סוגת המשל

"המבוא לספר "משלי החיים

הרביעי בסדרת ספרי המשלים של ראובן וימר


לדף הבית - ספרי ראובן וימר

הכול על מושלים, מְשלים

נמשלים וממשילים

אלי גיא: אקדמות לספר „משלי ראובן וימר“

ביוני 2008 קראנו בוויקיפדיה הגדרה למונח „משל“ בזו הלשון פחות או יותר:  

סיפור אלגורי קצר עם מוסר השכל השייך לסוגת הסיפור העממי, יחד עם המעשייה, האגדה, הפתגם והמכתם.

ואחרי כן:

ברוב המקרים המשל מספר על בעלי חיים שלפעמים מתוארים על דרך ההאנשה. השימוש בחיות או באנשים פשוטים נועד לגרום לְשומע המשל להבין את מוסר ההשכל. כשהמקשיב חושב שמדובר בדמויות פחותות ממנו הוא לומד את המטרה האמתית, ואף יכול לשפוט את הדמויות (ואת עצמו בלא יודעין) משפט צדק.

ולבסוף:

יתרונו של המשל על הטפת מוסר ישירה הוא שהסיפור מרתק את השומע (לרוב הילד), וכך מוסר ההשכל נקלט יחד עם הסיפור והשומע ייזכר בסיפור כולו בסיטואציה המתאימה ויזכור מה היה הנמשל.

 

על פני השטח הדברים פשוטים ונהירים, ולכאורה כל ילד יכול להבינם. אך אם מתחילים לרדת לעומק הסוגיה מתברר שמשמעות המונח העברי „משל“ רחבה הרבה יותר. אמנם כבר במקרא ישנם כמה משלים העומדים בכללי ההגדרה הזאת, שהמוכָּרים בהם הם משל יותם (משל העצים) ומשל כבשת הרש, שהמשיל נתן הנביא לדוד המלך. אבל אנו מוצאים גם משלים החורגים מגבולותיה: חלומותיו של יוסף „בעל החלומות“ הריהם משלים, דהיינו סיפורים סמליים – על השמש, הירח והכוכבים ועל מאלמי אלומות בשדה. בולטים בחריגתם מההגדרה הם המשלים שבספר משלי: גם הם אינם סיפורים ואין בהם שורת עוקץ, אלא מה שמוגדר לעיל כ„מכתמים“, כלומר הם עצמם כביכול שורות העוקץ, שרובן רוויות במטאפורות עסיסיות, ולא לנו לערער על בחירתו של החכם מכל אדם לכלול אותם בקטגוריית המשל.

 

ואכן מילון אבן-שושן (תשנ"ז) מרחיב את ההגדרה ומציע למונח שלוש משמעויות:

 

(1) סיפור אלגורי קצר, סיפור דמיוני או שיר שיש בו מוסר השכל, מעשה בדוי העשוי לשמש דוגמה לאחרים; (2) דיבור חכמה קצר, פתגם, מימרה שאפשר להשתמש בה לעניינים ולמצבים שונים; (3) דיבור מליצי קצוב ושקול, חזון פיוטי.

 

מאידך גיסא, גם הגדרת המשל כסיפור קצר או מכתם (קצר עוד יותר) אינה מספקת, שהרי עולם המשלים מוצא לו ביטויים מופתיים גם בקוטב האחר של הקשת – סוגת המשלים הארוכים. כך לדוגמה ספרי גוליבר של ג'ונתן סוויפט או ספרו ג'ורג' אורוול חוות החיות הם ללא ספק משלים. גם משליו של הרבי נחמן מברסלב, דוגמת „סיפור שבעת הקבצנים“, הם משלים מובהקים, ואינם קצרים כדי עמוד או שניים. מתברר אפוא שאין מניעה להכליל בהגדרת המשל גם סיפורים ארוכים, בין פחות ובין יותר, ובייחוד אם בולט לעין שהסיפור נועד להתפרש כמטאפורה.

