שקיעה ורודה, ים כחול, תחבושת לבנה - חלק ראשון

או
מי אמר חופשה קסומה בתאילנד (ולא קיבל)?

 נכתב וצולם על ידי ורד שביט בקו-סמוי, דרום תאילנד, קיץ 2011

שקיעה, קו-סמוי

תאילנד. איים. חופים. חופש. דקלי קוקוס. שמש. ים. בריכה. מסאז'ים. קו-פנגן. קו-סמוי. גלידרייה. זוג נכנס, צולעים, חבושים. הבחורה מסננת בעברית בזעם בתשובה לשאלה שלא שמעתי: "כן, הפעם הראשונה והאחרונה שעליתי על אופנוע". אני מתכווצת על הספה ליד: עוד זוג שנהרסה לו החופשה כתוצאה מרכיבה לא אחראית על אופנוע כאן.

רכיבה על דו-גלגלי היא דרך כיפית, נוחה, זולה, יעילה, מהנה ונעימה (אני יכולה לחשוב על עוד כמה מחמאות) לטיול באיים – או לפחות, יש לה את הפוטנציאל להיות כזו, כל עוד התיירים לא מפריעים לפוטנציאל הזה להתממש.

דרך מצויינת לקלקל את החופשה כאן היא לרכב אל עבר השקיעה הטרופית רק בבגד ים, כפכפים ושיער המתבדר ברוח החופשית – כלומר בעור חשוף, בלי קסדה ולפעמים גם בלי רישיון / ביטוח / ניסיון ברכיבה.

בדרך כלל עונים לשאלה בשאלה, אבל הפעם אענה לתשובה בתשובה: לפניכם התשובות שמצאתי כמענה לתשובות שקיבלתי כששאלתי תיירים "למה?".

"כי אני בחופש, מה כבר יכול לקרות"

ארגון הבריאות העולמי (WHO" (“World Health Organization” מפרסם בדוח שלהם "Regional Report on Status of Road Safety: the South-East Asia Region", שפע של נתונים על תאילנד, בהשוואה למדינות אחרות באסיה, ומדרג את תאילנד במקום הגבוה ביותר בדרום מזרח אסיה מבחינת נתוני המוות בכבישים.
צילומסך מתוך הדוח

קרן (FIA (FIA Foundation היא קרן אנגלית עצמאית המנהלת תוכנית בינלאומית לקידום בטיחות בדרכים, הגנה על הסביבה ונגישות ומממנת מחקרים בנושא בטיחות בספורט המוטורי. דוח עולמי שהוציאה, "Bad Trips" (גם "טריפים רעים" וגם "נסיעות רעות"), עוסק בתיירות ומקרי מוות בדרכים במדינות מתפתחות. תאילנד מדורגת בו במקום השני (אחרי הונדורס) ביחס של מות תיירים אמריקאיים מול מות מקומיים בדרכים.
צילומסך מתוך הדוח

מהנתונים הסטטיסטיים של "GRSP "Global Road Safety Partnership, ארגון עולמי המוקדש לנושא הבטיחות בדרכים (מבית היוצר של הצלב האדום והסהר האדום), עולה שמחוז Surat Thani בתאילנד שבו נמצאים האיים, מדורג במקום השלישי בתאילנד (אחרי מחוזות בנגקוק וצ'יאנג מאי) במספר נפגעי הדרכים למחוז (הנתונים עד לשנת 2009).

צילומסך מתוך הדוח

תאילנדית מרכיבה ילד 

הרכבה חזרה מבית הספר - מבוגרת ושני ילדים 

מבוגרת מרכיבה שני ילדים חזרה מבית הספר - רק המבוגרת חובשת קסדה

שלישייה תאילנדית רכובה: אחד מהם תינוק, ורק אחד מהם חובש קסדה

מקור מקומי שביקש להישאר אנונימי: "אי אפשר להשיג נתונים סטיטסטיים שיהיו גם רשמיים וגם מדויקים. כשעבדתי בעיתון מקומי המשטרה שלחה לנו נתונים על הנפגעים בדרכים בכל חודש. יש תקופות שאין ספק שיש בהן יותר נפגעים, כמו בראש השנה התאילנדי ובראש השנה האזרחי, אבל הנתונים שהגיעו מהמשטרה נשארו זהים בחודשים האלו לנתונים שהם שלחו בחודש שלפני ובחודש שאחרי. זה העלה בי חשד ש"משחקים" עם המספרים כדי לייפות את המציאות ולא להדאיג.

