון שממשיך לרוץ, ובכמה אנחנו למדנו בזמן שעבר.
כך, אפילו לנו, השקועים במרוץ החיים, שקבועי הזמן מתקצרים והולכים בו, נותנת המתמטיקה איזו שהות (תרתי משמע) או יכולת להשיג משהו על-זמני. אבל לרוב האנשים, ולדעתי גיא היה בכללם, היודעים ומשתמשים במתמטיקה מדי יום, זה לא הכל, או העיקר: אנחנו שואלים את עצמנו כיצד היכולות המתמטיות שלנו, אותן קנינו במאמץ וזמן רב, יכולות לשרת אותנו כאן, עכשיו ובעתיד. כן, גם אם למתמטיקה אין מושג זמן, הרי ל"משתמשים" שלה יש ממנו דרישות תלויות זמן...
... וגיא? גיא היה משתמש. המתמטיקה היתה מבחינתו כלי בארגז הכלים לשיפור העולם שמסביבו, ולשיפור עצמי. למרות שאנחנו מדברים על המתמטיקה גבוהה-גבוהה, נחמד לעיתים לזכור כי היא הכלי המרכזי העומד בבסיס המדע המודרני, אשר שיפר את חיי היום יום שלנו לבלי הכר, ונתן לנו זמן ללמוד, לגדול ולהתפתח. כך, גם אם המתמטיקה היא על-זמנית, היא מעניקה לנו יותר זמן.
... וגם זמן להתאבל. בניגוד למתמטיקה, אבל אינו על-זמני, למרות שיש הטוענים כך. האבל מתפתח, משתנה, גדל ומצטמק עם הזמן. אנחנו שוכחים חלק מהדברים, וגם הזכרון משתנה עם הזמן. לעיתים, לא ברור אם הדמות שיש בזכרוננו של אותו תינוק שמנמן, תלמיד תיכון עם שיער ארוך, תלמיד אוניברסיטה במדים בתוכנית תלפיות, או של טייס מסוקים הגאה בתפקידו ובמי שהוא – היא המציאות שהייתה, או שהזכרון, האבל והזמן שעבר – כולם מתערבבים ומשנים את התמונה...
כך או כך, אנחנו כאן היום על מנת להנציח את זכרו של אחי, גיא קדמיאל, אשר למד כאן, במכון למתמטיקה באוניברסיטה העברית, במסגרת תוכנית תלפיות. לגיא היתה הזכות והיכולת להמנות עם השותפים לתוכנית, אשר מעבר לדרישות האקדמיות והצבאיות הלא פשוטות כלל, לפחות זוכים להקלה מסוימת בהבט הכלכלי. הורי ומשפחתי בחרו להנציח את זכרו של גיא בשלוש מלגות מדי שנה – שתיים על בסיס מצב כלכלי, ואחת לעידוד מצוינות אקדמית. אנחנו מאמינים כי האיזון הזה, בין סיוע (לכל אחד באשר הוא) להגיע וללמוד מתמטיקה, ובין עידוד המצוינים שבין לומדי המתמטיקה הוא חשוב וחיובי.
אמרתי כבר בשנים קודמות, הלומדים מתמטיקה מקדישים את מרצם לחקר המופשט מהמדעים, וראויים להערכה רבה על כך שהם מכווינים את יכולותיהם לא רק אל "הכאן ועכשיו" אלא גם אל העתיד והנצח. אנחנו מקווים, כי תרומתנו הצנועה תקדם אתכם ותאפשר לכם להמשיך ללמוד ולקדם את המדע, הידע והיכולות בתחומים הרלוונטיים במדינת ישראל.
,ברכות למקבלי המלגות
,תודה לכל מי שבא להשתתף עמנו היום בטקס
,תודה על ההקשבה
.אני מקווה שאנחנו ניפגש כאן עוד שנים רבות
1
.אני מכיר כבר את כל התמונות. עוד לפני שהסתכלתי אני מרגיש כך
.ואני מכיר את הכתיבה על המקלדת, לקראת האזכרה, אני מזהה מייד את הדחיפות והלחץ שבה, ואת הכעס
אני מכיר את כאב הראש, את הרעידות לפני השינה, את קוצר הרוח של התקופה לפני האזכרה, אני מכיר את הפחד מהלחץ, ואת... ואת העצירות באמצע המשפט, שאין לי איך לסיים.