 

בשנים האחרונות התנסינו בכעין זאת למקרא ספרו של ז'ורז' סאראמגו על העיוורון. זהו ללא ספק משל על טבעו החברתי של האדם בעתות מצוקה קשה, ובוודאי כל מי שעקב אחרי האירועים שהיו בניו-אורלאנס אחרי השיטפונות הנוראים של שנת קיץ 2005 לא היה יכול שלא להיזכר במשלו של סאראמאגו, שתיאר את ההתרחשויות במעין השראה נבואית ובדייקנות מצמררת.

 

רחוק עוד יותר מהגדרות אלו הוא הקיקיון שבסיפור ספר יונה, ש„בִּן לילה היה ובן לילה אבד“ וקמל במדבר. הקיקיון הריהו אינו סיפור כלל, ובכל זאת הוא משל שהמשיל אלוהים ליונה, וזאת אנו למדים מפי אלוהים עצמו, המפרש ליונה את הנמשל על דרך קל וחומר: חמלתו על העיר ננווה, הגדולה כל כך והמושקעת כל כך, להבדיל מהקיקיון, שעליו יונה לא עמל ואותו לא גידל, ובכל זאת היטב חרה לו – עד מוות – על אבדנו על ידי התולעת.

 

אם נתקפנו במבוכת-מה לנוכח מבוך האפשרויות הללו, נוכל למצוא את דרכנו בחזרה אל התלם בהסברו של הרמב"ם על מהות המשל ועל יחסו לנמשל כפי שניסחו בלשונו המופלאה בפתח דיונו המעמיק בסוגי משלים במקרא במבוא לספרו מורה נבוכים. כאן הוא השתמש בביטוי „תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבר על אפניו“ (משלי כה, 11) כדי להמשיל את המשל למשכית כסף שבתוכה הנמשל הוא כתפוח זהב:

 

ושמע ביאור עניין זה אשר הזכיר. „משכיות“ הם הפיתוחים המרושתים, כלומר: שיש בהם מקומות מחוררים, שחוריהם דקים מאוד כמו מעשה הצורפים, ונקראו כך מפני שהראות עוברת בהם. תרגום וישקף – ואסתכי. אמר, כי כמו תפוח זהב בתוך רשת של כסף, אשר חוריה דקים מאוד, הוא הדבר הדבור על אפניו.

התבונן כמה נפלא הוא הדבר הזה בתיאור המשל המחוכם! לפי שהוא אומר כי הדבר שהוא בעל שני פנים, כלומר: שיש לו פשט וסוד, ראוי שיהא פשטו נאה ככסף, וראוי שיהא תוכו יותר נאה מפשטו, עד שיהא תוכו ביחס לפשטו כזהב לגבי הכסף; וראוי שיהא בפשטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו התפוח הזהב הזה, שכוסה ברשת של כסף שנקביה דקים מאוד, אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה, אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף, וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה, יתברר לו מה שיש בתוכו, וידע שהוא זהב [תרגום קפאח].

 

בכל האמור לעיל לא די, שכן ערכו של המשל אינו בטקסט בלבד, אלא עיקר טעמו הוא בפרשנותו של הקורא: עליך, הקורא, המלאכה לגמור! משמעותו המטאפורית של המשל אינה בהכרח מכוונת מראש בסיפור עצמו: כל הפקה של משמעות מטאפורית – בין בחיים בין בבעלי חיים או בצמחים, בין בחפצים או בסיפורים – הופכת אותם למשלים, וגם אם בדיעבד. חלומות חבריו למאסר של יוסף, על הגפן משולשת-הזמורות ועל מיני המאפה שבסלי הנצרים על ראשו של שר האופים, וכמוהם חלומות פרעה על הפרות השמנות והפרות הרזות ועל השיבלים המלאות והשיבלים הדקות, לא נוסחו מלכתחילה כמשלים, והם היו לכאלה בזכות פרשנותו הזריזה של יוסף, שלא היה רק חולם מיומן אלא גם פותר חלומות להפליא.

