ארבע-עשרה שנים

יום הפאי.

ה-14 במרץ נחשב ליום הפאי שכן בארה"ב כותבים את החודש לפני היום וזה יוצא 3.14. 

פאי הוא אחד המספרים האי-רציונליים המוכרים ביותר. למען האמת הוא לא רק אי רציונלי אלא ניתן להוכיח שהוא גם לא אלגברי (כלומר לא פתרון של פולינום), ולמעשה רוב מוחלט של המספרים הממשיים כפי שאנחנו מבינים אותם היום הם מאותו סוג. רק לנו (בני תמותה רגילים; יכול להיות שפה בפקולטה המצב שונה) קשה קצת להבין שיש כל כך הרבה מספרים שאנחנו בכלל לא יודעים לייצג אותם. 

אולי מפה אפשר להרחיב ולדבר קצת על רציונאליות ואי רציונאליות. כביכול, המתמטיקה היא תולדה של השיטה הרציונאלית - לבנות עולמות שלמים בצורה קונסיסטנטית מתוך אוסף קטן של אקסיומות. אולם באופן די מהיר מגיעים לסתירות ו/או לעובדות שמנוגדות ל"שכל הישר" (באמת אפשר לבנות שני כדורים זהים מכדור אחד בהנתן אקסיומת הבחירה?). 

יותר מזה - באופן לא ממש רציונלי המספרים הרציונליים (אלו שניתנים להצגה בתור מנה של מספרים שלמים) מהווים חלק זעום מהמספרים הממשיים. כלומר מתוך החשיבה הרציונאלית שלנו, המתמטיקה עצמה רומזת לנו שהרציונליות לא מכסה אפילו את הישר, שלא לדבר על המרחב. 

אז אנחנו חיים בעולם שמלא אי רציונאליות. או אולי צריך להגיד איי רציונאליות? כי בכל זאת, כאן, במכון איינשטיין עובדים לא מעט אנשים ונשים במטרה לקדם את ההבנה האנושית בתחומי המחקר וההבנה של המודלים המתמטיים המתקדמים ביותר. ולפעמים עצם העבודה על אלו אינה רציונאלית, שכן אין לנו מושג אם ומתי אלו יהפכו ל"מתמטיקה שימושית", קרי כזו שעוזרת לנו להבין את העולם (האי רציונלי) שמסביבנו. 

בתקופה האחרונה אנחנו שבים ומתפלאים על האי רציונליות הפושה בעולם, באזורינו ואפילו במדינה. האם באמת אנחנו מקדמים את העולם שמסביבנו לעתיד טוב יותר, או שמתוך אילוצים ורצונות אנחנו דוחפים לכיוונים לא רציונליים? או האם באמת יש איזו יוריסטיקה טובה יותר להגיע לעתיד (ואפילו להווה) טוב יותר? לא נשאר לנו לקוות שמתוך איי הרציונליות הקיימים, יהיה איזשהו מאמץ להכווין את כולנו לכיוון טוב יותר. 

מאחל הצלחה לכולנו, בדגש על מקבלי המלגות, מי יתן ונמשיך להיפגש כאן לאורך שנים. 

בעוד שכל שנה אנחנו עומדים כאן, משהו השנה אחר. בד"כ, פתיחה של דברים במעמד מכובד כמו זה, מזמינה התייחסות ייחודית לבעלי התפקידים, למי שאינם איתנו, למשפחות... סלחו לי אם אפנה אל כולנו, כמשפחה אחת היום. אז שלום. ימים של "מלחמה, ושלום".

את אחי הגדול גיא איבדתי לפני 13 שנים.  הייתי עלם צעיר בן 21, שרק מגלה את המקצב של העצמאות, ההִפַּרדות, המרחק מהמשפחה, והחלום של החיים המיוחדים המציאות הנורמאלית-לא-נורמאלית של ישראל. חייל בעצמי, חפ"ש אפילו בעוונותי למשפחת קדמיאל (עוונותיי הנסלחים כמובן) שלא יצאתי לקצונה – אני זוכר עוד את הפרצוף של גיא [פרצוף]. אבל נפשי הייתה כמו פרי בשל על ענף גבוה, שמגלה שניתן לשמוט את הקרקע תחת שורשי העץ. החיים שלי נעשו לאבסורד של לחיות בחיים הלא-נכונים, שלא ניתן להאמין שקרה מה שקרה, ושיכול לקרות מה שקרה. 

