הגינה האיראנית  מאת דני רכט

'קרן תל אביב לפיתוח' עוסקת ב'שידוך' בין גינות להן נדרש שיפוץ וחידוש לבין נדבנים עשירים ששמם מונצח בגינה או בכיכר בתמורה לתרומה הולמת. לעיתים זה כרוך במחיקת שמה המקורי של הגינה ולעיתים אף כרוך הדבר באי נעימות. לכן, גינות חסרות שם, הן מצרך מבוקש במיוחד בקרב אנשי הקרן. בצפון העיר בקרן רחובות רמז ודוד ילין יש גינה כזאת אשר ניטעה בסוף שנות השמונים והשמועה אומרת שהמגרש עליו ניטעה שייך לממשלת איראן. אז קבלו את הסיפור המלא. 

בשנים 1949-1956 כיהנה גולדה מאיר כשרת העבודה. באותן השנים היה זה משרד ממשלתי חשוב אשר חלש על תחום התעסוקה ועל תחום השיכון (לימים יהפוך אגף השיכון במשרד העבודה למשרד ממשלתי עצמאי). המגרש הפינתי בצפון העיר היה שייך למשרד העבודה. 

בעשור הראשון להקמת המדינה חלו שינויים גדולים בתחום התעסוקה. הן עקב המעבר מלשכות עבודה מפלגתיות וארגוניות ללשכות עבודה ממשלתיות והן עקב הגידול העצום באוכלוסיית המדינה והצורך לספק תעסוקה לרבבות עולים. משרד העבודה יזם רפורמה בתחום התעסוקה בעיר ויזם בניית שני מבנים חדשים לשירות התעסוקה. הראשון תוכנן להיבנות במגרש זה, אלא שמהנדס העיר משה עמיעז סירב לאשר הקמת בניין משרדים בסביבה המיועדת למגורים. בסופו של דבר נבנה בסוף שנות החמישים רק הבניין השני שתוכנן, בית לשכת העבודה ברחוב יבנה (נהרס בשנת 2005).

בשנות השלושים פעלה בשכונת אבו טור בירושלים המנדטורית קונסוליה כללית של פרס. בשנות הארבעים נדדה הקונסוליה לבית חדש ודגל הממלכה הפרסית נראה מעל גגות שכונת טלביה בירושלים. שמונה מדינות מוסלמיות היו חברות באו"ם ב-1947. כולן, ובהן גם ממלכת פרס, הצביעו נגד ההחלטה שקראה להקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בשטח ארץ ישראל המנדטורית. 

בשנות החמישים התחממו היחסים בין ישראל לבין איראן (ממלכת פרס). יחסים שהיוו נדבך חשוב במדיניות 'ברית הפריפריה'. האסטרטגיה הישראלית הייתה לנטרל את העוינות מצד המדינות הערביות שסבבו את ישראל, באמצעות יצירת בריתות אסטרטגיות עם מדינות לא ערביות (איראן, תורכיה, אתיופיה) ועם קבוצות מיעוט אתניות במזרח התיכון (מרונים בלבנון, כורדים בעיראק, דרוזים בסוריה, קופטים במצרים ונוספים) מתוך הנחה  שלשחקנים אלה יש אינטרסים משותפים עם ישראל, בעיקר ביטחוניים, מול ההגמוניה הערבית או בהתמודדות עם משטרים ערביים עוינים.

שיתוף הפעולה בין ישראל ואיראן הלך והתהדק במהלך שנות השישים והשבעים. חברות תשתית ישראליות בנו באיראן, הצבא האיראני אומן על ידי ישראלים, חברת אלעל הטיסה אלפי נוסעים מדי שנה אל טהרן ובחזרה. רשמית, לא היה לממשלת השאח שגריר במדינת ישראל. זאת עקב לחצים ומתוך חשש מתגובת מדינות ערב. אך היתה לאיראן (פרס) נציגות רשמית בארץ שפעלה מבניין ברחוב ארלוזורוב פינת סמטת המעלות ברמת גן. 

לכל הצדדים היה ברור כי היחסים ההדוקים והידידותיים בין המדינות יובילו בהמשך לכינון קשרים דיפלומטים מלאים בין איראן וישראל. כתוצאה מהבנה זו רכשה ממשלת השאח את המגרש ברחוב רמז 17 פינת דוד ילין במטרה להקים עליו את בית שגרירות איראן בישראל. ההפיכה באיראן בשנת 1979 נגד שלטון השאח, הפכה תוך תקופה קצרה למהפכה איסלאמית. הממשל הפונדומנטליסטי החדש בטהרן הגדיר את ארצות הברית ואת ישראל כ"שטן גדול ושטן קטן" והבניין בטהרן ששימש שנים כשגרירות בפועל של ישראל הועבר לידי ארגון הטרור אש"פ. 

עלייתו לשלטון של האייטולה חומייני שינתה באופן דרמטי את יחסי איראן-ישראל. מאחת השותפות המרכזיות של ישראל הפכה איראן לאחת מהאויבות המרות - מדינה איסלאמית אשר ראשיה מצהירים באופן גלוי על שאיפתם להשמיד את מדינת ישראל. בנסיבות אלה ברור שיוזמת בניית שגרירות איראן בתל אביב לא יכולה היתה להפוך למציאות. כך נוצרה סיטואציה מדינית מורכבת בה מגרש לבנייה בעיר העברית נמצא בבעלות ממשלה עוינת. 

אמנת וינה היא למעשה שורה של הסכמים בינלאומיים המסדירים נושאים שונים ביחסים בין מדינות. האמנה הראשונה, אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים שנחתמה ב-1961, מסדירה את היחסים הדיפלומטיים בין מדינות ואת הזכויות, את החסינות ואת חובות המשלחות הדיפלומטיות (שגרירויות, שגרירים, דיפלומטים). לפי אמנה זו מחויבת  ממשלת ישראל  "להגן ולכבד"  על שטח הנמצא בבעלות מדינה אחרת, גם בהיעדר יחסים דיפלומטיים בין המדינות. 

באמצע שנות השמונים היו ברחבי העיר לא מעט מגרשים פנויים מבנייה אשר עקב סיבות שונות ומגוונות עמדו נטושים והפכו למפגעים סביבתיים. שלמה להט (צ'יץ'), שכיהן כראש עיריה, גיבש מדיניות חדשה על מנת להתמודד עם הבעיות שיצרו מגרשים אלה. כתוצאה מהחלת מדיניות זו תפסה העיריה חזקה 'זמנית' על מגרשים ברחבי העיר והפכה אותם לגינות ציבוריות. בשנת 1987 קיבלה העיריה אישור לתפוס את שטח המגרש ולהפכו לגינה, כשהוא למעשה מוחזק כפקדון, מאחר והבעלים החוקים של המגרש, ממשלת הרפובליקה האסלאמית של איראן, לא יכולה לעשות בו שימוש מטעמים ברורים. 

חוקית, המגרש  רשום כרכוש של ממשלת איראן. מאחר ומדובר בפקדון זמני, העיריה לא יכולה לקבוע שם רשמי (בניירת העירונית הוא רשום כ'גן רמז'), והמקום ידוע לתושבי הסביבה הותיקים  בשם הלא רשמי 'הגינה האיראנית'.