היסטוריה בישראל

 

 יוסף(יוסקה)פלד עשה רבות להנצחת הענף ע"י  תיעוד הענף לפרטים.

במרוצת השנים ולאחר הסתלקותו של יוסק'ה ,חומרים שהיו שנים באיגוד "הלכו לאיבוד" והיום לא ניתן לשחזר את התקופה/עונות שיוסק'ה תיעד במסירות כל כך

רבה.אנו מבקשים מכל מי  שיש לו חוברות/ספרונים לסיכום עונה של האיגוד שעליהן טרח יוסק'ה כל כך הרבה שיעביר לנו אותן בהשאלה

אנו נסרוק את החוברות,נעלה אותן לאתר!! מצורף מאמר של דר' חיים קאופמן ממכון וינגייט....לעיונכם

ספורט ללא עבר -  ד"ר חיים קאופמן
הגדרת מהותה של זהות היא אחת הבעיות הפילוסופיות הקשות ביותר. ההגדרה, כמו המונח עצמו, מורכבת וחמקמקה; רבים רואים בזיכרון האישי (או הקולקטיבי, במקרה של זהות קבוצתית) מרכיב מרכזי  בהגדרת זהות, שכן רק רצף התודעה מייחד את ה"אני" מ"אני" אחר. מכאן שה"אני" השלם, בעל הזהות, נגזר ממכלול חוויות הקיום של אותו "אני". בספרה של  דורית אבוש, "קול שני", מתאהבת הגיבורה באדם מבריק שהזיכרון שלו בן יום אחד; מדי יום הוא מתוודע אליה מחדש. מושא אהבתה הוא אדם ללא עבר, למעשה - אדם ללא זהות. בדומה לגיבור הספר, גם הספורט הישראלי חסר זהות במידה רבה, שכן הוא חי את ההווה או לכל היותר את העבר הקרוב; ספורט ללא תודעה היסטורית.
כל מי שבודק את תיעוד הספורט הישראלי והארץ ישראלי, נדהם לגלות עד כמה הוזנח תחום זה. לאגודות בארץ ולמרבית ענפי הספורט אין ארכיון, שלא לדבר על מוזיאון מסודר. מי שמנסה לדלות חומר מאתרי האינטרנט של האגודות השונות, מגלה כי על איסוף המידע עמלו לרוב אוהדים נאמנים ולא האגודות עצמן, ורבים מהפרטים שגויים. אגודות רבות (כולל אגודות מובילות כמכבי תל אביב והפועל תל אביב) אינן יודעות אפילו את שנת היווסדן -  מרכיב מרכזי של זהות, בדומה לתאריך יום הולדתו של אדם.   גם הספרות שנכתבה בנושא עד כה לוקה בחסר ורחוקה מלהיות מספקת. בעבר טרחו ישראל פז ז"ל וד"ר אוריאל זמרי יבל"א על הוצאת ידעני ספורט שנתיים, אשר משמשים עד היום מסד נתונים חשוב; אולם שימוש מועט נעשה במסד גלמי זה.     חלק ניכר מהחומר ההיסטורי בנושא הספורט הישראלי הוא ספרות מטעם (לדוגמה, ספרו של עמנואל גיל על "הפועל" וספריו של דוד רמון על "מכבי"). לספרים אחרים אופי אלבומי שמכיל, יחסית, מעט מידע (אלבומי ההתאחדות לכדורגל של דני דבורין, אלבום ספורט ישראל של נחמיה בן אברהם). ספרים אחרים הראויים לציון הם ביוגרפיות (דוגמת אלה של אייל ברקוביץ, רלף קליין וחיים רביבו) וספרי ליווי של קבוצות ("הירוקים" של אביב הברון, "בילאדי בילאדי" של אמיר בן-פורת). לאחרונה זכו לפופולריות גם ספרי הומור (סדרת "הוצא מהקשרו").  העיסוק המועט בהיסטוריה של הספורט הישראלי אופייני גם לתקשורת בארץ. מפעם לפעם מתפרסמת באמצעי תקשורת זה או אחר כתבת "צבע" שמשמשת רקע לאירוע עכשווי כלשהו. פה ושם מופיעות סקירות היסטוריות (דוגמת "זיכרון צילומי" של אשר גולדברג). מוספי פתיחת העונה של ליגות הכדורגל והכדורסל נוהגים לפרסם התייחסות סטטיסטית לנתוני העבר. האקדמיה בארץ לא עודדה מצידה את הלימוד והמחקר של הספורט הישראלי: קורסים לא נלמדו, מחקרים ועבודות לא נכתבו ומעטים המאמרים והספרים בנושא שלהם אופי אקדמי. אוריאל זמרי החל לפני כ- 30 שנה במלאכה ופרסם פרסומים אחדים בנושא (על חגיגות רחובות, על אגודות הספורט הארץ-ישראלי בשלהי התקופה העותומנית ותחילת התקופה המנדטורית ועוד). עם זאת, מאז חדל כמעט לכתוב על הספורט הישראלי וחלל עצום נותר בתחום.

הספורט הישראלי ממשיך להשקיע רק בהווה, מתוך חוסר מודעות לכך שמי שאינו מתעד את ההווה ושומר על העבר - גם בעתיד לא ייזכר ועמלו לא יטביע כל חותם. הוא אינו מודע לכך שרק מורשת תַקנה משמעות לזהותו ולפועלו בהווה. אני שואל עצמי תמיד: אם זהו היחס לעבר, לשם מה  הטרחה וההשקעה הרבה בהווה? קבוצות הליגות בענפים השונים משקיעות הון עתק כדי לזכות במיקום ראוי בליגה והטובות שבהן מקדישות את מיטב מאמציהן לזכייה באליפות. עבור מה כל ההשקעה אם אין ערך היסטורי לזכייה או לרשימת ההישגים של המועדון? האם ברגע שהסתיימה  עונה דינה להישכח מלב? ואם הזיכרון ההיסטורי כה קצר, האם לא חבל על הטרחה הרבה של הקבוצות הפועלות כיום? הרי בעוד עשר שנים הן ישקעו לתהום הנשייה ואף אחד לא ייַחס חשיבות או ערך למאמציהן.             בשנים האחרונות חל שינוי חיובי בנושא, שאותו מובילה בעיקר האקדמיה. התפיסה הרווחת כיום בלימוד וחקר ההיסטוריה, מייחסת חשיבות לחקר כלל התופעות התרבותיות של העבר ואינה שמה עוד את הדגש על ההיסטוריה הפוליטית והמדינית בלבד. חקר תרבות הגוף וספורט הפך לגיטימי ונורמטיבי לא פחות מחקר הספרות, התיאטרון, הקולנוע ודומיהם. בעקבות זאת מתקיימים באוניברסיטאות בשנים האחרונות קורסים שעוסקים בהיסטוריה של הספורט ונערכים מחקרים אקדמיים רבים יותר בנושא.                  אני מקווה ששינוי יחסה של האקדמיה לנושא ישפיע גם על השטח. חשוב שהאגודות יתחילו להבין את ערך התיעוד והשימור ולהכיר בכך שהמסורת, מלבד היותה מרכיב מרכזי של זהות, היא גורם הישג בפני עצמו. על התקשורת להתייחס גם לעבר ולא להסתפק ברכילות ובתיאורים צבעוניים של מאורעות ההווה; רק כך תתאפשר הבנה כוללת ורחבה של תופעות ההווה. אם הספורט הישראלי חפץ בזהות ובהתייחסות רצינית, לא יוכל להמשיך להתעלם מן מהעבר ולחיות רק את ההווה.