גם השנה, ראיתי, כחלק מהמשפחה שאנחנו, שניתן לחיות בחיים בהם קורה מה שלא יכול לקרות. בשבעה באוקטובר, נבלענו ע"י נקב באופייה של המציאות והחוויה בה חיינו, ומאז, בתקופה קצרה מאוד, הצטרפו לשורותינו, רבים שאינם כבר ביננו, ומשפחות שכולות שכעת ביננו. במועדון שלנו, אנחנו לא רוצים עוד חברים. נקלוט שוב אבלים שבחיים האישיים והציבוריים ירגישו שהם שלא מבינים בעצם את הכאב שהם חווים, וכן ירגישו שאחרים לא יודעים להקיף את מהות האובדן והשכול.

האובדן לוקח את כל החלקי הפאזל המחברים אותנו, ומשנה אותם. וגורם לאדם להרגיש כי החלק שהוא מרכיב, והחלק שנכנס בו – אינו במקום. הטקסים, כמו זה, נותנים מעין גשר לחבר את המשפחות השכולות לכלל, לחברה, למרות שלעיתים, בצאת המבקרים מבית העלמין, נותרים עם ההרגשה שהכאב הפרטי שלנו, הוא רק שלנו, עלינו לשאת אותו, כי גם לא היינו רוצים באמת שיעלם. אבל עם העצב, הגעגוע, הנמצא גם הלבד. לבד שגם מגן, וגם מכאיב, וגם מפריע. והיום, לא סתם פניתי לכולנו כמשפחה. אני חושב שאנחנו לא לבד.

"אבא, את מי אתה יותר אוהב, את אמא או את גיא?" – בחדרי, לפני 13 שנה אני יושב והשיחה המדומיינת עם הבן שלי (שיוולד רק עשור לאחר מכן) קורית. ואני בשיחה הזו בדמיון במעמד של "לא היסס לרגע" עונה לו: "לפעמים, מרוב כאב ועצב, אנשים חושבים שהעולם רע, ולכן אמורים להיות רעים בתוכו. אבל זה לא נכון. אנשים צריכים להיות ביחד, ולהילחם בכל אכזריות, ביחד." כך, עם דמעות בעיניים (שהיו גם כשכתבתי את זה), עניתי לו מה למדתי מהאהבה שגיא אחי נתן בי – שאנחנו לא חייבים להיות לבד. לאורך התקופה, אנחנו ראינו את הביחד. ראינו, שאנחנו לא באמת מקבלים מצב בו אנחנו לבד. לנחשול השנאה ורצחנות שְשַׁטָף וניסה לבלוע אותנו, האוכלוסייה הגיבה בחמלה, התגייסות המונית, ונתינה מדהימה, שאסור לנו לשכוח. האפרוריות של בעלי תפקידים ומערכות ציבוריות, התחלפה בצבעים של יוזמה, התגמשות, ודאגה, וסולידריות – הייתי שם, וראיתי את זה. גם מי שאפילו היו שקראו לו גיס חמישי בגלל חילוקי דעות, ללא רגע דל הביא עצמו להתגייס, באוויר, בים וביבשה – למען המשפחה הגדולה שלנו.

צמאי שלום, ונכוני מלחמה היינו ועדין. הדברים של גיא, שכתב לחניכים שלו בקורס "מותר האדם" - ככה, כסטנדרט מקצועי – "מותר האדם", חקוקים גם אצלי בלב. התקופה האחרונה ממש, מסעירה אותנו כשהיא מודדת בכלים של דיפלומטיה, יעילות והרתעה את המסירות של משפחה לחלקים שנחטפו ממנה, וטרם שבו אליה. ואני לא תמיד אני יודע מה לעשות ומה נכון. אך אני יודע שאהיה כואב וגאה לספר לבני שיגדל, שהמדינה לא באמת ישנה בלילה, לפני שחזרו מי שיכול היה לחזור. שרקמה אנושית אנחנו, וכואבים זה את זה, וערבים זה לזה. אספר לו שבכך ידענו שהכאב הוא החוסר, שגם ממתין לשובו של מי שישוב ומי שלא. אני, אני כאן כמי שתמיד מחכה למי שלא יבוא. ורבים עומדים איתי כאן, ביחד, לבד, ביחד.