 

דוגמה נאה לחשיבותה של הפרשנות בהבנת המשל ניתן למצוא בפרשנות המסורתית שניתנה לשיר השירים, התופסת אותו כאלגוריה לאהבה שבין עם ישראל והשכינה. מן הסתם, כשקורא מן השורה קורא את הטקסט, הוא מבינו כפיוט אהבה ארוטי, יחיד במינו במסורת ישראל. אם הוא מוצא בו מטאפורות, הן משמשות לו לאישוש הפרשנות הזאת: גן נעול אחותי כלה – יאמר בוודאי – לא בגן ממש מדובר, אלא בדימוי לנמשל הפיזי של אבריה האינטימיים של האהובה. אבל כידוע, לא כך קוראים את הספר מגזר גדול של קוראים, שתיאורי הספר אינם מעלים בדמיונם שום תמונה של השולמית במערומיה, של דודה הצח והאדום, ושל לילות געגועיהם ואהבתם הסוערים: במקום זאת הם למדו משחר ילדותם לקרוא את כל זאת כמטאפורה רוחנית מרגשת, טקסט תאולוגי ומופשט לחלוטין מכל גוף חומרי.

 

וגם לעניין זה יפים דבריו של הרמב"ם, שבהמשך הרצאתו מדגים את המיומנות הנדרשת מהקורא כשהוא בא לפרש משל. זאת הוא מדגים בין היתר בחלום יעקב על הסולם והמלאכים העולים ויורדים בו (בראשית כח, אכן, היה ליוסף ממי ללמוד – או לרשת – את אמנות החלימה ופרשנותה). על פי הרמב"ם, החלום הוא משל נבואי, ופרשנותו הנכונה מניבה – מלבד המשמעות הכללית – שבע משמעויות ספציפיות שונות, כל אחת נובעת מאחד מהביטויים שבטקסט: „והנה (1) סולם (2) מוצב ארצה (3) וראשו מגיע השמימה, (4) והנה מלאכי אלוהים (5) עולים (6) ויורדים, (7) והנה ה' ניצב עליו“. הקורא (או השומע) מוזמן להפעיל את מלוא כישורי הפרשנות שלו כדי להפיק מהטקסט שלפניו את שבעת הנמשלים הצפונים בו.

***

המשל הוא אפוא כלי שניתן לקורא כדי שיפרש באמצעותו את המציאות במעטה של סמל, שימצא בה פנים נסתרות ורבדים מכוסים. בזיהויו או בהגדרתו של המשל קל יותר להצביע לאו דווקא על ה„טקסט“ עצמו, אלא על האירוע המשולב של יצירת הטקסט, של דרכי הגשתו לקהל, של ההאזנה או הקריאה, ויותר מכול – של הפרספקטיבה הפרשנית של קריאתו, בין שהיא מודעת ובין שהיא אינטואיטיבית. ייתכן שהמשל יביא דברים שאי אפשר לאמרם בגלוי בגבולות השיח המקובל בנסיבות זמנו. דרך אגב, לפעמים אין די במסכה כדי להגן על המחבר מפני טענה נגד כוונותיו הסמויות בחיבוריו. כך התעכבה התקבלותו של ז'אן דה לה-פונטיין לאקדמיה הצרפתית עד אחרי שמלאו לו שישים שנה, שכן „מלך השמש“, לואי ה-14 חשב שמעשיותיו „בלתי-מוסריות“, ומר עוד יותר היה גורלו של ממשיל משלי החיות היווני איסופוס, שמסופר ששילם בחייו אחרי שעורר את כעסם של כוהני האורקל בדלפי על דברי ביקורת שהטיח בהם.