ד"ר חיים קאופמן – מרצה במכללה לחינוך גופני במכון וינגייט.

אם יורשה לי להוסיף,כבר כתבתי פעם על התופעה של מחיקת העבר מתוך חוסר תשומת לב באתר של אס"א תל אביב:"אם לא נדע את עברינו אין לנו עתיד." על כן אנא, עזרו לנו להחזיר חוב לדורות שהניחו את היסוד לספורט שאנו כל כך אוהבים.וזאת למעננו ולמען הדורות הבאים. ענף ספורט כמו שלנו שאינו זוכה לתקשורת ולכיסוי ראוי,חייב  לעשות זאת מתוך כוח החיות וההמשכיות.

בני

 

היסטורית הכדורמים בארץ ישראל

מוקדש לזכרו של  יוסקה פלד  ז"ל

 רשימת האלופות ומחזיקות הגביע : גם פה יש כמה "חורים שחורים" ,מי שיכול לשפוך אור בנושא זה יכנס

נא לאתר

http://waterpolo.israel.champs.googlepages.com/home

למשוב  ולתיקונים ,אם יש

  waterpolo.israel@gmail.com 

 פעילי כדורמים  לשעבר וקרוביהם,פעילים עכשיו  אנא עיזרו במציאת חומר ,תעוד ,תמונות בכדי שנוכל לעצב דף היסטוריה שיכלול הכל עד כמה שאפשר על פעילות הכדור מים בארץ לפני ואחרי קום המדינה.אנא הקדישו

גם אתם מעט להעלאת והנצחת פעילות הענף הקטנטן שלנו שעבר ועודנו עובר תלאות רבות. כל מי שיש לו ידע ומידע מוזמן  בזאת להעביר אל :  בני  קרני      למייל

 waterpolo.israel@gmail.com

דף תמונות מההיסטוריה המפוארת של מכבי חיפה

 http://waterpolo.israel.googlepages.com/macc.haifa

 האלבום של מיכה קניץ

http://h2opolo.israel2.googlepages.com/home

 

מי יכול להשיג לי חומר על וילי ראושניץ ז"ל, מי  שהיה  מאמן בנבחרות ישראל וממניחי היסודות

להפועל חיפה לקרית טבעון של היום  ולגוש זבולון ,עד כמה שזכור לי.מי  שיכול לעזור אנא פנה ל

 waterpolo.israel@gmail.com 

 בת גלים   - נוסטלגיה

http://waterpolo.israel.googlepages.com/batgalim  

קטע וידאו ממפגש ותיקי בת גלים

http://www.batgalim.org.il/mifgash_nostalgia_nov_2007.html

 

צילומים מתוך הספר"יובל  90 לאגודת מבי חיפה

מאת אורי ירון

 

 

 http://waterpolo.israel.googlepages.com/macc.haifa       קישור לדף המתהווה של מכבי חיפה

 בשלב זה הרבה תמונות עם טעם של עוד.בהמשך יתווספו פרטים על כל תמונה ותמונה ....תהנו

 

ההרכב במים 1947:מימין :  בצלאל בינה(החליף את בש הפצוע במשחק) ,פאול(זאב ורדי) ואגו, ארצי , אפרים ביגר,רודי ריהן  ,

פרנצי  בק , והשוער האגדי   יצחק ביגר

צילום משותף עם נבחרת דרא"פ למכביה ה4 ספטמבר 1953

נבחרת ישראל בכובעים כחולים מימין עומדים: שלישי מימין: שוער מב.מ.ע. , החמישי: ישעיהו "צמבאי"אלבאום ,שביעי:רודי ריהן ,

תשיעי:רוזנבאום(ב.מ.ע.)ה11: זאב... ,אחרון: ודש

כורעים מימין: השני:חגי אגם לבן ,רביעי:עודד פז(גולדשמיט)

שופט: יצחק פיסטינר

כורעים: מימין :שלמה(תנשמת) הירשברג,פרנצי בק ,אפרים ביגר ,פאול(זאב ורדי)ואגו , עומדים: מאמן שחיה איזיה פייגנבאום ,יצחק פיטינר , בצלאל בינה ,אורי(פטר)זרנוב , בן של הדיפלומט הנורבגי ,יצחק ביגר

 

 

המדליות שנותרו בידי רודי

רודי ריהן בביתו ספטמבר 2007

יחגוג  80 ב10 לנובמבר

רודי עלה לארץ מגרמניה ב1938 בהיותו בן 11 .למעשה בהגיעו רודי לא ידע לשחות.ב1940 עבר לגור בבת -גלים וגר ליד שלמה תנשמת הירשברג.רודי מעיד ש"תנשמת" היה מושא להערצה עבורו

תנשמת שחה באותם הימים 100 חת' ב1.03 ד'. מי שירד רמתחת לתוצאה הזו אחרי הרבה שנים היה נחום"נחצ'ה" בוך שעשה 1.027 ד' .  כעבור שנים היה עמירם טראובר הראשון שירד את הדקה ב59.8 ש' . רודי שיחק גם כדורסל והקים ואימן את קבוצות הכדורסל הראשונות בבת -גלים. את הנסיעות למשחקים היו ממנים מדמי הכיס שקיבלו מההורים. למד לשחות אצל הלמוט בק אחיו של פרנצי בק. שהיה בשנות ה40 שחקן מס' אחד בארץ

ההרכבים השונים בסוף שנות ה40 ותחילת ה50  על פי רודי

במכבי חיפה1.יצחק ביגר-שוער ברמה גבוהה ביותר גם בינ""ל           וילהלם ארצי    מגן,מהיר מאוד,26 ש' ב50 מ'חתירה

