ציוני דרך- כך התחלנו


בלהה שרפמן- 1925                        אורי שרפמן -1921


כך התחלנו

בתחילת שנת 1946 השתחררתי מהצבא הבריטי. בלהה עבדה שנה שניה כגננת ביבנאל. בנשף לכל המושבה שאמא ערכה עבורי לרגל השתחרורי מהצבא הכרתי את הגגנת בלהה, שהיתה חברה של אחותי חיה, ונשבתי בקסמיה (היתה נחמדה מאוד). במשך כשנה היינו חברים. אני עבדתי במשק והיא סימה את שתי שנות השרות שהיתה צריכה לתת לאחר גמר הסמינר. אמא חזרה לתל-אביב ופתחה שם גן פרטי ביחד עם חברה, ואני המשכתי לעבוד במשק עם אבא. ישראל גר בבית ועבד כשכיר יום וגם עזר במשק. מנחם התחתן ועזב את הבית. וחיה למדה עזרה סוציאלית וכולנו היינו תחת חסותם של אמא שרה ואבא יצחק שרפמן. בבית מאבן בזלת, שני חדרים ומרפסת מעץ, שהיו בתוכו מטבח על כיריים מקלחת קטנה, שולחן אוכל עם ספסלם. בית השימוש היה בחצר בשיטה של הימים ההם, וטבון קרוב לבית. בתחילת שנת 1947 התחתנו, בלהה ואני, על גג ביתה ובשתי הדירות העליונות חתונה רבת משתתפים. לבלהה היה גן פרטי בתל-אביב ואבא הסתדר במשק. החלטנו שאני אעבור לתל-אביב ונקים שם את ביתנו. כחייל משוחרר מהצבא הבריטי קבלנו דירה בחולון (שרק התחילה להבנות) ועברנו לגור בה. שם נולד גם בננו הבכור נחום (נוני) בבית חולים ברחובות. סידרו לי עבודה בחברת החשמל כגנן והחיים התנהלו על מי מנוחות. נוני גדל ושימח את לבנו ואמא שלי היתה באה לבקר אצלנו ולימדה את אמא לבשל.

     בתקופה שהייתי בצבא הבריטי חיה למדה בבית הספר ע"ש חנה מייגל בנהלל והמשיכה אחר-כך בחיפה ללמוד עבודה סוציאלית וגמרה. היהודים דרשו עליה חופשית והיו הפגנות. קמו מחתרות פעילות: ההגנה, אצ"ל, לח"י. הערבים פתחו במרד נגד הבריטים ונגד הישוב היהודי שהשיב במלחמה רבתי גם נגד הבריטים ונגד הערבים. כשהרוגים רבים נפלו משני הצדדים הצבא הבריטי התכנס במחנותיו ועוצר הוטל על הארץ עם נסיון להשתלט על המצב. העליה הבלתי לגלית המשיכה להגיע. היהודים דרשו עליה חופשית ומדינה. הבריטים החליטו להעביר את המנדט לאו"ם ושם יוחלט מה לעשות בפלסטין. בכ"ט בנובמבר 1947 הוחלט באו"ם שפלסטין תתחלק לשתי מדינות: אחת מדינה יהודית ששטחה כשליש מהארץ והשניה מדינה ערבית על שני שלישים מהשטח של הארץ. הישוב היהודי קיבל את ההחלטה ובכל הישובים פרצה שמחה אמתית. רקדנו בכיכרות עד אור הבוקר כשנוני כל הזמן רוכב על כתפי. באותו הלילה נרצחו יהודים רבים. שבע מדינות ערביות פלשו לארץ ע"מ לחסל את הישוב עם צבאות מאורגנים על כל ציודם. הישוב היהודי שמנה כ-600 אלף איש יצא להדוף את הפלישה הערבית ואת הפורעים הערבים בתוך הכפרים וכך התחילה מלחמת השחרור.

     מפקדי הצבאות הערבים ביקשו מהתושבים בכפרים לעזוב את בתיהם על מנת שיוכלו להכנס להשמיד את הישוב היהודי ואחר כך יוחזרו ויקבלו את הרכוש היהודי. חברי ההגנה, האצ"ל והלח"י התארגנו כצבא והשבנו מלחמה. כבשנו כפרים ערבים והתחילה הבריחה מהכפרים והערים הערביות וכך נוצרה בעית הפליטים. יש לציין שכפרים ערבים רבים נשארו, הרימו דגל לבן, הפסיקו להלחם והיום הם ערים גדולות בארץ.

     בסוף 1947אמא חלתה בסרטן ונפטרה. נוני נולד חודשים אחר כך והיא לא זכתה לראות נכד ראשון. חיה חזרה הביתה וניהלה את משק הבית עם אבא וישראל. אני כחבר הגנה פעיל הייתי מחוץ לבית. בלהה נשארה עם נוני לבד גם בלילות. התקפות הכנופיות הערביות הלכו וגברו והיריות הגיעו לחלונות הבית. החיים היו בלתי נסבלים ולאחר בירור רציני ביני לבין אמא החלטנו לחזור למשפחה שלנו במושבה בית-גן. ואמרנו מה שיהיה עם כולם יהיה גם איתנו.

     סגרנו את הבית בחולון, לקחנו את מה שצריך, עלינו על אוטובוס ממוגן של אגד ונסענו הביתה.  עברנו בכפרים ערבים (כך עבר הכביש) כשבדרך מחסומים רבים של הצבא הבריטי שעורכים ביקורות. באוטבוס היו חברה צעירים שעשו שמיח, נוני הקטן היה אטרקציה ולא היה משעמם.

     הנסיעה נמשכה כ-8 שעות. הגענו לטבריה ומשם הביתה למושבה בית-גן. התקבלנו בשמחה רבה. קבלנו את החדר הקטן בבית ושם הסתדרנו. אני עבדתי עם אבא בחקלאות. הוקמו מעברות לעולים. המצב הכלכלי היה קשה. חיה יצאה לעבוד במעברת ראש-פינה כעובדת סוציאלית ובלהה נהלה את הבית על כל הכרוך בכך. כשחיה מגיעה הביתה כל יום שישי. כך התנהלו החיים כ-5 שנים. בהרמוניה בידידות ובחברות טובה כל השנים כדוגמא למושבה כולה. אני עבדתי בעבודות מזדמנות. כנהג שמוביל את החלב במחלבה בדגניה, כאשר כאיש צוות קבלתי כל פעם גוש חמאה בתוך כיכר לחם ריק כתוספת מזון לבית.

     הובלת החלב למחלבה בדגניה נעשתה בבוקר ואחר-כך המשכתי בחקלאות. זרענו מלפפונים כ-10 דונם. כרוב, כרובית, הרבה בצל, מלונים ואבטיחים. אמא היתה בהריון מתקדם עם שוריק וכל הזמן עבדה על ידי וביחד עם אבא וראינו ברכה בעמלנו. השווק היה דרך תנובה בלבד, דרך תוצרת ואשראי. כשהגיע חשבון לאחר חצי שנה עם הורדות על הובלה, ארגזים, אחוזים, מים ועוד, לא נשאר כמעט כסף. מה שאחז את המשפחה היה הפלחה ובינתיים המשפחה גדלה. שוריק נולדה ולא היה מספיק מקום בבית. לכן שכרנו חדר למגורים בבית האחרון ברחוב אצל יעקוב אלישה. החיים התנהלו בבית יחד עם חיה, ישראל ואבא ובלילה היינו הולכים לישון בחדר ששכרנו.