את ה"מילואים" שלי, עשיתי בעבודה במרכז לבריאות הנפש. יומיים לאחר ה7.10, ששאלתי את עצמי במסגרת העבודה – "מהו עכשיו טיפול?! איזו נפש יכולה לסייע לנפש אחרת?" - הבנתי שלמול הרוע והמוות, ניתן לחשוף את האור, הטוב והתקווה. ומאז, אני מרים ומדליק בפי גם בדלים עשנים של תקווה, ונאחז בעצם הקיום של טוב ורע בעולם הזה ככל האפשר, עד שנאסף, כמו בנאדם, לאהובתי, למשפחתי, ולהסחת הדעת. למדתי לחמול לעצמי גם על זה, ולהגיד שזה שאני חי את החיים עכשיו, זה "מותר".

אולי, לפני שאסיים, גם אעז לומר עוד תודה למי שלא ישנו בלילה, כי גם היו באוויר בים וביבשה. ולומר תודה למי שלא מרפה את היד מהמשפחות השכולות. ולכל מי שתולה על דלתות החניכים שלו ש"מותר האדם". ואוסיף: מותר לנו להגן על עצמינו, ואפילו לכעוס, ואפילו לרצות לנקום; ומותר לנו גם לחמול, על אחרים ועצמנו, ומותר לחכות ידיים הקפוצות שיתארכו, ומותר, ומותר לאהוב.

אני מקווה שיבואו ימים טובים מאלו. אני מקווה שלא נדע עוד צער, מעבר לצער שעוד נדע, ושנדע למצוא אור בצער, או לפחות, מגע. תודה לכם.

כבוד ראש עיריית תל אביב יפו – מר רון חולדאי, כבוד הרב ישראל מאיר לאו, משפחות שכולות, חברי מועצת העיר, מכובדיי כולם,

אני עומד כאן לפניכם בחרדת קודש ומייצג את ההורים השכולים, האחיות והאחים, האלמנות והיתומים של העיר תל אביב יפו,

יום הזיכרון השנה נערך בצל מתקפת הפתע הרצחנית על ישראל בשבעה באוקטובר,

בעיצומו של חג שמחת תורה, ומלחמת חרבות ברזל.

המשא והכאב, כבדים מאי פעם.

לכל אזרחי מדינת ישראל  ועוד יותר לנו –

בני המשפחות השכולות.

  הרבה מאוד משפחות שכולות,    

  הצטרפו השנה למשפחת השכול.

  מספר החללים אינו נתפס.

  והלב, הלב בוכה.

תשעה עשר חללים נפלו מבני העיר במלחמת "חרבות ברזל" והצטרפו למספר הגדול מאוד של למעלה מ-3900 חללים המונצחים ביד לבנים תל אביב יפו.

כל כך הרבה חלומות ותוכניות שנטמנו יחד איתם. לעולם. ואין נחמה.

אני מחבק את המשפחות השכולות החדשות שזה להן יום הזיכרון הראשון.

מטלטל, קשה, כואב וקורע.

ומחזק את המשפחות הוותיקות שנושאות שנים רבות במשא השכול הכבד.

אני יודע, באופן אישי, יום הזיכרון הזה קשה במיוחד. אני איבדתי את בני, רס"ן גיא קדמיאל שהיה טייס בחיל האוויר לפני 14 שנה, והכאב והגעגוע אינם פוסקים.

משפחות יקרות, המסע של עם ישראל בארצו

הוא מסע של כאב ושל גאווה, של תקווה ושל תעצומות נפש.

הבנות והבנים הגיבורים אינם איתנו אבל המורשת שלהם, מורשת של נחישות ושל רעות, של מסירות נפש ושל דבקות במטרה, של אחווה ושל אהבת העם והארץ – ממשיכה איתנו גם אחרי לכתם.

מחרתיים נציין את יום העצמאות ה – 76 של  מדינת ישראל. נניף את דגל המדינה בראש התורן. בזכותם. בזכות הבנות והבנים אשר שילמו בחייהם, למען עצמאותנו, ביטחוננו וחיינו כאן.

