מגרש הררי תל אביב  מאת דני רכט

באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת, נוסדה בתל אביב שכונת הקווקזים על ידי יהודים הרריים שעלו לארץ מדגאסטן. הם התיישבו ליד שכונת נווה שאנן, והקימו במקום שכונת צריפים. בשנת 1928 הוקמה קבוצת הכדורגל של השכונה, מועדון הררי תל אביב, בה שיחקו צעירים בני השכונה. הקבוצה התחרתה בליגות נמוכות עד לשנת 1948, ואף השתתפה בליגה מלחמתית ב' שפעלה ב-1943 ביוזמת התאחדות הכדורגל. עם פרוץ מלחמת העצמאות, גויסו שחקני הקבוצה לצבא. שלושה מהם נהרגו בקרבות, ובעקבות כך התפרקה הקבוצה. באמצע שנות ה-50 פונתה שכונת הקווקזים, ותושביה עברו לשיכון מפוני שכונת הקווקזים שהוקם במיוחד עבורם בסביבת שיכוני יד אליהו.

בשנת 1959 הוקמה הקבוצה מחדש. הפעם בשם הפועל הררי תל אביב. זאת לאחר שאנשי הפועל במועצת פועלי תל אביב הבטיחו לתמוך בקבוצה. באותה תקופה התאמנה הקבוצה במגרש מאולתר זמני בשדרות יד לבנים, מול סניף קופת החולים הכללית, ובמרחק של עשרות מטרים מבתי שלב א' של שיכון מפוני שכונת הקווקזים. בהמשך התאמנו השחקנים במגרש שהוכשר  למטרה זו כקילומטר דרומה (בקצה רחובות הגיבור האלמוני ונגבה כיום). בשטח מגרש זה נבנה לימים מועדון ויצ"ו וניטע חלקו המזרחי של גן סבוטניק. מגרש נוסף ששימש את הקבוצה היה סמוך לגדה הדרומית של רחוב יצחק שדה (רחוב הגשר בשנות החמישים).

ציפיות אוהדי הקבוצה הרקיעו, אלא שתמיכה משמעותית לא הגיעה. לאחר שלוש שנים העדיפו עסקני הקבוצה לפרוש ממרכז הפועל ולהתנהל באופן עצמאי כשתקציב הקבוצה מבוסס על תרומות אוהדים הקבוצה. אלא שאלה התפרסמו יותר בשל מזגם החם ופחות בשל יכולותיהם הכלכליות. באותה תקופה חוותה הקבוצה הצלחה גדולה והצליחה להעפיל מליגה ג', הליגה הרביעית בישראל אז, עד לליגה א' הליגה השניה בישראל. אלא ששנה אחר כך הצטרפה הקבוצה למרכז בית"ר ונקראה בשם חדש: בית"ר הררי תל אביב. מגרשה הביתי באותה השנה (1963) היה מגרש גלי גיל בגבול רמת גן.

בשנת 1964 שימש איצטדיון המכביה כמגרש ביתי של בית"ר הררי תל אביב ואת הקבוצה אימן ניסים אלמליח. בפברואר אותה השנה זכתה הקבוצה  בגביע אלקיים לאחר  שניצחה את קבוצת בית"ר עזרא (משכונת עזרא). הגביע שנקרא לזכרו של אברהם אלקיים, מראשוני שכונת התקווה, נתרם על ידי סניף תנועת החירות בשכונה. עשור קודם, בעונת 1954/55 כבש אלמליח 30 שערים במדי בית"ר תל אביב. מאז החזיק במשך 61 שנה בשיא ההבקעה לעונה אחת בליגה הבכירה בישראל (עד שנת 2016, אז נשבר על ידי ערן זהבי).