 בשמגן קשוח שידע לשחות 100מ' גב קלאסי(רגליים חזה) ב1.17

פאול ואגו(זאב ורדי) שחיין למרחקים ארוכים שיחק באמצע

פרנצי בק - היה ראש הקבוצה וגם מאמן שחקן

אפרים ביגר -  חלוץ אחד מ4 ממששפחת ביגר ששיחקו כדורמים

רודי ריהן - חלוץ שהיה בעל שליטה יוצאת דופן בכדור

שחקנים נוספים ששחקו בחיפה עד אמצע שנות השלושים

ג'ורג' פלש -עבר אח"כ לברית מכבים עתיד,היה כוכב גדול

בצלאל בינה

אלזם

אברהם ביגר

נחמן ביגר

שחקנים מאותה התקופה בברית מכבים עתיד בתל אביב

פלש  שעבר מחיפה לתל אביב והקים את הקבוצה שם

ואדש - חלוץ

פישר - אמצע

ינה הירשלר - מגן

רוזנבאום - חלוץ

אורי גרבי - חלוץ

השוער - שעמד בשער ברית המון שנים ושמו נשכח

 

 

 

   הבריכה האולימפית הראשונה בא"י   בבת גלים  נפתחה ב1935  .כאן בעת המפגש הארצי מול נבחרת יוון בשחיה ובכדורמים. ראו את כמות הקהל שצפה בתחרויות !!!! איפה אנחנו היום? האא

אם תרשו לי ,מאחר ועדיין אין לי חומרים אוטנטיים מעניינים מהתקופות של שנות ה 30  במאה הקודמת ועד לשנות ה90  כולל, מאחר וכל חומר שהיה באיגוד :הושמד ,נעלם , נזרק ,......  "בשקדנות  ראויה לציון". המתעדים את סוף שנות השישים , שנות ה 70 , שנות ה 80 .ושנות ה  90 "נעלמו" גם הם  .מדובר בחומר רב ערך שפשוט"נעלם" וזו גם הטרגדיה של כל הענף המצ'וקמק שלנו.על כן מצאתי לנכון להעביר אליכם התכתבות של ותיקי בת גלים בא מוזכר ענף הכדורמים באופנים שונים.ההתכתבות נותנת תמונה של איך עשו ספורט בארץ, הספורטאים שהיו מולטי ספורטאים בענפים שונים(היום כשענפי הספורט התמקצעו מאוד קשה להיות שחקן נבחרת לאומית  ב2 ענפים שונים) ובכלל כשנצליח להגיע לתיעוד / חומרים כתובים / תמונות-תצלומים ,אפשר שיפתח לנו צוהר ל"איך " עשו  כדורמים אז , מי היו האלופים , מחזיקי הגביע , מי  הרבה להבקיע וכו'.... אז מי שיכול לעזור......קדימה   שילחו אלי ל 

 waterpolo.israel@gmail.com  

כל חומר העולה על דעתכם      ובנתיים  קיראו מהמובא להלן

ואם מדובר בבת גלים הרי  לכם פיסת היסטוריה על פי מנחם לס 

אותה תוכלו למצוא בדף המוקדש לבת-גלים

http://waterpolo.israel.googlepages.com/batgalim

 

מאמר על היסטורית הספורט התחרותי בארץ ישראל  ועל  קשרי  הספורט ביו ארץ ישראל למצרים מאת ישראל פז. במאמר מתואר    הכדורמים  בארץ כענף  חזק  בישראל         

 

 היישוב והספורט המצרי



את קשרי הספורט בין היישוב בארץ-ישראל לבין מצרים בשנים 1927 1947- יש לחלק לשניים. החלק האחד הוא מפגשים בין ספורטאים ארצישראלים לבין מצרים, הן בקבוצות והן בנבחרות, במסגרות רשמיות וידידותיות, וכאלו היו רבים. והחלקהאחר הוא קשרים הדוקים שהתקיימו בין ספורטאים ומועדונים בארץ-ישראל לבין ספורטאים ומועדונים יהודים במצרים, ושיאם בשתי המכביות הראשונות, בשנים1932 ו-5391. יש לציין, שבאותה תקופה היו תחרויות גם עם קבוצות מעבר-הירדן, מלבנון ומסוריה.מצרים טיפחה ענפי ספורט רבים, שזכו לעידוד רב ולמשאבים מצד בית המלוכה,ותקעה יתד איתן בספורט הבינלאומי. ארץ-ישראל, לעומת זאת, סבלה מקשיי התאקלמות בספורט העולמי. חיכוכים בין נציגים יהודים, ערבים ובריטים הקשו על הקמת התאחדויות לאומיות, וגם אם קמו כאלו, הרי שלא פעם היה צריך לשמור על איזון עדין בין הצדדים, אם-כי היהודים היוו, כמעט תמיד, את הרוב. במשחקים שנערכו בין ארץ-ישראל למצרים בשנת 4391, במסגרת התחרויות המוקדמות על הגביע העולמי בכדורגל, הורכבה נבחרתנו רק משחקנים יהודים. הערבים העדיפו לרוב להחרים את הנבחרות.ההתאחדויות הבינלאומיות לא עשו חסד עם הספורטאים הארצישראלים. גם שלטונות המנדט לא ששו לשיתוף ספורטאים יהודים בלבד באירועים בינלאומיים. למעשה היתה הכרה פורמלית בהתאחדויות הארצישראליות אף של הוועד האולימפי הבינלאומי, אך בפועל לא השתתפו ספורטאים מארץ-ישראל בתחרויות רשמיות רבות.חוגים ערביים לאומניים ניסו לא-פעם לכרסם ביחסים שנוצרו עם מצרים. הם שיגרו משלחות ונציגים לקהיר, כדי למנוע הזמנת ספורטאים ומשלחות מארץ-ישראל, אך לאהצליחו בכך. הספורטאים הארצישראלים התקבלו בחמימות ובכבוד במצרים וכך גם ספורטאי מצרים בארץ-ישראל.היחסים הספורטיוויים הטובים, שנוצרו בין היישוב למצרים, נבעו מגישה הוגנת של המצרים, שידעו להפריד לרוב בין ספורט לפוליטיקה. ראשי המשטר, ואפילו המלך פארוק, נכחו לא-פעם בתחרויות, שבהן השתתפו ספורטאים יהודים מארץ-ישראל.

