נספח: היסח הדעת בתפילין סיכום שיעור של הרב שמואל טל 


 

הסתירה בין איסור הסח הדעת לדין שינה בתפילין

אומרת הגמרא ביומא (דף ז ע"ב): "…דאמר רבה בר בר הונא: חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה, ק"ו מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא הזכרה אחת, אמרה תורה: 'על מצחו תמיד' שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה - על אחת כמה וכמה". הגמרא מסיקה שאין להסיח דעת מן התפילין. אולם, צריך להבין מה היחס בין דין זה לבין דין אחר המופיע בגמרא-דין שינה בתפילין.

        דין שינה בתפילין מובא במקומות אחרים בש"ס (סוכה מו ע"א, שבת מט ע"א), ומכלל הדברים עולה ששינת קבע בתפילין אסורה אך מותר לישון בהן שינת עראי. רש"י והרמב"ם מפרשים שהבעיה הבסיסית בשינה היא החשש בין יפיח בשנתו, ומשמע שבלי בעיה זו היה מקום להתיר אף שינת קבע. אך יש לתמוה על כך, כיון שאסור להסיח את הדעת מתפילין כיצד מעיקר הדין מותר לישון בהם, והרי בזמן שאדם ישן דעתו מוסחת בצורה ודאית מן התפילין?

        מספר ראשונים ואחרונים דנו בשאלה זו:

 

ישוב הרמב"ם ע"י שיטת רבינו יונה

הרא"ש בברכות (סי' כח) מביא את רבינו יונה שתירץ מתוך דברי רבינו משה ז"ל (ובהל' תפילין להרא"ש סי' כא מבואר להדיא שהכוונה להרמב"ם) "דודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו, אע"פ שעוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש, אין זה נקרא הסח הדעת. דאי לא תימא הכי איך יוכל אדם להניח תפילין כל היום, וכן נמי כשנתנמנם אין הסח הדעת כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש". לדברי רבינו יונה משמעות איסור הסח הדעת היא שלא יגיע לשחוק וקלות ראש ויבזה את התפילין. האחרונים הסבירו בצורות שונות כיצד למד זאת רבינו יונה מתוך דברי הרמב"ם, אולם נראה בפשטות שהוא למד זאת מכך שהרמב"ם הסמיך את דין הסח הדעת לדין שינה, ובכך לימד הרמב"ם שאיסור הסח הדעת אינו חמור ואינו סותר שינה בתפילין, והסיק רבינו יונה שאינו אסור אלא שחוק וקלות ראש. על כל פנים, לפי דבריו מיושבים דברי הרמב"ם, שכיון שהאיסור הוא רק בשחוק וקלות הראש ודאי שאין לאסור שינה מטעם של הסח הדעת, והבעיה מתעוררת רק מצד האיסור להפיח בהם.

 

התאמת שיטת רבינו יונה לדברי הרמב"ם

התאמתה של שיטת רבינו יונה לדברי הרמב"ם נידונה בדברי האחרונים:

כתב הרמב"ם (פ"ד הי"ג) שאסור להסיח את הדעת מן התפילין אפילו "רגע אחד", והקשה על כך בשארית יוסף (סי' ל' אות ח'): אם היסח הדעת פירושו שחוק וקלות ראש, מה שייכות יש לאסור אפילו רגע אחד שהרי שחוק וקלות ראש אינם עניין של רגע אחד, ומדוע החמיר כל כך הרמב"ם? אולם, נראה שאין זה קשה כל כך. ראשית, מכיון שלעיתים מגיעים למצב של שחוק ברגע אחד. שנית, אפשר שמה שכתב הרמב"ם מתייחס לחובת הזהירות, כלומר, כל רגע צריך להיזהר פן יגיע לשחוק וקלות ראש.

