דף הבית






  • הפטרת ראש השנה, תפילת חנה

    בר"ה "מי לחיים ומי למוות"

     

    בר"ה ממליכים את הקב"ה.

     

    כיצד נבין או נרגיש מהי המלכה, ומתוך כך נעשה אותה כראוי?

    משברים את האוזן ב"משל למלך", ולאחר גדלות מלך בשר ודם נתעלה להמלכת מלכו של עולם.

    דברי חכמים בנחת נשמעים. שיבור האוזן הוא לפי הבנתו ומידותיו של השומע.

     

    ברכה על מלך, היא על מי שרשאי ויכול להמית.

    היכולת להמית כדוגמא לעוצמת המלך, נלקחת ממלכים ששלטו ביהודים בגלות.

    החל ממצרים דרך מלכי בבל ויון, קיסרי רומי, הסולטנים, הצארים, רוסיה הסטליניסטית וגרמניה הנאצית.

     

    בימי השופטים, זמנם של אלקנה וחנה, בני ישראל לא התרשמו משופטיהם. איש הישר בעיניו יעשה.

    אף דוד ושלמה, לא הדגישו את יכולתם להמית. הם בקשו להיות עבדי ה'.

    מלכי יהודה וישראל לאחר מכן, היו שליטים מקומיים, מחוזיים ובעלי מלכות חלקית.

    בימים כאלה, היכולת להמית איננה משל מתאים לעוצמת המלכות.

     

    מהו המשל המשבר את האוזן להמלכה, שהוא גדול יותר מהיכולת להמית?

     

    היכולת והרשות להמית הם נוראיות ביותר, כיון שהמוות הוא החיסרון הגדול ביותר.

     

    האומנם?

    הרגשת החיסרון במוות היא לא למת, אלא לאוהביו ולקרוביו.

    חיסרון זה איננו אינסופי. המת בדרך כלל, מותיר זיכרונות ומורשת.

    עקרות, חוסר מלכתחילה של חיים, היא חיסרון גדול אף ממוות. אין אפילו זיכרונות. ריק מוחלט.

    יש בעקרות עניין שגרוע ממוות.

    במשל העקרות יש עוצמה גדולה ונוראה יותר מהיכולת להמית.

     

    עקרות ליד צרה מרעימה, גרועה עוד יותר.

    חנה עקרה, וצרתה מרעימה כנגדה.

    חנה מתפללת, ומניחה את יסודות הלכות תפילתו של כל יהודי.

     

    את הרגש הנורא ביותר חנה הופכת בתפילתה להתעלות, ומקדישה את בנה שיוולד לעבודת ה'.

     

    עוצמות רגש כאלה, המסובבות לטוב ולקודש, הן כלי נפש אנושית, להמליך את הקב"ה.

    נשלח 9 באוק׳ 2017, 5:21 על ידי יחזקאל פרוכט
  • משה ואהרן, מערבה ומזרחה, על החיים ועל המות. לפרשות ואתחנן עקב.

    בפרשת עקב, לאחר תיאור מעשה חטא העגל, נאמר: "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו".

    יעדים להשמדה בתורתנו הם מחוללי התועבות הגדולות, כעמי כנען ודומיהם. –  אהרן?!

    ובנוסף לכך – "מאד"?

     התמיהה מתעצמת לאור הפירוש המקובל להתנהגות אהרן בחטא העגל, כניסיון להניא את העם ממעשה החטא, או הסברים רבים אחרים שהמשותף להם הוא שאהרון לא חטא. (שפתי חכמים, על אתר בפרשה).

     בתחינות רבות (515 כגימטריא של "ואתחנן") פנה משה רבנו לקב"ה בניסיונותיו לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ ישראל . שואל הרב אליעזרוב: מדוע אהרן אינו מבקש, כמשה, לעבור לארץ ישראל?תשובתו: מדתו של אהרן הייתה לאהוב שלום ולרדוף שלום, סניגורן של ישראל. הוא לא רצה להיפרד מאנשי  אותו הדור שמתו במדבר, אלא לעלות עמם לשמים. כשיש למתי-מדבר סניגור, משה ממשיך להשתדל להיות עם החיים, להיכנס אתם לארץ ישראל, ולקיים את המצוות התלויות בארץ.