 עבור הספורט הארצישראלי היתה מצרים קרש קפיצה לזירה הבינלאומית. אירופה היתה אז רחוקה; נסיעה לאירופה היתה כרוכה בממון רב, שהיה למעלה מכוחו של הספורט דל האמצעים בארץ-ישראל. נסיעה כזו ארכה שבועות, ואפילו חודשים, באוניות וברכבות ברחבי היבשת. לעומת זאת היה קשר רכבות נוח וזול עם מצרים,זו אחת הסיבות שהמדינות השכנות, ובעיקר מצרים, היוו זירה נוחה עבור ספורטאינו. הקהל המצרי לא ראה בתחרויות עם ארץ-ישראל דבר חריג.ההתמודדות הראשונה של כדורגלנים ארצישראלים ומצרים היתה, לדברי מר נחום בית-הלוי, הנחשב להיסטוריון הכדורגל בארץ-ישראל, בשנת 7291, כשקבוצת מכבי חשמונאי ירושלים, אז אחת הקבוצות הבכירות שלנו, ירדה מצרימה ונוצחה בשני משחקיה. בשנת 1931 יצאה נבחרת ארצישראלית, בהרכב של שישה כדורגלנים יהודים ותשעה בריטיים, לסדרת משחקים במצרים. על חולצותיהם הלבנות נרקמה האות P (פלסטין), ובאותיות קטנות נכתב ארץ-ישראל. נבחרת זו נוצחה בשלושת משחקיה: על-ידי נבחרת קהיר - 0:5, על-ידי נבחרת אלכסנדריה - 2:0 ועל-ידי נבחרת צבאית מקהיר - 2:5. המפגשים הרשמיים הגדולים על נבחרות ארץ-ישראל ומצרים בכדורגל היו, כאמור, בשנת 1934, כששתי הנבחרות הוגרלו להתמודד בתחרויות המוקדמות על גביע העולם.המצרים גילו עדיפות מוחלטת. הארצישראלים חסרי הנסיון כללו בשורותיהם שחקנים יהודים בלבד, בעיקר ממכבי תל-אביב והפועל תל-אביב. 16-ב במארס, בקהיר,ניצחה מצרים - 7:1. גיבור המשחק היה השוער הארצישראלי וילי ברגר, שספג אמנם שבעה שערים, אך הציל את הנבחרת מספיגת שערים נוספים. את השער היחיד לארץ-ישראל, שהיתה זו לה התמודדות ראשונה בזירה הבין-ארצית, הבקיע אברהם נודלמן.כעבור שלושה שבועות, 6-ב באפריל, גדש קהל רב את יציעי העץ של מגרש הפועלתל-אביב, על גבול יפו, כדי לחזות במשחק הגומלין. גם בו היתה רגלה של נבחרת מצרים על העליונה - 4:1. במארס 1936, לפני פרוץ המאורעות, ביקרה בארץ נבחרת הכדורגל של משטרת קהיר, ונוצחה בשני משחקיה - פעמיים 0:3, על-ידי הפועל תל-אביב ומכבי תל-אביב.ביקור מרשים של בכירי הכדורגלנים המצרים היה ביולי 5491. בארץ ביקרה נבחרת הצבא המצרי, שהיתה למעשה נבחרת מצרים. המשחקים התקיימו באיצטדיון המכביה בתל-אביב, שלא יכול היה לקלוט את הצופים הרבים, שביקשו לחזות בתחרויות.במשחק הראשון גברה נבחרת הצבא המצרי על הפועל תל-אביב - 2:0, בשני על מכבי תל-אביב - 2:0, ובשלישי על נבחרת ארץ-ישראל - 3:1. אמיל העליון סיפר בהקשר לביקור זה של הקבוצה המצרית: 'ישבנו ערב אחד בקפה פילץ בתל-אביב עם ראשי המשלחת המצרית, גנראלים וקולונלים. האווירה היתה עליזה. התלוצצנו והחלפנו חוויות. לפתע הושלך הס. האורחים קמו, חבשו את כובעיהם ונעמדו דום. לא הבנו מה קורה עד שראינו שלבית-הקפה נכנסה לא אחרת מאשר אמו של המלך פארוק,שהגיעה לביקור בעילום-שם' }1{. מדי שבוע הביא העליון במדורו ידיעות על הנעשה בספורט היהודי בארץ-ישראל, והדברים פורסמו בהבלטה.יחד עם כדורגלני הצבא המצרי באו ארצה גם 15 אתלטים. זכורה תמונה, שהופיעה בעיתונים בארץ, ובה נראה גנרל מצרי יחד עם מושל המחוז קרוסבי מעניקים פרס לאתלט הארצישראלי אברהם גרין, שניצח בתחרות הטלת כידון.באותה שנה ביקרה בארץ גם קבוצת הכדורגל נס"ק קהיר,ונוצחה על-ידי בית"ר תל-אביב - 1:3.

 ענפי ספורט נוספים, שבהם היו מפגשים רבים של ספורטאים ארצישראלים ומצרים, היו השחייה ובעיקר הכדורמים. לשתי המדינות היו נבחרות חזקות בכדורמים.בנבחרת ארץ-ישראל השתתפו אז כוכבים גדולים, שעלו ממרכז אירופה, ובראשם ג'ורג' פלש (ראה הורדה מאתר הכנסת), שהיה אחר כך חבר-כנסת.השחיינים נסעו בשנות השלושים כמעט מדי שנה לתחרויות במצרים. קבוצת הכדורמים של מכבי חיפה יצאה למצרים באוקטובר 1937, וניצחה את נבחרת אלכסנדריה - 0:4 ואת נבחרת קהיר - 9:2. ספורט המים היה אחד מענפי הספורט החביבים על המלך פארוק. בשנת 1944 הוזמנה נבחרת מכבי ארץ-ישראל לטורניר יוקרתי בקהיר. הארצישראלים גברו על נבחרת מצרים - 0:4 ועל משמר-המלך - 3:10 ו-6:4. כאות הערכה על ההופעה המצוינת קיבלו הארצישראלים גביע מיוחד מידי פארוק. כעבור כמה חודשים ירדה נבחרת ארץ-ישראל שוב לקהיר, כדי להשתתף באליפות המזרח התיכון. שחקני הנבחרת ניצחו את כל יריביהם, אך הפסידו במשחק הגמר לנבחרת מצרים - 0 :2.

מתאגרפים מצרים הופיעו בארץ-ישראל בתחרויות שונות בשנות השלושים והארבעים. העליון ציין קרב חשוב, שנערך באותה תקופה, בין אמיל אבינרי, בכיר המתאגרפים בארץ-ישראל, לבין מוחמד נגיב, לימים נשיא מצרים.מפגשים היו גם באתלטיקה קלה. האתלט-המאמן הוותיק, אברהם גרין, סיפר כי בשנת 1938 התמודדה קבוצת אתלטים מארץ-ישראל בקהיר }2{. הם התקבלו בכבוד רב, התארחו במועדון המלך בקהיר, ומאז נוצרו קשרים בין האתלטים משתי המדינות, שנסעו הלוך וחזור ברכבת. בשנת 1940 נערכו בקהיר משחקי אגן הים-התיכון.אתלטי ארץ-ישראל השתתפו בהם, והדגל הכחול-לבן התנופף באיצטדיון בקהיר.קשרים הדוקים היו בין קבוצות מארץ-ישראל לקבוצות יהודיות, שהיו בין השאר מהמצטיינות בכדורסל במצרים, כמו מכבי קהיר והכח קהיר ומכבי אלכסנדריה. כבר באפריל 1939 יצאה קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב למשחקים במצרים. עד סמוך למלחמת השחרור נערכו מפגשים עם קבוצות יהודיות בתל-אביב, בקהיר ובאלכסנדריה.

