יזכור                       


                                                                 

יזכור

לשחקני הכדורמים חללי מערכות ישראל  לדורותיהם

יצחק  ביגר 

נפל תוך כדי מילוי תפקידו , ביום י"ט באדר א' תש"ח 29.2.1948

השוער  האגדי של נבחרת א"י 

בן חיה-שרה ודויד, נולד ביום י"ז במרחשוון תרע"ח (2.11.1917) בזכרון יעקב למשפחת-עובדים ותיקה בארץ. בילדותו עברו הוריו לשכונת בת גלים, והיו בה מראשוני המתיישבים. שם למד בבית- הספר העממי ומשסיימו החל לעבוד. מנעוריו היה חבר ה"הגנה" וחבר "מכבי" בחיפה ומטובי ספורטאיה. היה שוער במשחק ההוקי, חבר הקבוצה בנבחרת הלאומית בכדור-מים וכבר בשנת 1937 יצא כשוער לתחרויות במצרים ובלבנון ואחר-כך ביוון ושוב במצרים. בשנת מותו היה אמור לצאת לתחרות במשחקי האולימפיאדה בלונדון. היה תמיד עליז, חביב ומלא חיים וריכז סביבו חוג חברים ואוהדים רבים. בחודש יוני 1946 נתקבל כחבר בקואופרטיב-ההובלה "הנמל החדש", ומאז עבד בקביעות כנהג, פרט לזמן בו יצא לאימונים מטעם ה"הגנה" (במאי 1947).

למרות ניתוקה של חיפה מהמפרץ על-ידי מארבי הערבים בוואדי רושמיה, היה יצחק מוביל יום-יום מצרכים מחיפה למפרץ. ביום י"ט באדר א' תש"ח (29.2.1948), תוך כדי מילוי תפקידו כנהג, נהרג מפגיעת כדורים בבטנו כאשר נסע בוואדי רושמיה. יצחק הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. הניח אישה ובן.

 
 רוטשטיין(עמה) עמנואל 
 
נפל בתאריך כ"ז בתמוז תש"ח, ה-3 אוגוסט 1948

 

בן דבורה ודויד, נולד ביום ג' בשבט תרפ"ז (6.1.1927) בתל-אביב ולמד בגימנסיה "הרצליה". הוא הצטרף לארגון הספורט "ברית- מכבים-עתיד", היה מטובי השחיינים והשיג שיאים ארציים לנוער בשחייה למרחקים קצרים ובינוניים. יכולתו וכשרונו בכל הקשור במקצועות השחייה (הוא הצליח גם בהוראת השחייה) הביאה אותו לבית-הספר הימי בחיפה בו שימש כמורה. עם חניכיו השתתף בהפלגות למזרח הים התיכון. היה נועז מאוד בעבודתו וגם ביבשה היה בן-חיל, הן בחיי החברה בנוער והן בשירות המולדת. עמנואל הצטרף ל"הגנה" בהיותו בן 14, סיים קורס מ"כים, הדריך בגדנ"ע ברמת גן והסביבה והשתתף במבצעים שונים בתקופת המאבק המעשי של ה"הגנה" בבריטים, ביניהם בהתקפת-ההסחה על מחנה המשטרה הבריטית בשרונה בעת שהגיעה אוניית-מעפילים. בחודש ספטמבר 1947 יצא ללמוד רפואה בניו יורק, כשמטרתו להתמחות בהידרותרפיה כדי שהתעסקותו במים תקשר את הנעים (שחייה) עם המועיל (ריפוי). בתחילה היה תלמיד שקדן, אך מאז החלטת עצרת האו"ם על החלוקה הקדיש את רוב זמנו לשירות העם והמולדת גם בנכר. עמנואל דרש תפקידים מנציגות ה"הגנה" בניו יורק וזמן-מה עבד בהצלחה במחלקת התעמולה וסייע באיסוף כספים לצורכי רכישת נשק. עבודה זו לא סיפקה את רגש חובתו, ועל-כן השתתף בארגון חברים מבני הארץ ואחרים לשירות-אוויר בהגנת המולדת. הצטרף עימהם לקורס-טיס בבייקרספילד שבקליפורניה. אחרי שלושה חודשי אימון טס טיסת מבחן שעה ורבע במפציץ מסוג "מבצר מעופף" וקיבל רישיון-טיסה. לפני סיום הקורס כתב להוריו: "האינכם סבורים, כי הוספת עוד טייס לחיל- האוויר שלנו חשובה עד כדי כך, שיש לסלק הצדה את המחשבות על הסכנה שבדבר?"

ביוני 1948 חזר ארצה והצטרף מיד לחיל-האוויר. עמנואל ביצע כמה טיסות תצפית והפצצה מוצלחות מעל שטחי האויב, בנגב ובחזית המרכז. אור ליום כ"ז בתמוז תש"ח (3.8.1948), אחרי יום עבודה קשה בו השלים כמה טיסות לנגב, התנדב, מחוץ לתורו, לצאת לטיסה נוספת לירושלים, ובדרך חזרה נפל המטוס בגלל קלקול במנוע, בקרבת ירושלים, ושם נספה עמנואל עם חברתו-לשירות זהרה לביטוב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בנחלת יצחק. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת פקד-טיס (סגן).