ערב יום הזיכרון נישא תפילה לשלומם של כול חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון אשר ממשיכים להילחם גם בשעה זו, נייחל לשובם של כל החטופות והחטופים במהרה לביתם ולמשפחותיהם, ולרפואתם של הפצועים בגוף ובנפש.

מי ייתן ובשנה הבאה משפחת השכול לא תגדל עוד.

יהיו הנופלות והנופלים במערכות ישראל חתומים בליבנו לעד. יהה זכרם לנו למופת ולעוז רוח, ולאמונה בנצח ישראל לעולם ועד.

נציגי האוניברסיטה העברית, אורחים נכבדים, מכובדיי כולם,

אנו ניצבים כאן היום, במקום הנשגב הזה על הר הצופים בירושלים, וחושבים על המשמעויות ההיסטוריות, דורות של כיסופים, היסטוריה של מלחמות, ומה אנו מרגישים וחושבים ביום הזה.

מדינת ישראל ואזרחיה נמצאים בימים אלה בצומת קשה ומאתגרת עד מאוד: חיילינו נלחמים, החטופות והחטופים בעזה- נמצאים בסכנה יומיומית, שריפות ענק ממשיכות בצפון, ואזרחים רבים מפונים מבתיהם.

כל זה קורה, בשעה שהאנטישמיות בעולם מרימה ראש, והשסעים שלנו מבפנים קורעים את החברה הישראלית.     

אנחנו, בני משפחתו של גיא, באנו לכאן להסרת הלוט, ואנו מבקשים תחילה להודות מעומק הלב לכל האנשים שסייעו לאירוע המכובד הזה לקרות. תודה מיוחדת לאיריס היקרה.

גיא נפל ונלקח מאיתנו כשהיה בן 28, טייס מסוקים בחיל האוויר הישראלי, ילד מחונן שהיה לבוגר האוניברסיטה העברית במסלול "תלפיות", ואף שחלפו כבר 14 שנים, אנחנו מרגישים כאילו זה קרה רק אתמול.

גיא היה לוחם צוות אוויר שיצא לגיחות רבות ב"מלחמת לבנון השנייה", הדריך בקורס טייס, והרגיש מחוייבות עצומה לערכים של כיבוד ואהבת האדם, אמינות ויושרה.

כנכדם של שורדי שואה, גיא ראה גם חשיבות גדולה מאוד בהגנה ובשמירה על העם והמדינה בישראל.

אנחנו מרגישים שזכינו, ובתרומתנו הצנועה מדי שנה אנו מסייעים במעט לסטודנטים שלומדים מתימטיקה, באוניברסיטה המכובדת הזאת, ואנו כאן היום לאירוע הנצחת שמו ומורשתו של גיא. 

אנחנו מקווים ומייחלים שנזכה כולנו במהרה לימים טובים יותר בארץ הזאת, להשגת שקט ושלום, ימים של תקווה, הצלחה ושגשוג.   תודה.

השנה הזאת לא טובה גיא. קשה להתחיל, קשה לפעמים להמשיך, קשה לדבר ועל מה. בטייסת, כשנתבקשתי לכתוב משהו, חיפשתי ומצאתי איזו דרך ביניים לתאר כמה רע, ואיך יש תקוה בתוך זה. תכננתי לכתוב משהו שמתחיל אחרת, וגם תכננתי קודם, ולהתחיל עם הוויסקי אחרי ש...; אבל אנחנו פה (כוס ראשונה) ואני רוצה רק פשוט להתנהג כאילו אתה שומע. כאילו יש לי עם מי לדבר. וכואב לספר לך על איך השנה הזאת נוראית, ואיך קשה עכשיו לחיות, ואיך עברתי השנה לא פעם אחת דרך הרעיון – אני לא עושה מילואים כי אתה לא איתנו, והאם השנה נחסך ממך את מה שלא נחסך ממני.

לא יודע מה היית אומר. אבל - לא הרווחת בזה שאתה לא חי עכשיו. אני ואתה, מעדיפים לחיות. יודעים להנות, להיות, להיות עם, למרוח את החמאה על הצד הרחב של הלחם, יודעים שטובים החיים מן המוות, או מה הציטוט שאני יודע שיש על זה.