 שני כדורסלנים יהודים הופיעו בנבחרת הלאומית של מצרים. שבוע לפני המשחקים האולימפיים בשנת 1948 בלונדון נמסר לשניים, זוזי הררי ממכבי קהיר ואליהו עמיאל ממכבי אלכסנדריה, כי בפקודת המלך הם אינם יכולים להשתתף. לקראת אליפות אירופה, שנערכה בקהיר בשנת 1949, הובטח לשניים, שהפעם לא יורחקו בגלל יהדותם. אך שעה לפני מצעד הפתיחה שוב נמסר להם על ניפוים, אלא אם יתאסלמו, וזאת על-אף שהובטח לא רק לכדורסלנים אלא גם לראש הקהילה היהודית,מייג'ר גוהר, שלא תהיה אפליה כלפיהם.קבוצת מכבי קהיר הורכבה מחמשת האחים הררי. זוזי הררי, כמו גם שאר אחיו, לא עלה ארצה. השחקן השני בנבחרת, עמיאל, עלה לישראל, הצטרף לנבחרת ישראל, והפך לדמות מפתח בכדורסל הישראלי }3{. עימו עלו בשנת 1951 כדורסלנים יהודים מצטיינים ממצרים.

 פרק אחר נוגע להשתתפות ספורטאים יהודים ממצרים בשתי המכביות הראשונות,בשנים 1932 ו-1935 , בתל-אביב.במכבייה הראשונה יוצגו הארגונים היהודיים במצרים על-ידי מתאגרפים, מתאבקים וסייפים. המאזן שלהם היה מרשים : הם זכו בשלוש מדליות זהב באגרוף ובאחת בסיוף ; בסיכום, מקום שישי מתוך שלוש-עשרה מדינות.שלושים ושבעה ספורטאים ייצגו את מצרים במכבייה השנייה. מצרים זכתה במדליית הזהב בכדורסל, והקדימה בדירוג הסופי את תורכיה, את ארץ-ישראל ואת סוריה. באגרוף זכה במדליית זהב נציג מצרים אלברט נייפוסי, שניצח גם במכבייה הראשונה. בסיוף היתה מצרים ראשונה בתחרות הקבוצתית. כוכבה היה אלוף המכבייה, שאול מויאל. פרט פיקנטי שכדאי להזכיר הוא שבשחייה הופיעו שבעה משתתפים ממצרים, וכולם היו בעלי שמות ערביים, כמו גוירגיוס בחיט, חמד חליל עבד אל-היי, מוחמד זכי סעד אל-עין, איברהים אחמד אבו אל-פדל וכדומה. אין אישור ליהדותם.עם קום המדינה הביאה העלייה ממצרים ספורטאים יהודים מצטיינים, בעיקר בכדורסל.בחמישייה הפותחת של נבחרת ישראל הראשונה למשחקים האולימפיים בהלסינקי בשנת1952, ואחר כך באליפות אירופה במוסקווה ובאליפות העולם בריו דה-ז'נרו, היו שני עולים ממצרים: מרסל חפץ ופרדי כהן.הבולט בין הספורטאים בענפים האישיים שעלו ממצרים היה הקופץ למים, יואב רענן, שייצג את ישראל במשחקים האולימפיים בהלסינקי ב-2591, ותפס מקום תשיעי, וכעבור ארבע שנים במשחקים האולימפיים במלבורן. במשחקי אסיה במנילה, בשנת 1954, זכה רענן במדליית זהב ובמדליית כסף.מצרים הפכה אחרי קום המדינה לעוינת לספורטאי ישראל. נציגיה ונבחרותיה סירבו להתמודד עם נבחרות המדינה. באליפות אירופה בכדורסל, שנערכה בשנת 1953 במוסקווה, סירבה מצרים לשחק נגד ישראל, נקנסה והורחקה. מפגש רשמי ראשון של נבחרות ישראל ומצרים נערך בטורניר הקרם-אולימפי בכדורמים, בשנת 1980 בסופיה. ישראל ניצחה - 4:3.

 התשובה לשאלה, באיזו מידה ניצל היישוב את הפוטנציאל שהיה טמון בקיומו של 'גבול פתוח' עם מצרים עד לשנת 7491, היא חד-משמעית: מצרים היוותה את הזירה המרכזית לפעילותן של קבוצות ונבחרות ארצישראליות.עד כמה היו קשרים אלו הדוקים וידידותיים יעיד אולי הסיפור הבא : בשנת 1940ניצח האתלט הישראלי גרין את המצרי לאשין בהטלת כידון. לאשין לא שכח זאת.לימים היה קולונל בצבא מצרים ויושב-ראש התאחדות האתלטיקה הקלה של מדינתו.הוא קיים קשרים עם גרין בקונגרסים בינלאומיים שונים, גם כאשר בין ישראל למצרים שררו יחסי איבה. לפני כמה שנים, כאשר קיבל גרין עיטור בינלאומי, היה לאשין ראשון מברכיו.

 

סוף שנות החמישים

   כמה תמונות  ממיקי מרגלית, שחקן נבחרת ישראל ומכבי חיפה בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים.... בקישור

 http://waterpolo.israel.googlepages.com/mikimargalit

 . מפגש רשמי ראשון של נבחרות ישראל ומצרים נערך בטורניר הקדם-אולימפי בכדורמים, בשנת 1980 בסופיה. ישראל ניצחה - 4:3.

  

כאן התמונה המקורית

תודות ליובל בלוך 

 

 


קודם כל המסורת - רק אחר-כך היכולת

מה סוד ההצלחה - לאורך זמן - של מדינה, או עיר, או קבוצה? מה הסיבה שקבוצה עירונית אחת היא לוזרית חסרת-תקנה – ואילו יריבתה העירונית תמשיך לזכות באליפויות לנצח נצחים? כיצד נהפכת נבחרת לאומית אחת לנחושה יותר מאחרות, ואילו אחרת היא נמושה שתמיד חוטפת שערים בזמן פציעות? מסורת רבותיי, מסורת.

כאשר מדובר בספורט – זהות של מדינה, עיר, מועדון או אפילו יחיד, מורכבת מהמטען ההיסטורי הספורטיבי שכל מסגרת כזו נושאת עמה. למורשת הספורטיבית על היבטיה השונים נודעת השפעה רבה ביותר, ולעתים מכרעת, על ההישגים בספורט. בעולם הרחב הובן כי האמצעים הכלכליים המוגבלים אינם מאפשרים תמיד שינויים מרחיקי לכת במסגרות הספורט השונות, עובדה שמחזקת עוד יותר את חשיבותה של המסורת ושל הזהות הספורטיבית בעיצובה של ההצלחה בספורט.