     בשנת 1950 ירד שלג והיתה שנה גשומה. אך מבחינה חקלאית היתה שנת בצורת ונשארנו ללא הכנסה. המצב הכלכלי היה בכי רע ואז הגיע לביקור אצלנו הדוד של בלהה ישראל זילברברג שהיה חבר באגד. אמא התיעצה איתו מה לעשות. הצעתו היתה שאכנס לאגד שקלטה חיילים משוחררים מהצבא הבריטי בסכום של 1500 לירות עם מעומדות. דיברנו עם אבא והוא אמר לנו שידבר עם הילל כהן שהיה מנהל סולל בונה (בימים ההם איש חשוב מאוד בעל השפעה גדולה על כל ענפי המשק בארץ). הילל פנה לאגד בעניני ועם פתק של סולל בונה שהיה כתוב עליו קבלו את הנ"ל נעשתי חבר אגד והתחלתי לעבוד על קו חיפה יבנאל. השותף שלי היה דוד קורקין. נסעתי יום אחד בבוקר ולמחרת אחר הצהרים במשך 21 שנים, עם הפסקות לתפקידים שונים: כחבר מועצת אגד, כשופט וכמנהל מוסך.

     כשחזרנו מחולון לבית-גן המצב הבטחוני היה בכי רע. הערבים התקוממו ושרפו שדות, עלו עם עדרי כבשים על השדות הזרועים. אבנים. יריות על המושבה והריגת משה זלמן לונץ, יהודה אליוביץ ויהושע גלר על הכביש בין יבנאל ובית-גן. על שמם הוקם הישוב משמר השלושה שאת אדמותיו תרמו איכרי שתי המושבות. אנחנו, צעירי המושבות, חברי ההגנה הוזעקנו לטפל בבעיות. הכפר לוביה מצפון לבקעה, ש-30 אחוז מאדמות בקעת יבנאל היו שיכים לו, היה המסוכן מכל הכפרים בסביבה. הכפר שלט על הכביש לטבריה והיה אימת האזור. הם הרגו מספר יהודים בינהם כמה מבני יבנאל ובית-גן. צבא ההגנה לא הוקם עדין (היה טרום המדינה) אך התחילו להקימו. גויסו אנשים מכל חלקי הארץ. מיבנאל ובית-גן רק חלק קטן מהנוער נקרא אל הדגל, ואנחנו המשכנו בביטחון האזור בלי להיות מבוטחים.

     יום אחד הודיעו לנו שאנו צריכים לעלות מדי לילה לכפר לוביה ולתקוף אותו מצד דרום. ובכדי שנהיה קרובים לכפר נתארח בבתי המושבה שרונה. אני התארחתי אצל משפחת צינדר שהיו ידידי המשפחה. מדי לילה היינו יוצאים ברגל להתקיף את לוביה כאשר הם (הערבים) מעלינו ומפרידות בינינו 7 טרסות. לא פעם היו לנו פצועים והרוגים. אחרי הפעולה הזו חזרתי הביתה וסיכמתי עם אמא שהמצב הזה לא יכול להמשך: אם יקרא לי אסון אני לא מבוטח ומה יהיה עם אמא ונוני? החלטנו שאם ה"צבא שבדרך" לא מגייס אותי, אלך ואתנדב בעצמי. ניגשנו לאברהם ליפשיץ שהקים את הסדנא בכפר ילדים ל"צבא שבדרך". הסברנו לו את המצב והוא אמר לנו תבוא מחר לכפר ילדים ואני אגייס אותך לצבא. כך גויסתי לצבא הגנה לישראל שעוד לא היו לו מדים ודרגות- צבא בדרך. אמא קבלה מדי חודש משכורת 8 לירות. רוב חברי ביבנאל לא שירתו במלחמת השחרור אך עסקו בביטחון, ואחרי מלחמת השחרור גויסו למלואים. אני שרתתי במלחמת השחרור בסדנא וכל פעם יצאנו לפעולות בכפרים בסביבה: טיהור, שמירה, בטחון ועוד. עם סיום המלחמה חזרנו לעבודה במשק.

     התארגנו כמה משפחות: גרינברג, שרפמן, ישאי, יגורוב, הוכמן, אברמזון וליבוביץ והקמנו פלחה משותפת. עברדנו יחד מספר שנים. אני הייתי הזורע של הקבוצה. עבדנו עם פרדות ורכשנו טרקטור עם גלגלי ברזל, קומביין קטן וכלים שונים לחקלאות. אלה היו שנים נחמדות מאוד. הילדים גדלו ומצב המגורים היה בלתי נסבל. חפשנו דרך לבנות לנו בית. הקמנו אגודה של כ-20 משפחות, קיבלנו הלוואה של 500 לירות מהתאחדות האיכרים לכל משפחה. אבא העביר לנו חמישה דונם בזומזומיה על שמנו. ישראל קיבל לבניה את הגורן וכך בנינו שני בתים. אחד לנו בזומזומיה על שטח של 5.5 דונם ולישראל על הגורן. ישראל היה רווק וטען שהוא לא צריך בית. אך עם גמר הבתים ישראל התחתן עם אהובה וקיבל בית מוכן למגורים. כל בית עלה כ-3000 לירות, שמימנו מהמשכורת שלי מאגד והלואות מבנק הפועלים. עם גמר בנית הבתים עברנו לגור בבית בזומזומיה וקיבלנו אישור להגדיל בעוד חדר כי גם דורון הצטרף למשפחה.

     הקמתי מכוורת של חמישים משפחות ומשתלת הדרים בשטח מתחת לבית. זרעתי גרגירי חושחש ככנות לעצי ההדרים (חושחש היה עמיד בפני מחלות שפגעו בשרשי כנות אחרות) וכשנבטו הזרעים ונוצרו שתילי חושחש בעובי מתאים להרכבה הרכבתי עליהם זנים שונים של הדרים (קלמנטינות, תפוחי זהב שמוטי,תפוחי זהב ושינגטון, יוסף אפנדי ועוד) כשאני הרכבתי הלך אחרי נוני שהיה כבן 7 וקשר את ההרכבות בחוטי רפיה ומאז המשיך לעזור בעבודת המשק. גדלנו ירקות, נטענו בחצר עצים שונים, ועצי הדר, היה לנו לול אוזים ברבורים והחיים היו נחמדים.

     בשנת 1971 החליטה מזכירות אגד עקב בחירות, על אפשרות לצאת לפנסיה מוקדמת למי שעבד למעלה מ-21 שנים ב-65% פנסיה. אני הייתי מנהל מוסך אגד טבריה והיו לי כ-600 ימי חופש שאי אפשר לקבל עבורם כסף. לאחר בירור רציני בין אמא לביני החלטנו לאור הנסיבות שקורות באגד שזו הזדמנות שיש לנצלה (החברות באגד בימים ההם נחשבה עבודה טובה ביותר). הגשתי בקשה לצאת לפנסיה מוקדמת ולאחר שקיבלתי אישור עזבתי את עבודתי באגד וחזרתי לעבוד בחקלאות. עם גמר חופשתי התוספו לותק שלי באגד עוד שנתיים (כל שנת עבודה באגד זה 2%) כך שהיו לי 23 שנות עבודה שהקנו לי 69% פנסיה (המקסימום 71%) וב-1.10.73 נעשתי פנסיונר. קבלתי 120000 דולר הכוללים את המניה והפצועים שהגיעו לי. נאוה ונוני היו בז'נוה שוייץ עקב עבודתו של נוני. נסענו לטיול באירופה שבסיומו נהיה עם הילדים ובעיקר עם צחי שיה בן 10 חודשים. היה לנו אירוח נהדר. טיילנו בכל האזור מהעליה על המון-בלן, השייט על אגם ז'נבה עם המזרקה הענקית בתוכו, הכרמים בסביבה וטיולים באגמים של צפון איטליה. טיולים בז'נוה והסביבה ובפרט עם צחי הקטן והמשפחה. בהיותנו בז'נוה קיבלנו טלפון שאבא של בילהה חלה ונפטר. עלינו על מטוס וחזרנו הביתה.