.אני מכיר את הטקס, הנוהל, ה"איך שזה" לפני האזכרה. אני כבר מכיר את האבל, ואת החיים שלי
.והנה אנחנו /שוב
2
גיא. אני כבר חמש שנים לומד לחיות בלעדיך. חמש שנים זה יותר מהזמן בתיכון. חמש שנים זה יותר מהזמן בצבא. חמש שנים זה יותר זמן ברצף מחיי בקומונות, יותר זמן משאני זוכר מהיסודי, וזה הרבה זמן. חצי מהזמן עם זהר כמעט. חמישית מהחיים. ואם חשבון קצר זה כלום לעומת הזמן שיש לי לחיות עם השבר הזה שנקרא: לאבד את אח שלך בלי סיבה, כשאתה בן 21 והוא כל כך צעיר ויפה, והאופי שלך נשבר והעולם שלך מתרסק. סליחה על הדרמה, אבל אני לא מצטער. אני חייב להזכיר לעצמי, שלא הכל בסדר. שאני לא הולך להתגבר. ולהבין שאין לי מה להבין, ולא לקבל את העובדה שאתה לא פה. אפילו אם זה קורה בחיוך מידי פעם. אפילו אם אני שומע שיר באוטו, שיר חדש שלא הכרת, ואומר לעצמי וואי, גיא היה מת על השיר הזה. וכיף לחשוב על זה. והאמירה שמתווספת, "איזה חרא שהוא לא כאן" לא מפילה אותי לקרשים, כי היא חלק מהחיים שלי. אני לא עוצר בצד ונושם עמוק. אני ממשיך לנסוע.
3
אז בסוף גם השנה הסתכלתי בתמונות. זה התחיל מזה שראיתי תמונה של עצמי ולא בדיוק הבנתי על מה אני מסתכל. ואני מכיר אותי, .אני חושב, אני אמור לזהות. אז חיפשתי עוד אחורה. הגעתי עד לתמונה שלי ושל זהר, מ2010, עד שהבנתי
חמש שנים. חמש שנים זה הרבה זמן. וכל כך הרבה קרה. וכל כך הרבה קרה איתך ובלעדיך בשנים האלו. מתערבבות התמונות של הטיולים לזכרך, הנסיעות לחו"ל, ההדרכה, החתונה, יעל ויובל, אירועים של מכוניות, וסריקות של תצלומים ישנים, בהם פתאום אתה בן שש, עוד לפני שנולדתי.
כי ממשיכים לחיות. ומתרגלים לחיים האלה. אני כבר בעל ניסיון בחיים האלה. חמש שנים. חמש שנים שאני ממשיך להתעצב. תרתי משמע.
4
"עד קצווי העצב עד עינות הליל" כותב אלתרמן. רק כך אפשר באמת לכתוב, לבטא: יש להתמסר לעצב, ולהאמין שאחזור משם בשלום. אני כבר מאמין שאהיה בסדר. אבל זה לא אומר שאני רץ כל יום ב8:30 בבוקר לקצה, והולך עד הסוף, ומוכן תמיד לאתגר של עינויי עצמי כדי שמשהו יצא ממני. לא. זה גם למה אני לא כותב כמו פעם. מהסיבה הכי פשוטה שיש- כי זה כואב. כי זה מפחיד. כי זה קשה. וכי התרגלתי כבר לחיות את החיים שלי.
5
אני לומד להכיר את עצמי, ולחיות חיים רגילים. בבית משלי, עם משפחה משלי, עם עתיד לא ברור עד הסוף משלי, עם הכוחות והחולשות. עם החוסר והאובדן. כשהוא בא בתחושה של החמצה, או בדיחה, כזיכרון או שכחה, שיער ארוך או הקרחה, כששלומי קשור בחוט לשלומך.
אני ואתה, והמכות על השולחן תוך כדי שאני כותב. אני ואתה והריב עם אלוהים. אני ואתה, כשאני מצחיק את עצמי במראה, ופתאום אני אתה. ואתה אני, ואני בדמותך, וכמוך, ואז שוב בלעדיך.