בשנת 1959 נבחר מרדכי נמיר איש מפא"י לראשות עיריית תל אביב. זאת לאחר עשרות שנים בהם עמדו בראש העיריה דמויות מהמחנה האזרחי (דיזנגוף, רוקח ולבנון). בחירתו של נמיר סימנה מהפך פוליטי בעיר, לאחר שנים רבות של שלטון הימין בראשות הציונים הכלליים. נמיר היה מזוהה מאוד עם המנגנון ההסתדרותי ופעל במסגרתו במשך שנים ארוכות לפני שנבחר לראשות העיריה. בין השאר הוא כיהן כמזכיר מועצת פועלי תל אביב (1936-1943) וכמזכ"ל ההסתדרות (1950-1956). 

שנה אחרי שהקבוצה פרשה ממרכז הפועל ופעלה באופן עצמאי היא הצטרפה למרכז בית"ר. אנשי מפא"י בעירייה הגיבו באדישות כשקבוצת יוצאי הקווקז פרשה ממרכז הפועל ובחרה להתנהל במסגרת עצמאית. לא כך כאשר החליטו תושבי השכונה להצטרף אל מרכז בית"ר, תנועה שהיתה מזוהה עם הימין השנוא עליהם. והתגובה לא איחרה לבוא. בתאריך זה וזה עלה טרקטור על מגרש הקבוצה ועקר את הגדרות והרס אותו. המשטרה שהוזעקה למקום על ידי ספורטאי הקבוצה עצרה את הטרקטוריסט שסירב לזהות את עצמו. הוא נחקר במשטרה אך סירב למסור את זהות שולחיו. טלפון אלמוני למשטרה גרם לשחרורו המהיר מהחקירה. בהמשך הודה דובר העירייה כי מחלקת הנכסים העירונית היא זו שהורתה לנתץ את הגדרות סביב המגרש של בית"ר הררי. זאת מבלי שהעירייה שלחה קודם פקח עירוני כדי לרשום דו"ח או להזהיר את עסקני האגודה, שמצידם לא הכחישו מעולם כי המגרש נמצא על קרקע השייכת לעיריה. 

אברהם סעדיה מנהל הקבוצה העיד "כשנקראנו הפועל הררי יד אליהו היה לנו מגרש מגודר בשכונת יד אליהו עליו שיחקנו. אך כשעברנו לבית"ר נעלמה לפתע הגדר ולפני מספר חודשים עלה טרקטור על המגרש וחרש אותו". 

בהעדר מגרש מסודר לקבוצה התנהלו האימונים בפארק גן התקווה. בעקבות הריסת המגרש התקיימה בתאריך 15 בנובמבר 1964  הפגנה ליד ביתו של ראש העיריה ברחוב מוריה (רחוב חיים ואלישע כיום). מכתבי מחאה חריפים  על הריסת המגרש נשלחו אל שר החינוך והתרבות, מנהל רשות הספורט, וחברי מועצת עיריית תל אביב, אך ללא הועיל. זאת בהעדר גב פוליטי  לאגודה שהעזה לעזוב את מרכז הפועל ולהצטרף אל מרכז בית"ר. בשיחה עם עיתונאים מסר עורך דין אברהם (אייבי) נאמן שייצג את האגודה כי "בעת פינוי שכונת הקווקזים (לפני שנים) הובטח לספורטאים אלה מגרש זה להופעות ולאימונים. אז הם היו חברי הפועל ובעזרה כספית של מועצת פועלי תל אביב אף גידרו את השטח. אך כשעזבו את הפועל והיו תחילה לאגודה עצמאית ואחר כך לאגודה של תנועת בית"ר הסירה מועצת פועלי תל אביב את חסותה ממנה ואף את הגדר הסירה" . 

אירועים אלו ואחרים השפיעו קשות על פרנסי הקבוצה ועל השחקנים ובאמצע שנת 1965 ירדה הקבוצה לליגה ב', הליגה השלישית אז. אולם הקבוצה המשיכה לפעול בליגות הנמוכות עד לראשית שנות השבעים.