     התברר שאמא וברכה הן יורשות של חצי הבית בארנון 1 שמנה שש דירות וחנות. מהן דירה בקומה א' עם שני חדרים היתה מושכרת בדמי מפתח. חדר שלישי של הדירה היה נפרד והיה שייך להורים של בלהה. דירה ממול עם החנות גם היתה מושכרת בדמי מפתח. כך גם שתי הדירות בקומה שניה. בקומה העליונה דירה אחת הייתה שייכת להורים ושימשה כמחסן לצרכים שונים.

     להורים של בלהה בשותפות עם דוד משה אנגרט היה מגרש עליו היה בית קטן ושם בנו עם שותפים בית בעל 4 קומות. ההורים קיבלו דירה בקומה א' ושם הם גרו. עם גמר הבניה היו בעיות בין אבא של בלהה והשותפים שלו, והטיפול בהן נמסר לעו"ד יוסף הררי.

     לאחר בירור עם ברכה וסבתא על מנת לחלק את הירושה התברר שעם ברכה לא נגיע להסכם. לכן החלטנו אמא ואני לחלק את הדירות באופן לא שווה. אז ברכה תתרצה. וכך היה. לדוגמא, הדירה הריקה של ההורים בקומה ג' שקיבלנו מסבתא אסתר ששוויה ע"י מעריך מוסמך שהובא ע"י ברכה היה 100000 דולר שילמנו עבור החלק של ברכה 55000 דולר. נתנו לברכה את הדירות היותר טובות בבית (כמו הדירה בקומה א' עם החנות) וכך היו לנו 3 דירות.

     דירה בתל-אביב של 3 חדרים עלתה כ-120000 דולר. 2 מושכרות ואחת פנויה, וחדר צמוד לדירה בקומה א' עם דלת לחצר שקיבלנו מסבתא אסתר וקנינו את חציו בדמי מפתח גבוהים מברכה. את החדר צרפנו לדירה ששוריק קבלה דירה בקומה א' של 3 חדרים שוריק שילמה לסבתא אסתר מדי חודש סכום כסף מסויים את הדירה הריקה בקומה העליונה שיפצנו וחידשנו אותה ב-25000 דולר כך שדירה זו עלתה לנו כ-85000 דולר.

     באותה תקופה פרצה מלחמת יום הכיפורים וכשדורון חזר מהחרמון בתושיה רבה ובמזל גדול מסרנו את הדירה המשופצת לו, וא"כ הוא מכר אותה והעביר את הכסף לאמריקה. רותי קבלה דירה בקומה ב' שרשקובץ גרה בה בדמי מפתח ושלמה ע"מ להוציא אותה כ-75000 דולר וגם רותי מכרה את הדירה. נשאר נוני שלא קיבל דירה ולכן סוכם במשפחה שהוא יקבל אדמה חקלאית בזומזומיה. 9 דונם מעל לכביש לכיוון ההר (שמכירה בימים ההם היה זול) וכך עשינו. אחרי שנים רבות כשסבתא אסתר נפטרה, אמא קבלה דירה נוספת בקומה ב' ומסרה אותה לנוני. נוני שילם סכום גבוה מאוד לפנות את הדיירת שלו וא"כ גם הוא מכר אותה.

     הגג נשאר בידי היורשים למרות שהדירות נמכרו (שליש גג שייך לנורית ושני שלישים מהגג שייך ליורשים). את כל הטיפול בהעברת הדירות. התשלומים לעו"ד הררי, תשלום חובות קודמים, מיסים, בית משפט וכל הכרוך בהעברת הדירות שלנו, של סבתא אסתר וברכה שולמו על ידנו בכסף שקיבלתי עבור המניה שלי באגד.

     כך חילקנו את הרכוש ברח' ארנון ואת חלקנו מסרנו לילדים בידיים חמות. סבא מאיר השאיר אחריו כסף רב ומניות רבות. דירה ברח' ארנון 3 שסבתא אסתר גרה בה, ולסבתא אסתר נשאר רכוש בבית גדול בבנין ע"י בית הבימה. על כל הרכוש הזה השתלטו ברכה והילדות שלה ולנו לא היה הכוח להתמודד איתן. החלטנו שהבריאות חשובה מהרכוש, מה גם שמצבנו הכלכלי היה טוב ולא חסר לנו דבר. ויתרנו על המלחמות ועשינו טוב. כל הרכוש שנילקח באי יושר הלך לאיבוד.

     בשנות ה-60 גדלה העליה לארץ והגיעו עולים רבים בעיקר מצפון אפריקה. ביבנאל ובבית-גן הוקמו מעברות גדולות (מאז הלכו המושבות, שהיו פורחות ומשגשגות, והתדרדרו עקב תוספת גדולה של עולים, פי חמישה מתושבי המקום, שלא יצרו עבורם מקומות עבודה במושבה. כל בוקר היינו מסיעים אותם באוטובוסים לעבודה בעמק הירדן ששם הוקמו המפעלים. הסתובבו גם הרבה מחוסרי עבודה וממורמרים שונים והקנאה והשנאה על העולים הלכה וגדלה. הם גם רצו להתחלק באדמה של האיכרים. פתחו להם בית ספר דתי מיוחד, ובנו עבורם בתים יפים בשכונה בדרום המושבה. הם לא השתלבו בחיי המושבה וא"כ הגיע הרב שיק מחסידי ברסלב עם חסידיו שלא עבדו, אלא חיו מאיסוף כספים בכבישי הארץ, והמושבה הלכה והתדרדרה למצב שלה עכשיו) בשנת 1956 נבנו ישובים רבים בגבולות הארץ ויישבו אותם עולים בעיקר מצפון אפריקה. באזור בית שאן, בתענכים, בנגב, בצפון הארץ, חבל לכיש ועוד. את המושבים איכלסו באנשים שלא היה להם רקע חקלאי, ותנועת המושבים קיבלה את האחריות עליהם. דויד בן-גוריון ומשה דיין פנו לבני המושבים והמושבות הותיקות שיתנדבו וינהלו את המושבים האלה לשנתיים, וקמה תנועה ענקית של מתנדבים שירדו לעזור לבסס את המושבים החדשים, ולנהל אותם כאשר אשת המתנדב משמשת כעובדת סוציאלית ומדריכה את נשות המושב בכל הבעיות הנוגעות להן. כך הגיע אל ביתנו משה דיין לחוג בית בנושא. לאחר השיחה איתו החלטנו אמא ואני שגם אנחנו צריכם לתרום ולהתנדב. פניתי לחברת אגד שהייתי חבר בה, קבלתי חופשה וצאנו להגשים את הציונות. באותה שנה הוקם חבל לכיש על שלל הישובים בו ע"י לובה אליאב (אדם נחמד מאוד) והוא צירף אותנו להקמת חבל לכיש. קיבלנו, בלהה ואני, את המושב נוגה, שהיה עוד בבניתו, לניהולנו. הצטרפו לצוות עוד רופא, אחות ושני מדריכים חקלאיים.