משונים הרגעים שאני מגלה שאני צריך אותך. שהייתי צריך אותך. מה לעשות, אני תמיד אח קטן, אבל, גם עכשיו הייתי מאושר לראות אותך בן 28 מסתכל עלי גדול ממך – הייתי מקבל את זה בחום. צריך אותך. צריך לדעת מה היית אומר, מדבר, שומע, מקשיב, נמצא. נמצא.

היינו בים. אני, זהר, נורי. והים, ואתה. אתה לא, זתומרת. וזיכרון תַּם קרוב, על קודש של חול, של אחים שותים מילקשייק עם פצפוצים שנתקעים בקש בחוף הים – כמה תודה ודמעות אני יכול לומר לך ואין בזה צל של המסירות שנטעת בי והשארת בי בחיים האלו. מקומות בהם מישהו בי אומר בי ולי – אור, את בסדר, קח זמן, תראה שאתה יכול. זה לא בִּמקום היום. להיות אבא ובן 6. לחבק ולַחְסוֹר. למות ולחיות.

כוס שניה ואני כועס עכשיו; מתגעגע לסבל של להיות בהלם מזה שאתה מת. פעם לא הייתי כזה יכול. פיניתי כל כך הרבה בלב, כל כך הרבה מקום לעצב: נכנסות כבר אצלי רכבות של צער וריקנות בקילו, ואני תהום של מקום לנפשות פצועות, שערי נחושת ליאוש ולתקווה – שאין בה סוף והקלה; ספרו לי מכאוביכם, מטופלים שלי; לא אפול, לא אכרע, אל תירא; יום יום מול הכאב והאובדן, שלי ושל אלו שאוהבים את שבגדה בהם נפשם. בטיפול שלי אני מדבר על איך עטפתי את עצמי בשיגעון. עבורם, אני מכיל את כל מה שיכול – אולי פשוט לא הצלחתי להשתגע בעצמי מצער. אוף.

כולי הלם כשזה נוגע

ובעוד כל האי-ידוע כבר לא פוגע

רק "זה", רק זה כמו מוות:

צפוי, בלתי-נתפס וכל יודע.

חולף דרכי, וקוטף ממני רגע;

נאסף לזר, נישא ברוח

ואל תוכי מחלחל צולל שוקע.

רכבות פורצות את החזה

נושאות מטען כאב וזמן

ולקחים וזיכרונות

ולוקחות אותי מתמיד לכאן.

זה לא עובר. אני רק עובר דרך. שערות אפורות בזקנים של חברים שלך. גם בשלי כבר. הזמן עובר, וזה, לא.

זה מה שאני מפנים כל הזמן. ואי אפשר לנשום לתוך זה כמו ביוגה או פילאטיס; פשוט נוכח שאתה לא נוכח. כל רגע הוא פרידה, וחתיכה קטנה מאחור נשארת / באתמול, באשתקד / ותא חדש מחליף את התא המת / סערה צומחת, בערה נכבית... / ולך תסביר לשמש שאמנם הכל כתמול שלשום, אבל אני מזמן כבר הלך של עולם שלא קיים. והצל שלי נופל בחוץ, נופל בפנים, עושה מקום  - לכאב של אחרים, ולהכיל כל דבר סתום, איום.

כוס שלישית. הופ. זה לא נכון. אני נזכר איפה מתחיל הטקסט הזה. ואני עכשיו, רוצה לקטוע את הליריות של הדברים. השנה מתו. הרבה. יום הזיכרון היה אחר. דלת הממ"ד חזרה. אבא עבר מתפקיד ייצוגי ביד לבנים למילואימניק על מלא, וגם ל-לעשות מילואים הכי הרבה שאפשר. אני ממציא מסגרות להילחם על נפש הנפגעים במלחמה, עמר מתמודד עם אין מסגרות לילדים, ואמא הכי אמיצה: מציירת אצלך בחדר. בין הקסדה, התריס, התמונה מהבר-מצווה, הארון שאתמול היה לי אומץ לפתוח, המגרה שכבר 14 שנים אין לי אומץ לפתוח, אמא שם. חושבת באקריליק. מציירת אוטובוסים וטרקטורים בהשראת הנכד. כולנו עושים את מה שהיית עושה איתנו. נלחמים בתוך עצמנו, על חמלה, ועל תרומה, ועל יקר האדם.

