בית הספר סומייל  מאת  דני רכט

במערכת החינוך של העיר העברית הראשונה נכללים כידוע גם בתי ספר ערבים. התשובה האוטומטית לשאלה היכן פעל בית הספר הערבי העירוני הראשון  תצביע קרוב לוודאי על בית ספר כלשהו ביפו. אלא שהתשובה הנכונה נמצאת הרחק משם, בסומייל (אל מסעודיה). בית הספר המוסלמי בכפר אף מסומן במספר מפות מנדטוריות

שלטון המנדט לא חוקק חוק חינוך חובה. כתוצאה מכך שיעורי ההשתתפות בבתי הספר היו נמוכים ככלל. בקרב המוסלמים היה השיעור נמוך משמעותית מאשר בקרב היהודים והנוצרים אצלם נחשב בדרך כלל החינוך כחשוב יותר. גם רשתות חינוך פרטיות היו נפוצות יותר בקרב העדות הלא מוסלמיות. 

בניית בתי ספר חדשים בכפרים נעשתה לעיתים קרובות ביוזמה מקומית, בדרך כלל של מוכתרים ומורים, שפעלו כשתדלנים מול מושלי המחוזות. לכשנבנו מוסדות חינוך בכפרים מוסלמים שימשו 85% מהם כבתי ספר לבנים. בית הספר הממשלתי בסומייל כלל רק כיתה אחת בה למדו ילדים ערבים בגילאי 6 עד 10. 

רבי דוד פלמן ממזריץ' היה הראשון שרכש חלקת אדמה בסמוך לגרעין הכפר סומייל (אל מסעודיה) ובה נטע כידוע את הפרדס העברי הראשון. במהלך השנים נרכשו רוב האדמות שמסביב לגרעין הכפר סומייל על ידי יהודים. במצב דברים זה כאשר רוב השטח נמצא בבעלות עברית התקשתה ממשלת המנדט לסרב לדרישת עיריית תל אביב לספח את שטח הכפר אל תחומה. 

בשנת 1943 צורף שטח הכפר לשטח תל אביב. בית הספר הממשלתי שפעל בכפר עוד קודם עבר לחסות עירונית והפך לבית הספר הערבי הראשון בתחומי העיר העברית. מדובר היה בבית ספר בו למדו 30 תלמידים, אותם לימד מורה אחד. בתאריך 1 פברואר 1943 ציטט עיתון הארץ את העיתון הלבנוני 'ל'סיריל'אורין' שיצא לאור בביירות והתייחס לידיעה על פתיחת בית הספר העירוני בכפר סומייל: "זוהי ראיה לשאיפת האוכלוסיה היהודית לחיות בשלום עם הערבים".    

שבועיים  אחר כך (18 פברואר 1943) התלונן כתב עיתון דבר (כלי מבטאה של הסתדרות העובדים הכללית) בעקבות ההודעה כי העיריה תכסה את תקציב בית הספר המוסלמי בסומייל: "האין זו הדוגמא המוחשית ביותר של הקיפוח המשווע שעיריית תל אביב מקפחת את חינוך העובדים? האומנם נשלים כי ברשת החינוך יהיו אתה שלושה זרמים: הכללי, המזרחי, והערבי, ורק הזרם האחד של העובדים לא יכלל בתוכה? עד מתי שרירות לב זו של הגוש הימני?".  

יום קודם לכן התקיימה מסיבת עיתונאים בהשתתפות ראש העירייה ישראל רוקח  בה סיפר כי בפגישתו עם מר פרל מנהל מחלקת החינוך הממשלתית, ביקש ממנו לאשר לעיריית תל אביב פתיחת כיתה נוספת לילדי בית הספר בכפר סומייל. כיתה בה ילמדו תלמידים בגילאי 11 עד 14. רוקח התחייב בפני אדון פרל שהעירייה תיסע בהוצאות הנוספות וזאת על מנת שילדי סומייל הגדולים יותר לא יצטרכו לכתת את רגליהם עד לבית הספר שבכפר שייח מואנס. אלא שבשלב זה עוד לא עבר הניהול בפועל אל העירייה ומר פרל ענה לרוקח כי בכפר פועלת כרגע רק כיתה אחת בבית הספר הממשלתי וכי אין לעירייה רשות להתערב בדבר. למרות מאמצי העירייה להגדיל את בית הספר עדיין חלק ניכר מנערי הכפר לא למדו במסגרת זו מסיבות שונות. 

בתאריך 3 במאי 1944 התבררה בפני השופט בורק בבית המשפט המחוזי בתל אביב פרשת שוד וניסיון לרצח על ידי שני נערים ערביים מהכפר סומייל. חודשיים קודם כשטיילו שני הנערים לאורך נהר הירקון הם פגשו באדון אפשטיין בלווית בחורה. הנאשמים התנפלו עליהם כשאחד מהם איים עליהם באקדח ודרשו כסף.  אדון אפשטיין החל להאבק עמם והצליח להוציא את האקדח מידי אחד הנאשמים. אולם שני הנאשמים התנפלו שוב עליו ואחד מהם הצליח לתפוס שוב את האקדח. הנאשם השני פקד עליו לירות וזה אכן ירה אלא שהחטיא את המטרה ופגע בטעות בעיניו של הנאשם השני שנתעוור. המשפט התנהל בדלתיים סגורות והשופט בורג שחרר את הנאשם העיוור תוך שהוא ציין שהוא כבר נענש מהשמיים. את הנאשם השני שלח לשנתיים של 'לימודים' לבית ספר לפושעים צעירים.