6
רק איתך זה קשה כשזה קל*. אולי קל זה מוגזם להגיד. אבל המילים שלי כאן, כמו כל יום, הם חלק מהחיים. חלק מהחיים שנרקמים בחמש השנים האחרונות. אני עוד צעיר, חמש שנים זה הרבה. ונופל האסימון שאתה כבר לא ממש מכיר את מי שאני היום. ולא רק כי יש נספח אדיר של חיים בצל האובדן, אלא פשוט כי אני כבר בן 26, כי דברים בחיים השתנו. וקשה לי שאתה לא איתי. וכל יום זה קשה. ומתרגלים. לא לזה שאתה לא כאן, אלא לזה שקשה.
{מה שלא הורג אותך, מחשל אותך אומרים. מה שהרג אותך גיא לא עשה איתי חסד. אני חושב שתמיד יהיה בי פחות. אבל אני לא אתעלם מכמה שגדלתי מאז. אני חושב שזה לא רק מכשיל אלא גם מניע, הכאב הזה. אבל אני לא יודע עכשיו להגיד יותר. }
7
יש משהו בחיים רגילים שהוא מאוזן מדי בשביל להרגיש עד הסוף רגע רגע את האבל. אולי לכן חיים אותם. אולי לכן ההצטברות של מה שלא מרגישים נשמרת ומתפרצת בתקופות ובטקסים, או מול הים או השמיים, או הקבר.
8
וכשאני חושב על הגלים שנשברים על החוף, ולפעמים גם אני נשבר, אני חושב:
"החול יזכור את הגלים, אבל לקצף אין זוכר. זולת ההם אשר הלכו עם רוח לילה מילל. מזכרונם הוא לעולם לא ימחה." אני לא מכיר הכל בך, ולא זכיתי לחיות כבוגר לצידך, אבל למדתי את הצחוק שלך, ואני זוכר. ואת התנועה שלך, ולמדתי ממך. הרבה. אתה השארת לנו הרבה שמחה בחיים גיא. שאנחנו פשוט... ממשיכים לחיות. { יש משהו נורא ב"פשוט" הזה. כי זה לשמור בבטן את העלבון, ואת הכעס. אבל ממול, מזל שיש אותך שמזכיר שאפשר להביט ישירות ליאוש בפנים, ולנשום עמוק, ולחייך, ולהגיד: תססס..... יאללה. ממשיכים. }
9
אז דווקא הרבה קרה לי השנה. באמת הרבה. פסיכומטרי טוב, שהזכיר לי שאני דומה לך; גידלתי שפם בשביל צחוקים, וכשהורדתי אותו נזכרתי כמה אני דומה לך; הכרתי אנשים חדשים, וסיטואציות חברתיות חדשות ונזכרתי כמה אני דומה לך;
10
אני יודע את זה בלי שתהיה לי תמונה שלך בארנק. יש לי ניצוצות של להיות כמוך באיך שאני יושב. ובאיך שאני מובך, או באיך שאני טועה.
11
חיצונית זה לא כל כך דומה למעשה. החיוך אחר, העיניים שלי עצובות יותר. זה ב"איך". על מה אני מחייך, איך אני צוחק, מתי אני משנה את הקול שלי, למי אני מרשה לעצמי לעשות מבט כזה מתנשא של "אני אחכה שתסיים לדבר כדי שאני אצחק על השטויות שלך". מאיזו בדיחה לצחוק וכמה, ולהרגיש קצת פחות נעים אם היא על חשבון מישהו.
12
אני חושב גיא, שאין לי ממש איך לסיים. יש לי איך להמשיך. לא בכתב עכשיו, אלא מחר, ואחרי מחר ובשנה הבאה ובשנים הבאות. אני מתכנן הרבה כאלו, אבל מוקיר כל רגע של יופי.
זה הספורט שלי. להעריך ולא כדי למדוד. אני מנסה.
אני אוהב אותך. זהו.
...ואני מתגעגע המון. ומה לא הייתי נותן גיא
.אור--