 

 שנלר מאיר

נפל באזור הר-דב, ביום י"ז בתמוז תשל"ב (28.6.1972), יום לאחר שמלאו לו  21 שנה

בן יוסף ושושנה. נולד ביום כ"ב בסיון תשי"א (27.6.1951) בקיבוץ גניגר והחל את לימודיו בבית הספר היסודי בקיבוץ. בשנת 1962 עזבה משפחתו את הקיבוץ והשתקעה בקרית טבעון ושם סיים מאיר את חוק לימודיו בבית הספר התיכון המקומי. הוא היה חבר פעיל בסניף תנועת "הנוער העובד" במקום וכחבר "הפועל" קרית טבעון הרבה לעסוק בספורט לסוגיו: הוא שיחק בכדוריד, בכדורעף, בכדורסל, והצטיין במשחק הכדור-מים. הוא אף הוזמן להשתתף בנבחרת ישראל בכדור-מים. יחד עם לימודיו ועיסוקיו הספורטיביים מצא לו מאיר זמן ועניין גם בעיסוקים שוליים יותר. הוא הרבה לצלם - נוף וטבע בעיקר - והאזין הרבה למוסיקה קלאסית ויותר מכל אהב יצירות מנוגנות בכינור. מאיר עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה בטיולים, אהב נופים שגיאים של הרים וגבעות. אהבתו זו הלכה ונתעצמה בתקופת שירותו בנח"ל כשהצטרף למשק עין זיוון ברמת הגולן. פעמים רבות ביטא אהבתו זו. כאשר נשאל היכן היה, השיב: "הייתי בגבעות".

מאיר התגייס לצה"ל באוקטובר 1969 והצטרף לנח"ל עם גרעין "טליל", שנועד להתיישב בקיבוץ עין זיוון. בתקופת שירותו בגדוד נח"ל מוצנח סיים בהצלחה קורס מ"כים וקורס קצינים. במכתביו המרובים הרבה לתאר בהבנה וברגש את רמת הגולן. ברמה הרגיש כבן בית, הכיר כל שעל, וידע כל חי וצומח. הרגשה זו גברה עוד יותר לאחר שערך סקר קרקע בגולן, מטעם עין זיוון. ביום י"ז בתמוז תשל"ב (28.6.1972), יום לאחר שמלאו לו 21 שנה, נפל באזור הר-דב, ברמת הגולן שכה אהב. הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית של בית הקברות בקרית טבעון.

אהרן  משה

ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) נפל בקרבות הצליחה אל מעבר לתעלת סואץ

משה (מוישלה), בן שושנה ושמעון, נולד ביום ט' בכסלו תשי"א (18.11.1950) בגבעת-ברנר. למד בבית-הספר היסודי במשק ואחרי-כן סיים שם את לימודיו בבית-הספר התיכון. לאחר תום הלימודים עשה את חובת השנה השלישית בקיבוץ אילות שבערבה. משה היה חובב שחייה וצלילה מאין כמוהו. כיוון שהיה ביישן ועצור, מבקר בלא-הרף את התנהגותו שלו, מצא פורקן בפעילות גופנית במימי הברכה ובים, השתלם בקורס צלילה והרבה לשחק בכדור-מים. הוא רחש אהבה רבה לבעלי-חיים; בילדותו גידל כלב ומשהתבגר בחר לעסוק בענף הרפת והקדיש שעות רבות לטיפול בפרות ובדאגה להן. במלחמת ששת הימים, כשמרבית חברי המשק גויסו, נתמנה משה אחראי לענף. משה היה גבה-קומה, גדל-גוף וחסון. הוא הצטיין בכוח גופני רב ועצמתו הייתה לשם-דבר. עם זאת היה רגיש מאוד לכל תופעה וכל אשר התרחש סביבו הותיר בו רושם רב. די היה במלה אחת, ברמז קל ומוישלה היה נרתם כל-כולו לסייע ולעזור לחבריו אך משסיים, שוב היה כאילו חוזר לעצמו, מהלך בשולי הדרך, בשקט האופייני לו. בדונו בדברים וביחסיו עם בני משפחתו, נהג לשמור את סודותיו לעצמו, בלא להתחלק בחוויותיו עם איש. רק עיניו הגדולות חייכו תמיד. הוא ניחן בהומור, בכשרון-משחק ובאהבה עזה למוסיקה, במיוחד ל"שירי נשמה" כושיים. סיפר עליו חברו: "הוא ידע להקשיב כל-כולו לצלילים וכמו לשקוע בהם, עמוק-עמוק. בחופשותיו הקצרות היה מתיישב לו מתחת לאחד העצים, מקשיב לצלילים ושותק. באותם רגעים קשה היה לדובב אותו".

