בית החברה לבניית חוף הים  מאת דני רכט

את אדמת אדיב פחה רכשה חברת גאולה בשנת 1921. הקרקע חולקה למגרשים ועל אחד מהם (מגרש שכתובתו הנוכחית היא רחוב זרובבל 12) הרשו מנהלי גאולה בקיץ 1925 לאדון משה אהרונוביץ להקים צריף. באותן השנים התאפיינה סביבה זאת בצריפים לצד בתים קטנים בני קומה. באמצע שנות השלושים החלה בניית בתי דירות בני שלוש קומות. הראשונים היו בית מעונות פועלים א' (רחוב זרובבל 10) ובית החברה לבניית חוף הים לצידו, במגרש מספר 23 באדמת אדיב פחה.    

הימים היו ימי העליה החמישית שעיקרה עולים מהארצות הדוברות גרמנית. חלק ניכר מהם העדיפו להתיישב בתל אביב ולכולם היה צורך בפתרונות דיור. החברה לבניית חוף הים בע"מ (Seashore Building Company Limited) שמשרדיה פעלו בבית פסאג' התור ברחוב הרצל, יזמה את הקמת הבית שברחוב זרובבל 12 ובו 12 דירות בנות 2 חדרים כל אחת שהושכרו ליוצאי גרמניה ואוסטריה. היתר בנייה מחודש אפריל 1936 היה ע"ש יוסף זינקין, אחד ממנהלי החברה לבניית חוף הים בע"מ והוא הוסב על שם החברה. את הבית תכנן האדריכל  ד"ר רוברט הוף שמשרדו הטכני (בשותפות עם המהנדס ע. גינזבורג) פעל אז בבית יוסף ובלייכר ברחוב יהודה הלוי. ביצוע הבנייה נמסר לידי הקבלן שמחה דולגין. שלושת קומות המגורים (בכל אחת מהן ארבע דירות) נבנו מעל קומת קרקע ששימשה למחסנים. במרתף הוצבה מערכת מרכזית להסקה ולמים חמים עבור הדיירים שהגיעו מהקור המרכז אירופאי.     

דירות הבניין החדש אוכלסו בראשית שנת 1937. לאחר עלייתו לארץ עבר להתגורר באחת הדירות ד"ר איזידור קלבאר (1892-1972) מראשי הציונים בוינה, רופא במרפאת קופת חולים לאומית בכרם התימנים שהיה מוכר כמי שטיפל בעניי העיר ללא תשלום. בבחירות לאסיפה המכוננת (1949) הוצב הרופא במקום 47 ברשימת הציונים הכללים. ד"ר קלאבר קבור בבית העלמין קרית שאול. בדירה אחרת בבניין התגורר אריק פלייסיג אשר הורשע באמצע חודש יוני 1948 בזיוף תאריכים בתעודותיו על מנת להתחמק מהתייצבות וחיול במחנה קריית מאיר (מ"ק 57). פלייסיג, בעל בית מלאכה לכובעים ברחוב העליה, נדון לחודש מאסר בפועל. 

שבעה חודשים קודם, באמצע נובמבר 1947 ולקראת ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה, הפכה הסביבה לזירת מלחמה ורבים מהתושבים עזבו מאימת הצלפים הערבים. יפה נוימן בת השישים שהתגוררה בבניין ירדה לרחוב והמתינה לבנה זאב שיבוא ויעביר אותה למקום מבטחים, אלא שכדור של צלף פגע בבטנה. היא הובהלה אל בית החולים הדסה שברחוב בלפור, אך למחרת מתה מפצעיה. ארבע וחצי שנים אחר כך, בחודש אפריל 1953, דיווח זאב נוימן כי מדירתו שבבניין נגנב סכום עתק של עשרת אלפים לירות במזומן וכן תכשיטים, מצלמות, ומטבעות זהב. המשטרה פעלה מהר וכבר לאחר שבוע דווח בעיתונות כי שלושה חשודים תושבי העיר נעצרו.  