מאמר זה בא להציג את המורשת כאחד מגורמי ההצלחה בספורט, תוך הבאת דוגמאות שונות מהעולם הרחב ומישראל.

את המסורת, שלה כאמור חלק נכבד בהגדרת הזהות הספורטיבית, ניתן לחלק לשני סוגים:

* מסורת של טיפוח;
* מסורת של תדמית.

מסורת של טיפוח

מסורת של טיפוח, פירושה בעיקר שמירה על המורשת של התפתחות הספורט הייחודית לאותה מסגרת (מדינה, איזור, מועדון), המשפיעה על פיתוחו של הספורט בכלל ושל סוג הפעילות (תחרותית או פנאי) או הענף בפרט. דוגמאות אחדות יבהירו את כוונת הדברים:

יבשות ומדינות:

כאשר בוחנים את המשתתפים, ובעיקר את המנצחים בריצות למרחקים ארוכים, מתברר כי חלק ניכר מהם מקורו בארצות אפריקה ובמיוחד קניה ואתיופיה, שתי מדינות שטיפחו מסורת רבת-שנים של ריצות ארוכות המעצבת את זהותן הספורטיבית. האתלטים במדינות אלה נולדים אל תוך המסורת הזו (אך גם להיעדר מסורת של משחקי כדור), שמסייעת להצמיח אלופים חדשים מדי שנה.

יבוא ספורטאים

מדינות מובילות בספורט כמו ארצות-הברית ואנגליה, מאתרות ספורטאים מוכשרים בארצות אפריקה (כמו ניגריה וקמרון) ואף מסייעות בטיפוחם הן בארצות מוצאם והן באמצעות ייבואם ללימודים (כביכול). במקביל, במדינות אלו וגם באחרות התפתח ענף הכדורגל יותר מענפים אחרים, ונבנתה מורשת של טיפוח הענף הן מצד גורמי הממסד באותה מדינה והן מצד גורמים מקצועיים מחוצה לה.

ענפים ייחודיים

מסורת של טיפוח באה לידי ביטוי, בין השאר, בטיפוח ענפים הנחשבים בעולם לאזוטריים, אך במדינות מסוימות נחשבים לפופולריים - כגון משחק ההוקי בפקיסטן והראגבי באוסטרליה, בניו-זילנד, בדרום-אפריקה ובהודו. ענפים אלה הם תוצר רב-שנים של האימפריאליזם הבריטי, שראתה בהטמעת תרבותה במדינות הכיבוש חלק מאמצעי השליטה בהן והצליחה, באמצעות טיפוח מסורת של ענפי ספורט הייחודים לה, להטמיעם באוכלוסייה המקומית במסגרות חינוכיות שונות שיצרה בהן.

מהגרים

תופעה נפוצה ביותר היא שימור המסורת הספורטיבית על-ידי המהגרים, כחלק מאורח חייהם בארצות שנקלטו בהן. הם ממשיכים לקיים את אותן מסורות, למרות שבארץ הקולטת ענפים אלה אינם פופולריים כלל. וכך, המהגרים ההיספנים בארצות-הברית ממשיכים לשחק כדורגל, ההודים מטפחים את ענף הקריקט בקהילתם באנגליה, והמהגרים מהארצות האנגלו-סקסיות בישראל ממשיכים במורשת הכדורת או הפוטבול האמריקני - כפי שנהגו לעשות בארצות מוצאם.

מסורת של אי-הצלחה

לצד מסורת הטיפוח של ענפי ספורט שונים, קיימת גם תופעה הפוכה: מסורת של היעדר טיפוח, או לחלופין - אי-הצלחה בבניית מסורת. לדוגמה, ארצות-הברית מנסה כבר שנים להשריש את הכדורגלבדרכים שונות (באמצעות הכנסת הענף למכללות, הקמת ליגה מקצוענית ואפילו אירוח המונדיאל), אך עד כה ללא הצלחה יתרה. הסיבה לכך היא כנראה היעדר טיפוח ארוך-טווח, שמגובה במערכות הספורט במדינה; ומנגד - הישענות על יזמים פרטיים, שרואים רק את ההיבט הכלכלי של הכדורגל ואינם מודעים לכך שתנאי הכרחי להפיכתו לספורט פופולרי הוא בניית מסורת של כדורגל, במקביל להשקעה הכלכלית.

המסורת הקיבוצית והעירונית בישראל

ישראל, כמדינת הגירה, מייצגת במידה רבה את הבעייתיות בתהליך השתרשותה של מסורת. גלי ההגירה מכל פינה בעולם כמעט, הביאו עמם ענפי ספורט שונים ותפיסות שונות לגבי המטרות, התכנים והאופי של הפעילות הספורטיבית. זו הסיבה שלא ניתן כמעט לאתר ענף שבו חל תהליך טיפוח מובנה, ארוך-טווח וברמה לאומית, והמורשת שנוצרה היא בדרך כלל תוצאה של התפתחויות מקומיות ולעתים אף פרי יוזמה של אדם אחד.

כך למשל, ענף הכדוריד התפתח בעיקר ברחובות וסביבותיה, בעיקר משום שכבר בשנותיו הראשונות היתה רחובות אחד משלושת המרכזים העיקריים של הענף. בעוד שבשני המרכזים האחרים (חיפה ותל-אביב) דחק הכדורגל את הכדוריד, אגודת מכבי רחובות פרחה והחלה לבנות מורשת שהקרינה על סביבותיה.

בענף הכדורעף התפתחה מורשת קיבוצית,בעיקר בגלל אופיו השיתופי של המשחק והתאמתו למאפייניה של החברה הקיבוצית. דווקא המעבר ההדרגתי מהקיבוץ אל קבוצות אזוריות ואל העיר פגע במעמדו, שכן הוא הפסיק להישען על המסורת והלך והתבסס רק על גורמים כלכליים. דא עקא, הכדורעף אינו מסוגל להתחרות בענפים עירוניים בעלי מסורת מושרשת יותר.

תופעה זו מתחזקת עוד יותר בענף הכדורסל, שמאבד בהדרגה את אחיזתו השורשית - יישובים עירוניים (וקודם לכן קיבוצים), ומנסה להתקיים באמצעות חיבורים מלאכותיים - בין-קיבוציים ובין-עירוניים. קשרים מלאכותיים אלו נדונו גם הם לכישלון, בגלל התבססותם על צרכים כלכליים, שמתעלמים מחשיבות המסורת בתהליכים ספורטיביים. דוגמאות אופייניות הן הקבוצה האזורית של בני-השרון, האיחוד הבלתי אפשרי בין הפועל חיפה לרמת-השרון ואי-הצלחתה של הקבוצה העירונית מ.כ. חיפה.