     סיכמנו עם קיבוץ קדמה שהילדים הגדולים שלנו נוני ושוריק ילמדו אצלם. סידרנו להם משפחות אומנות נחמדות. דורון הקטן נשאר איתנו במושב נוגה. בתחילה היו המון בעיות. המתישבים הגיעו מכורדיסטן מגובשים מאוד עם ראש חמולה חשוב וקובע. שליש מהתושבים היו מרוקאים שהגיעו בלי מנהיגים ומספר משפחות רומניות ותונסאיות. מכל החבורה הזו היה צריך להקים ועד מושב באופן דמוקרטי. עם הזמן, ברוח טובה ובעזרת ראש המשפחה הכורדית, שהיה איש נבון, הצלחנו. בלהה טיפלה במשפחות, ושם היתה עבודה רבה. היה צריך להכניס אותם למאה העשרים. לכל מושב היתה חלקת אדמה גדולה שהתחלקו על המפות. לכל משפחה חלקה שלה. אך תנועת המושבים החליטה שאת האדמות יעבדו העולים כפועלים ויקבלו את שכר יומם מתנועת המושבים שתשווק את הפרות והירקות. ההכנסה תכנס לקרן לענין זה. לעולים הפשרו לעבוד רק 4 ימים בשבוע והמצב הכלכלי שלהם היה בכי רע. המשפחות היו גדולות. אנחנו בני המושבות בפגישות בתנועת המושבים דרשנו שיחלקו את אדמות המושב והמים לכל משפחה את חלקה. במשך השנה הראשונה היו התמרמרויות, אך בסופה מרדו החקלאים, והאדמה והמים הועברו לרשותם.

     העולים היו חקלאים מצוינים וראו שכר בעמלם. המדריכים עשו עבודה טובה והאווירה במושב היתה מצוינת. נטענו זיתים לאורך הכבישים במושב ועל יד הבתים, והקמנו מגרש כדורגל ומגרש משחקים לילדים.

     שוריק ונוני, שהיו בקיבוץ קדמה אצל משפחות מאמצות, למדו בבית הספר של הקיבוץ והיו מאוד מרוצים (כך אנחנו חושבים). פעם או פעמים בשבוע היינו מגיעים לבקרם, בעיקר בשעות הערב. היינו עוטפים את דורון הקטן שיהיה לו חם ונעים ונוסעים בטנדר שהיה ברשותנו לבקר את הילדים. היה ברשותי אקדח ועם כדור בקנה היינו יוצאים לדרך. קדמה לא הייתה רחוקה מנוגה מרחק רב. הביקור אצל הילדים והמשפחות המאמצות היה אירוע משמיח, בעיקר בחגים ובשמחות שהיו בקיבוץ וקשרנו איתם קשר טוב.

     באותה שנה הוקם על יד נוגה ישוב בשם נהורה שישמש מרכז לכל הישובים בחבל לכיש בניהולו של מרדכי גובר. אשתו ריבקה גובר (אם הבנים שני בניהם נהגרו במלחמת השחרור) ניהלה את בית הספר האזורי והיתה עסקנית ציבור ידועה.

     מאחר והעינינים הסתדרו במושב נוגה עברנו עד סיום תקופת ההתנדבות שלנו למושב תדהר. באותה תקופה הפדיון פשטו על ישובי הנגב ולכיש והיה מסוכן לנסוע בכבישים בעיקר בלילה. גנבו מכל הבא ליד, שדדו ורצחו. המתישבים העולים נכנסו ללחץ והיינו צריכים להיות איתם גם ביום וגם בלילה (הפדיון- כנופיות מעזה שנשלחו על ידי המודיעין המצרי לעשות בעיות ואי שקט בעיקר בדרום הארץ).  

      תדהר היה מרכז של עוד שני מושבים: ברוש ותעשור. שם הצטרף אלינו גם גדעון לבקוב מבית-גן וחי בביתנו. הוא היה כבן משפחה לכל דבר (אחד הבחורים הטובים והחכמים שהכרנו, וכשחזרנו הביתה הביא לנו כמתנה 4 שמיכות של צמר כבשים). כשהגענו לתדהר, שהיה מיושב בעולים מהודו , התברר לנו שבמושב נערך ניסוי בעבודת אדמה ובחקלאות ע"י מנהל ההתישבות של הסוכנות רענן וייץ, והוא (שלא הבין דבר בחקלאות) הביא מהודו את כל הציוד השייך לעיבוד האדמה ע"י פרות המתאימות לכך, וטען שהמתישבים מהודו, שלא היו חקלאים, ילמדו לעבוד עם הפרות וגם יחלבו מהן חלב ויהיה להם בשר מהעגלים שיולדו. הובאו גם מדריכים מהודו והשמחה היתה גדולה. (בשני המושבים השכנים ברוש ותעשור הוכנסו טרקטורים לעבודה). כל הרעיון לא עבד, המדרירים חזרו להודו, את הציוד הרב הכנסנו למחסנים והפרות נמסרו למתישבים. המושב קיבל באופן מאורגן כמה טרקטורים וציוד נילוה והיתה לנו עבדוה רבה (היינו 3 מדריכים) ללמדם להיות חקלאים. בגלל אימת הפדיון שהיו מגיעים לכל פינה, פורצים, גונבים ויורים, היינו חייבים להשאר במושב. ברגע שרצינו לנסוע גם המתיישבים היו מצטרפים.

     החופש הגדול הגיע. ההסכם שלנו עם הסוכנות הסתיים. קנינו חמישה עגלים קטנים מהפרות מהודו עם אישור מהסוכנות, המדריכים מהמושבים מכל האזור נפרדו מאיתנו במסיבה גדולה, קבלנו מכתב תודה ממחלקת ההתישבות של הסוכנות, העמסנו את כל מה שהיה לנו על משאית, עברנו דרך קיבוץ קדמה אספנו את שוריק ונוני שהיו להם שנתיים נחמדות בקיבוץ, נפרדו מהמשפחות המאמצות שנשארו איתנו ביחסי ידידות שנים רבות, ונסענו לביתנו בזומזומיה במושבה בית-גן.

     התברר שנוני קפץ כיתה בהיותו בקיבוץ והם נכנסו לבית הספר בלי קשיים. גם דורון נכנס לבית הספר. התחלנו, בתוספת להיותי חבר אגד, להקים במשנה מרץ משק חקלאי. כשבלהה כל הזמן יד ביד עוזרת ונוני מסיע לנו ככל אשר יכול. הוא עבד בעישוב, בחריש בשדות, בהשקיה, ברדית הדבש, בהרכבה. ובכל אשר עשה היתה ברכה בעבודתו.