לפי הנתונים הרשמיים, יש בקו-סמוי בחודש 160 פגיעות רציניות ובין שניים לחמישה הרוגים. גם אם אלו נתונים ש"שיחקו אותם", זה הרבה: אורכו של כביש הטבעת סביב האי הוא 53 ק"מ, ובסך הכל יש באי כ- 200 ק"מ כבישים. זה ממוצע של 1.25 פצועים לכל קילומטר כביש בכל חודש, רק באי הזה ורק לפי המספרים ה"רשמיים"".

קארל בארט, תייר אנגלי בן 33, נפצע כשרכב על אופנוע בקו-סמוי באוגוסט 2011 ונמצא בתרדמת (קומה) מאז. קארל נשאר בתאילנד מעבר למתוכנן ותוקף הביטוח שלו פג. האשפוז עלה הון. ההורים שלו משכנו את ביתם וערכו אירועי גיוס תרומות כדי לשלם עבור הטיפול הרפואי שלו והחזרתו מתאילנד לאנגליה. למי שרוצה לעקוב אחר מצבו, יש גם דף פייסבוק.

החדשות הטובות הן שהם הצליחו להחזיר אותו הביתה. החדשות הרעות הן שהוא עדיין בתרדמת והוריו חייבים כספים רבים.

בקו-סמוי יש רק מזח פרטי אחד, מרינת Petcherat, בבעלותו של ישראלי החי כאן כ- 11 שנים. בנוסף לחילוצים פרטיים, לחברה שלו יש הסכמים עם בתי החולים באיזור וצוותים שלו יוצאים בסירות מנוע (Speed boats) כדי לנייד פצועים מאיים אחרים לכאן, כיוון שבתי החולים פה טובים יותר. הוא מעריך שכחצי מהחילוצים הם לנפגעי סמים והחצי השני לנפגעי דרכים, רובם מרכיבה על אופנועים.

"כי אני באי ולא שמים כאן לב לחוקי תנועה"

חוקי התנועה אכן כמעט ואינם נאכפים וניסוח החוק עצמו יגרום למערביים להרים גבה:
  • החוק מחייב אותך לחבוש קסדה – אבל לא שתהיה רכוסה.
  • החוק מחייב את יושבי המושבים הקדמיים ברכב לחגור חגורת בטיחות – אבל לא את יושבי המושבים האחוריים.
  • אין חובה לשימוש במושבי בטיחות לילדים.

שלט בצד הכביש המעודד חבישת קסדה 

שלט בצד הכביש המעודד חבישת קסדה 

גם אם תיירים יעצרו לביקורת באחת מנקודות הבדיקה של המשטרה המפוזרות באי, גובה הקנסות הוא לא מה שירתיע אותם מלעבור על החוק. מתוך רצון לא ליצור תעריף אחד למקומיים ואחר לזרים, נקבעו קנסות שהם גבוהים עבור תאילנדים אבל זניחים עבור תיירים:
  • אי חבישת קסדה: עד 1,000 באהט (כ-120 ש"ח).
  • נהיגה בלי רישיון: עד 1,000 באהט (כ-120 ש"ח).
  • נהיגה בלי מספר: עד 2,000 באהט (כ-240 ש"ח).
קסדה לא רכוסה

שימו לב: הקנס על רכיבה בלי מספר גבוה יותר מהקנס על רכיבה בלי קסדה, כי המספר מזהה וכך אפשר לוודא שהאופנוע לא גנוב. זה אומר משהו על סדר העדיפויות המקומי.