בתי-ספר

מוסדות חינוך בארץ נוטים לפתח מצוינות בתחומים שונים, שאחד הבולטים שבהם הוא הספורט התחרותי. הדבר בא לידי ביטוי גם בזהות הספורטיבית של אותו מוסד, שגורמת לתלמידים רבים לבחור דווקא בו (ולאוו דווקא בגלל רמת הלימודים...). אחת הדוגמאות הטובות היא בית-הספר אורט קריית-ביאליק, שמושך אליו תלמידים מהאיזור כולו, בין השאר בגלל טיפוח המורשת הספורטיבית (בעיקר בכדורסל), תופעה המוכרת במשך שנים ארוכות במכללות בארצות-הברית, שמטפחות באופן מסורתי ענף ספורט זה או אחר.

הספורט, המורשת היהודית והממסד

מורשת של טיפוח אינה מתייחסת רק לאופן התנהלותו של הספורטאי, אלא מהווה גורם גם בסדרי העדיפויות של הממסד באותה מדינה (או איזור, עיר, מועדון), החש מחויבות למסורת. כך למשל, סדר העדיפות הלאומי הנמוך בישראל ביחס לספורט הוא פועל יוצא של המורשת היהודית, שדגלה בהתבדלות מן העמים והדגישה את עליונות חיי הרוח על פני העיסוקים הגופניים. מנהיגי היישוב היהודי, יוצאי מזרח אירופה, לא ספגו ערכים של ספורט ותרבות הגוף, ולפיכך גם לא הציבו אותו בסדר עדיפות גבוה. עובדה זו מנעה את יצירתה של מורשת ספורטיבית ביישוב היהודי שלפני קום המדינה וגם לאחר הקמתה, בהשוואה למדינות שטיפחו את הספורט במשך מאות שנים.

נראה שלנושא זה יש השלכות גם על חוסר ההתמסדות של מערכת הספורט אצלנו. בשנים האחרונות נודד החינוך הגופני בין משרד החינוך ומשרד הספורט, וטרם הוטמעה מסורת ברורה במערכת היחסים שבין החינוך הגופני לספורט בהיבט הממסדי. החינוך הגופני הוא מקצוע לימודי במסגרת הבית-ספרית, בעוד הספורט הייצוגי בו מהווה פעילות תחרותית, וטרם עוצבה מסורת שתראה בחינוך הגופני ובספורט 'ענפים' של אותו תחום.

מסורת של תדמית

מסורת של תדמית בכל הקשור לספורט בנויה על מסורת של ערכים, ציפיות, התנהגות 'טקטית', דימוי גופני וסטריאוטיפים – עד להיווצרות מעין דימוי משותף 'מצטבר'. דוגמה לכך היא תדמיתה של נבחרת גרמניה בכדורגל - כנבחרת חסונה ונחושה במיוחד. לא אחת תדמית זו נותרת בעינה גם אם בפועל חלו בה שינויים.

מסורת של תדמית היא גורם בעל משמעות רבה הן במחויבות העצמית והן בהערכה של גורמים מבחוץ. גם אם התדמית אינה הולמת את המציאות בתקופת זמן מסוימת, עדיין היא מהווה גורם המשפיע על התפקוד המוכתב על-ידי אותה התדמית.

להלן כמה דוגמאות:

נחישותם של הגרמנים

כאמור, לנבחרת גרמניה בכדורגל יש תדמית מסורתית של נבחרת גופנית חזקה ללא שחקנים טכניים (תדמית שכמובן אינה נכונה בכל מקרה ובכל תקופת זמן). יתרה מזו: במשחק שבו הגרמנים מצויים בעמדה נחותה, הכל יודעים שהמשחק אינו מסתיים אלא רק עם שריקת השופט. הנבחרות הגרמניות לדורותיהן יצרו מסורת של נחישות, שגורמת לא אחת להפיכת הקערה על פיה בדקות האחרונות של המשחק. מסורת זו מקרינה הן על השחקנים, מתוך מחויבות לאותה מסורת, והן על יריביהם המודעים לכך שמולם ניצבת נבחרת נחושה בעלת מורשת של ניצחון בדקות האחרונות.

לנבחרות ישראל בענפים השונים יש תדמית של קבוצות המבוססות על טכניקה ברמה גבוהה ושחקנים חלשים מבחינה גופנית, שנוטים להיכנע בדקות ההכרעה. לעתים הדבר רחוק מהמציאות, אך התדמית הזו משפיעה על רמת התפקודשל השחקנים עצמם ואף של יריביהם. כלומר, נבחרות המתמודדות נגד ישראל באות מתוך מודעות שהסיכוי לנצח הולך וגדל ככל שהמשחק נמשך, ואילו הישראליים משחקים מתוך פחד להפסיד בדקות הסיום.

עדיפות טקטית

ישנן קבוצות שיוצרות תדמית, שלפיה יש להן עדיפות בנושא מסוים, שמהווה גורם דומיננטי בהצלחתן. למשל - קבוצות כדורגל שמתבססות על טקטיקה מובנית (כמו ביירן מינכן), וקבוצות אחרות שמשחקן מבוסס על טקטיקה הגנתית (כמו קבוצות איטלקיות, הפועל ת"א בארץ), או על טקטיקה התקפית (קבוצות מברזיל, מצרפת או מכבי חיפה בארץ). נבחרות כדורעף מאסיה יצרו מורשת של משחק מהיר והגנת שטח ייחודית בגלל קומתם הנמוכה של שחקניהן, לעומת קבוצות אמריקניות ואירופיות - שמתבססות על טקטיקה אישית בגלל עדיפות בגובה.

היעדר מחויבות למסורת שהתגבשה במשך שנים וניסיון לחקות הצלחה המתבססת על מגמות מודרניות, מהווים לעתים אחד הגורמים לכישלון ואפילו להתפרקות. הכדורסל הישראלי, שהתאפיין שנים רבות במשחק וירטואוזי והתבסס על טכניקה אישית גבוהה, איבד מיתרונותיו כאשר המשחק הפך להיות מובנה, המתבסס על שחקנים גבוהים.

מסורת של ניצחונות

יש להניח שמאמן המגיע לקבוצת ספורט, עשה את שיעורי הבית הנדרשים: הוא למד להכיר את המסורת של המועדון ואת תדמיתו, והוא מתאים את מסגרת האימון ליעדים ולציפיות המוכתבים על-ידי אותה מסורת. למשל, במועדונים כמו ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד או מכבי חיפה (בכדורגל) ומכבי ת"א (בכדורגל ובכדורסל) השחקנים מונָעים על-ידי מסורת של ניצחונות, שמכתיבה להם דרישה להשגת אליפות מדי שנה, ושל האופי הטקטי של המשחק שנבנה במשך שנים (כגון משחק הגנתי, נוקשה, התקפי, וירטואוזי וכו'). כך למשל, בבית"ר ירושלים נוצרה מסורת של זכייה באליפות המלווה במשחק טקטי-התקפי. כשמאמן הכדורגל אלי גוטמן ניסה לעצב שם משחק הגנתי, הוא זכה לקיתונות של ביקורת, למרות התוצאות הסבירות של הקבוצה, ובסופו של דבר נאלץ להתפטר (למרות שהקבוצה הגיעה למקום השני בליגה). יש להניח שאם היה מאמן את הפועל תל-אביב, בעלת המסורת של משחק הגנתי, היחס כלפיו היה שונה.