השאגת אריה (סי' לט) הקשה על הסבר רבינו יונה מכך שמצריך הרמב"ם למשמש בתפילין בכל רגע. שאם נאמר שהמצב התדיר שבו שרוי האדם איננו בעייתי, ואין אנו חוששים אלא פן יגיע למצב של שחוק וקלות ראש, מדוע הצריך הרמב"ם למשמש בתפילין בכל רגע? לכאורה די במשמוש מפעם לפעם. אמנם אפשר לדחות את קושייתו, מפני שאפשר, שהמשמוש נועד להכניס את האדם למצב שבו יהיה זהיר משחוק וקלות ראש בכל רגע. ומכל מקום בפשטות נראה שיש מקום לטענתו.

אך נראה שבעיקר קשה ממה שכתב הרמב"ם בהי"ג: "מצטערין ומי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו- פטור מן התפילין. שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן". ואם כדברי רבינו יונה שהסח הדעת היינו שחוק וקלות ראש,אין עניין זה שייך במצטער ובמי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו. גם אין לומר שהם עלולים להגיע למצב זה, ולכן הם פטורים, משום שנראה שדוקא המצטערין ומי שאין דעתו נכונה הם הרחוקים ביותר משחוק וקלות ראש.

עוד קשה על שיטת רבינו יונה, על מה שכתב שהישן שוכח מהבלי העולם הזה. הרי המציאות מוכיחה שיש אנשים רבים שעוסקים בהבלי העולם הזה גם בשינתם, והגמרא מציינת אף את המציאות של טומאה מתוך שינה. אמנם אפשר לדחות זאת בטענה שאינם דומים הבלי השינה להבלי הערנות, אבל בפשטות נראה שאין מקום לחלק.

שיטת השאגת אריה

השאגת אריה (בסי' לט) פירש את דברי הרמב"ם "שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד" (הל' יד), שתהיה דעתו על התפילין בכל עת, וזו הסיבה ש"חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהם עליו" (שם). כדי ליישב את הסתירה מדין שינת עראי, הסביר שהזמן הפחות ביותר להסח הדעת הוא כדי הילוך מאה אמה, שהוא הזמן הרב ביותר המותר בשינה, ולכן מובן מדוע מותר לישון כמשך הזמן הזה. לפי זה יש להבין שמה שכתב הרמב"ם "אפילו רגע אחד"- הרי זה לאו דוקא. אלא שהסבר זה חסר בדברי הרמב"ם, מפני שהיה לרמב"ם לציין את דין כדי הילוך מאה אמה. אדרבה, כשעסק הרמב"ם באופני היתר שינת עראי פירט שלושה תנאים להיתר ואילו את הדבר הזה הוא השמיט. עוד קשה, שמה שכתב הרמב"ם "רגע אחד"- משמע רגע אחד דוקא.

 

הסבר הנצי"ב והקושי שבו

הנצי"ב (בשו"ת משיב דבר סי' ו) כתב בביאור דברי הרמב"ם, שיש חילוק בין הסח הדעת ובין שחוק וקלות ראש. הסח הדעת משמעותו שאין אדם מקיים מצוה באותה שעה ונמצאו תפיליו כמונחות על ראשו שלא לשם מצוה, אך מכל מקום אין בכך איסור. לעומת זאת, שחוק וקלות ראש עצמם אסורים משום ביזוי התפילין. לכן, כתב הרמב"ם שהמצטער פטור מן התפילין, שהרי אינו יכול לקיים את המצוה כל זמן שדעתו מוסחת מן התפילין, ואם בכל זאת מניחן אין בכך איסור. אבל מי שדעתו מיושבת עליו ואינו מצטער, אסור לו להסיח דעתו מן התפילין משום שיש בכך מעשה איסור של ביטול מצוה. לפי זה מסביר הנצי"ב, ששינת עראי מותרת מפני שהישן אנוס בכך שאינו יכול לכוון דעתו על התפילין באותה שעה, ולכן אין עליו איסור הסח הדעת.