     מגמת משה להיות עם החיים, להמשיך, מביאה אותו אל פסגת הר נבו, להביט תחילה מערבה, ולראות את כל המקומות ואת כל הזמנים.

     אהרן מעוניין במתי מדבר שנשארו מאחור, מזרחה לו.

     החת"ם סופר בפירושו לפסוק המתאר את ראית משה מהר נבו: "ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה" אומר: "בראיה רוחנית כזו, מורידין בקודש ולא מעלין, על כן ימה (מערב) תחילה, ומשם ירד מצפון, ואח"כ מתימן (דרום), ואח"כ מזרח שהוא הפחות בקדושה. וקידם צפון לדרום כי הוא בימין הנכנס למשכן". (סדר כיוונים זהה מצוי בהוראות הקב"ה למשה בעשיית ארון העדות, השולחן, המנורה והמזבחות, ובהקמתם).

     מערב הוא הקדוש יותר. משה עומד על הסף המזרחי של ארץ ישראל ומגמתו למערב, כמגמת הנכנס לבית המקדש בירושלים, הנכנס בשער המזרחי מערבה אל הקדוש יותר, אל הקדוש ביותר. המזרח אינה תכלית, אלא הכנה, כלי המאפשר התקדמות.

     אהרן רודף שלום הבית ושאר השלומות, מכין את הכלים למילוי.

     שלמות הכלים אינה תכלית. את השיר "פנינו אל השמש העולה" שרים אלו שאחוריהם אל היכל ה'.

     קיום פיזי וסדר חברתי הם כלים להמשך.

     בדומה לכך, תכלית קיומו של הזיכרון הקולקטיבי והפרטי איננה נוסטלגיה מרגשת, אלא זרז ומעורר, לתשובה ולעבודת ה' (הקדמת הרמב"ם להלכות תענית).

     את הכלים יש למלא באורות. 

    נשלח 15 באוג׳ 2016, 12:25 על ידי יחזקאל פרוכט
  • משה מת ונקבר. היכן ומתי?

    הב"ח באו"ח רצ"ד ד"ה "ואפשר ליישב": בערב שבת מת משה... אבל קבורתו בגיא שקברו הקב"ה... היתה... בשבת במנחה. ועיי"ש בהמשך בהסברו של הרב יצחק דרשן מקראקא.

    משה מת בהר נבו. (דברים פרק ל"ב פס' מ"ט נ': "עלה אל ...הר נבו...ומת בהר אשר אתה עולה שמה, כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר...". ובפרק ל"ד פס' א' ה': "ויעל משה אל הר נבו...וימת שם...").

    משה נקבר בגי(א) מול בית פעור. (דברים פרק ל"ד פס' ו': "ויקבר אתו בגי... מול בית פעור").

    במדבר פרק ל"ב פס' ג' (בבקשת בני גד וראובן): "נבו" (אחת מערי ארץ המקנה) מתרגם אונקלוס: "בית קבורתא דמשה". אותה נבו מוזכרת בהתנחלות בני גד וראובן בפס' ל"ח, ושם אונקלוס משאיר את שם העיר ללא פירוש או תרגום.

    רש"י בפס' ל"ח בד"ה "ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם": "נבו ובעל מעון שמות עבודות אלילים הם, והיו האמוריים קורים עריהם של שם עבודות אלילים שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים, וזה מוסבות שם. נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר".

    נבו הוא שם הר מהרי העברים. אליו עלה משה ושם מת.

    נבו הוא גם שם העיר, שהייתה מרכז עבודת אלילים, שכלל את בית פעור. מולו בתחום העיר היה גיא בו נקבר משה.

    מדוע נקבר משה אל מול עבודת אלילים כה מאוסה? התשובה בתרגום יונתן בן עוזיאל בדברים פרק ל"ד פס' ו': "דכל אימת דזקיף פעור למדכר לישראל חובתהון (דבנות מדין) מודיק בבית קבורתיה דמשה (שמולו) ומתכביש".

    נשלח 31 ביולי 2016, 2:32 על ידי יחזקאל פרוכט
הצג הודעות 1 - 3 מתוך 29. הצג עוד »

תת-דפים (1): הפטרת ראש השנה