 

בדרך כלל, כדי שיהיה נוח להחיל בסופו של דבר את הרלוונטיות של המשל על מציאות חייו של הקורא, ממשילים את המשלים על אלמונים, בין שיהיו מלכים או נסיכים ובין שיהיו פשוטי העם, בין שיהיו חיות, צמחים או חפצים. מתוך כך המשל הוא בה בעת גם סיפור על כולנו, בכל מקום, בכל זמן. הוא מבדר כדי לרכז, מאלחש את תשומת הלב של הקורא מעצמו ומענייני הרגע הספציפים שלו, מוליך אותו למקום לא-רלוונטי לכאורה – הכול כדי לעורר אותו פתאום למשנה מודעות וערנות. כי במקום ההוא, כשמודעותו היום-יומית רדומה קצת, כשהוא רחוק מעצמו, ממקומו ומזמנו, הקורא יכול לרדת לשורש ידיעתו השלמה על החיים, להתחבר לאינטואיציה שלו, לתודעתו האוניברסלית. מעמדה זו הוא מנסח ואולי מבטא את דעותיו, מכריז על עמדתו ומנסח את שיפוטו המוסרי בלי לסייגם באינטרס של נסיבות חייו המידיות. ואז צריך מישהו לומר לו, כפי שאמר נתן הנביא למלך דוד: „אתה האיש!“, ואם הוא חכם, נבון ומהיר-תפיסה, הוא יתעורר ויאמר לעצמו: „אני האיש!“

 

גרעין המשל הוא הנמשל הדידקטי, הפתגם או ממרת החכמה שבו. במשלים דוגמת משלי שלמה, ייתכן שהאמירה הזאת תהיה כל כולו של המשל. בקצה השני של הקשת ניתן למצוא את הסיפור העסיסי שבו מבקשים להמחיש פתגם או ממרה מסורתיים או נפוצים (סוגה זו הייתה אהובה על ח"נ ביאליק).

 

שורת העוקץ, הפתרון המקורי, הפרשנות המפתיעה, היפוך התפקידים או הגורלות, התוצאה הלא-צפויה, הם הלקח שהקורא אמור לשנן: התפנית וההפתעה המחשבתית, פריצת המערך הלוגי. המשל מוליך את קורא בנתיב אסוציאטיבי צפוי, וברגע הקריטי נחשף בפניו היבט סמוי, קשר ישיר לפרשנות אפשרית אחרת של מהלך הדברים, בין בסיפור (המשל) ובין בקשר שלו עם מציאות חייו של הקורא (הנמשל). תפנית כזאת, גשר שנפתח פתאום למשמעות לא צפויה, הם מהלך הכרחי בהומור בכלל ובבדיחות בפרט, ובווריאציות שונות הוא שכיח במשלים, במעשיות, בחשיבה יצירתית ובטקסטים אמנותיים ואחרים, למשל בתאטרון ובכמה מסוגי הטיפול הפסיכולוגי (טכניקת ה„מסגור מחדש“ [reframing]), ועוד).

ואז – מכיוון שהקורא מגיב לַמשל מעומק תודעתו שלו עצמו – הוא כבר לא יוכל לערער על התובנה שהבליחה, על ההארה שהואר בה. הרי הוא עצמו שפט את השחקנים, מרצונו החופשי, לגלג עליהם או חש כלפיהם סלידה או כעס, חמלה או חיבה.

 

סיפור המשל יכול להיות אישי – תפור ספציפית לפי האדם והנסיבות שהמשל מכוון אליהם, או לחלופין הוא אוניברסלי – כזה שמקורו בהבחנותיו של הממשיל על החיים, ובייחוד על האדם כחיה חברתית בכלל ועל השלולית המקומית שבה הוא חי בפרט. הדוגמאות הקלסיות למשלים כאלה הן אסופות משלי החיות (ולדוגמה, משלי איסופוס, לה-פונטין וקרילוב, ובימינו – הסופר פאולו קואליו, שכמה מהאלגוריות הקצרות שלו, שימשו לראובן וימר בסיס ל„משלי זן“ ולמשלי תרבות עוקצניים). משלי המסורת הזאת עשירים בתובנות על דמויות והתנהגויות, על טיפוסים ועל יחסים אופייניים, ום מסירים את המסך בלגלוג – ואולי גם בחמלה – מעל סיטואציות שכיחות. הרי אופיו של האדם לא השתנה מאז סופר המשל הראשון: התאוות והשיגיונות, רדיפת הבצע, הכוח והשלטון של מלכים ושל פשוטי אדם, התמימות והרשעות, הטיפשות והערמומיות – כל אלו משמשים לממשיל המשלים חומר ביד היוצר.

