בית וינשטיין ברח' הירקון  מאת  דני רכט

הקשר בין יוסף מינור (1885-1966) לאלכסנדר ברוולד (1877-1930) היה הרבה מעבר להערכה מקצועית. מדובר ביחסי מורה ותלמיד, עובד במשרד אדריכלות ומעסיקו. קשר שהפך לימים גם לשותפות סגנונית. ​מינור נחשב לממשיך דרכו המובהק של ברוולד, שהיה מהאדריכלים הכי המשפיעים על התגבשות הסגנון האקלקטי בארץ תוך שהוא משלב אלמנטים ממזרח וממערב. במהלך שבע שנותיו הראשונות בארץ (עד שעבר ב-1930 לתכנון בתים בסגנון הבינלאומי) בנה יוסף מינור כמה וכמה בתים בעיר העברית הראשונה. עבודתו הידועה ביותר היא בית המשורר הלאומי ברחוב ביאליק. עבודות אחרות מהן ניתן עדיין להתרשם הן בית גצל שפירא בסמטה פלונית, ובית אברבנאל ברחוב הגלבוע אשר נבנה במקור כוילה עירונית בת קומה אחת. מינור לא רק בנה בתים אלא יצק תדיר לתוך הבטון והאבן את החזון של ברוולד.

אחת היצירות הפחות מוכרות של מינור מהתקופה האקלקטית שלו היא הבית שתכנן ב-1926 עבור התעשיין זלמן וינשטיין. המבנה ניצב יותר מיובל שנים ברחוב הירקון 57, עד שנעלם מהנוף העירוני בשנות השמונים. באותו עשור נהרסה שורה שלמה של בתים לאורך רחוב הירקון – מבית משפחת רוז בפינת רחוב טרומפלדור ועד ל'בר 51' בפינת רחוב הירדן. זאת כדי לפנות מקום לפרויקט טיילת דוד. פרוייקט זה החל להתגבש כבר בסוף שנות השישים, אך הגיעה לסיומו רק לאחר כחמישה עשורים אחר כך. המגרש של וינשטיין (חלקה 7 באדמות אמין נסיף) שכן בבלוק עירוני שכלל גם את שכונת רוזנפלד, שזוהתה לעיתים כחלק משכונת תל נורדאו. בשל כך, המגרש המדובר מופיע ברישומים ההיסטוריים גם כחלקה 7A של שכונת תל נורדאו.

היתר הבנייה לפי תוכנית האדריכל מינור התקבל בחודש מרץ 1926. מדובר בבית דירות בן שתי קומות עם גג רעפים. חזית המבנה הפונה אל רחוב הירקון אופיינה בארבעה חלקים. בקומה השניה של שני החלקים שבמרכז שירטט מינור שתי קשתות גדולות. חודשיים לאחר אישור התכנית וקבלת ההיתר. פרש מינור מהפרוייקט והבונה האחראי שהחליף אותו היה המהנדס ישראל מיכאלי. והוא זה שהביא את בניית הבית לכדי סיום עוד באותה שנה על פי תוכניתו של מינור. 

אחד הדיירים הראשונים בבית וינשטיין לאחר השלמתו היה אדון מ. שולמן. דירתו שימשה אותו גם למתן שיעורים ליחידים ולקבוצות קטנות. במודעות שפרסם החל מסוף שנת 1926 כתב שולמן: "אנגלית בספרות ובקורספונדנציה אנגלית. מוסמך מאוניברסיטה אנגלית בעל ניסיון של 12 שנה בבתי ספר אנגליים נותן שיעורים ליחידים ולקבוצות קטנות. רחוב הירקון 57 הבית השלישי אחרי הוטל סן רמו". 

