ארבע שנים

"כי האדם עץ השדה". מתוך ספר דברים. מתוך חוקי המלחמה של עם ישראל. משונה קצת, שהציטוט המקסים הזה, מתוך חוקי המלחמה. השיר התנגן בטקס הענקת המלגה על שמך גיא, וגם היום, אחרי דברי.

"כמו העץ, הוא צמא למים, כמו האדם הוא נשאר צמא. ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה – כמו עץ השדה."

גיא, חלפו ארבע שנים. ארבע שנים מעל פיסת האדמה הזו, עם העץ שצומח לידך, והדשא והספסל, והמבקרים והפרחים מהביקור של אמא ואבא כל יום שישי, עם הביקורים שלי, כשיש לי אומץ. לכל עץ יש שורשים גיא, והשורשים נטועים באדמה

גם קבר נטוע באדמה, אבל איננו צומח. ונדמה שבמותך נשמטה תחתי האדמה. שעצם חוסר ההיגיון במותך, נשאר וממשיך להוות את התשתית עליה מבוססת המציאות שלי. אין לי אדמה לדרוך גיא. יש ים, שצריך לשמור את הראש מעל המים או לטבוע. צריך יום-יום, במחשבות המלוות אותי, לגבש יחס, ולבחור בחיים. "כל יום?" שואלים אותי. "כל יום. אם לא כל דקה"

ובהווה כזה לא פשוט לדמיין עתיד. כשאני רוצה להגיד "יהיה בסדר", "תאמיני לי פרח, נהיה מאושרים", אני צריך כל כך הרבה אומץ. כי אני יודע, שהבלתי-צפוי גדול מהצפוי, ואני מפחד ממה שעלול לקרות בעולם הזה, החדש לי מזה 4 שנים, עולם בו אדם כמוך, קרוב כל-כך, חזק כל-כך, יפה כל-כך, יכול להיקטף, בלא טעם, בלא סיבה, ללא אף-אדם להאשים. אני מפחד לחלות, אני מפחד להיפצע, אני מפחד להפסיד המערכה על שמחת החיים.

ומול כל אלה אני לומד להכיר ולהוקיר כל דבר בעל ערך. אני רואה כמה החיים יפים. כמה יפה לטייל, כמה יקר הוא חיוך, כמה, שלמרות המכה האדירה הזו של האובדן שלך, ואולי בגללה, אני מתרגש מהחיים.

אני מכיר בכך שאני ממשיך להשתנות, ולצמוח, ולחפש כיצד להצמיח שורשים. הייתה זו השנה הטובה ביותר מאז הלכת ממני גיא. כי אהבתי, כעסתי, התרגשתי וריגשתי, גידלתי ורוממתי, וגם ידעתי להתפעל מהדברים הקטנים.

וכל זאת לא כיוון שאין בי עצב. יש בי אי השלמה עמוקה, וריב בלתי פתיר עם השמיים, וכעס, הרבה כעס, ועצב. עצב כל הזמן. נשאלתי השנה "האם אתה רוצה להיות עצוב כל-הזמן?". השאלה טלטלה אותי בעומק נשמתי. והיא דרשה מענה. ותשובתי היא כן. אני לא רוצה לוותר על העצב הזה, שנושא את הזיכרון שלך איתי כל הזמן. אני לא רוצה לעולם להשלים עם אי הצדק הנורא הזה שאתה לא פה איתי, לחלוק סיפור, או ארוחת שבת, או בירה. העצב, הוא מהמעט שנותר לי ממך. ואני לא רוצה לוותר על דבר. אני רוצה לזכור אותך בכל. כשיעלי הקטנה אמרה שהיא רוצה "ללכת לחדר של גיא", הבנתי שאני רוצה לספר עליך לילדים שיהיו לי, שידעו את השורשים שלהם, את השורשים שלי. את האובדן הקרוב והאינטימי ביותר, ואת החיוך הכובש ביותר, של משפחת קדמיאל.