משה גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1970 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השלים קורס מש"קי טנקים. בזכות כוחו הגדול וכוח הסבל הרב שניחן בו, נתכנה בפי חבריו "סמל הבריאות". הוא היה חייל טוב וממושמע ומילא את תפקידו במסירות. על שירותו הוענק לו "אות השירות המבצעי" ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) נפל בקרבות הצליחה אל מעבר לתעלת סואץ. הטנק שפקד עליו נפגע פגיעה ישירה והמשיך לנוע אחוז להבות עד שהתפוצץ. משה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגבעת-ברנר. השאיר אחריו אב, אם שלושה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

מפקדו העיד עליו, שהיה "חייל מסור וממושמע; התנהגותו התנהגות למופת, ואת המשימות שהוטלו עליו ביצע בדרך הטובה ביותר, במסירות ובאומץ לב. הוא היה מפקד טנק מצטיין ובעל ידע מקצועי רב".

קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו ובה דברים וקטעי שירה על דמותו, קטעים ממכתביו ותצלומים שונים. כתבה עליו אחותו בשיר לבתה: היה לך דוד, ילדה,/ דוד של ממש / עכשיו הוא סיפור, אגדה / זיכרון שלא מש".

 

קורין  אברהם

ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) נהרג אברהם בקרב על הכפר סירפאום

אברהם, בן הינדה ודוד, נולד ביום כ' באב תש"ז (6.8.1947) בקיבוץ אפיקים. הוא למד בבית-הספר היסודי של המשק, ובכיתה ט' החל ללמוד בקיבוץ גבעת חיים. הוא היה בן זקונים להוריו, וותיקי אפיקים, ואח צעיר לארבע בנות, ילד עירני, סקרן ותאב דעת. בבית-הספר היסודי לא מצא עניין רב בלימודים, אך כשהחל ללמוד בבית-הספר בגבעת חיים, התעניין מאוד במקצועות ההומאניים. מטבעו היה ילד חברותי, יוזם ומארגן פעולות, אהב לטייל בארץ והיה חובב ספורט מושבע. "שעות ההפסקה שבין השיעורים היו שעותיו הגדולות", סיפרו חבריו. "אז היה משחק כדורגל על הדשא. אבר'ם היה שוער מבוקש. אנחנו לא ויתרנו עליו, כי לא היה שוער טוב וזריז ממנו בכל הסביבה". לימים גילה עניין מיוחד בכדורסל ובכדור-מים, והצטרף לקבוצת הכדור-מים של גבעת חיים. הוא היה גבה-קומה וחסון, שמח בחלקו, פעיל מאוד ואהוב על חבריו ועל בני משפחתו.

אברהם גויס לצה"ל במחצית יולי 1965 והתנדב לנח"ל. לאחר הטירונות השתלם בקורס מ"כים, וכתום לימודיו בקורס מ"כים חרמ"ש מונה מש"ק חרמ"ש. אברהם לא אהב במיוחד את חיי הצבא. כאדם שוחר עצמאות - קשה היה לו להסתגל למסגרות הנוקשות של הצבא ולמשמעת החמורה שנכפתה עליו. "ילד היה", סיפרה אמו, "מופנם במקצת, אינו רגיל לשאת בקשיים...". בתקופת שירות החובה שלו עשה בשבטה, בכפר גלעדי ובחולתא, וניצל כל הזדמנות כדי "לקפוץ" אל הוריו בקיבוץ. "כשהגיע הביתה, נמלא החדר אור", אמרו בני המשפחה. בתקופת שירות החובה שלו פרצה מלחמת ששת הימים והוא השתתף בלחימה בשכם. רשמי הקרב נחרתו בו עמוק. "לראשונה בחייו הרג חייל אויב, גם איבד אחד מרעיו היותר קרובים. צלקות אלה לא הגלידו. הוא נשא אותן עמו", סיפרו אחר-כך חבריו.