אך הסבר זה קשה מכמה טעמים: ראשית, הרי ודאי שהנצי"ב מודה שאדם שאינו מניח תפילין כלל ברגע מסויים אינו עובר על איסור. וכמו שהתבאר לעיל, לכל היותר אפשר לומר בדעת הרמב"ם שהוא לא מקיים את חובת ההשתדלות שלו, אבל נראה פשוט שהוא לא עובר על איסור בכל רגע ורגע. ולשיטת הנצי"ב, אם אסרנו על מי שמניח תפילין להסיח דעתו, מסתבר שזה משום שניתן לטעון כלפיו שחייב ליישב דעתו ולא להתבטל מן המצוה. אם כן, מה שונה אדם המניח תפילין שטוענים כלפיו שלא יבטל ממצוה, מאדם שאינו מניח תפילין שאין באים אליו בתביעות כלל?1 שנית, מהסבר הנצי"ב עולה שהבעיה בהסח הדעת היא אי-קיום המצוה, אך מדברי הרמב"ם לא משמע כן, אלא משמע שיש בעיה עצמית בהסח הדעת, וכן שבעיה זו תלויה בקדושת התפילין ובכך שקדושה זו חמורה מקדושת הציץ (קשר שמאוד לא מובן לפי הנצי"ב). שלישית, בדין מצטער (בהל' יג) כתב הרמב"ם שטעם הפטור הוא איסור הסח הדעת ולא אי-קיום המצוה שהיא הבעיה האמיתית שפוטרת את המצטער וזה חסר בדברי הרמב"ם. צריך לומר לשיטתו, שהעובדה שיש איסור באדם שאינו מצטער ובמי שמיושב בדעתו, מוכיחה שלא מקיימים מצוה כשמסיחים את הדעת, ולכן יש לפטור את מי שמצטער, שהוא אנוס על היסח דעתו. אבל כל זה חסר מאוד מן הספר, וגם לא מסתבר שהנידון של איסור היסח הדעת הוא דוקא במי שלא דובר עליו משפט קודם לכן. ועוד, מדוע אין טענה כלפי אדם הישן שינת עראי בתפילין? הרי הוא מכניס את עצמו למצב שבו לא יוכל לקיים את המצוה! ואם יש לו הכרח לישון, שיוריד את תפיליו קודם לכן. וכיון שיש הכרח לומר שיש הבדל מהותי בין מי שלא מניח את התפילין ובין מי שמניח את התפילין אלא שמסיח דעתו מהם, היה עליו לבחור באפשרות הראשונה, שבה אין איסור. ועוד קשה גם על הפטור במצטער. כי אם אי הנחת תפילין נחשבת קלה יותר מאשר הנחת תפילין בהיסח הדעת, היה צריך לחייב את המצטער שלא להניח, ולא היה לנו להסתפק בזה שפוטרים אותו מתפילין.

 

הסבר הרמב"ם ע"פ דברי הגר"ז

כתב שו"ע הרב (סי' כח סע' א) דאינו נקרא היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש או שחוק, או מטריד דעתו כל כך לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים מחמת טרדתו, עכת"ד. ויש שכתבו ליישב ע"פ דבריו שזו כוונת הרמב"ם באיסור הסח הדעת, שאסור להגיע לשחוק וקלות ראש וכן כל דבר אחר המבטלו מיר"ש, ובזה מיושב מדוע מצטער פטור מן התפילין, שהרי הוא כל כך טרוד בצערו עד שסרה ממנו יראת שמים. וגם מיושב מדוע מותר לישון עם התפילין, כי אין כאן מציאות של פריקת יראת שמים. אולם, קשה לומר דבר זה, דלא משמע שמי שאין דעתו מיושבת עליו ומי שמצטער היינו שיש בהם חסרון יראת שמים, ולא נראה שמחמת זה פטרם הרמב"ם, אלא נראה שאחרת הייתה כוונתו.