לא נשאר הרבה, אבל – כבר אני במומנטום של הפורמט אז... כוס רביעית. "ואני כבר עוף הסערה / צף על פני התהום הפעורה / זורק מילים לרוח / והיא נושמת בי בשורה... וכל רגע הוא פרידה, ולכל רגע גם סולח / אבל אל תבקש ממני אח, מילות פרידה, או להיות אורח / אתה איתי גם כשאינךָ, אתה דמעות בלב ליבי, אתה נפקד, אתה נוכח, אתה האור באור שלי. מי שהייתי, שאהיה, אתה רקום בטווי גורל / אתה רשום על פני דלתות חדרי, כמפקד, כאח, כמי הטל. / כן. לא תשבור אותי אמת, ולא ירווני הדמעות. לבי איתך, אחי המת. גם אם עוד נובעים חיים החלומות. אבא, בן ואח אני, אהוב אוהב ובעל; מטופל ומטפל, כועס, מבין, מכיל, חומל. כל אלו לא בִּמְקוֹם להיות, אח קטן של גיא קדמיאל.         
זה מספיק לעכשיו. שתהיה שנה הבאה טובה מקודמותיה. שלא יהיו פה עוד שכנים. בינתיים שלום גיא. נפגש תמיד.

משפחת קדמיאל היקרה, אורחים, חיילי הטייסת, בוקר טוב,

עברו 14 שנים מאז שגיא עזב אותנו לאחר מלחמה במחלקת הסרטן. מדהים לגלות איזה חותם הוא השאיר על כולנו. אני כל הזמן מגלה עוד נקודות השפעה וחיבורשל גיא לכאן, לחיים. כואב כמה טוב הוא עוד יכל לתרום לעולם הזה, לארץ הזו, שכל כך זקוקה לאנשים כמוהו.

הכרתי את גיא כמפקד בשלב הבסיסי בקורס הטייס. שלושה דברים משמעותיים שזכורים לי ממנו. הראשון הוא החיוך התמידי שכל כך לא מאפיין מפקדים בקורס טייס, השני הוא אהבת האדם והשלישי זו הצניעות הגדולה בכל אינטראקציה. אני וחברי לקורס זכינו.

הטייסת עברה שנה מורכבת, קשה ומטלטלת. קשה לזכור אבל חווינו מחאה חברתית ארוכה ולאחריה מלחמה שהתחילה בטבח נוראי. גיא- היית גאה בדרך שהטייסת נלחמה במלחמה הזו, היית גאה בחבריך המילואימניקים: חותרים למגע, משתפים פעולה עם השייטת בצורה חסרת תקדים ובעיקר רואים את האנשים ודואגים להם.

משפחת קדמיאל – מירי, נוני, אור ועמר, שמרנו על קשר בשנה המורכבת הזו וכל פעם יצאתי מחוזק עם כוחות חדשים. זאת הזדמנות להגיד לכם כמה הקשר איתכם משמעותי לטייסת וכמה באופן אישי למדתי מכל שיחה איתכם.

צה"ל. ובתוכו הטייסת, נלחם כבר 8 חודשים במלחמה שאין צודקת ממנה. משפחת קדמיאל, חלק מחבריו של גיא נלחמים עכשיו- על הקרקע, בים ובאוויר מהים האדום ועד החרמון. חלקם לא יכלו להגיע ולהיות איתכם ביום הזה. אבל הם איתכם, הם לא מפסיקים לחשוב על גיא. הם מבקשים לחבק מרחוק.

ימים קשים ומורכבים עוד לפנינו, אנחנו נלחמים על הזכות לחיות בביטחון בארץ שלנו. נפעל בנחישות ובמוסריות, זאת החובה שלנו לאזרחי המדינה וזוהי המחויבות שלנו למורשת של כיא. לחתור לביצוע המשימה ולהישאר בני אדם, לראות את האנשים שבדרך. נמשיך להילחם ונמשיך לשמור על מסורת הלוחמים שכבר לא איתנו.

יהי זכרו של גיא ברוך.