 

* * *

 

שורשיהן של „אסופות המשלים“ נעוצים במסורת עתיקת יומין. ראשון בעלי האסופות הוא ההודי בילביי (שלה-פונטיין מזכירו בשני משלים בשם Pilpey), והאסופות הבולטות שנכתבו אחריו הן משלי החיות של איסופוס, בן המאה החמישית לפנה"ס (שבטרם העלאתם על הכתב הועברו בעל פה מדור לדור לאורך מאות שנים); משלי ה„ג'אטאקה“ (סיפורי הילדות) העתיקים מהודו (יותר מ-500 משלים שנכתבו בסנסקריט במאה הרביעית לסה"נ ומשמשים להמחשה ציורית של אישיותו של בודהא); ובמאות מאוחרות יותר – יצירתו האיסופוסית רבת ההיקף של לה-פונטיין, הצרפתי בן המאה השבע-עשרה, ואסופת המשלים של קרילוב, שחי כ-150 שנים אחריו. מהמסורת הזאת ראובן וימר שואב את השראתו לאסופות המשלים שלו, שהרי חניכתו בכתיבת משלים נעשתה בהשראת 250 משלי לה-פונטיין שבקסמם נשבה בעת שתרגמם לקראת הוצאה לאור בפורמט מהודר של כל משלי לה-פונטיין בעברית ב-2006 (בהוצאת „דורון ספרים“).

 

סדרת ספרי המשלים של ראובן וימר כוללת ארבע אסופות: משלי זן, משלי לאדינו, הספר הנוכחי, ומשלי „איגיון“ (נונסנס). לאור ההגדרה הרחבה מאוד של סוגת המשל כפי שהוצגה לעיל, נכלל באסופות הללו מגוון ססגוני של סיפורים: סיפורי חכמה, בדיחות, מעשיות-עם, סיפורים ממקורות שונים – כל אלו ייחשבו למשלים אם אך ניתן להפיק מהם משמעות משנית מלבד תוכן הסיפור המסופר בהם, אם אך ניתן להחיל אותם על מציאות חייו של הקורא, בחזקת „משל למה הדבר דומה?“

 

כך נולדות להן סוגות משלים חדשות שמוצאות את מקומן בנינוחות בטריטוריה החדשה שהיגרו אליה: „משלי לאדינו“, „משלי זן“, „משלי הסוּפי“, „משלי הארץ“ ובדומה, הניתן להבחין ש„אין דבר כזה“ בקטגוריות הקלסיות של המשלים? ראובן וימר אוסף את העדר כרועה נאמן, גודר אותו במכלאות דה-לוקס בגדרות הבתים, המשקל והחרוז, ומכליל את צאנו בטבעיות בסדרה הזאת. ארבעה מדורים לספר הנוכחי: שער משלי יהודים, ובו בדיחות וסיפורים עממיים מהווי יהדות הגולה; שער משלי הארץ ובו מעשיות ובדיחות מחיי הארץ; שער משלי המערב, שבו לוקטו סיפורים מהמחוזות שאליהם השמש שוקעת עם רדת הערב על המזרח, ושער משלי המזרח – בין במסורת הזן-בודהיזם של המזרח הרחוק או בסיפורי ג'וחא במסורת הלאדינו.