קנסות על נהיגה בשכרות אמורים להיות גבוהים יותר, ונוטים לעלות בתקופות החגים. היחס החוקי לנוהגים כאן הוא עד 0.5 גרם אלכוהול לליטר דם, ועד 0.2 גרם אלכוהול לנוהגים בעלי רישיון נהיגה מתחת לחמש שנים.

חשוב לנציגי המשטרה לשמור על הסדר ולכן תקבל קבלה במקום. הקבלה היא גם הוכחה ששילמת את הקנס על העבירה הזו, כך שאם תיעצר שוב על ידי שוטר הוא ישחרר אותך ותמשיך לרכב, כי תוכל להוכיח שכבר נעצרת על העבירה הזו: הם לא יחרימו את הרישיון / האופנוע, רק יקחו ממך כסף ויתנו לך קבלה.

רישיון לדו-גלגלי עד 110 סמ"ק אפשר להוציא כאן מגיל 15, ולמכונית או אופנוע מעל 110 סמ"ק מגיל 18. באופן תיאורטי, זרים אמורים לשאת עליהם צילום דרכון בכל עת ואת רישיון הנהיגה הבינלאומי שלהם בעת נהיגה.

תייר מספר: "הדבר המגוחך ביותר לגבי קנס הקסדה זה שהוא לצרכי ענישה בלבד, ולא קשור לבטיחות הרכיבה שלך. קיבלתי קנס באי Phuket (פוקט), שאלתי את השוטר מה אני אמור לעשות כיוון שלא היתה עלי קסדה והייתי צריך לרכב חזרה למלון אחרי שהם עצרו אותי – והוא ענה "אין שום בעיה, אם יעצרו אותך שוב היום רק תראה את הקבלה, ויתנו לך להמשיך לנסוע" (וכך אכן קרה)".

בחלקים מתאילנד, אם נפגעת או פגעת באחר בכביש ובבדיקת דם / שתן יימצאו רמות לא תקינות של חומרים אסורים, ייתכן שבאופן אוטומטי תיחשב כאשם – בין אם מה שאירע היה באשמתך או לא.

"כי ככה התאילנדים נוהגים"

דימיטרי וורינג (Dimitri Waring), מתאם הביטוח בבית החולים "סמוי אינטרנשיונל הוספיטל" (“Samui International Hospital”), חי באי כעשר שנים, רוכב: "תיירים רואים את התאילנדים רוכבים, בלי קסדות, נראים נינוחים, מאושרים וחסרי דאגות, אז הם חושבים שגם הם יכולים. מה שהם לא רואים זה שהתאילנדים מבלים הרבה מזמנם בללכת ללוויות. כל אחד על האי מכיר מישהו שנפגע או נהרג בכביש.
עוד דבר שהתיירים לא לוקחים בחשבון הוא שהתאילנדים נוהגים מגיל צעיר, מורגלים ברכיבה, מודעים לסכנות ולוקחים אותן בחשבון. התאילנדים באמת יותר נינוחים והתיירים יותר נוירוטים וזה מתבטא גם בהתנהגות בכביש".

תאילנדים רוכבים בשלישייה - שני ילדים ומבוגרת 

תאילנדים רוכבים ברביעייה - כולל ילדה קטנה

תאילנדים רוכבים בשלישייה - רק אחד מהם עם קסדה

קארה אפליארד (Cara Appleyard), אנגלייה בת 28, חיה תשע שנים בתאילנד, רוכבת: "כשאתה רואה את התאילנדים רוכבים נדמה לך שגם אתה יכול: הם מניידים משפחות שלמות על דו-גלגלי, הורים ושני ילדים על קטנוע אחד. מגיל צעיר הם רגילים גם לרכב וגם להיות מורכבים, הם גדלו ככה מאז שהם תינוקות – כמו שאנחנו גדלנו במכונית עם חגורת בטיחות. האם היית רוכב עם התינוק שלך על אופנוע כמוהם? כנראה שלא. לתאילנדים אין אפשרות כלכלית למכונית אז ברור שהם רוכבים על דו-גלגליים. הם מקבלים את זה כחלק בלתי נפרד מהחיים, שנפגעים על הכביש. זרים לא חושבים ככה: 'זה בסדר שאני אפגע על הכביש, זה חלק מהחופשה כאן'".