     עם פירוק פיק"א ע"י הברון רוטשיליד ומסירת האדמות השיכות לו לקרן קיימת החליט שכל ישוב שהוקם ע"י פיק"א יקבלו בני המושבה כ-14 דונם אדמה כמתנה שהיתה בניהול מנהל מקרקעי ישראל. ביבנאל ובית-גן הצטרפנו בני המושבות והקמנו אגודה בשם ארגון בני יבנאל בית-גן למטעים. קיבלנו את האדמה בצירוף 10000 קוב מים לכל חלקה, נטענו בתחילה אשכוליות ואגוזי פקאן, שמנו את עמוס בילט כמנהל והכל היה במשותף. את האגודה ניהל יואל צימרמן והיינו שיכים לאגודת תוצרת ואשראי. לא ראינו ברכה. החלטנו לעקור את מטעי האשכוליות והפקנים שהביאו הפסדים ולחלק את האדמה לחלקות של 14 דונם ובהגרלה כל אחד יקבל את חלקתו. אני ודן (בעלה של חיה) קיבלנו ביחד חלקה של 28 דונם והחלטנו לטעת בה זיתים. בחלק התחתון היותר רטוב נטענו את הזן נבלי כזיתים להחמצה ובחלק העליון נטעו את הזן הסורי המתאים לשמן. סידרנו השקיה קבועה וראינו ברכה. לאחר זמן התפרקה האגודה בני יבנאל למטעים והחלקות הועברו על שמנו בקשר ישיר עם מנהל מקרקעי ישראל. עד היום, לאחר שמסרנו את העיבוד והטפול במטע למשפחת רושרוש בהחקרה אנחנו מקבלים את חלקנו בכבוד.

     אחרי מלחמת השחרור החליטה פיק"א והעומד בראשה, הברון ז'מס רוטשילד, היורש של הברון הזקן, להעביר את האיכרויות כולל האדמות (כ-300 דונם), לאיכרים בתשלום (עד אז היו האיכרים אריסים בתנאים מיוחדים). נערכו חוזים עם כל איכר לחוד, סוכם התשלום שחולק ל-60 תשלומים של כ-1000 לירות. כל שטר היה נפרע בעונת הגורן. הלירה היתה שווה אז כ-4 דולר. סיום התשלום היה שנת 2000 והריבית היתה נמוכה. הכסף לא היה צמוד. במשך השנים הבאות היו פיחותים רבים במטבע הישראלית ונוצר מצב שאפשר במאמץ לשלם את החוב לפיק"א ולהיות בעלי האדמה. שילמנו את חובנו וקבלנו את השטרות כשמופיע על כל אחד מהשטרות החותמת "ניפרע". שטרות אלו נמצאים בארכיון שהקמנו על שם שרה ויצחק שרפמן.

     בתחילת שנות החמישים התחילו שמחות במשפחה. ישראל התחתן עם אהובה שהיתה לה בת בגיל 6 שנים וישראל אימץ אותה כביתו לכל דבר ונכנס לגור בבית שבנינו בגורן. למחייתו התקשרנו עם הדוד יעקוב לישנסקי שהיה אחראי מטעם סונול באזור הצפון, ובערבות כספית שלנו (אני הייתי חבר אגד, העשיר של המשפחה) בתחילה הוא מכר נפט עם עגלה והפרד הענק שלנו בשם חביב (וכשהוא הרגיש לא טוב אני הייתי מחליף אותו). חביות הנפט היו בחצר הבית. בהמשך עם תושיה רבה הוא הקים תחנת דלק כללית על הכביש הראשי וב-1966 נולדה שרל'ה לשימחת כולנו.

     מנחם שהיה נשוי לרות שוננפלד המשיך אחרי מלחמת השחרור לשרת בצבא קבע. נולדה להם בת דפנה והם גרו ביבנאל, לאחר מכן עברו לחיפה לכרמל הצרפתי, לדירה שנבנתה בשיכון לצבא קבע. חלק גדול מהכסף הוא קיבל מאבא שמכר את האוטו הישן שהיה בחצר ובערבות שלנו. מנחם ורות, בעזרת אבא, הביאו את ההורים ואחיה של רות, פְרֶד, מאוסטריה. לאחר טיפול אצל ממשלת המנדט קיבלו סרטיפיקט (פספורט). כשהגיעו ואי אפשר היה להשיג מקום מגורים קנינו אוהל גדול עם שני חלקים והקמנו אותו בחצר. הם גרו בו, חיים יחד עם המשפחה, כשאבא של רות עוזר בחקלאות. לאחר תקופה קצרה, עם בו החורף, מצאו דירה ביבנאל. יותר מאוחר קבלו משק בשרונה ועברו לחיות במושב שרונה. פרד במשך כל השנים נחשב כבן המשפחה.

     חיה נשארה עם אבא והתחתנה עם דן לינקובסקי שהיה פרטיזן במלחמת עולם שניה, עבר את השואה, עלה באונית מעפילים לארץ אך נתפס ע"י הבריטים בדרכו ארצה ונשלח לקפריסין. עם הקמת מדינת ישראל עלה לארץ ומצא את מקום עבודתו כמנהל הצרכניה של המושב שרונה. במשך השנים הצרכניה נמסרה לדן כחנות פרטית. עם חתונתם של חיה ודן הוא עבר לחיות בבית של אבא. כשדן הגיע היה לנו משק די מפותח. היו כ-10 ראשי בקר ברפת מסודרת, ולול מסודר על רשת שקיבלתי כהלואה מהתאחדות האיכרים בתנאים מיוחדים מהמלוה האמרקאי שהחקלאים קבלו. קבלנו גם קן בנלופטר שנמצא עד היום בחצר ביתנו ביבנאל.  

     היו לנו זוג פרדות שאחת מכרנו ופרד חביב נמסר לישראל להובלת עגלת נפט. והיו לנו עגלה, מחרשות וכל הכלים החקלאים על מנת להמשיך ולעבד את האדמה. קנינו דן ואני טרקטור על גלגלים, דיסק מטעים ומכונת זריעה מקבוצת דגניה ב'. לאחר שנתיים עשינו שותפות בכלים חקלאים כמו טרקטור על שרשראות וכל כלי החקלאות הנלווים עם דודו קורקין. שותפות זו התפרקה לאחר מספר שנים בחברות טובה. אבא התחיל לסבול ממחלות לב והיה נכנס לבית החולים פוריה לעתים קרובות אך תמיד היה שמיח ובעל חוש הומור ונתן לכולנו הרגשה טובה. כל עול המשק נפל על דן וחיה שגם הגדילו את הרפת. לחיה נולדו 3 ילדים: ציפי, שריק ויוסי.  

     שנה לאחר החתונה של חיה עם דן החליט אבא שצריך לתקן את הבית ולהוסיף מטבח מסודר, שירותים, חדר בשבילו וחדר עם מרפסת לחיה ודן. היו לאבא שני חברים קבלנים שקיבלו על עצמם את העבודה. חיה ודן שכרו דירה שהיתה פנויה בבית מקלר ועברו לגור שם עם ציפי. תיקון הבית היה בעיצומו, העבודה התנהלה לאט מחוסר מזומנים. נולדה שריק. כתינוקת חלתה מאוד והתברר שהדירה בה הם גרו היתה לא מתאימה וצריך לעבור לדירה אחרת. הבית שלנו היה בסוף השיפוץ וכמעט בגמר. אבא פנה לדן שיתן את הכסף לגמר שיפוץ הבית וכך היה. חיה דן והילדים חזרו הביתה ושריק הבריאה. הבית היה מרווח. לאבא היה חדר משלו והבית ענה על כל הצרכים.