בקיץ 1968 כשהשתחרר, התלבט אם לשוב לקיבוץ אפיקים, שם נולד וגדל, או להצטרף למשק גבעת חיים, שם למד והתבגר. "אפשר שהייתה זו מירי, חברתו של אבר'ם, שהשפיעה עליו לבחור בגבעת חיים"" אמרו חבריו. הוא החל לעבוד בענף ההודיה ושיקע בו הרבה מרץ, להט ומסירות. הוא תרם הרבה לגיבוש צוות העובדים, והיה אמור לצאת בקיץ 1973 לארה"ב, להשתלמות בתחום גידול ההודיים. כשהצטרף למשק מצא לאלתר שפה משותפת עם אנשים מכל השכבות. הוא הדריך את בני הדור הצעיר והשתתף בעריכת עלונם "פמפלט", שעיקרו תגובות למעשים של אי-צדק. בקייטנת הילדים ובכיתות ההמשך פעל בהצלחה רבה, יזם וארגן פעולות תרבות, ובוועדת הקשר של הקיבוץ יזם פעילויות חברה ודאג להגשמתם של עקרונות יסוד. עניין מיוחד הקדיש לעתידם של חיילים משוחררים, ולא המתין שאלה יבואו אליו. הוא עצמו פנה לחיילים שחזרו הביתה ודאג לאלה שהתהלכו עם "האף באדמה". בקיץ 1971 נשא אברהם לאישה את חברת נעוריו, מירי לבית יגודה, ובפברואר 1971 נולדה להם הבת הבכורה, נטע. אברהם היה בעל למופת ואב אוהב. שעות אחר-הצהרים ושעות הערב היו שעותיו היפות. אז היה הבית מלא ידידים, מוסיקה, ארוחות-ארבע נפלאות וטיולים עם נטע הקטנה. בשלהי יוני 1973 גדלה המשפחה משנולדה הבת סיון. חייו של אברהם היו מלאים תוכניות, וכל החלומות והתקוות נקטעו בבת אחת. בצהרי יום הכיפורים נקרא אברהם אל יחידתו בחיל השריון, ונשלח לחזית הדרום. הוא לחם כמש"ק חרמ"ש ביחידה שהפעילה את כלי הרכב האמפיביים ויחד עם חבריו חצה את קו המים לעברה המערבי של תעלת סואץ. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) נהרג אברהם בקרב על הכפר סירפאום. חבריו לנשק מספרים, שסייע לחובש הקרבי לטפל בחיל שנפצע. בעודו נאבק על חיי חברו הפצוע, נהרג מפגז שירו המצרים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגבעת-חיים. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, הורים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון

דב ליזרוביץ

נפל ביום י"ט בסיוון תשמ"ב  10.6.1982

בן אסתר ושמעון, נולד ביום כ"א בתמוז תשי"ד (22.7.1954) ברמת-גן. הוא למד בבית-הספר היסודי "הגבעה" ובבית-הספר התיכון "בליך" ברמת-גן. בתקופת לימודיו התיכוניים שימש מדריך בשבט הצופים ברמת-גן והפעיל עם קבוצת חברים מועדון נוער בשם "שיקמה". דב היה תלמיד מצטיין ואהב לעזור לחברים שנזקקו לו. הוא היה רגיש לצדק חברתי ופעל למען אלה שחשו עצמם מקופחים.

את גיוסו לצה"ל דחה בשנה, ויצא לשנת התנדבות כדי לעזור לנוער במצוקה בעיירות הפיתוח. הוא פעל במסגרת גרעין "עודד" והתמסר לטיפול בנוער בנתיבות, שם התחבב על הצעירים, שכן היה קשוב לבעיותיהם והשתדל לעזור להם.

בסוף 1973 התגייס לצה"ל ותחילה שירת ביחידת נח"ל, שיועדה לקיבוץ יפתח. במסגרת זו נשלח להדריך נוער בראשון-לציון. אחרי כן עבר לחיל-השריון וסיים בהצלחה קורסים כנהג טנק וכתותחן.

בנובמבר 1976 השתחרר מצה"ל. שנה אחת למד כלכלה באוניברסיטת תל-אביב אחר-כך החל לעבוד בחברת ביטוח. הוא עבר קורסים במכון לביטוח, התחתן והקים את ביתו ברמת-גן. גם אחרי נישואיו המשיך להתעניין בנוער במצוקה. הוא "אימץ" נער בן 14, חניך בית-יתומים בתל-אביב, ופעמיים בשבוע הקדיש לו מזמנו, כדי לעזור לו בלימודיו, לעודד אותו ולייעץ לו בבעיותיו.

בשנת חייו האחרונה התחיל ללמוד תולדות עם ישראל באוניברסיטה הפתוחה. הוא נקרא לעתים קרובות לשירות מילואים ובאוקטובר 1978 הועלה לדרגת רב"ט.

כשפרצה מלחמת שלום הגליל גויס עם גדודו והשתתף בקרבות בבקעת הלבנון. ביום י"ט בסיוון תשמ"ב (10.6.1982) הופצצה יחידתו בטעות על-ידי מטוסינו. דב נהרג בהפצצה. בן 28 היה במותו. דב הובא למנוחות בבית הקברות הצבאי בקריית-שאול בתל-אביב. הוא השאיר אחריו רעיה, הורים ואח.

שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו למשפחתו: "דב שירת בחיל-השריון. מפקדיו הגדירוהו כחייל אחראי, מסור, שפעל למען גיבוש הפלוגה. אהוב היה ומקובל על כל חבריו".

מפקד יחידתו כתב: "בנכם היה חייל שאיכפת לו, הן בשירות המילואים והן בין תקופות השירות. הוא פעל רבות לקידום גיבוש הפלוגה ושיפור מצבה החברתי. היה אהוב ומקובל על כל מכריו".