אלן ברואיס (Alan Brewis), אופנוען אנגלי בן 56, חי באי תשע שנים ומתנדב ב"סמוי רסקיו" ("Samui Rescue" - האתר לא זמין לאחרונה משום מה, מפנה גם לבלוג), ארגון ללא כוונת רווח המתמחה במשימות חילוץ, הצלה והענקת טיפול רפואי ראשוני במקרי חירום: "כיוון שזה אי, התפתחה כאן תת-תרבות מקומית השונה מהתרבות ביבשת. האי התפתח בצורה דרמטית בשנים האחרונות: לפני תשע שנים היו כאן כ- 30 מכוניות בלבד, ולא היו בכלל "סונגטאו" (Songthaew) (טנדר עם שני ספסלים מאחור, הגירסה המקומית למוניות שירות). לפני חמש שנים היו פה כמאה מכוניות ויכולת לשמוע כלי רכב מתקרבים. עכשיו יש כל כך הרבה כלי רכב שאתה צריך לחכות כמה דקות כדי לעבור צמתים מרומזרים (ויש צמתים מרומזרים).

המקומיים עוד לא התרגלו לכך שיש כאן כל כך הרבה תנועה, לא שינו את הגישה שלהם בהתאם והם עדיין נוהגים באותו האופן כמו לפני חמש שנים: כשהם משתלבים מכביש צדדי לכביש ראשי הם לא קודם מסתכלים לצדדים אלא ישר מתחילים לנסוע.

התאילנדים נוהגים כמו שזרים לא היו נוהגים. הם נוהגים ללא הכשרה, לא שומרים מרחק, אוהבים לעקוף, פונים בלי לאותת, נוהגים בלי התאמה לתנאי הדרך. עוקפים במקומות שזרים לא היו עוקפים: כשאין שדה ראייה מעבר לעיקול, כשהכביש צר או לא מואר, בהרים. משאיות ומיכליות מלט משולמות per הובלה אז הנהגים דוהרים כדי להספיק כמה שיותר נסיעות. אם מישהו היה נוהג באנגליה כמו שהתאילנדים נוהגים כאן, אחרי שני ק"מ כבר היו מורידים אותו מהכביש ולוקחים לו את הרישיון. אם מישהו היה מרכיב ילדים ותינוקות באירופה כמו שהם רוכבים איתם כאן, עוברי אורח היו מזמינים משטרה בטענה שהם מסכנים את התינוק.

זוג תיירות ותינוק

תייר מרכיב ילדה קטנה

התרבות הבודהיסטית מתבטאת גם בנהיגה: 'זה לא תלוי בי, זה תלוי בבודהה', 'יש גלגול נשמות, אז לא נורא אם אמות', 'לא נורא אם אמות היום – זה בגלל שנועדתי למות היום'".

זוג מרכיב תינוקת 

זוג מרכיב תינוקת 

עצירה בחנייה, אבל זה נראה בדיוק ככה גם ברכיבה של האב עם בנו הצעיר

יד אחת של הרוכב תפוסה: מחזיק תינוקת

יד אחת של הרוכב תפוסה: מחזיק תינוקת

"כי אני רוכב מנוסה"

Somjai Raksamer או בקיצור Jai, רב סמל במשטרת התיירות של קו-סמוי (Sergeant Major, Tourist Police):

"הדרכים באי קשות לנהיגה: יש כלי רכב רבים, לא כל הנהגים רגילים לנהוג בצד שמאל של הכביש, בלילה במיוחד קשה להתמצא כי הדרכים צרות, לא מוכרות ולא מוארות, הרבה נוהגים שתויים ומתקשים לשלוט בכלי הרכב.
מתקבצים כאן נהגים ממדינות רבות, עם הרגלי נהיגה שונים.
נמצאים כאן זרים שנראים דומים לתאילנדים אבל הם בעצם ממיאנמר (בורמה) ומקמבודיה, שרוכבים בלי הניסיון שיש לתאילנדים.