שורשים של אובדן אנחנו מכירים. אמא חזרה לא מזמן מהמסע לפולין, וכך סיכמה את ביקורם של כל בני המשפחה במולדת הטרגדיה הישנה יותר שלנו. וגם החוסר הזה נישא אצלנו בסיפורים של המשפחה, אבל גם מספר על גבורה ואומץ, ומלמד על כוחו של החינוך והחלומות. חלומות של העם היהודי על מולדת בארץ ישראל; חלומות שלך על שמי ישראל, לטוס. סיפרתי עליך במשך שעה וחצי או יותר, לילדים הרוצים לעשות לזכרך ספר זיכרון. נדמה לי שחייכתי במשך כל הזמן הזה. זמן רב עבר, מאז שכך, דברתי עליך, וכמעט הרגשתי אותך, איך אנחנו משתוללים על השטיח שבחדר שלך, או איך אתה מזכיר לי להעלות את התיק לחדר כשאני חוזר מהבית-ספר, או אוכלים שניצל של מזרע ביחד.

וגם אני חזרתי מפולין, בתור מדריך הפעם. בניסיון, והצלחה, לברר את שורשי המרד ותנועת הנוער, ואת שורשי הזהות של ההווה שלנו, שלי. כשחניכה שלי, שלמדה עברית רק השנה אמרה לי בעברית, באמצע הנגב: "אני רוצה שלבחירה שלי יהיו שורשים בלב" – היא סיפרה לי לא רק על מוצאן של השאיפות שלה, אלא גם על מקורן של השאיפות שלי.

מה יכולתי לעשות באותו הרגע, אלא לחייך אליה, ולספר לה שהיא נפלאה, ושאני מאושר שהיא החניכה שלי. ובפולין, כשחניך שלי כתב וסיפר: "אנו מורדים כיוון שאנו אוהבים... אנו מורדים בשביל אלו שאיננו מכירים כיוון שאנחנו יודעים שגם הם אוהבים, ונאהבים" הוא דיבר גם על המרד שלי היום באובדן היום-יומי, דרך החיים היום-יומיים, בהם אני גר, עם אהובתי, בדירה של שנינו, כמו גיטרה וכינור, עם כלבה קטנה ואני מרגיש שיש בדבר משהו ממך, משהו בלהתחיל משפחה ובית ולמלא אותם באהבה הוא דבר שלמדתי ממך. שזו הגשמה של המאבק בשיתוק שהשכול מביא איתו, מלחמת אור בחושך.

אני עושה כמיטב יכולתי לחנך אותי ואת חניכי, להיות בעלי אופי בלתי-מזדמן, בעלי עמוד שדרה מוסרי ורגשי, עם שורשים וכנפיים, ועם צמא לחיים. השנה סיכמתי עוד שנת הדרכה, ואני מאמין שהיה לי מה לתת. שאני, גם עם הפגיעות והמטען שאני סוחב, יכול לחנך. אני יכול לחנך כי אני מאמין שכיום המציאות לא מכתיבה את מי שאני. לא האבל, לא החוסר, לא השייכות שלי לתנועה. כי יש לי שורשים בלב. ויש בי תודה גם לך, שהראית לי, בגבורתך מול המחלה, ששווה להילחם. מיום ליום, גם אם החיים נעשים כבדים יותר, אני גם רואה יותר עד כמה זה נכון.

כמו כל שנה, לפני שאני כותב את המילים האלו, אני מביט בתמונות שלך. ויש שני דברים שאני רוצה להגיד.

האחד – אתה כזה ילד יפה גיא. באמת, מצאתי את עצמי לוחש זאת. ומצאתי את עצמי קורא לך "ילד". כי השנים חולפות, והתמונות שלך בתור אח גדול לפני שנים מקבלות גם זווית שונה, כי אני כבר לא ילד, ואתה נשאר צעיר. עודני קטן ממך, אבל הזמן עובר...