חמש שנים אחר כך (1958) פורסם בעתונות כי צעיר יפואי בן 21 נעצר כחשוד באונס אכזרי של ילדה בת תשע שהתגוררה בבניין. לאחר הפוגה ארוכה חזר הבית שברחוב זרובבל 12 אל רשומות יומן המבצעים של המשטרה. בראשון בדצמבר 1975 בלילה חזר סוחר המטבעות ישעיהו קינגשטיין אל דירתו שבבניין כשהוא נושא איתו תיק 'ג'יימס בונד' ובו מטבעות ומסמכים. כשנכנס אל חדר המדרגות החשוך הלם מישהו בראשו של קינגשטיין, חטף את התיק ונמלט. הסוחר הועבר אל בית החולים הדסה שם נתפר ראשו.

על ד"ר ישראל (איזידור) קלאבר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו:

נולד בוינה, אוסטריה, בשנת תרנ"ב (24.3.1892), לאביו מרדכי שמעון (מאכס) ולאמו לאה בת אברהם פרייס. גמר גימנסיה ב-1911, למד רפואה באוניברסיטת וינה, הפסיק את לימודיו למשך מלחמת-עולם, שרת בצבא מחודש ימים לפניה ועד סופה (3 שנים בחזית, נפצע, קיבל כמה אותו הצטיינות), הוסמך ב-1919 לד"ר לרפואה, עבד עד 1923 בבתי-חולים צבוריים ומאז כרופא פרטי בוינה.       

ב-1920 נשא לאשה את מרים (אמי) בת נתן גרסטמן. בגיל 12 הצטרף לאגודת-נוער ציונית "חברה". ב-1911 השתתף ביסוד סניף הסטודנטים של התאגדות ציוני וינה. ב-1913 השתתף ביסוד תנועת הנוער "תכלת לבן" (בלאו-ווייס), הדריך בה וכתב בעתוניה, ואף בשנות שרותו בצבא קיים את הקשרים בתמידות עמה. מ-1922 ואילך חבר ומנהל מחלקת הנוער במרכז ציוני אוסטריה. נבחר לקונגרסים הציוניים בבאזל (1911), וינה (1913, 1925) וקארלסבאד (1923). מ-1920 (עד 1943) רופא ומורה להיגיינה בעבודה בבתיה"ס העירוניים לנוער העובד, מ-1922 רופא (שלא בתשלום) בגימנסיה הריאלית מיסודו של הרב הראשי ד"ר פרץ חיות ורופא נאמן למשרד הארצישראלי בוינה ומ-1936 גם בביה"ס העממי של קהלת וינה. מ-1924 חבר ועד קהלת וינה, כיו"ר הועדה לעזרה סוציאלית ריכז ושכלל את פעולותיה (סעד לנוער, לנצרכים העוברים בעיר, לחולים, נופש והבראה לתלמידים, מוסדות תרבות לנוער), ריכז בידי הקהלת בתי-יתומים ובתי-תמחוי של אגודות שונות, השתתף בועדות לבית-החולים, למרפאת הילדים ולמושב זקנים ועזר בהרחבה ושכלול של פעולותיהן, ניהל את מפעלי הסעד מיסודה של אניטה מילר ; מ-1936 היה גם יו"ר ועדת החינוך של הקהלה, יזם וביצע את יסוד ביה"ס העממי החדש והספריה לנוער, והכניס רוח עממיות ולאומיות בכל מפעלי הקהלת ובהנהגתם ערך תוספת לנוער ב"וינר מורגנצייטונג" הציוני. וכיו"ר האיגוד התרבותי של ההורים היהודים באוסטריה החזיר בהרצאותיו ובשיחותיו משפחות רבות מהתבוללות ליהדות לאומית, הוציא את העתון לנוער "יודישה יוגנד" וכתב בו בקביעות, ובעזרת עתון זה נרכש חלק גדול של הנוער לציונות ולהוקרת ערכי היהדות.   

כשסופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-1938 עלה לארץ והשתקע כרופא פרטי בתל-אביב. ממשיך בפעילותו הצבורית כמזכיר לעניני העולים מאוסטריה בהתאחדות עולי גרמניה ואוסטריה, עד 1940, ומאז חבר הנהלת התאחדות עולי אוסטריה, וכן כחבר הנהלת חוג עולי אירופה המרכזית בהסתדרות הציונים הכלליים. בנו: מיכאל (בצבא הגנה לישראל).

.