גם הכבישים עצמם במצב לא טוב. בורות פתוחים, עבודות בדרכים, חול על הכביש, גשמים. קשה לשלוט על האופנוע כשיש חול יבש על הכביש או אחרי גשם. מספיקה בלימה אחת כדי לעוף מהאופנוע. בהרים מסוכן ויש מפולות".

דימיטרי מבית החולים "סמוי אינטרנשיונל", רוכב על בסיס יומי: "אל תנהגו בלילה אם אתם לא מכירים היטב את הכביש, כי יש בורות וחול שלא תראו. אל תשתו לפני שאתם רוכבים. תרכבו לאט: אני מכיר את הכבישים מצוין כי אני גר כאן כעשר שנים והגעתי לכאן רוכב מנוסה מאנגליה, ועדיין אני לא עובר כאן את ה 40 קמ"ש.

הגיע אלינו לבית החולים אופנוען שרכב במהירות במעלה גבעה. הוא לא ראה מה יש מעבר לפיסגה, כשעבר אותה נכנס לתעלה שהיתה חפורה באמצע הכביש והתרסק ב- 100 קמ"ש. גם לאופנוענים מנוסים תנאי הרכיבה כאן לא רגילים".

העיניים של אלן, האופנוען האנגלי, מתלהטות כשאני מדברת איתו על התיירים שרוכבים כאן:

"גם הנהגים המנוסים לא לוקחים בחשבון ששאר משתמשי הדרך לא נוהגים כמוהם. עם הכבישים המשובשים והמפותלים, הכלבים שמתפרצים לכביש והשיכורים שנוהגים, אתה בסכנה גם אם אתה רוכב מנוסה.

כשאתה שוכר אופנוע תוודא שהוא במצב מכני תקין. ברוב המקומות לא בודקים את האופנועים באופן שוטף ולא עושים להם טיפולים שוטפים, רק מחליפים כשמשהו נשבר.

אין לך מה לנסות לרכב בשטח. הרבה פעמים המנוע לא במצב אידיאלי ובטח לא מתאים לרכיבה בתנאים שבהם צריך רכב 4 X 4. ראיתי מקרים שאופנוענים עפו כשירדו בדרכים כל כך תלולות שהברקסים התחממו והם לא הצליחו לבלום, או שהם לא הצליחו לקחת את הסיבוב.

בכלל עדיף שלא תרד מהכבישים לשטח, אבל בטח אל תרד אם אין עליך סלולרי ואין עליך את המספר של "סמוי רסקיו": 077-421444. אם יקרה לך משהו, לא ידעו איפה אתה ויכול לעבור הרבה זמן עד שמישהו ייתקל בך במקרה. כדאי גם שתגיד למישהו לאן אתה מתכוון לרכב. ובוא נגיד שיש עליך נייד, ושהנייד נשאר עליך אחרי שעפת מהאופנוע, ושאתה בהכרה כדי להתקשר ולהזעיק עזרה. מה אז? איך תסביר איפה אתה? גם אם נבין איפה אתה, לא בטוח שהאמבולנס יצליח להגיע עד אליך. לפני כמה שבועות חילצנו מישהו ששכב פצוע בהר כמה שעות עד שאיתרנו אותו, ואז לקח לנו עוד שעתיים להוריד אותו על הידיים על אלונקה עד האמבולנס. פשוט אל תרדו מהכבישים הסלולים וזהו.

קח בחשבון שלהיצמד לכלי רכב זה משהו נורמלי ומקובל כאן. התאילנדים לא שומרים מרחק. אם מישהו נצמד אליך מאחור אל תשחק משחקי "אלחץ על הברקסים בפתאומיות כדי שהוא יבין ויתרחק", זה יכול לגרום להתנגשות שבה אתה תהיה אשם.

