בית פינקלשטיין (דירת זיידנר)  מאת דני רכט

הסגנון הפלאדיאני הוא סגנון אדריכלי שנולד באיטליה של המאה ה-16, ומבוסס על תפיסתו ויצירתו של אמן הרנסאנס אנדראה פלאדיו (1508-1580), אזרח הרפובליקה של ונציה. פלאדיו שהושפע עמוקות מהארכיטקטורה הקלאסית של יוון ורומא, הגדיר מחדש את פני הבנייה באיטליה. בהמשך, במהלך המאות ה-17 וה-18, התפתחה תפיסתו לתנועה אדריכלית רחבה יותר, 'נאו פלאדיאניזם', שהפכה באותה העת לאחד הסגנונות המשפיעים בבריטניה, בארצות הברית וברחבי אירופה. על אף השפעתו העולמית, דווקא בתל אביב של שנות העשרים, בטרם כבש הסגנון הבינלאומי את העיר, כמעט ולא ניתן היה למצוא ביטוי לסגנון הפלאדיאני. יוצא דופן לכך היה מבנה ייחודי שניצב במשך חמישים שנה בשדרות רוטשילד 45. 

מגרש מספר 150 באדמת שכונת לב תל אביב, היה בבעלותם של בני הזוג אליעזר ושרה-חנה פינקלשטיין. השניים שכרו את שירותיו של האדריכל משה צ'רנר (1879-1962), אשר תכנן עבורם בית בעל חזית פלאדיאנית מפוארת. ב-17 בפברואר 1929 התקבל היתר הבנייה ל"בית בן שתי קומות ושתי אכסדראות" והעבודות על הבית יצאו לדרך. בני הזוג גם ביקשו מהעירייה היתר להוספת חדר משרתות על הגג, אך בקשתם זו נדחתה. עם סיום הבנייה הפך הבית החדש למרכז חייהם של בני הזוג: על פי רשימת הבוחרים של כנסת ישראל לשנת 1936, אליעזר ושרה-חנה פינקלשטיין (שניהם בני 60 באותה עת) התגוררו באחת הדירות במבנה הייחודי שהקימו, והעניקו לעיר העברית הראשונה נגיעה יחודית של רנסאנס איטלקי קלאסי.

אחד הדיירים הבולטים ביותר בבית פינקלשטיין היה המהנדס והפעיל הציוני יוסף זיידנר (1860–1942). זיידנר החזיק במניה היסטורית בתולדות הציונות: בחודשים אוקטובר ונובמבר של שנת 1898 הוא היה אחד מארבעת המלווים, לצד דוד וולפסון, מקס בודנהיימר ומשה (ראובן) שניירר, שהרכיבו יחד עם בנימין זאב הרצל את המשלחת הציונית הרשמית שהגיעה לארץ ישראל במטרה לפגוש את קיסר גרמניה וילהלם השני. בתור הסמכות הטכנולוגית של המשלחת, זיידנר אף הציג בפני הקיסר הגרמני תוכניות מפורטות לפיתוח התשתיות בארץ. למעשה, חזון התשתיות והטכנולוגיה המופיע בספרו האוטופי של הרצל 'אלטנוילנד', חזון הכולל פתרונות השקיה מתקדמים, את רעיון תעלת הימים ורשת חשמל ארצית, נולד כולו במוחו הקודח של המהנדס זיידנר.

בשנת 1920 עלה זיידנר סופית לישראל והשתקע בתל אביב, בה פעל כיזם, כתעשיין וכספק שירותים הנדסיים מגוונים, בעיקר בתחום התשתיות. בין היתר, הוא לקח חלק מרכזי בהקמתו של בית החרושת סיליקט אותו גם ניהל, בית חרושת שסיפק את הלבנים ששימשו לבניית רבים מבתיה הראשונים של העיר, ופיקח על בניית מלון פלטין האיקוני בפינת הרחובות אחד העם ונחלת בנימין. בזכות תרומתו הכבירה ופועלו הרב לפיתוחה של העיר העברית הראשונה, הוענקה לו לימים אזרחות כבוד של תל אביב. זיידנר הלך לעולמו בשנת 1942 ונטמן בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בעיר שהפכה לביתו.

דייר בולט אחר בבית פינקלשטיין היה ד"ר נחמן פריי, שעלה בשנות השלושים מווינה בירת אוסטריה וקיבל בשנת 1941 רישיון ממשלתי לעסוק ברפואה בארץ ישראל. מעבר לעבודתו כרופא, היה דוקטור פריי אח בלשכת שער ציון של ארגון בני ברית.

אולם הדייר המפורסם ביותר בין כותלי המבנה היה דווקא דייר זמני: נחום סוקולוב (1859-1936) ששמו מונצח ברחוב בצפון העיר ובבית סוקולוב ברחוב קפלן. במהלך כהונתו כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית הגיע סוקולוב מלונדון (מקום מושבו הקבוע ומטה ההסתדרות הציונית) לביקור ממושך בארץ ישראל, שנמשך מראשית חודש פברואר ועד מחצית אפריל 1933. לאורך שהותו, קבע את ביתו באחת הדירות בבית פינקלשטיין. במהלך הביקור סייר סוקולוב ברחבי היישוב היהודי המתפתח, עלה לקבריהם של מנהיגים כאחד העם ומקס נורדאו, ונפגש עם ראשי היישוב.

ברבות השנים נרכש הבית על ידי נכסי ציון, זרוע הנדל"ן של חברת הביטוח ציון. אף שההיתר להריסת המבנה התקבל כבר בקיץ 1973, הוא מומש רק כעבור שבע שנים, באוקטובר 1980. לאורך שנות ה-70 שימשו בית פינקלשטיין ומבנים סמוכים נוספים כמשרדים עבור חברת הביטוח ציון ועבור חברת הביטוח יהודה (חברת הביטוח הראשונה שפעלה בארץ ישראל) אשר התמזגה לתוכה. במקביל להריסת המבנה, נרכשו ונהרסו גם שני בתים שכנים: בית סקולסקי בשדרות רוטשילד 43 ובית רייזנר בשדרות רוטשילד 41. על פני המגרש המאוחד שהתקבל הוקם מגדל ציון, בתכנונו משרד האדריכלים של אברהם יסקי (1927-2014) ויוסי סיוון. המגדל שנחנך בשנת 1994 היה למעשה גורד השחקים ראשון בסביבה וסנונית ראשונה למגדלים שנבנו בהמשך ושינו לגמרי את קו הרקיע של השדרה ההיסטורית

אירוניה היסטורית נרשמה בטקס הנחת אבן הפינה למגדל ציון בשנת 1992. ראש העירייה דאז, שלמה להט (צ'יץ'), נשא דברים ובאופן פרדוקסלי ביקש מקהל המכובדים שישב מולו להביט סביב, להתבונן בבתים ההיסטוריים היפים של השדרה ולהבין עד כמה חשוב לשמר אותם – כל זאת בזמן שהוא נואם על חורבותיו של אחד הבתים הפלאדיאניים היחידים שידעה תל אביב.