איצטדיון דב הוז  מאת דני רכט

בשנים שלאחר מותו הטרגי של דב הוז (1894-1940),ממייסדי ההגנה והתעופה העברית, הונצח זכרו בשורה ארוכה של מקומות ופעילויות אשר נקראו על שמו: רחוב במרכז העיר, בית הנוער העובד (לימים המרכז הגאה), שדה דב מעבר לירקון, מכונית כיבוי חדשה, מועדון חובבי תעופה, סירה של ימאי הפועל תל אביב, בית חינוך עובדים ביפו ועוד. הנצחה נוספת שתכננו ידידיו ומוקיריו של הוז לא יצאה אל הפועל. 

לספורט הפועלים היה שמור מקום מיוחד אצל דב הוז. עוד בימי כהונתו כסגן ראש העיריה הוא ניסה לקדם הקמת איצטדיון מרכזי של מרכז הפועל בתל אביב דוגמת איצטדיון המכביה של מרכז הספורט מכבי. בשבוע האחרון של ינואר 1941, פחות מחודש אחרי מותו של הוז, אישרה מליאת מועצת פועלי תל אביב פה אחד את הרכב 'הועדה להקמת איצטדיון מרכזי על שם דב הוז'. בין חברי הועדה ניתן למנות כמה מאנשי הביצוע הבולטים במחנה הפועלים: מרדכי נמירובסקי (נמיר) לימים ראש עיריה, צבי לוביאנקר (לבון), הלל כהן ונוספים. 

המשימה הראשונה של הועדה היתה איתור קרקע מתאימה לצורך הקמת האיצטדיון שיועד להיות אתר הנצחה מרכזי לאיש ולפועלו. אלא שבשנים הבאות לא נרשמה התקדמות משמעותית בנושא. מועצת פועלי תל אביב דרשה מהעיריה כי תקצה קרקע ללא תמורה לאיצטדיון לזכרו של מי שכיהן כסגן ראש העיריה, אולם לראש העיריה ומקורביו, אנשי הציונים הכללים, לא היתה כל כוונה לחזק את יריביהם הפוליטים.    

פריצת הדרך הגיעה לאחר תום מלחמת העולם השניה כאשר חברת שיכון ההסתדרותית (לימים 'שיכון עובדים') רכשה שטח קרקע גדול מצפון-מזרח לשיכון העירוני על אדמת זבלאווי (יד אליהו) לצורך הקמת מפעל הבתים המשותפים במזרח ת"א. במרכז השיכון החדש תוכננה רצועה ירוקה רחבה בה יבנו מבני ציבור. את הרצועה שתוכננה באמצע שנות הארבעים ניתן לאתר גם היום. בעשורים הבאים נבנו בה בית הכנסת איילון, בית הספר גיבורי ישראל והמרכז הקהילתי בת ציון. 

בחלקה הצפוני של רצועת החינוך התרבות והפנאי תוכננה קריית ספורט גדולה שבשלב ראשון היתה אמורה לכלול איצטדיון ובריכת שחייה אולימפית. הוסכם כי את מגרש הכדורגל באיצטדיון יקיף מסלול לאתלטיקה קלה ובתחילה יבנה יציע ישיבה בצד הצפון-מערבי של המגרש, והשאר יהיו יציעי עמידה. בשלב השני תוכננו להיבנות בקריית ספורט הפועלים גם מגרשי טניס, מועדון לאתלטיקה כבדה, בית ספר למורי התעמלות של התאחדות הפועל (שפעל אז 'זמנית' בפתח תקווה) ועוד. המיקום המדוייק הוא סביבת רחובות קלמר, בת ציון והפלמ"ח של ימינו. 