     ביתה של חיה היה מרכז למשפחה כולה שם היינו נפגשים כל שבוע, שם נערכו שמחות המשפחה, שם חגגנו את הסדר וכל החגים. הילדים גדלו שם יחד עם סבא. פעמים בשבוע הייתי רוחץ את אבא שהיה זקוק לעזרה עקב מחלתו. בזמן הרחצה היה מספר לי סיפורים מתחילת ההתישבות בגליל (הוא היה מלא ידע). הבנתי שסיפורים אלה ילכו לאיבוד והחלטתי להקליטו. קניתי טיפ קטן והתחלתי להקליטו והוא כבן 84. לחברי מיכה קמינר מת"א היה טיפ מתקדם וגדול ויחד הקלטנו את זכרונותיו של אבא. כשהבנתי שלא רק לאבא יש זכרונות, נדבקתי בחיידק. קניתי טייפ מקצועי גדול והכל בעזרתה של בלהה ובהסכמתה. בתחילה הקלטתי את המשפחה (הדודה חייקה). אחר-כך, במשך כ-50 שנים, הקלטתי רבים מאוד ממיסדי המושבות של הגליל התחתון והעליון, וגם מקיבוצי עמק הירדן ומכפר יחזקאל. עם הזמן קניתי מסרטה מקצועית והסרטתי והקלטתי את הדור השני של המיסדים. כולם היום עליהם השלום. כל ההקלטות, הסיפורים וההסרטות נמצאים באתר אינטרנט שנוני הקים ועוד רבה העבודה. אני מקוה שילדנו ונכדנו ובעיקר ניננו ימשיכו במשימה.

     מצבו הבריאותי של אבא הלך ונעשה גרוע והוא החליט להעביר את רכושו בידים חמות וכך עשה. נשארו על שמו כ-220 דונם לאחר שמסר את הזומזומיה התחתונה כ-20 דונם (היכן שמגרש הטניס) להקמת משמר השלושה וכ-50 דונם להקמת מושב שיתופי על יד המושבה בית-גן לאירגון החייל יוצאי הצבא הבריטי (שלבסוף בנו את מושבם בבקעת ארבל. כיום על האדמות האלו, שנתרמו בפרוטות על-ידי איכרי בית-גן, יושב המושב סמדר). את האדמות הוא חילק באופן שווה לפי הבנתו. אני קבלתי 20 דונם בטירה, 20 דונם בזומזומיה, 10 דונם בטלול. 5 דונם בזמוזומיה קבלנו בלהה ואני ע"מ לבנות את הבית שלנו והם היו על שמנו.

     חיה ערכה מסיבה עם כל טוב. אבא הזמין כמה חברים שלו ואת מנהל הטבו (האיש שטיפל בהעברת האדמה על שמנו), ואותנו היורשים. לאחר נאום סוחט דמעות של שמחה, בו סיפר את כל שעבר עליו, מסר לנו את הקושנים על האדמות שהעביר לנו. לנכדים, 10 במספר, נתן טליון עם מגן דוד יפה מכספו האחרון. אבא גר עם חיה ודן והם ספקו לו את כל מחסורו בלי שרצו עזרה מאף אחד. היתה לו זקנה נפלאה שכל ילדיו ונכדיו מסביבו והוא שמיח. לכן, בהסכמת האחים, מסר את הבית, החצר וכל אשר יש בה: החכורה (המגרש מאחרי הבית), בעלי החיים, הפרות וכל הקשור לבית, לחיה ולדן. עד סוף ימיו חי בביתו ונפטר בשיבה טובה, ככתוב על המצבה שעשינו על קברו.

     גרנו בביתנו בזומזומיה והתחלנו לבנות משק חקלאי. שקמנו את המכוורת שלנו והמשתלה. דורון נולד לשמחת כולם ב-1956. שתלנו פרדס בזומזומיה מעל הכביש העליון וכרם 3 דונם של הזן אלפוס לולה תלוי על עמודי ברזל ולאורכם חוט עבה. הכרם היה מטופל לתפארת בעזרתו של נוני. בהשקית הפרדס טפלו שוריק ודורון הקטן. את יתר האדמות זרענו חיטה, שעורה, ועוד. אני המשכתי לעבוד באגד בסידור של בוקר ואחר הצהרים כך שהיה לי זמן לעסוק גם בחקלאות.

     כשנולדו ילדינו החלטנו שנגדל אותם בעצמנו, כך שאמא הפסיקה לעבוד בהוראה, והתמסרה לילדים ולבית, וטפלה בחצר המלאה בעלי חיים. היו לנו 5 עגלים קטנים שהבנו כשחזרנו מהדרכה בנגב, לול עופות, לול עופות, ברבורים, אוזים ו-3 כבשים. מחבר קבלנו גם 5 טווסים: 2 זכרים ו-3 נקבות.

     בנוסף לשותפות עם דן בטרקטור על גלגלים קניתי טרקטור קטן על שרשראות. החלטנו לטעת את כל האדמות שברשותנו בשקדים. 20 דונם בטירה 10 דונם בטלול. שכרנו ממנחם את האדמה עקרנו את הפרדס והכרם בזומזומה כי לא היה למי למכור את הענבים ושתלנו גם שם שקדים. אמא כל בוקר הייתה קמה אתנו ב-5 בבוקר, היינו בוצרים את הענבים, מעמיסים את הארגזים, וכשאני הייתי יורד לעבוד עם האוטוסבוס, הייתי מוכר את הפרי בארגזים לירקן בטבריה.

     במשך השנים לקחנו 15 הלואות בבנקים ע"מ לממש את התכניות שלנו (על כל הלואה שקבלנו בנק הפועלים לקח 7% לפיתוח מערכת הבנקים וקבלנו מניות עבור כסף זה. אך המניות שנמצאות אצלנו בקלסר לא היו צמודות, כך שעכשיו הן לא שוות את הניר שעליהן הן כתובות).

     בשנת 1960 נולדה רותי לשמחתנו, ונוני הגיע לבר מצווה. ערכנו מסיבה של מאות חברים. אני הייתי אז מנהל מוסך בטבריה והיו לנו הרבה חברים שבכל שבת היו מתארחים אצלנו לאחר שהיו מבלים בכנרת. קנינו מכונית על מנת שגם אנחנו נצא לבלות.

     כשרותי היתה בת שנתיים יצאתי לקורס מדרכים לחצי שנה ואמא לקחה על עצמה את ניהול המשק. הדרכתי בעיקר תלמידי בתי ספר תכוניים, מורים, חברי קיבוצים, מועצות פועלים ועברתי הרבה השתלמויות. לא הפכתי את ההדרכה למקצוע אלא להנאתי בלבד כי לא רציתי להיות הרבה מחוץ לבית.

     כשחזרתי מהצבא הבריטי הבאתי איתי מצלמה. ומשהמשכתי לצלם קניתי מצלמה מקצועית עם כל האבזרים. בזמן שהדרכתי טיולים בכל הארץ ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, צלמתי אלפי שקופיות ותמונות מהטיולים ומהמשפחה. באותה תקופה התחלתי גם להקליט את ותיקי ישובי הגליל התחתון, העליון וקיבוצי עמק הירדן. בלהה תמכה בי ותודתי על כך נתונה לה. רוב ההקלטות והתמונות נמצאות באתר האנטרנט שהקים נוני.

     ב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים. הר הצופים שוחרר ומנחם שהיה מלך ההר הזמין את דורון לסיור כמתנת בר מצוה. עשינו טיול ראשון ביהודה ושומרון עם הדרכה מיוחדת. אבא שהיה חולה נפטר בסוף 1967 וזכה לראות בשחרור יהודה, שומרון וירושלים ולא היה מאושר ממנו. הבית שלנו בזומזומיה שקע עקב יסודות גרועים והתעקם ואי אפשר היה לגור בו. לתקנו היה צריך לעלות כבית חדש. היה בית במצב טוב בגורן ביבנאל של דוד יצחקי שרפי ליבוביץ גר בו ורצה למכור אותו. קנינו את הבית ועברנו להתגורר בו. נטשנו את הבית בזומזומיה. כשעזבנו את הבית שעמד על 5.5 דונם החלטנו להעביר את האדמה לארבעת נכדנו שהיו לנו אז: איתי, הילה, יצחק ואמיר וכך עשינו. יותר מאוחר פיצינו את יתר נכדנו.