 

 איתן  רותם

נפל ביום כ"ט באב תשמ"ב , 17.8.1982 , כשפיקד על יחידת סיור ליד הכפר עבדיה  בדרום לבנון

בן רבקה ואריה, נולד ביום כ"ד בשבט תשכ"א (10.2.1961) בגבעת-חיים איחוד. איתן למד בבית-הספר היסודי ובחטיבת-הביניים בקיבוצו. הוא המשיך ללמוד בתיכון "חוף הכרמל", וסיים את בית הספר במגמה הומנית. איתן הצטיין בספורט. הוא השתתף בתחרויות במשחקי כדור-מים, ונמנה עם הנבחרת הישראלית בענף ספורט זה. קבוצתו ייצגה את ישראל בתחרויות בין-לאומיות, שהתקיימו במקומות שונים בעולם. כספורטאי מצטיין היה איתן יכול לשרת בצה"ל בתפקיד עורפי, אולם הוא העדיף לשרת בחיל קרבי.

בנובמבר 1979, הוא התגייס לצה"ל ושירת בחיל-הרגלים. איתן עבר אימוני טירונות, נשלח לקורס מ"כים וסיימו בהצלחה. באפריל 1981, הוא הועלה לדרגת סמל.

בעת שירותו הצבאי המשיך איתן להתאמן בספורט, ולייצג את ישראל בתחרויות בין-לאומיות באירופה ובאמריקה. אימוניו בנבחרת לא פגעו בשירותו הצבאי. בפברואר 1981, הוא הועלה לדרגת סמ"ר.

ביולי 1982, בימי מלחמת שלום הגליל, אושרה יציאתו מן הארץ לתחרות ספורטיבית. כששב לארץ, חזר איתן לפקד על יחידתו בלבנון. ביום כ"ט באב תשמ"ב (17.8.1982), כשפיקד על יחידת סיור ליד הכפר עבדיה בלבנון, נלכד איתן במארב מחבלים, שפתחו באש והרגוהו. בן 21 שנים הוא היה בנופלו.

איתן הובא למנוחות בקיבוץ שבו נולד, בגבעת-חיים איחוד.

הוא השאיר אחריו הורים, אח ואחות.

שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו: "סמל-ראשון איתן רותם נתן את חייו למען מולדתו. הוא שירת בגדוד חיל-רגלים, היה חייל מעולה. אחרי שסיים קורס מ"כים, תיפקד איתן כסמל במחלקת מרגמות. הוא היה ספורטאי מצטיין, עמד בכבוד בשני התחומים, בלי להזניח אף אחד מהם, בהצטיינות".

מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "במהלך השירות קבע לעצמו איתן מסלול בפלוגת צנחנים, בלי להזניח את הספורט, שכל-כך אהב. הוא סימל בחייו את כל היפה והנפלא שאנו מחפשים ומוצאים בנוער שלנו היום. בנכם, בפלוגה ובגדוד, היה דמות שלא ניתן שלא להזדהות עמה, לחייך לקראתו. רצון עז ונחוש להישאר בגדוד, למרות יכולתו כספורטאי מצטיין להשתחרר לתפקידים קלים יותר, ויכולתו לבצע בהצלחה את כל המשימות שהוטלו עליו בגדוד ובנבחרת - כל אלה הם נושאים להערכה ולהערצה".

 

מייסנר בני ( בנימין )

ביום י"ט באדר א' תשמ"ט (24.2.1989), בעת שירות מילואים פעיל, נפל בני בקרב כאשר היה בסיור בקסבה של שכם

בן רות ואריק. נולד ביום י"ח באייר תשכ"ד (30.4.1964) בעיר סן-סלוודור שבאל-סלוודור, והיה בן שלוש וחצי כאשר משפחתו עלתה ארצה והשתקעה בקרית טבעון. הוא למד בבית-הספר היסודי 'רימונים' בקרית טבעון וסיים לימודיו בתיכון 'אורט גרינברג' במגמת אלקטרוניקה.

מגיל צעיר אהב ליצור, להמציא ולתכנן ובלימודי האלקטרוניקה רכש כלים לביצוע רעיונותיו. במקביל ללימודיו בבית-הספר, עסק בני בספורט, בעיקר בענף הכדורמים. הוא היה חבר בקבוצת הכדורמים של טבעון ובנבחרת ישראל והשקיע בתחביב זה הרבה זמן ומרץ. הצטיינותו בענף זה אף פתחה בפניו את האפשרות לשרת, לכשיתגייס, ביחידה עורפית, כשחקן מצטיין, אך בחירתו של בני היתה שונה.

בינואר 1983 גויס לצה"ל והתנדב ליחידה מובחרת. הוא עבר בה את הטירונות תוך השקעה ומוטיבציה רבה, אולם במהלך המסלול נאלץ לעזוב את היחידה עקב בעיות רפואיות ולמרות שמבחינה רפואית איפשר לו הצבא לעבור ליחידה שבה המאמץ הגופני והסיכון פחותים בהרבה - התנדב בני שנית לשרת בצנחנים וצורף לגדוד 202. במסגרת הגדוד עבר השתלמויות מקצועיות והוסיף לתת את המיטב במסירות ובהקפדה.