 

פסיקת המשנה ברורה והקושי שבה

להלכה פסק המ"ב (סי מד סק"ג): "ולא חשיב הסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק וקלות ראש אבל כשהוא עוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא הסח הדעת [אם לא שמטריד דעתו כל כך לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיר"ש מחמת טרדתו], וכן כשהוא ישן שוכח הבלי העולם, ומ"מ מצוה מן המובחר שיהא דעתו תמיד על התפילין ושלא יסיח דעתו מהן למשוך ולהרהר במחשבות רעות שמטעם זה חייב למשמש כל שעה שלא יסיח דעתו מהן (ב"ח) זולת בשעת התפילה והלימוד א"צ ליתן דעתו בהתפילין", עכ"ל. נראה שהמ"ב פסק כעיקר הדין את דעת רבינו יונה ע"פ הסבר הגר"ז שאין לפנות ליבו מיר"ש, ומה שכתב מצוה מן המובחר לא להסיח דעתו כלל, זה כפשט דברי הרמב"ם. אולם לכאורה דבריו אינם מובנים. דהרישא היא פסיקה כדעת הרמב"ם אליבא דרבינו יונה בדעתו. אולם בסיפא הוא פוסק דלא כהרמב"ם. שהרי לפי הרמב"ם הסיפא הוא מעיקר הדין, ואין הוא רק בגדר של מצוה מן המובחר.

 

ביאור שיטת הרמב"ם בהסח הדעת בשני אופנים

נראה שאפשר לבאר את שיטת הרמב"ם בהסח הדעת בתפילין, והיחס להיתר שינת עראי בשני אופנים:

 

א. הסח הדעת ממחשבה נסתרת

נוסף על המחשבות העיקריות שמעסיקות את האדם,יש לו במוחו גם כן מחשבות והרגשות קהות אשר סף המודעות שלהן נמוך יותר, אך על כל פנים האדם מודע להן ברמה זו או אחרת. נוכל לכנות מחשבות אלה בשם מחשבות נסתרות. דוגמא לדבר: אדם המשוחח עם חברו, עיקר מחשבתו נתונה לתוכן השיחה, אך בו זמנית מוחו עסוק במחשבות נסתרות אודות זהירות מלשון הרע, מפגיעה בחבר או מתפילת מנחה הממשמשת ובאה וכיו"ב. דבר זה משתקף בניב החז"לי "רמיא עליה דאיניש"- שעוסק גם כן

במחשבות נסתרות בתודעת האדם, וכן בפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" שעוסק במחשבה שתפקידה לשמש רקע לשאר מעשי האדם ובמקביל אליהם2.

בפרשת 'שמע' התורה מצווה (דברים ו,ו): "והיו הדברים האלה…על לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". האדם צריך לשנן את הדברים האלה בכל עת ובכל מצב, וכן צריך הוא לקשרם על ידו ובין עיניו, ומצווה זו גם כן תלווה אותו בכל מקום, בלכתו בדרך, בשכבו ובקומו. אם כן, מצות תפילין צריכה לשמש ברקע של כל מעשי האדם וצריך שבכל עת תהיה לאדם לפחות מחשבה נסתרת אודות התפילין, וזו הכוונה בדין שאסור להסיח דעתו מהן.

כעת מבואר מדוע אדם המצטער פטור מתפילין. הרי ודאי שאין איסור בעצם הצער, וגם ברור שאין איסור על האדם להתעסק בדברים אחרים בזמן שמניח תפילין, כגון לעסוק במלאכתו. אלא שהעוסק במלאכתו יכול לשמור על מחשבה נסתרת אודות התפילין, מה שאין כן אדם המצטער שקשה לו לרכז מחשבותיו ולהשאיר את מצות תפילין אף בתודעתו הנסתרת. לכן, יש חשש שיגיע לאיסור הסח הדעת ועל כן אנו פוטרים אותו מתפילין, כדי להרחיקו מהאיסור.