     כמה שנים אחרי שאבא נפטר חיה חלתה בסרטן ובגיל 47 הלכה לעולמה, כשנשארו 3 ילדים. בילהה ואני החלטנו לאסוף את יוסי שריק וציפי לביתנו ולגדלם יחד עם ילדנו אך דן החליט שישארו בבית והוא טיפל בהם במסירות. מרכז המשפחה עבר אלינו ומלאנו את מקומה של חיה בנאמנות רבה. השמחות ופגישות המשפחה התרחשו בביתנו.

     כל השנים הילדים שלנו היו תלמידים טובים (דורון לפעמים היה קצת שובב). נוני סיים את התיכון בטבריה ונשארו לו כשנתיים עד התגייסותו לצבא. בהמלצת מנהלת התיכון נבחן בטכניון והתקבל. שכרנו לו דירה כם חבר בנוה שאנן והוא למד שנתיים עד הגיעו לגיל התגייסות לצה"ל. בקשנו ממנו שימשיך ויסיים ואחר-כך ילך לצבא. נוני הודיע לנו באופן מוחלט שהוא רוצה ללכת עם חבריו לצבא ולצנחנים. רצונו כבודו. בהיותו בקורס מטעם הצבא פרצה מלחמת ששת הימים. הוא ברח מהקורס הצטרף לחבריו מהפלוגה והמשיך איתם לאורך כל המלחמה.

     שוריק סימה את התיכון בטבריה ועברה לירושלים ללמוד הוראה במדרשה למורים בבית הכרם. דורון שלא הסתדר עם המורים בטבריה ועבר ללמוד בכפר גלים על יד חיפה כך שההוצאות היו רבות. בקשתי מאמא שתחזור לעבוד בהוראה. אחרי ש-17 שנים טפלה בילדים, גידלה וחינכה, והיתה עזר בחקלאות חזרה לעבוד בחינוך. תחילה כגננת כפר-תבור ואחר כך, אחרי שלמדה בטכניון חינוך מיוחד, כמורה מן המנין ביבנאל במשך 24 שנים. היא היתה מהמורות המצטיינות (ועד היום פוגשים אותנו ילדים שהיו מופרעים עם ילדיהם ואומרים להם, בזכות מורה זו נהינו בני אדם). היה לנו בית חם. מרכז למשפחה ולחברים ולא חסר לנו דבר. רותי נשארה בבית יחד אתנו. היו לנו מטעים ואת הפרי מכרנו דמאן.

     שוריק הכירה את אבי כשלמדה באונברסיטה בירושלים וב-7.7.70 הם התחתנו. כמה חדשים אחר כך התחתנו נאוה ונוני וגרו ברמת ישי ואחר כך עברו לטבעון. שוריק ואבי גרו בתל אביב והמשיכו את חייהם במסלול שלהם. באותן שנים אבי צבעון קנה שתי חלקות באדמה בכפר תבור וחלקת השקאה ביבנאל בהמלצתי, ונתן לי לעבד אותן ולהנות מן הפרות. חלקה אחת בכפר תבור במרכז המושבה נהפכה למגרשים. בחלקה השניה כ-10 דונם שתלנו שקדים ובחלקה השקאה ביבנאל נטענו פיקנים כ-8 דונם. הקשרים במשפחות היו טובים. נולדו נכדים נחמדים. היה לנו רכב צמוד והם היו באים אלנו רבות ובלינו עם הנכדים להנאתנו. כשגדלו עזרו לנו בקטיף פקנים ולנקותם מהשומר עד מאוחר בלילה. מעולם לא ישבתי ועבדתי בחצר בקטיף פיקנם, וקילוף שקדים ופקנים כשאמא לא לצידי. המשכתי לעבוד באגד ובחקלאות עד שהגיע ההזדמנות לצאת לפנסיה מוקדמת. נצלתי את ימי החפשה שהיו ברשותי, כ-600 ימים, וב-1.10.73 יצאתי לפנסיה ב-69%.

     שישה ימים אחרי יצאתי לפנסהי ב-6.10.73 פרצה להפתעתנו מלחמת יום הכיפורים. דורון היה בשרות סדיר ושירת במוצב החרמון. נוני ואבי נקראו לדגל ושירתו בדרום בסיני שם עברו את כל מאורעות המלחמה על מחדליה ולאחר שירות ארוך חזרו הביתה. מוצב החרמון, בו היה דורון, הותקף ראשון על ידי קומנדו מוצנח סורי שכבש את המוצב. רבים נהרגו ורבים הלכו בשבי אך דורון עם תושיה רבה הצליח לצאת מהמוצב הכבוש. הוא קפץ מהמרפסת של המוצב, עבר שדה מוקשים לסוריה. משם, כשברכת רם הנמצאת בין מטעי הכפר מגדל שמס משמש לו ולחבריו נקודת ציון, הגיע לרמת הגולן. בלילה קר בחרמון הם פגשו, לאחר ששתו מים בכיכר במגדל שמס תחת נשק, במנהל המחצבה שהיתה בכניסה לכפר אשר בא לבדוק מה מצב המחצבה. הוא לקח אותם לכפר גלעדי ומשם דורון צלצל וסיפר את מה שעבר עליו. אלו היו הימים הקשים בחיינו ולא נרבה לספר עליהם.

     דורון התקבל ללמודים בארה"ב והחליט להשאר ולבנות את חייו שם. הקים עסק ומשפחה עם שני נכדים חמודים והקשרים הם מצוינים. רותי התגייסה לצבא והכירה את שלומי בשרותם בצנחנים, למדה הוראה התחתנה עם שלומי כהן ובנו את ביתם בהוד השרון עם שלשה ילדים המשמחים את לבנו. שוריק ואבי קנו את שמד תל-אביב מסבא שימחה, הגדילו אותו וממשיכים לחיות בתל-אביב עם 3 ילדים ונכדים חמודים שיהיו בראים ומאושרים. נאוה ונוני לאחר מספר שנים בארה"ב ועבודה בארץ הקימו עסק במחשבים, ראו ברכה בעמלם, בנו בית נאה בסביון לאחר שגרו כמה שנים בכרכור עם 3 ילדים ונכדים. שכל ילדנו, נכדנו וניננו יהיו בראים ומאושרים כי לנו אמא ואבא יש נחת בכל אשר נפנה.

     בשנה בה יצאתי לפנסיה החליטה המדינה לעשות סדר בזכויות המים ובעלי-באר ששיייכת לאיכרי יבנאל ובית-גן, ולהוסיף לכל מנית בעלי באר עוד בן ממשיך. מאחר ודן וחיה קבלו את הבית דן קיבל את מנית היסוד של אבא. את הזכות של בן ממשיך מסרתי לישראל, והיות והיתה החלטה על צריכת מים בשנה קובעת ואני הייתי צרכן מים גדול בשנה הקובעת ולאחר ערעור על החלטת הועדה שלא רצתה לתת לי את הזכות, קבלתי גם אני מנית בעלי באר וזכויות מים. כך למשפחת שרפמן יש 3 מניות בעלי באר. 