דייר אחר בבית וינשטין, התעשיין גלשטיין, פרסם במהלך שנת 1929 בעיתונות רצף של מודעות בהן הציע "שש מגרשים ובית ישן עומדים למכירה בזול באזור התערוכה תל אביב. קושנים ינתנו לקונה מיד. לפנות לאלכסנדר גלשטיין רחוב הירקון 57,  משעה אחת עד שלוש אחר הצהריים. ומשעה שש עד שמונה בערב". בשנות ה-30 היה בבעלות גלשטיין בית מלאכה לייצור רשתות אשר פעל בשולי שכונת הרכבת. אלכסנדר גלשטיין נפטר בחודש אוגוסט 1946 והובא לקבורה בבית הקברות נחלת יצחק. 

לפי מפקד התושבים משנת 1928 התגורר במקום גם בעל הבית זלמן בן הרש וינשטיין, בן 46 שעיסוקו לפי המפקד הוא 'בעל בית'. בבעלות וינשטיין היה בית חרושת לסבון אשר פעל על שפת הים בשכונת נווה שלום מנשייה. מאורעות תרפ"ט ביפו החלו ב-25 באוגוסט 1929. המתח בעיר התפרץ יום לאחר תחילת המהומות בירושלים. שבועיים לאחר פרוץ המאורעות תקף המון ערבי באבנים ובבקבוקים את בית החרושת לסבון של וינשטיין, אך בהתערבות הצבא הבריטי התפזרו התוקפים. כתב עיתון 'דואר היום' (12 בספטמבר 1929) ציין ש"באזור זה נמצאים עוד בתי חרושת וכדאי להעמיד שם משמר קבוע". 

ביח חרושת לסבון של האדון וינשטיין עבר בהמשך שני שינויים: הראשון, בית החרושת הועבר אל שכונת גפן שברמת גן. השני, בתחילת 1946 יצא מהשותפות יעקב וינשטיין אחיו של זלמן. מאז נשאר זלמן וינשטיין הבעלים היחידים של בית החרושת. ארבע שנים אחר כך הוא נקנס בסכום של 200 לירות ישראליות או שלושה חודשי מאסר תמורתן. זאת לאחר שמסר למפקח על המזונות דו"ח כוזב על ייצור תעשייתי. בדו"ח הודיע שבחודשים מרץ עד יולי 1949 ייצר בית החרושת בבעלותו טונה של פתיתי סבון ומכר 750 קילוגרם. בעוד שלמעשה מכר באותה תקופה יותר משלוש טונות של פתיתי סבון. 

מפלגת עלייה חדשה הוקמה בשנת 1942 על ידי עולים ממרכז אירופה (גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה), ופעלה ככוח פוליטי בשלהי תקופת המנדט ובראשית המדינה. במישור המדיני אופיינה מפלגה זו בקו מתון בדומה למפלגת הרוב מפא"י. אך במישור הכלכלי-חברתי הייתה זו מפלגה לא סוציאליסטית הדוגלת במשק ליברלי. לימים התאחדה המפלגה עם תנועת העובדים 'העובד הציוני' ועם הפלג היוני של הציונים הכלליים, והוקמה המפלגה הפרוגרסיבית אשר פעלה עד לשנת 1961. חוג העובדים של המפלגה פעל בשם 'עליה חדשה עובדת' והמועדון של החוג פעל בבית האדון וינשטיין. 

ב-28 באפריל 1946 דיווח כתב עיתון 'המשקיף' לקוראיו: "רחל ברץ בת 45, רופאת שיניים מרחוב הירקון 57, שתתה בליל שבת רעל ובשבת בבוקר מתה. זה היה ניסיונה השני לשים קץ לחייה". שנתיים אחר כך, בראשית חודש יוני,1948, הופיעו מטוסי האויב המצרי בשמי העיר תל אביב והטילו פצצות ללא הבחנה במקומות שונים בעיר. חמישה אנשים נהרגו בהפצצות ביניהם יעקב גלזר בן 32 שהתגורר בבית זלמן וינשטין ברחוב הירקון.