     ומטעם זה מותר מצד הדין לישון בתפילין, ואין בכך בעיה של היסח הדעת. אמנם, בשעת השינה האדם מסיח את דעתו ואין לו אפילו מחשבה נסתרת המזכירה לו שהוא מניח תפילין, אולם, מכיון שבשעת השינה גם המחשבה הנגלית העיקרית אינה נמצאת, ממילא אין צורך במחשבה קהה על תפילין. שדוקא בשעה שהאדם ער ומחשבתו נתונה לענייני העולם, יש צורך שתהיה מחשבה נסתרת על התפילין שתלווה אותו בכל דרכיו, ואם אין מחשבה כזאת, וכל כולו שקוע במחשבה על עניני העולם, הרי הוא מבזה את התפילין שעליו. אך בשעת השינה שאין לו מחשבה גלויה ממילא אין ביזיון בכך שגם המחשבה הנסתרת אודות התפילין איננה, כשאין דעת אין בעיה של היסח דעת.

 

הסבר היתר שינת עראי באופן נוסף

ניתן ליישב את היתר שינת עראי באופן נוסף, בכיוון שהוא קרוב להבנת השאגת אריה (דהיינו שהסח הדעת הוא אי-מחשבה על התפילין). אך שלא כדבריו, לא נבוא להשוות בין גדרי הסח הדעת באדם ער ובין גדרי הסח הדעת בישן, אלא נחלק ביניהם. ניתן לומר שבאדם ער, כדי ליצור נתק במחשבה שמשמעו הסח הדעת, יש צורך בהרבה יותר זמן של נתק מאשר במציאות שבה האדם ישן לגמרי. כי כשכוח המחשבה פועל באדם הוא עשוי לשמור על קשר של מחשבה נסתרת, הרבה יותר בקלות מאשר כשהוא ישן לגמרי, וכוח המחשבה שלו לא קיים כלל. ולכן גם אם שיעור שינת העראי הוא הילוך של מאה אמה, הרי שאת שיעור האיסור של ההלכה הכללית להסיח דעת מתפילין, אפשר לפרש בשיעור גדול יותר, למרות שבפועל מתקיים מצב שבכל רגע ורגע מחשבה נסתרת קיימת ופועלת.

 

ב. הסח הדעת משמירה מאיסורים

הסח הדעת מופיע בעניינים נוספים בש"ס: פרה אדומה (יומא מ"ב ע"א), טומאה (יומא ל ע"ב), טהרות וקדשים (פסחים לד ע"א) והסח הדעת האמור במקומות אלו מובא בהקשר של שמירה מפסול. גם בתפילין ישנם כמה איסורים שצריך להישמר מהם: אסור להפיח בהם, אסור להיכנס בהם לבית הקברות ולבית המרחץ ולבית כסא קבוע, ואסור לשמש בהם. אפשר, שגם הסח הדעת האמור גבי תפילין היינו שישמר שלא יעבור על האסורים השייכים לגביהם.

לפי הסבר זה, מצטער פטור מן התפילין היות שמחמת טרדתו הוא עלול להסיח דעתו ויקשה עליו להשמר מדברים אלו. אם כן, מצטער, אינו אסור בהנחת תפילין, ובלבד שיוכל להישמר מאיסורים, אך מכיון שאנו חוששים פן יסיח את דעתו ויעבור על איסור - אנו פוטרין אותו מן התפילין. וכך מדויק בלשון הרמב"ם שכתב בהי"ג: מצטערין ומי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן. 

החיוב שלא להסיח את הדעת מן התפילין משמעותו שיש להישמר מאיסורים. לכן, בשעת השינה אסור להסיח את הדעת וצריך להישמר מהפחה, ומכיון שא"א שלא להסיח את הדעת בשעת השינה, ממילא אסור לישון בהם שינת קבע. כעת מובן מדוע מותר לישון בהם שינת עראי, מכיון שהאיסור העצמי היחיד שיש לחשוש ממנו בשעת השינה הוא פן יפיח (הרי אין אדם יכול להכניס את עצמו למצבים אסורים אחרים בזמן שהוא ישן וחסר תנועה), ולא קיים חשש כזה בזמן מועט של שינת עראי.               