הדבר השני – הוא שלתמונות הישנות מתווספות תמונות של טיולים, ואחיינים, וחיוכים חדשים של המשפחה והחברים. טיולים לזכרך, ששומרים על הזיכרון כדבר שמפגיש בין פנים וזיכרונות, ויוצר חוויות חדשות, וציפיות לעתיד. אני מקווה שנטייל כך עוד שנים ארוכות.

גיא, אח שלי. אתה מלווה אותי, וסובב אותי בחלל חסר האדמה ורב הכיוון שאני עומד בו. אתה מלווה אותי ואתה חסר. בחזרה מהמסע מפולין רק רציתי לשבת ולשתף אותך, בטקס הסיום לפני שהחניכים שלי חזרו לבתיהם בתפוצות – חיכיתי שתכנס ותתגאה בי, להזמין אותך לדירה שלי לקפה, במשחק עם יובלי ויעלי ושאר ילדי המשפחה; בדמות לחיקוי, שהיית לי, ואני, מנסה להיות לחניכים שלי.

תודה שאתה עוד איתי, קשה כל-כך שאתה חסר. אני אוהב אותך. מאד.

קצר פה כל כך האביב

דויד גרוסמן

יש רגע קצר בין אדר לניסן

שהטבע צוהל בכל פה

הוא שופע חיים

שיכור ומבושם -

!איך שיופי יכול לרפא

נסער ומשולהב ומתיז

ניצוצות -

אך עוד רגע ייבּול ויצהיב

כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -

.קצר פה כל כך האביב 

קצר וחטוף ושובר את הלב

לחשוב שהוא תכף ידעך

מבטו רק נפקח

אך התחיל ללבלב -

.רק ניתן לי ותכף נלקח

נדיב ונסער ומכאיב

קצר פה כל כך

.האביב

גיא

נולדת באביב

.אדם מיוחד, מוכשר וחכם, מלא שמחת חיים, עם חיוך מקסים ואישיות כובשת

.חלפו 4 שנים מאז לכתך מאיתנו

.רציתי שתדע שנוכחותך בטייסת משמעותית ומורגשת

.אנו בשלב מתקדם של פרויקטים בתחום מערכות המסוק, שאתה זה שהחל בהם

משפחתך הנפלאה ממשיכה ללוות אותנו כל העת, בין היתר מארחת ערבי "אופוזיציה" קבועים שמהם אני ממודר,לצערי, אך שומע עליהם רבות.

אל הטיול לזכרך נראה כי באים עוד ועוד אנשים, הוא תמיד מאורגן למופת, במקומות מקסימים ומתאים בצורה מדויקת לכל המשתתפים. 

גיא

אתה איתנו כל הזמן, אבל כל כך חסר

נולדת באביב, ובאביב נפלת

זה היה קצר, קצר מדי

נזכור אותך תמיד

אוהבים ומתגעגעים

"משפחת "מגיני המערב

,צהריים טובים

זו השנה הרביעית בה אנו נפגשים באירוע הענקת המלגות לזכרו של גיא, אחי, והשנה השלישית בה אני נושא דברים. מעניין ששוב יש מספרים להסביר הכל... המספרים נמצאים מסביבנו תמיד, ונראה שלפעמים הרבה יותר קל לעסוק במספרים כאלו ואחרים ולא במהות שמאחוריה,

אבל זו תפקידה של המתמטיקה, לא? לקראת המפגש הזה חיפשתי הגדרה למתמטיקה ומסתבר שזה לא כל כך פשוט. כולנו יודעים להגדיר מתמטיקאי: "מכונה שהופכת קפה לתיאורמות"[1], אבל זה לא ממש עוזר, נכון? המילה היוונית המקורים מתרגמת כ"למידה", "חקר" או "מדע", ואין מילה חליפית טובה בעברית... ההגדרה הטובה ביותר שמצאתי של מתמטיקה היא "מחקר של מניפולציות של אובייקטים אבסטרקטיים על פי חוקים קבועים מראש", שאינה מגדירה היטב דבר, או שכן?

