מגרש מרגלית / בית בליזובסקי   מאת דני רכט

בהתכתבויות שונות, למשל בין עו"ד אלחנן קרוסרסקי לעיריה, מכונה אדמת לונספלד 'מגרשי הגרמנים'. בסוף שנות העשרים  נמכר אחד מהמגרשים לאדון ישראל מרגלית (מרגוליס) שהיה בתקופת המנדט גדול סוחרי הנפט, הבנזין והשמנים בעיר. מרגלית הוא בנו של הרב אברהם יהודה מרגוליס. אימו מרים ציטיל, היא בתו של הרב יחזקאל סחרוב (1831-1907). לכן, מקושר מרגלית בקשרי משפחה ענפים עם בני משפחת סחרוב הנודעת. דודו הוא יצחק מרדכי סחרוב (1876-1956), בעל טחנת קמח ובית מסחר לעצים, אשר הקים בשותפות עם שמואל אשכנזי את שכונת ברזילי (אדמת אשכנזי סחרוב). את עסקיו ניהל מרגלית באמצעות החברה הארץ-ישראלית מצרית לתוצרת נפט אשר נרשמה באלכסנדריה שבמצרים, אולם נוהלה מהחנות של מרגלית בדרך יפו תל אביב ואחר כך ממחסן מרגלית בשכונת החרושת. 

כתובת המגרש כיום היא רחוב החשמל 33 פינת רחוב הרכבת 18 וגודלו המקורי היה 1379 מ"ר. בתקופה בה נרכש התגוררה משפחת מרגלית בבית אשר לוין בשכונת מרכז מסחרי.  לאחר רכישת המגרש שבאדמת לונספלד פנה מרגלית לעיריה בבקשה שיאשרו לו בניית בית בן ארבעה חדרים בתכנון האדריכל משה צ'רנר (1879-1962), אולם בקשתו נדחתה. בראשית שנת 1932 אישרה העיריה למרגלית הקמת שני מחסנים מתפרקים עשויים ברזל במגרש. מרגלית העדיף בנייה טרומית במחשבה שיוכל להעביר בהמשך את המחסנים למגרש אחר. כמה חודשים קודם, בדצמבר 1931, פנה מרגלית לעיריה בבקשה שאושרה לבניית מיכל גדול (טאנק) לאחסון נפט. הטאנק המסומן במפה משנת 1936, שימש היטב את עסקי הנפט של מרגלית ובהמשך, עם הבנייה מסביב, הפך למטרד סביבתי. תלונות השכנים מנעו מהאדון מרגלית לההרחיב את מחסניו ולהוסיף טאנק נוסף בשטח מגרשו.  לכן הוא רכש בשנת 1933 מחברת גאולה מגרש באדמת אבו ג'יבן (שכונת החרושת) והקים שם את מחסן מרגלית לתוצרת נפט.  

בשנות השלושים נהרסה תחנת הרכבת הקטנה ששירתה את העיר מראשית שנות העשרים. במקומה הוקמו תחנת רכבת ובית המכס חדשים. לצורך מרכז התחבורה והסחר החדש היה צורך לפתח את דרכי הגישה בסביבה. רחוב הרכבת נסלל ב-1936 ובכוונת העיריה היה להקים גם כיכר ציבורית בפתח תחנת הרכבת ולסלול את חלקו הצפוני של רחוב החשמל (בין רחובות הרכבת ומקווה ישראל). לצורך אלה נדרשה הפקעת חמישים אחוז ממגרשו של מרגלית. העיריה אמנם הבטיחה לו מגרש חלופי, אולם מרגלית לא היה מוכן להתקדם עם ההבטחה המעורפלת וניהל משא ומתן עיקש מול העיריה . בסופו של דבר התרצה כאשר העיריה העבירו לבעלותו מגרש לבניית בית משותף ברחוב ירמיהו שבצפון העיר. זאת תמורת מחצית המגרש שהופקע.   

בחודש מאי 1940 פנו עשרות דיירים ובעלי עסקים מבית הסוכנים, בית וסטינגהאוס ובית וילוז'ני אל העיריה ודרשו לסגור את המפגע המסוכן. ממכתבם התברר כי לצד טאנק הנפט הגדול שימש שאר המגרש את מרגלית לאחסון חביות נפט ובנזין. המהנדס העירוני שיפמן השיב לדיירים המודאגים כי יופסק השימוש בבית הקיבול לנפט וכי הטאנק יועבר למקום אחר. ממגרש אשר גודלו המקורי היה 1379 מ"ר נותר לאחר ההפקעה (והפיצוי בדמות מגרש לבניה בצפון העיר) שטח מגרש של 665 מ"ר בלבד.    

את המגרש המקוצץ מכר מרגלית ב-1949 לאדון שלמה בליזובסקי, אשר יזם הקמת בית משרדים בתכנון המהנדס צבי מילר. הבנייה אמורה היתה להתבצע דרך חברת 'בית רחוב החשמל 33 בעמ' אשר הוקמה למטרה זאת. אולם בפועל בוצעה בסופו של דבר באמצעות חברת 'מעונות גוש 6940 חלקה 100 בעמ'. בהיתר מחודש אפריל 1951 אושר ליזם לבנות ארבע קומות משרדים מעל קומת מרתף (למקלט ולמחסנים), קומת חנויות וקומת גלריה. עם סיום הבניה ואכלוס המבנה הוא שימש מגוון חברות ציבוריות כמו גם חברות קבלניות פרטיות. העיריה אישרה עקרונית באותה השנה הוספת קומה חמישית שנועדה לאכלס את משרדי חברת הבנייה עמישב אשר פעלה אז מבית דירות  בשדרות רוטשילד, אולם תכנית זאת (אברהם כבירי ואהרון דורון) לא יצאה אל הפועל.