אך עדיין קשה, שהרי אנו תלינו את איסור השינה בתפילין בהסח הדעת. מדוע, אפוא, תלאו הרמב"ם בחשש הפחה? הרי גם אם לא יפיח, יסיח דעתו מן התפילין בשינתו (קבע). אך יש ליישב קושיה זאת, שהרי האיסור להסיח את הדעת אינו איסור עצמי ונובע מהחשש פן יעבור על איסורים מחוסר זהירות, ומכיון שהאיסור העצמי היחיד שיש לחשוש ממנו בשעת השינה הוא פן יפיח, כתב הרמב"ם את האיסור העצמי והשמיט את הבעיה השולית, שבכל מקרה מכוונת לאותו עניין3.

 

הנחת סודר על התפילין בשינת עראי

כתב הרמב"ם בהל' טו (שם): "…ולא שינת עראי, אלא אם הניח עליהן סודר, ולא הייתה עמו אישה - ישן בהן שינת עראי". נשאלת השאלה: מה התועלת בשימת הסודר על התפילין בשינת עראי? הכס"מ במקום מסביר שיש לעשות זאת כדי שהדבר יזכיר לו שלא יפיח, אך זה כלל לא ברור, והשאלה עומדת בעינה: כיצד מסייע הסודר? הרי לאחר שהוא נרדם הוא כבר לא רואה את התזכורת הזאת. ודוקא אז מתחילה הבעיה. הרב קפאח מסביר שתכלית הסודר להיות היכר, כשם שמצאנו במי ש"היה בא בדרך ותפילין בראשו וקדש עליו היום, מניח ידו עליהן וכו'" (ביצה טו ע"א). אך גם זה קשה, מפני שבעת שינת האדם הוא עצמו אינו חש כלל בהיכר.

נראה לומר שכשם שמותר להיכנס לבית הכסא בתפילין מחופים, כך גם כאן, אדם המפיח הוא מעין בית הכסא, וע"י שמחפה את התפילין מנתקם מבית הכסא שבו.

סיכום

יש כמה פירושים להסח הדעת בתפילין: רבנו יונה והרא"ש פירשו שמדובר בשחוק וקלות ראש. שו"ע הגר"ז הרחיב זאת לכל דבר שמפנה ליבו מיראת שמים. ברמב"ם הצענו שני פירושים: חייב האדם שתהיה לו לפחות מחשבה נסתרת בכל עת מלבד בזמן שישן ולא, הסיח דעתו; או הסח הדעת פירושו שמירה ממצבי איסור בתפילין כגון הפחה או כניסה לבית הכסא וכדומה. 

 



1 אף שאפשר לומר שיש יותר טענה כלפי מי שכבר מניח תפילין שלא יתבטל ממצוותו יותר ממי שעדיין לא מניח כלל, מכל מקום ניתן לומר סברה הפוכה בדיוק מצד הקושי שבדבר- שקשה הרבה יותר להתמיד בשמירת הדעת מלהניחן, ויותר טענה יש כלפי מי שאינו מניחן.

2 זה דומה למחשבות שמוטל על הכהן לחשוב בשעת עבודתו- גם הן מחשבות נסתרות.

3 אפשר להדגים את הדבר בהלכה של איסור טלטול מחרשה והשוואתו לאיסור החרישה עצמה. ברור שגם אם היו משמיעים קודם שיש איסור טלטול שמא יחרוש, היה צריך לנמק בהמשך את האיסור לחרוש בזה שיש איסור עצמי ויסודי של חרישה בשבת, ואין זה קשה מדוע לא נימקו את הדין בגלל איסור הטלטול, כי כל עצמו של איסור הטלטול הוא רק מחמת איסור החרישה עצמו.

 

דף הבית

תשובת הרב ישראל אריאל

 חיוב קיום מצות תפילין כל היום/הרב שריה דבליצקי

גדר החיוב להניח תפילין כל היום/ סיכום שיעור של הרב שמואל טל

מצוות הנחת תפילין בתפילת מנחה/ ר' אלרן אליעזר מונסונגו

הנחת תפילין בתפילת מנחה/אהרל'ה הראל

נספח: הסח הדעת בתפילין/ סיכום שיעור של הרב שמואל טל

מקורות וליקוטים