     לאחר יצאתי לפנסיה רציתי להמשיך ולעבוד בחקלאות. לשלום צבעון המחותן שלנו היתה חברת הדברה בשם שֶׁמֶד, והוא עבד גם באזור התענכים ויבנאל נגד מכרסמים, ואנחנו היינו ביחסי חברות טובים מאוד. כשיצאתי לפנסיה בגיל 51 הוא הציע להקים חברת הדברה בצפון בהדרכה שלו, וגם אבצע את העבודות שלו בתענכים ובעיקר אגבה את החובות שהצתברו. קבלנו את ההצעה ולאחר לימוד העבודה של ריסוס הדירות וטיפול בהדברת מזיקים התחלתי לעבוד בהדברה בהדרכה של שלום וניהולו. שלום שילם את שכר העובדים וניהל את החשבונות. לאחר שנת עבודה הלכתי לקורס מדבירים ונעשתי מדביר מוסמך. החלטנו ששמד צפון תהיה חברה נפרדת עם כל הכרוך בכך והיא תעבור לרשותי (כי לשמד דרום יש מספיק עבודה).

     פטרתי את שני העובדים וקבלתי את צביקה קיים לעבודה לפי אחוזים והוא עבד בשמד עד שמסרת אותה ליוסי לנקובסקי וצביקה קיים ומשפחתו הם כבנים לנו. העבודה גדלה מאוד ושלטנו על כל הצפון. עבדנו בחדרה ובנתניה ועד רעננה הגענו. בזמן הצורך הוספנו עובדים והיה לנו עובד קבוע בחיפה. כשנוני למד בטכניון גם הצטרף לעבודה. קנינו רכבים חדשים, ומרסס מטובי המרססים. ראינו ברכה בעמלנו והתחלנו לטייל עם חברים ועם שלום וחנה. טילנו כחודשים עם אבי ושוריק שיצאו ללמודים לשנה לאנגליה. בקרו ובלינו וטילנו עם נאוה, נוני והילדים בזמן שהותם בארה"ב. את כל הטיולים הסרטנו וצלמנו.

     עבדנו ונהלנו את שמד כ-20 שנים. כל האדמות שלנו היו נטועות בשקדים. עבדנו וגזמנו אך את הפרי מכרנו דמאן (על העצים). את החלקה של בני יבנאל מטעים שתלנו זיתים מסרנו אותה לעיבוד עבור פחי שמן וזיתים עד היום הזה.

     אך נחזור אחורה. בסוף שנות השבעים קבלתי התקף לב קל. נלקחתי לבית החולים בפוריה ורצו לשחרר אותי הביתה. במקום היה רופא מכיר שהחליט להשאיר אותי לעוד לילה להסתכלות. באותו לילה קבלתי התקף לב שני קשה ביותר והצילו אותי במכות חשמל. לאחר שהשתחררתי, ובלחץ הילדים, נסעתי עם נוני לקרדיאולוג ד"ר גוטסמן (הרופא של בגין) שלאחר בדיקות החליט שאני חייב לעבור צינטור. לאחר הצינטור התברר שאני צריך לעבור ניתוח לב פתוח. ניתוחים אלה היו רק בתחילתם והתור היה גדול. לאחר שנתיים של המתנה, בתחילת שנת 1982, הוזמנתי לבית חולים הדסה ועברתי את הניתוח. המנתחים היו ד"ר אפלבאום שנעשנו אחר-כך ידידים, וד"ר בורמן מראשוני מנתחי הלב בארץ. שכבתי אחרי הניתוח בהדסה עין כרם כחודש ימים בין שמים לארץ במסירותו של ד"ר אפלבאום. עברתי את הניתוח בשלום. בלהה והילדים היו לידי כל הזמן. שם גם הכרנו את האיטלקים: ז'אן פרנקו ואשתו תרזה מאיטליה. ז'אן פרנקו עבר ניתוח ושכב לידי. נעשנו חברים מאוד טובים ובמשך שנים היינו נוסעים לבקרם בפרוז'ה באטליה והם היו מחזירים לנו ביקור בארץ ועד היום אנחנו בקשר טלפוני הדוק.

     אמא יצאה לפנסיה מוקדמת, הבראתי והמשכנו לטייל ולבלות. כל השנים האלה הייתי תחת השגחתו המסורה של ד"ר פליגלמן, הקרדיאולוג הראשי של ב"ח כרמל. אמא היתה בריאה ופעילה. אומרים שלא רק הצרות עושות את הבן אדם מבוגר, גם השנים. הלכנו והתבגרנו ולקראת שנות ה-2000 החלטנו להעביר ליוסי לינקובסקי את שמד (צביקה עבר לעבוד במועצה) ואני נשאר המנהל המקבל סכום לא גדול מדי חודש בחודשו. אך ההחלטה היותר חשובה היתה ללכת בעקבות אבא שלי ולהעביר לנכדים ולילדים את כל האדמה שברשותנו וכל ילד ונכד יקבל קושאן על חלקו באדמה. וכך עשינו.

     באותה שנה היה מחיר גבוהה לאדמה חקלאית בבית-גן ומאחר ולא היה בידנו כסף רב לעתידנו חוץ מביטוח לאומי ובטוח לעת זקנה בחברת כלל (ביטוח סיעודי של אגד), פנסיה מאגד ופנסיה קטנה לבלהה, החלטנו למכור את 10 הדונם בטלול. רצינו להשאיר את האדמה במשפחה. פנינו לנאוה ולנוני והם קנו מאיתנו את האדמה במחיר השוק.

     הילדים כולם חיו באזור תל אביב ואנחנו נשארנו לבד ביבנאל. אני הלכתי ונחלשתי. החלטנו יחד עם הילדים שצריך לעבור להוד השרון על יד רותי ולהיות במקום שהרפואה זמינה ומתקדמת. לשמחתנו יש לנו ילדים טובים. נאוה ונוני רכשו לנו דירה במקום הטוב ביותר בהוד השרון. רחוב הדרור 14 דירה 27 קומה שביעית, בת 4 חדרים, והתאימו אותה למגורי זקנים, וטוב עשו, כי בלהה לאחר כמה נפילות נזקקת למטפלת קבועה ולכסא גלגלים והליכון.

     את הדירה קבלנו מרוהטת במטבח וכל הציוד ואנחנו הוספנו את הרהיטים הנידים ומשלמים שקל אחד חודש שכר דירה ותודה להם עבור זה. עברנו להוד השרון ביום מלאות לי שמונים שנה. קבלנו את הדירה מסודרת בטיפול המסור של הילדים והנכדים. בבית ביבנאל השארנו הכל והוא משמש כבית קייט למשפחה. כשאנחנו מטפלים בו משלמים את אחזקתו על מנת שיהיה מוכן לקבלת האורחים.

     אנחנו גרים בהוד השרון 8 שנים עם הילדים והנכדים והנינים וטוב לנו ונפגשים בשמחות. ומבקרים אצל הילדים. הבריאות שלנו ירדה בעיקר אצל אמא, אך אמא ואני מטופלים על ידי הרופאים הטובים שיש ומרגישים כל הזמן די טוב ונהנים מהסובבים אותנו ומקוים להמשיך כך.

     זה סיפור חיינו בתמצית. חיינו בקשר טוב ובאהבה רבה ומקוים שכך זה ימשיך ושכל משפחתנו יזכרו אותנו לטובה. ואם טעינו ופגענו במישהו אנחנו מתנצלים ומבקשים סליחה, ומבקשים כשיבוא היום תמלאו את הצוואה כלשונה. אבא ואמא, סבתא וסבא.

בלהה ואורי שרפמן.