יריבות רבת-שנים

מורשת נבנית לעתים גם מיריבויות היסטוריות. לדוגמה - ההתמודדות המסורתית בכדורסל בין ארצות-הברית לרוסיה (קודם ברית-המועצות), בין ברזיל לארגנטינה בכדורגל, בין קוריאה ליפןבכדורעף ועוד. היריבוּת המסורתית היא בעלת השפעה גם אם אינה נושאת כבר את אותו מטען. ואצלנו - שחקני מכבי תל-אביב בכדורסל רואים עדיין בקבוצת הפועל תל-אביב יריב פוטנציאלי (למרות כישלונותיה בשנים האחרונות) רק בגלל היריבות רבת-השנים בין שתי הקבוצות. זו, אגב, דוגמה טיפוסית שבה המסורת חזקה בהרבה מהמציאות...

ציפיות

המטען ההיסטורי הוא זה שיוצר את הציפיות (או את היעדרן). בעיר מדריד למשל, מצפים מקבוצת ריאל להיות מועמדת לאליפות בכדורגל, ואילו היריבה העירונית אתלטי קו תסתפק בחברות בליגה הבכירה. למרות היריבות העירונית, הציפיות השונות משתי הקבוצות מאפשרות סטטוס-קוו מוסכם, שהתורם לשתיהן. זו שתנסה לטפח ציפיות אחרות - עלולה להתרסק.

בארץ, קבוצות כמו הפועל ת"א בכדורסל והפועל חיפה וירושלים בכדורגל, הידרדרו בין היתר בגלל רצונן לחקות בכל מחיר את יריבותיהן העירוניות. הן פיתחו מערכת ציפיות מנוגדת לתדמיתן, מבלי שיצרו קודם לכן מורשת בהתאם. הדבר נכון גם לגבי קבוצות חסרות מסורת, שיורדות לליגה נמוכה יותר ומתקשות לעתים להתאושש, בהשוואה למועדונים בעלי עבר מפואר. מקבוצות הכדורגל של הפועל חיפה והפועל ירושלים מצפים שיעלו בחזרה לליגה הראשונה - למרות חולשתן בהווה, ומשום כך שחקנים רבים מעוניינים לשחק בהן ומעדיפים אותן על פני קבוצות לא פחות איכותיות אך חסרות מסורת. מועדונים כאלה תמיד יציבו לעצמם מטרה - לחדש את מורשת העבר, לעומת אחרים שעלייה לליגה בכירה יותר היא רק ניסיון להתחיל ביצירת זהות חדשה.

מדעי האימון וטיפוח המסורת

ניתוח ההיבטים השונים של המסורת (טיפוח ותדמית) מצביע עד כמה חשובה המסורת כגורם להצלחה בספורט. הדבר מחייב את כל מסגרות הספורט - מהמועדון המקומי ועד המדינה כולה,לטפח את המורשת ולשמרה בקביעות. שימור המסורת מאפשר המשכיות ויוצר תדמית המעצבת אתהפעילות של אותה מסגרת ספורטיבית הן כלפי פנים (מאמנים, ספורטאים, מנהלים) והן כלפי חוץ (הציפיות מאותה מסגרת).

אין זה מקרה שבמדעי האימון הושם דגש בשנים האחרונות על התהליך החינוכי באימון, שאחד ממאפייניו הוא טיפוח המורשת (במקביל לגורמי הישג אחרים כטכניקה, טקטיקה והיבטים מנטליים ואינטלקטואליים). פיתוח המסורת הספורטיבית הוזנח במשך שנים בעיקר נוכח העובדה שהיבטים כלכליים וגישה מדעית ששמה את הדגש על מחקרים כמותיים הם אלו שעיצבו את פני האימון. כיום מודגש גם התהליך הפדגוגי, המשולב בפיתוח המסורת כגורם המשפיע על ההצלחה בספורט. הביטוי הבסיסי לכך הוא פיתוח מודעות פנימית (כלומר הקשר בין השחקנים למועדון) וטיפוח של זהות וקשר חיצוני המשמרים את המסורת: קשר בין שחקנים לקהילה, טיפוח מערך של אוהדים וכיו"ב.

ישראל מתעלמת מההיסטוריה

מדינת ישראל לוקה בשימור המסורת הספורטיבית. אין כמעט מוזיאונים ספורטיביים ואין היכלי תהילה. הספרות ההיסטורית העוסקת בתולדות הספורט כמעט שאינה קיימת, ואתרי האינטרנט של המועדונים (להוציא בודדים כמו מכבי חיפה, וגם זאת רק בגלל חריצותו של אוהד הקבוצה) מתעלמים כמעט לחלוטין מההיסטוריה שלהם ואינם מתייחסים למורשת של כוכבי העבר.

גופי הספורט במדינה לא יצרו תדמית ספורטיבית שתקנה לגוף זה או אחר זהות מוגדרת. דומה לעתים כי החיים הספורטיביים בישראל מתנהלים על ציר ההווה בלבד, ללא הבנה מספקת שטיפוח מורשת ארוכת-טווח תביא בסופו של דבר גם להצלחות.

מסקנות יישומיות

שינוי המצב מחייב נקיטת פעולות יישומיות שונות. למשל:

* תיעוד של תולדות המועדון (ושל כל מסגרת ספורט אחרת או של הענף), שחקניו, הישגיו וכו'. הדבר ייעשה באמצעות בניית אתרי אינטרנט, כתיבת חוברות/ספרים העוסקים בתולדות המועדון ועוד.

* איסוף ושימורשל צילומים, מסמכים, תעודות, גביעים וכיו"ב והצגתם בדרכים שונות לציבור הרחב(מוזיאון, פינה בחדר האורחים בכל מועדון, במגרש המשחקים ועוד).

* טיפוח של מועדוני אוהדיםשילווה בפעילות חברתית, ובה יבוא לידי ביטוי הקשר עם כוכבי העבר והישגי המועדון.

כל אלה הם אמצעי עזר בסיסיים לפיתוח המורשת ולשימורה. אנו ממליצים להוסיף ולחקור את השפעת פיתוח המורשת על ההישגים בספורט ובמקביל לחשוב על אמצעים דידקטיים נוספים שיחדדו את לימוד המסורת כגורם של הצלחה בספורט.

ד"ר חיים קאופמן וד"ר מרק ורטהיים הם מרצים במכללה לחינוך גופני ע"ש זינמן