 

כנקודת מוצא לעיון בסוג הזה של משלים ישמש לנו משל קצר, ולאו דווקא האופייני ביותר, מהכרך הזה של לה-פונטיין (ספר חמישי, משל 9, עמ' 242):

הָאִכָּר וּבָנָיו

עִבְדוּ, עִמְלוּ, טִרְחוּ בְּכָל שָׁעָה,

זוֹ קֶרֶן הַשְׁקָעוֹת הַמְּנִיבָה תְּשׂוּאָה.

כַּפְרִי עָשִׁיר חָשׁ כִּי מָלְאוּ יָמָיו,

לְשִׂיחָה בִּיחִידוּת כִּנֵּס אֶת כָּל בָּנָיו.

„הִשָּׁמְרוּ לָכֶם“, אָמַר, „מִלִּמְכֹּר אֶת הַיְּרֻשָּׁה

שֶׁאָבִינוּ הַטּוֹב לָנוּ הוֹרִישָׁהּ:

אוֹצָר גָּדוֹל טָמוּן בְּתוֹכָהּ.

אֶת מְקוֹמוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ, אַךְ בִּמְעַט טִרְחָה

תִּמְצְאוּ אוֹתוֹ. מְחַכָּה לָכֶם הַהַצְלָחָה!

עִם תֹּם הַקָּצִיר הַשָּׂדֶה תַהֲפֹכוֹ:

חִפְרוּ, עִדְּרוּ, חִרְשׁוּ עַד לִפְאַת הַשָּׂדֶה,

אַל תָּנִיחוּ לִידֵיכֶם לַחְלֹף עַל רֶגֶב מְנֻדֶּה“.

 

הָאָב נִפְטַר, וְהַבָּנִים אֶת הַשָּׂדֶה הָפוֹךְ-הָפָכוּ,

כָּאן, שָׁם, בְּכָל מָקוֹם, לֹא נָחוּ,

עַד שֶׁבְּתֹם הָעוֹנָה

הַשָּׂדֶה הֵנִיב כִּפְלַיִם מָנָה:

כֶּסֶף רַב, אַף אִם לֹא מַטְמוֹן זָהָב.

 

– אָכֵן חָכָם הָיָה הַנִּפְטָר,

שֶׁבְּחַיָּיו הֶרְאָה לְבָנָיו

כִּי הֶעָמָל – הוּא הָאוֹצָר.

 

 

מניתוח המשל הזה (הקצר יחסית) מצטייר המודל הבא: לפנינו סיפור משעשע, קצר וקולע, המוכר בכמה מסורות עממיות. גיבוריו הם פשוטי עם: איכר הנוטה למות ושלושת בניו. כבר בסיפור העלילה מתרחש הפירוש-מחדש של משמעות ה„אוצר“ שהאיכר מבטיח לבניו, במשמעות של אוצר היבול של האדמה, אם רק יעבדוה וישמרו עליה בשקידה.

 

בפתח המשל וגם בסופו רשומות כמה שורות של מוסר השכל – הלקח שללימודו המשל נועד. במשל שלפנינו הפתיחה מדברת ישירות אל הקורא, כלומר נוגעת לעולם ה„נמשל“, הסיום מפרש את ה„משל“ באותה הרוח. כאמור, שורות כאלה הן מהמאפיינים המובהקים של סוגות המשלים. הקורא אמור להבין (בעצמו או בסיועו של מורהו הרוחני לצורך העניין) את הנמשל, וכדי להקל על התהליך, כאמור, הדברים נאמרים במפורש בפתיח. הוא יהרהר בוודאי בשיגיונותיו שלו עצמו בתקוותו לזכות באוצר גדול שכביכול מצפה לו באיזשהו מקום, אולי בדוכן מפעל הפיס או הטוטו, ויתעשת בהיזכרו במציאות היומיומית, שבדרך כלל אינה מפילה לידיו אוצרות כאלה. הוא גם ישאב כוח ותקווה מהסוף הטוב של המשל, ויכוון את לבו לדעת שעמל ושקידה הם הדרך האפשרית והמבטיחה ביותר לזכות באוצר, „אף אם לא מטמון זהב“.