על אף שירותו הצבאי המאומץ לא נטש את משחק הכדור-מים והשתתף מדי פעם בתחרויות ואפילו במשחקים של קבוצתו בחו"ל. לאחר שחרורו הצטרף בני לחברה להגנת הטבע כמדריך טיולים באזור אילת וקבע את משכנו בבית-ספר שדה באילת. מאז ומעולם אהב את הטבע ובשהייתו באילת נקשר בכל נימיו למרחבים הפתוחים, להרים ולעולם הקסום של מרחבי ים סוף. בעבודתו כמדריך ראה חשיבות עצומה בחינוך בני נוער ומבוגרים להבין, לאהוב ולשמר את הטבע בפראיותו מפני הרס שאין ממנו חזרה. לנושא זה הקדיש שעות של שיחות עם חניכיו וכן פרוייקטים שונים להגנת הסביבה, שאורגנו על-ידי בית-הספר. באילת החל להתעמק גם בנושא האדם במדבר - התפתחותו, תרבותו והתמודדותו עם תנאי הסביבה, וכמו בכל דבר אחר שבו עסק - גם כאן השקיע את כל-כולו, בדבקות ויסודיות, עם הרבה סקרנות ואהבה ולעולם עם הומור וחיוך בעיניים.

ביום י"ט באדר א' תשמ"ט (24.2.1989), בעת שירות מילואים פעיל, נפל בני בקרב כאשר היה בסיור בקסבה של שכם. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקרית טבעון. השאיר אחריו הורים, אח ואחות - רפאל ותמר.

ארגון הסטודנטים היהודיים באיטליה נטע על שמו עצים ביערות הקרן הקיימת לישראל. הקהילה היהודית באל-סלבדור, מקום הולדתו של בני, נטעה יער לזכרו ביערות הקק"ל בקרבת טבעון. הסוכנים של מפעל 'נילית', מקום עבודתו של האב, אריק, נטעו עצים ביערות קק"ל לזכרו של בני 

 

 

רטיג  יובל 

נפל ביום י' באייר תשנ"ג  1.5.1993 ,בתום מארב לילי באזור רצועת הביטחון שבדרום לבנון

בן רחל ויהודה. נולד ביום י"ג באלול תשל"ד (31.8.1974) בכפר אז"ר. בן בכור למשפחה בת שלושה ילדים, משפחה של דור שלישי בכפר אז"ר. יובל החל את לימודיו בבית-הספר היסודי ברמת אפעל. שנים אלו התאפיינו בפעילות ספורטיבית אינטנסיבית. את רוב זמנו הפנוי הקדיש לשחייה בבריכה בקרית אונו השכנה, תחילה בשחייה תחרותית ואחר כך בקבוצת כדורמים. הוא לא החמיץ אפילו אימון אחד, ונחשב בה למשקיען ולוחם, גם בזכות היותו חזק ומוכשר. ההישג הקבוצתי היה חשוב בעיניו יותר מכל וטובת הקבוצה עמדה תמיד לנגד עיניו. מעורבותו, המוטיבציה והנכונות להשקיע כל מאמץ וגם לאמן שכבת גיל צעירה יותר, נעשו תמיד ברצון ובחיוך שובב שובה לב. את לימודיו המשיך בבית-הספר התיכון על שם שמעון בן צבי בגבעתיים, וצוין לשבח על שקידה ועל הישגים נאים. גם בתקופה זו התמיד בתחומי הספורט: ריצת מרתון, טריאתלון, צליחת הכנרת, הקפת התבור, ריצות שדה תחרותיות, ואף הגיע בהם להישגים נאים. הוא לא משך ידו גם ממשחקי טניס וכדורסל. ניכר היה שהאופטימיות שבו עזרה לו להפוך כל משימה לעניין של מה בכך.

יובל התגייס לצה"ל בחודש יולי 1992. הוא הופנה לקורס טיס, אך לאחר תקופת הגיבוש וזמן קצר בקורס המכין, פרש ממנו. יובל התנדב לשרת ביחידה מובחרת, והגיע ליחידת החבלה המוצנחת של הצנחנים. כדרכו, המשיך להשקיע ולמלא את תפקידו באחריות. מפקדיו ציינו אותו כ"צנחן ופלס מעולה". הוא הוכיח את עצמו כחייל מצוין וחבר למופת. היה אהוב על מפקדיו ועל חבריו לנשק.

קשר הדוק וחם היה לו עם בני משפחתו. הוא הרבה לכתוב להם בתקופת שירותו "ואף על פי שהיה רציונליסט, היה קל כתיבה, ויש לנו הרבה מכתבים ממנו" - מספר אביו. על הערב האחרון במחיצתו מספר אביו: "זכור לי היטב, כאילו זה היה רק אתמול. הערב לפני שהסעתי אותו לבסיס היה ערב יום הזיכרון. יובל ביקש שנעבור ליד האנדרטה לזכר הנופלים בכפר כדי לראות אם משמר הכבוד מתנהל לאשורו. בעבר היה יובל ממארגני המשמר בימי הזיכרון ליד האנדרטה... מי תיאר לעצמו, ששמו יופיע על האנדרטה שבוע לאחר מכן...".