כוונת ההסתדרות היתה להקים את האיצטדיון הכי גדול בארץ  ישראל, מתקן ספורט  שיכיל עשרות אלפי צופים במשחקי כדורגל, כמו גם את מפגני הכוח של הסתדרות העובדים. טקס הנחת אבן הפינה נערך ב-29 ביולי 1947 בהשתתפות לוי שקולניק (אשכול), מזכ"ל מועצת פועלי תל אביב ולימים ראש ממשלה, ראשי משלחת מגבית ההסתדרות באמריקה וקהל רב. בין המברכים היה אייזיק המלין (1917-1967) שעמד בראש המגבית של הסוכנות היהודית בארה"ב (על שמו נקרא בית המלין). עקב המצב הבטחוני שתוך חודשים מספר התדרדר למלחמה, התקיים טקס צנוע. כדי לממן את עלות הקמת קריית הספורט, הוחלט בין השאר על יציאת נבחרת הפועל ארץ ישראל בכדורגל למסע משחקים בארצות הברית שכל הכנסותיו קודש להקמת האיצטדיון. גם אנשי תנועת הלייבור היהודית בארה"ב וידידי הפועל שם התגייסו לתרום ולהתרים. עדיין, הסכום שנאסף היה רחוק מהסכום הנדרש להקמת שלב א'. 

את התכנית הרעיונית לאיצטדיון דב הוז ולקריית הספורט (שלב א') שירטט האדריכל משה (מקס) גלפז (1914-1991) שעמד בראש מחלקת תכנון מתקני הספורט של התאחדות הפועל. לימים תכנן גלפז את איצטדיון בלומפילד ביפו (בשותפות עם האדריכל ש. שוורץ).

הצעד הבא היה הכרזה על תחרות מצומצמת בין אדריכלים לתכנון קריית הספורט ושלב א' של האיצטדיון עם יציע בטון המכיל 15 אלף מושבים. בראש ועדת השיפוט שהתמנתה לבחור את התכנית האדריכלית המועדפת עמד אליעזר פרלסון (פרי) סגן ראש העיריה ובדיוני הועדה השתתפו גם גרשון לוינסון נציג הוועד הפועל של ההסתדרות. והאדריכלים ורנר ויטקובר ויעקב ירוסט. בסוף אותה השנה התפרסמה החלטת הועדה.  מתוך חמש ההצעות שהוגשו נבחרה תכניתו של האדריכל נחום זלקינד (1895-1976).      

לפני מלחמת העצמאות שימש מגרש באסה ביפו כמגרש ביתי של קבוצת הכדורגל שבאב אל-ערב (הנוער הערבי) ושל קבוצות ערביות נוספות. אחרי קום המדינה עבר הנכס לידי  האפוטרופוס על נכסי נפקדים שהיה איש מפא"י והוא מסר את המגרש לידי מועצת פועלי תל אביב (שגם ראשיה היו אנשי מפא"י). כך זכתה קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב למגרש ביתי ולעסקני האגודה כבר לא היה דחוף לקדם את הקמת איצטדיון דב הוז בשותפות עם הנהגת הסתדרות העובדים. במקום זה הם העדיפו לפתח את מגרש באסה שם לימים יבנה איצטדיון בלומפילד. 

בשנת 1950 במהלך הקמת איצטדיון רמת-גן אשר הכיל קהל של עשרות אלפי צופים ואירח בהמשך אירועים המונים, גם להנהגת הסתדרות העובדים כבר לא היה דחוף להקים איצטדיון ארצי של התאחדות הפועל. השטח שהוקצא לאיצטדיון ולקריית הספורט בשולי מפעל הבתים המשותפים במזרח ת"א הפך לחלק משטח השיכון. 

בחודש יולי 1951 פורסמה ידיעה כי חברת העובדים של ההסתדרות רכשה מרשות הפיתוח שטח של כשישים דונאם בסמוך לשיכון ותיקי ההסתדרות בקריית שלום אשר החל להיבנות באותה השנה. השטח יועד עבור קריית הספורט ואיצטדיון דב הוז במיקומו החדש. אלא שבסופו של דבר שימש גם שטח זה להרחבת השיכון ואוהדי הספורט התל אביבים לא זכו להנות מאיצטדיון נוסף.