אם אתה מעורב בהתנגשות, במיוחד עם תאילנדי: אל תצא מכליך, אל תרים את הקול, ובמיוחד אל תרים ידיים. הסיטואציה עלולה להתדרדר במהירות ולצאת משליטתך.

אמנם מקובל לנהוג כאן בצד שמאל (כמו באנגליה ובאוסטרליה), אבל המקומיים מתייחסים לזה כ:"תנהג בצד שמאל רק כל עוד זה נוח לך". זה לא נדיר לראות כלי רכב נעים לכיוונך בצד הלא נכון של הכביש, ולא מדובר בתיירים שהתבלבלו בכיוון הנהיגה אלא במקומיים ש"לא נוסעים רחוק ויותר נוח להם ככה".

קוד ההתנהגות על הכביש שאנחנו רגילים לראות במערב לא קיים בתאילנד. חוקי התנועה כמעט לא נאכפים כאן, במיוחד לא באיזורים הכפריים. יש כאן מעין טסט שנתי, אבל רוב כלי הרכב הדו-גלגליים מעולם לא עברו אותו, ותוכל לראות סביבך כלי רכב בלי לוחיות רישוי, בלי מספר.

מכוניות, משאיות ודו-גלגליים דוהרים במהירויות גבוהות (ומתעלמים מהגבלות מהירות, אם ישנן), נצמדים אחד לשני כך שרק סנטימטרים ספורים מפרידים בין כלי הרכב, עוקפים בעיקולים שבהם אין ראות מספיקה כדי לדעת מה מגיע מעבר לעיקול, עוקפים גם מימין וגם משמאל, נוהגים בלילה בלי אורות ולעיתים רחוקות מאותתים. בנוסף לכל זה, רבים שותים ונוהגים (מקומיים וזרים)".

ישראלים שחיים כאן מספרים שאמנם חלק גדול מנפגעי הכביש הם צעירים, אבל חלק לא מבוטל הם דווקא גברים מבוגרים שמוצאים את עצמם בחופש לבד או עם חבורת גברים בגילם. אווירת החופש הכללית משפיעה עליהם, הם מרגישים בני 18 שוב, ביומיים הראשונים הם זהירים אבל מהיום השלישי ואילך הם מקבלים תחושת ביטחון שגויה, "נותנים גז" ומאבדים שליטה על האופנוע.

תשובות לתשובות נוספות בחלק השני. *

-----------------------------------------------------------------------------------------------
* מאז שטל שביט, אחי, נהרג מפגיעת מכונית ב 2/3/11, אני לא משתמשת בביטוי "תאונת דרכים", וגם לא השתמשתי בו כאן. השימוש במילה "תאונה" מעביר לדעתי את המסר הלא נכון, כאילו מדובר במשהו "מקרי", ש"קורה מעצמו", בעוד שאנשים נפגעים בדרכים כתוצאה מפעולות שאדם אחר עושה – או לא עושה - ולא מפגיעות ברקים.
פרופ' אליהו ריכטר, מומחה למניעת קטל בדרכים מהאוניברסיטה העברית, סיפר לי שהפסיק להשתמש במינוח "תאונות דרכים" כבר בשנות ה- 70, ושבספרות הרפואית המקצועית הפסיקו להשתמש במינוח “Road accident” כבר לפני שנים רבות.

מה שכתבתי מוקדש לאחי, לכל מי ש-כמוני-אוהבים את תאילנד, ולד', שבגלל השיחות שלנו על טל, חבשה קסדה מלאה לראשונה, לאחר חודשים ארוכים של רכיבה בלי, בדיוק ביום בו נפצעה, ובזכות הקסדה נפצעה רק באורח קל כשנפלה בגלל חול על הכביש בקו-פנגן.

נכתב וצולם על ידי ורד שביט.


Comments