סוקרטס מצטייר בשיחות כמי שחותר לאמת באופן עקבי ושיטתי, וכמי שבא אל אנשי העיר, שעמם בא במגע, בתביעה להתנהגות דומה. סוקרטס הגיע למסקנה כי, בניגוד לאחרים, חכמתו המיוחדת היא בכך שהוא מודע לאי ידיעתו. בדרך של תהיות וספקות הוא עורר את בני שיחו לנסות ולהגדיר מושגים שונים (בעיקר מתחום תורת המוסר : צדק, סגולה טובה וכו'). בני שיחו התקשו בהגדרות, והוא נהג להצביע על ליקויים בהגדרותיהם, ולהוביל אותם עד להכרה באי ידיעתם. שיחותיו הסתיימו, בדרך כלל, במבוכה של חוסר מוצא, כי הוא עצמו לא הציע בהכרח הגדרה משלו.

בשנת ‏399 לפני הספירה נתבע סוקרטס לדין. האשימוהו בכך שלא עבד את אלי אתונה, אלא הכניס פולחן אלוהויות חדשות. עוד האשימוהו שהשחית בשיחותיו את בני הנעורים (עד כדי כך שהם ערערו על השלטון, כפי שאכן עשו אחדים מתלמידי סוקרטס). באותה תקופה הוקמה באתונה דמוקרטיה חדשה, אשר ביקשה להגן על עצמה. העמדת סוקרטס למשפט פומבי נראתה למנהיגים דרך טובה להבהיר את עמדות השלטון בפני הציבור. במשפט טען סוקרטס שההאשמות נגדו הן חסרות בסיס, ויתרה מזו — אתונה אף חייכת לכבדו ולהודות לו על תרומתו לעיר. בדבריו אלה עורר סוקרטס את כעס השופטים, והם גזרו את דינו למוות.

תלמידיו של סוקרטס, ביקרו אותו בכלא בשעה שהמתין למימוש גזר הדין שלו. הם לא הבינו מדוע סוקרטס לא מנסה בדרכים פשוטות יחסית למנוע את מימוש גזר הדין. לסוקרטס הייתה אפשרות להמיר את העונש הנוראי שלו אם יגזור על עצמו גלות ויצא מאתונה. למרות זאת, הוא רצה להשאר ולמות באתונה. תלמידיו המשיכו לנסות ולשכנע אותו לברוח מהכלא וטענו כי אף אחד לא ירדוף אחריו. חרף הפצרותיהם, סוקרטס התעקש להשאר בכלאו ולממש את גזר הדין בשתיית רעל. בקטע הבא הוא הסביר מדוע חשוב לו לממש את גזר הדין:

סיכום של סוקרטס

חשוב להבין, סוקרטס שלל את הבריחה ובעצם העדיף למות. אנחנו יכולים להבין מהתשובות שלו כי הצדק, החובה של האדם בעולם חשובה הרבה יותר מהחיים. אדם לא יכול לחיות כאשר הוא חושב רק על חייו או על טובתו. אם יבחר לעשות כך, הוא כאילו בחר בדרך הנעימה אבל האגואיסטית. יש דרך חיים שהיא המוסרית לפי סוקרטס שכולם צריכים לחיות לפיה. רק דרך אחת להיות הגון ומוסרי. גם כאשר שזה פועל כנגד דרכך, אסור לברוח מהמוות.