 

במשליו של לה-פונטיין המתרגם, ולא לה-פונטיין, הוא שיזם את החלוקה לבתים (במתכונת בלתי-קבועה): לה-פונטיין ערך אותם ברצף (רק שורות הדיאלוגים מוזחות, ומבליטות את חילופי המשתתפים).

נראה כי את בחירותיו של ראובן וימר בספרי משליו אפשר לאפיין בארבע מילים: אנושי, חכם, משעשע וקצר – הכול ברוחו של לה-פונטיין (לבד מזאת שרובם אינם משלי חיות). מבחינה צורנית המשלים הם סיפורים קצרים כתובים במשקל ובחריזה, לפעמים חופשיים ולפעמים קפדניים, בלשון שבין פיוט לשפת דיבור. זהו נוסח טקסט שבמסורת האופרה האירופית ניתן לכנותו „בין אריָה לרצ'יטטיב“, כלומר, על גבול הדקלום הפיוטי חופשי-למחצה. רוב המשלים מחולקים לבתים בני ארבע שורות, אך גם לכלל הזה יש חריגים.

 

בשנים האחרונות נדחקה אמנות החריזה ממעמדה המסורתי המפואר ויצאה מהאפנה, ולא רק מספרות השירה העולמית. כיום בארצות-הברית הוצאות ספרים מסרבות לקבל ספרים מחורזים, ואפילו הם מיועדים לילדים. אולם כידוע, תבניות המשקל, החריזה והבתים הן תרופה טובה לזיכרון. בתחום זה ראובן וימר (איזה שם נעים לאוזן) שוחה כדג במים, שכן הוא שחיבר מאות תשדירי פרסום, ג'ינגלים (זמרירים), ובהם כמה מהלהיטים הטובים ביותר שנשמעו בארץ בתחום זה. ומי כמוהו אמון על הטבעת מסרים בזיכרונו של קהל השומעים ועל ידיעת תפקידם החשוב של החרוזים והמשקל בקיבועם של מסרים בזיכרון: הרי עד היום דורות של תלמידים משננים נוסחות אלגבריות וכימיות באמצעות חריזתן למנגינות שירי הזמן.

 

מנגד, ה„ריכוך“ של התבניות הללו והגמישות בשימוש בהן מונעות מהקורא לשייך את הטקסט לתחום השירה הנשגבת. כך המשלים הללו ננטעים במקום המיועד להם כראוי, דהיינו בתחום סיפור המעשה העממי המיועד לכול, כדי שיפיקו ממנו הנאה וביקורת, לקח קולע ושיעור לחיים.

 

***

ולבסוף הגיג: ככל שפְּרִי מקלדתו של ראובן וימר הולך ונערם על המדף כך מתגנבת ללב השאלה – מי אתה בעצם ראובן וימר? האין זאת אלא כי לפנינו משורר רדום שחזר סוף סוף מהכפור הלוהט של עולם הפרסומת, שלשירותו השכיר את כישוריו במשך עשרות שנים (נו, טוב, מוכרחים להתפרנס ממשהו!). אכן, יכולתיו הלשוניות הווירטואוזיות, המצאותיו וחידושי הלשון שלו הניבו פירות עסיסיים בעבודתו כפירסומאי חד בדורו (עד כדי שזכה שעמיתיו יכנוהו „אבי הפרסום המודרני בישראל“); אבל אני אישית שמח שמחה גדולה שבשנים האחרונות הוא חידש את ברית נעוריו עם המוזה והריהו מתמסר רובו ככולו למפעלות (ומי אם לא הוא חידש את השימוש במושג העתיק הזה?) התרגום והכתיבה האמנותית שלו – החל בתרגום משלי לה-פונטיין, המשך בתרגום 100 משירי ז'ורז' ברסאנס, משם לחיבור, לעיבוד או לתרגום ארבעת כרכי אסופות המשלים שבסדרה הנוכחית, ועוד ידו נטויה!

אלי גיא