רבי יוסף קארו ביקש שיתחסו לאדם גוסס אפילו אם שעותיו ספורות כאילו הוא אדם חי ובריא.

מתוך כל חלים איסורים חמורים על מעשה שעושים לאדם מת (למשל להכין אותו לקבורה או לעצום את עיניו), אסור אפילו לקחת מתחת לראשו כרית ולשים אותה תחת ראשו של אדם אחר בטענה שזה עוד רגע ממילא ימות והאחר עוד יכול להינצל.

לפי אותו הכלל גם אסור לקחת ממנו שמיכה או איבר לתרומה אפילו אם הדבר יעלה בחייו של אדם אחר שמחכה לתרומת איברים וימות אם לא יקבל אותם בזמן ואפילו אם ידוע שלאדם שעומד למות יש עוד מספר שעות ובשעות האלה ימות אותו אדם שמחכה לתרומה למרות שאם יקבל את התרומה הוא יכול לחיות עוד שנים רבות.

עדין אסור להתייחס לאדם גוסס כאילו הוא כבר מת אלא חייבים להתנהג איתו כאילו הוא בריא. ומי שעושה משהו, אפילו הכי קטן לאדם גוסס נחשב כאילו הרג אותו במו ידיו.

רבי משה איסרליש שנקרא גם פירוש המפה ביקש לעדכן את רבי יוסף קארו. הפירוש שלו יכול להתבטא בדרכים הפוכות לגמרי.

בתחילה הוא חוזר על דבריו של השולחן ערוך ומוסיף כי אם יש דבר מה שמונע מאותו אדם לנפוח את נשמתו אז מותר להסיר את המניעה.

אם לדוגמה ישנו קול דופק שגורם לגוסס להתרכז בו ולא לאבד את הכרתו ולמות – מותר להפסיק את הקול הזה. במקרה כזה זה לא נחשב שפיכות דמים אלא "הסרת מונע" כאילו האדם כבר נחשב מת אבל הקול מונע ממנו למות.

בניגוד לקארו שהתייחס לגוסס כחי לכל דבר, הרמ"א משנה את הנוסח. לכן הוא משתמש במשפט "אסור לגרום למת שימות במהרה...." הוא שואל את עצמו, האם הגיע הרגע למות? כן – מוות הוא טבע העולם. לי אסור להתערב. מוות הוא בתוך המציאות. אסור לקרב את המוות – גם אסור לדחות את המוות.