גדולתה של המתמטיקה, "אם המדעים", היא דווקא בניתוק מן העולם שסביבנו. בניגוד לשאר המדעים, אין היא נובעת מתצפיות על העולם שמסביבנו, אלא המדעים האחרים משתמשים במודלים מתמטיים על מנת להסביר את האבחנות שלהם. כך, לעיתים קרובות, בניגוד לשאר המדענים, מתמטיקאים דווקא "עוברים" לעולם משלהם בו ניתן להגדיר את הבעייה באופן שלם (גם אם הבעייה היא אי שלמות), ולבדוק באופן יחידאי האם הפתרון – קרי ההוכחה (באם קיימת) - היא נכונה או לאו.

הלוואי שזה היה נכון גם בעולם האמיתי - או שלא. במתמטיקה אין דעות, רגשות או צער על שהיה. יש עובדות (שנבחרו בקפידה) ועולם שלם שנבנה מעליהם. אין למעשה "ניסויים בשטח" שכן שטח הניסויים הוא הדמיון, והמתודולוגיה של הניסוי היא המחשבה.

בכלל, למתמטיקה קשר הדוק עם השורש ח.ש.ב.: אנחנו לומדים חשבון ביסודי (ככל הנראה התרגום הפשוט לקהל הזה של חשבון הוא אריתמטיקה...), משתמשים במחשבון בבית הספר התיכון, ורק מי שמגיע לאוניברסיטה לפקולטה מעין זו (ובניגוד לפקולטות להנדסה כאלו ואחרות), מבין שהמתמטיקה עמוקה הרבה יותר. בעשורים האחרונים נוספו החישוב בפרט ומדעי המחשב בכלל לעולם המתמטיקה ומשתמשים באותם כלים וחוקים שלה (גם אם לעיתים – נדירות ככל שיהיו – יוצאים משם תוצרים ישירות ל"עולם .האמיתי"... ועל כן נסלח להם)

אשאר עם השורש ח.ש.ב. עוד קצת: אין ספק שלימודי המתמטיקה הינם חשובים, ודרושים לקיומה ולקידומה של חברה מודרנית. אף על פי כן, אין הם נחשבים כדוגמת מקצועות אחרים הקשורים יותר להצלחה ולקידום ב"עולם האמיתי". לאור כך, בחרנו, משפחתי להעניק מלגות לזכרו של אחי, גיא, שלמד גם הוא בפקולטה זו ובמכון זה במסגרת פרויקט "תלפיות". מטרת המלגות הינה להקל ולו במעט על המאמץ האדיר הנדרש במטרה להצליח ולהבין קצת יותר את תחומי המתמטיקה השונים והמגוונים (גם אם אין בידי הגדרה טובה שלהם כרגע).

גם לגיא היה רומן עם השורש ח.ש.ב.. אני חושב ומאמין שגיא עשה דברים, כיוון שהוא ראה את החשיבות הבסיסית שבהם (בעברית המודרנית ולעיתים הקלוקלת שלנו הפועל המתאים הוא "החשיב") ולא רק בגלל שהם "נחשבו". הוא שאף להבין את העולם וידע להשתמש גם בארגז הכלים שנתנה לו המתמטיקה למען הגשמת מטרה זו; אך גם ידע להתחשב באחר, בצרכיו וברצונותיו, וגם זאת חלק ממורשתו. לא רק החשיבה הצרופה בה הפגין יכולות מרשימות ביותר, אלא גם היכולת המובנית להתחבר, להבין ולהפגין אמפתיה והבנה לצד השני. יכולת החסרה היום בעולם ואף במדינתנו לא מעט.

לזכרו של גיא, אנו מעניקים מלגות אלו, שתיים על בסיס צורך כלכלי, ואחת לציין מצויינות אקדמית במכון למתמטיקה באוניברסיטה העברית. מי יתן ונפגש כאן עוד שנים רבות

.תודה על ההקשבה

[ [1] ארדש, כך חשבתי, אבל מסתבר שהציטוט שייך במקור לחברו אלפרד רניי, וארדש צטט את רניי ]