במשימתו המבצעית הראשונה בלבנון, ביום י' באייר תשנ"ג (1.5.1993), בתום מארב לילי באזור רצועת הביטחון שבדרום לבנון, דרך יובל על מטען ממולכד ונהרג במקום. בן שמונה עשרה וחצי היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. הניח אחריו הורים, אח - יואב ואחות - רויטל. לאחר נפילתו הועלה יובל לדרגת סמל.

 

 

אלעד  שילה 

ביום ט' בחשוון תשנ"ג (5.11.1992) נפל אלעד בעת מילוי תפקידו

בן עדה ושאול. נולד ביום י"ד באדר תשל"ב (29.2.1972) בקיבוץ גבעת ברנר. את שתים-עשרה שנות לימודיו עשה בגבעת ברנר, תחילה בבית-הספר היסודי ואחרי-כן בבית-הספר התיכון האזורי.

עברה עליו ילדות מאושרת, והוריו זכו לגדלו בביתם החם, בתקופה שבה עבר הקיבוץ ללינה משפחתית. שלא כרוב בני גילו, ובמיוחד כשמדובר בקיבוץ, אהב אלעד את בית-הספר. חבריו לכיתה זוכרים אותו כתלמיד מסודר מאוד. מספרת שני: "בבית- הספר תמיד היינו מעתיקים ממנו. הסיכומים אצלו היו לעניין. הוא אהב מאוד את האווירה בבית-הספר. המורות אהבו אותו, והוא אהב לפגוש חברים מקיבוצים אחרים". ומוסיפה מורתו בכתה ז': "זוכרת את החיוך המקסים, היכולת להביע דברים בצורה בוגרת, האחריות והכוח לעמוד על דעתו גם אם עמד בודד מול קבוצה גדולה". חשוב היה לו לאלעד המפגש היומי עם חבריו לקבוצה, מפגש שגיבש אותם והפכם לקבוצה ייחודית, שאלעד היה הרוח החיה בה. כפי שמעיד יורם: "הוא אחד שכולם רצו להיות בקרבתו". אלעד היה ספורטאי מצטיין. מגיל צעיר נכבש למשחק הכדורמים. בריכת השחייה הפכה לביתו השני. וההישגים לא איחרו לבוא: הוא סחף את חבריו לקבוצת הנוער להתמיד ולהתאמן והם זכו בהישגים נאים. כפי שמעיד דוד סגל, מלווה קבוצות הכדורמים בגבעת ברנר: "הוא שיחק בתפקיד חלוץ, והיה מבקיע את רוב השערים במשחקים בצורה מתוחכמת, תאווה לעיניים. על אף התבלטותו בהישגים, נשאר תמיד שקט וצנוע". ומסכם יגאל בך, מורהו לחינוך גופני: "קו אחד דומיננטי עובר כחוט השני באישיותו הקורנת והוא היכולת לשלב נועם הליכות וחיוך מאיר עם נחישות, דבקות במטרה ויכולת מנהיגות". אלעד עבר את בחינות הבגרות במגמה הריאלית-ביולוגית בהצטיינות וללא מאמץ. לפני שהתגייס לצה"ל נסע עם שניים מחבריו לטיול ביוון והותיר אחריו יומן מסע שכתבו בצוותא.

בשלהי נובמבר 1990 גויס אלעד לצה"ל. בשל מגבלות רפואיות לא יכול לשרת כחייל קרבי, אך אלעד שאף לשירות מעניין ומשמעותי, התנדב ליחידה מובחרת והתקבל אליה בתפקיד סמל מבצעים. כעבור זמן נשלח לקורס קצינים וסיימו כחניך מצטיין. מספר חברו מקורס הקצינים, יהודה: "בניגוד לכל המנהיגים האלה שבדרך כלל הקול שהם עושים הוא המוביל, אצל אלעד היה זה דווקא השקט. מנהיג. בניווטים תמיד סמכנו עליו ותמיד הגענו". אלעד חזר ליחידתו בתפקיד קצין הדרכה. להערכת מפקדיו, המצויה בתיקו האישי: "אלעד הינו קצין צעיר יחסית, אשר הצליח תוך זמן קצר ללמוד ולהפעיל את המערכת בפיקודו באופן מקצועי וטוב. יוצר אווירה חיובית במחלקתו". בחופשותיו הרבה לבלות עם חבריו בים ובטיולים ברחבי הארץ, אותה הכיר לאורכה ולרוחבה ואהב. אלעד כתב מכתבים רבים. באחד מהם כתב לידידתו יעל, בעקבות אסון שאירע ביחידה: "פתאום אתה מבין עד כמה החיים ארעיים. עד כמה הכל זמני. הכל מתגמד ונעשה חסר חשיבות".

ביום ט' בחשוון תשנ"ג (5.11.1992) נפל אלעד בעת מילוי תפקידו. אלעד נהרג בתאונת אימונים בבסיס צאלים שבדרום הארץ, במהלך תירגול לפעולה מבצעית. עימו נהרגו עוד ארבעה חיילים מסיירת מטכ"ל: ערן ויכסלבאום, אריה כהן, שימרי שפרן ושרון תמיר. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ גבעת ברנר. השאיר אחריו הורים, שני אחים - אורי ורועי ואחות - רוני. הוא הועלה לדרגת סגן לאחר נפילתו.

במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "אלעד מילא את תפקידו בצורה מדויקת, תוך גילוי אחריות ויוזמה. הוא גילה תמיד חריצות ואכפתיות. אלעד בלט כקצין בעל סמכות וכריזמה, אך מעל הכל היה מקסים ואהוב על הכל". בדברים על קברו אמר עמיר לוי, מן הקיבוץ: "הוא היה כל מה שהורים, הבית הזה, הארץ הזאת ואת אדמה, יכלו לבקש". משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו ומכתבים שכתב. בגבעת ברנר הופק סרט על חייו התוססים ומלאי הפעילות של אלעד בעשרים שנות חייו. ובבית-הספר התיכון שבו למד הוקם, בתרומת משפחתו וידידיו, מכון כושר הנושא את שמו של אלעד ומשמש את ילדי ותושבי המועצה האזורית 'ברנר'.  

 

עמית  יריב

בן מרים ואריה. נולד ביום י"ח באדר תשל"ב (4.3.1972) בקרית טבעון. הצעיר מבין ארבעת ילדי המשפחה. יריב למד בבית-הספר היסודי "קרית עמל" ובתיכון "אורט גרינברג" בקרית טבעון במגמת ביולוגיה. יריב היה ספורטאי מלידה. השחייה היתה ענף הספורט האהוב עליו וכבר מגיל שלוש בילה שעות רבות בבריכת השחייה עם אחותו הגדולה, ובלט בשחייה מסוגננת ומהירה. בהיותו בן אחת עשרה עבר לשחק כדור-מים בקבוצת "הפועל קרית טבעון" והצטיין בה. כעבור שלוש שנים צורף לנבחרת הקאדטים של ישראל בכדור-מים ובהמשך, לנבחרת הבוגרת, אשר ייצגה את המדינה במשחקים ובתחרויות באירופה. הגביעים הרבים והמדליות שהותיר אחריו מעידים על הישגיו האישיים ועל הישגי קבוצתו. יריב עבר קורס צלילה ועסק בכך בשעותיו הפנויות, סיים גם קורס מצילים והיה המציל בבריכה בה התאמן.

יריב היה עלם גבה קומה ויפה תואר, עליז, תוסס, בעל חוש הומור, מקובל ואהוב בחברה. היו לו חברים רבים בקרית טבעון וגם ביישובים סמוכים ורחוקים. יריב אהב את הטבע והתעניין מאוד בידיעת הארץ ובטיולים בה, הרבה לקרוא ספרי טבע וספרות יפה ולצפות בסרטי טבע, מסעות והרפתקאות. היה בן שיחה נעים ומתעניין וגילה ידע רב בנושאים רבים.

בשנת 1990 נפטרה אחותו, סמדר, ממחלה קשה, בעת שירותה בצה"ל. מותה השפיע מאוד על יריב והוא התקשה להשלים עם האובדן.

בהגיעו לגיל גיוס ועל אף היותו ספורטאי מצטיין, סירב יריב להצעות לשרת ביחידה עורפית, ובחר לשרת בחיל קרבי ביחידה מובחרת. הוא התגייס לצה"ל במחצית חודש פברואר 1991. במהלך שירותו, לאחר שנפצע, עבר קורס קצינים ושימש כקצין תובלה. מפקדו סיפר כי ביצע את תפקידו בצורה טובה, תוך גילוי יוזמה, חריצות, התמדה, אחריות ורוח התנדבות. יריב הקפיד על נושאי משמעת, בטיחות, ניהול וביצוע משימות. היה חביב ומקובל בקרב כל חיילי היחידה.

ביום י"ד בתשרי תשנ"ד (29.9.1993) קיבל יריב את דרגת הסגן ויצא עם חברו, סמ"ר רועי שוחט, לחגוג את קבלת הדרגה. בדרכם חזרה לקרית טבעון, נהרגו השניים בתאונת דרכים שאירעה בצומת יגור. בן עשרים-ואחת היה יריב בנופלו. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין בקרית טבעון. הותיר אחריו הורים, אח - יוחאי ואחות - אפרת.

בסוף כל קיץ, בסיום עונת הפעילות בכדור-מים, נערך בטבעון "טורניר הבנים", לזכר ארבעה בנים מבוגרי קבוצת הכדור-מים, שנפלו במערכות ישראל ובפעילות טרור - יריב עמית, מאיר שנלר, דני הרן ובני מייסנר. בתום הטורניר, המלווה צחוק ועליצות, נערך טקס הכולל אזכרה, סיכום הפעילות השנתית והענקת גביעים למצטיינים. 

מפעל העשרה לזכר עשרה שחייני מכבי שנפלו במלחמת העצמאות להקמת מדינת ישראל 

http://waterpolo.israel1.googlepages.com/mifalh10