תשובת הרב ישראל אריאל 


 

בע"ה

ניסן ה'תשנ"ג


 

לכבוד

ר' יהודה ריכטר

 

רוב שלום וברכה!

 

 

קיבלתי את מכתבך, ובו השאלה, האם ראוי להניח תפילין כל היום? כשהנך מציין שלושה מצבים: האחד תלמיד בודד בישיבה, כשכל השאר אינם מניחים תפילין. השני בעל מלאכה במהלך עבודתו. השלישי ברשות הרבים, בנסיעות, באוטובוסים וכדו'.

שאלתך קשה לא בגלל העדר מקורות, שהרי הרחבת במכתבך דברים במהלך השאלה, והבאת מקורות לרוב. ואם אמר החכם: "שאלת חכם חצי תשובה", הרי שאלתך היא כמעט תשובה שלמה. כאמור, לא מסיבה זו השאלה קשה, אלא מאחר שהתשובה פשוטה בעיני, וברור, שיש ללכת בתפילין כל היום, ולפיכך עלי להשיב לעצמי, בטרם הנני משיבך מדוע אני עצמי איני הולך בתפילין כל היום? "תירוצים" אמנם יש לי לרוב, ביניהם התשובה הפשוטה, שהיו תקופות שהלכתי חלק ניכר של היום עם תפילין. כן גם תשובות אחרות עמדי, כגון, שהיו תקופות שהקיבה לא תיפקדה אצלי באופן תקין ותירוצים אחרים. כיום אני יכול לתרץ לעצמי תירוצים נוספים, שכיוון שבמכון מבקר ציבור מגוון, ביניהם נשים ונערות מכל הסוגים ומכל הגילים, יש מהם יהודים ויש מהם גויים, והנני יוצא ובא ביניהם, שכן כך מתחייב מן העבודה, ואיך אפשר ללכת עם תפילין בתוך ציבור כזה המצוי לעיתים בצפיפות בתערוכה?

אך כאמור, כל אלה הם תירוצים, כיוון שלקיים מצוות ה' יש רק תשובה אחת, שאם זה רצון הבורא, יש לקיימו כמות שהוא והתורה ניתנה לקיים לכל העיתים ולכל המצבים, ואם קשה להסתדר עם המצוה, לא המצוה צריכה להסתדר עם המציאות, אלא המציאות צריכה להסתדר עם המצוה ולהתיישר לפיה. להיפך! לשם כך ניתנו המצוות, שאנחנו כולנו, והעולם כולו יתיישר לפיהן. רק אז יהיה זה עולם מתוקן, ותתקיים השאיפה העליונה של תיקון עולם במלכות שדי.

דומה שאין חולק על כך, שתפילין מצוותן כל היום. זוהי לשון הרמב"ם: (הל' תפילין ד', י') "הנחת התפילין ביום ולא בלילה... ומאימתי זמן הנחתן? משיראה את חברו בריחוק ארבע אמות ויכירהו, עד שתשקע החמה". הרמב"ם אינו אומר: "אימתי זמן הנחתן"? אלא "מאימתי זמן הנחתן... עד שתשקע החמה", ונראה בבירור, שכוונתו, שזמן הנחת תפילין היא מתחילת היום עד סופו. כך גם בהלכה כ"ה שם: "כל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמיים... לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצוותן כך היא" וכבר הערת במכתבך על הביטוי "להשתדל".

וכן בהמשך: "אף על פי שמצוותן ללובשן כל היום וכו'" (שם הל' כ"ו). וההגהות מיימוניות שם: "כתוב בספר ה'עיטור' בשם רב עמרם גאון: 'וששאלתם ממנהג רבנן: כך ראינו גאונים, ואבות בית דין, ואלופים הראשונים וכל חכמי הישיבה, שאין חולצין התפילין עד 'כימי השמיים על הארץ', של קריאת שמע על ערבית'".

הווה אומר, זאת מצוות הנחת תפילין, וזה המנהג שיש לנהוג בו, להניח עם אור ראשון ולחלוץ עם רדת החשיכה.

כך גם מובא ב"ספר החינוך" (מצוה תכא): "והעניין בארבע פרשיות אלו יותר מבשאר פרשיותיה של תורה, לפי שיש באלו קבלת עול מלכות שמים ואחדות ה'... ואלה הם יסודות דת יהודית, ולכן נצטווינו להניח יסודות אלו כל היום בין עינינו ועל לוח ליבנו".

וכך גם כותב הסמ"ג (במצוות עשה ג', "ואהבת"): "כי מה שאמרו רבותינו תפילין צריכין גוף נקי... זהו באדם שמניחם כל היום כולו כמצוותן". נמצא שמוני המצוות מציינים, שמצוות הנחת תפילין כל היום.

אכן, המצוה נאמרה לכל היום, אך אין זו חובה, שכן, מי שהניח תפילין עשר שעות ביום ולא שתים עשרה, אינו מוגדר משום כך כעובר עבירה, אך עם זאת גם לא עשה מצוה כמאמרה. כשם שאם אדם נתן פרוטה לעני קיים בכך מצוות צדקה, ואפילו אם הוא עשיר גדול, אך ברור, שלפי עושרו ולפי צרכו של העני מצוותו אינה שלמה. או אדם שקרא קריאת שמע שחרית וערבית, גם עליו אפשר לקרוא את מפסוק 'והגית בו יומם ולילה', שהרי אמר דברי תורה ביום ואמר דברי תורה בלילה, אך ברור שהמצוה השלמה של תלמוד תורה היא לקיים את המצוה כלשונה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", פשוטו כמשמעו (וראה מנחות צ"ט ע"ב מה שנאמר בעניין זה).

כך, שהדבר תלוי בשואל. אדם הבא לפטור את עצמו ממצות תפילין אומרים לו: לפחות תניח תפילין בזמן התפילה, כדי שלא יאמרו עליך שביטלת את המצוה לגמרי, אך אדם הבא לשאול, איך מקיימים מצוות תפילין שלמה, אומרים לו: רק אם תניח מן הבוקר עד הערב.

כדי לתת משל ודוגמה מה בין מי שעושה מצוה כמאמרה, לבין מי שעושה מצוה כדי לעשות את חובתו ההכרחית בלבד, כדאי להביא כאן את דברי הגמ' בכתובות (ס"ו ע"ב): "מעשה ברבן יוחנן בן זכאי, שהיה רוכב על החמור, והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהייתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיוון שראתה אותו, נתעטפה בשערה ועמדה לפניו. אמרה לו: 'רבי, פרנסני!', אמר לה: 'בת מי את?', אמרה לו: 'בת נקדימון בן גוריון אני'... אמר להם לתלמידיו: ,זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה 'אלף אלפים דינר זהב מבית אביה'", שואלת הגמ': "ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה?...", ומשיבה הגמ': "כדבעי ליה למיעבד לא עבד!". כלומר, "כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה" (סנהדרין צ' ע"א), ולפיכך, מי שעושה מצוה בשלמותה - משלם לו הקב"ה שכר מושלם, אך מי שעושה מצוה באופן חלקי ולפי ההכרח משלם לו הקב"ה שכרו לפי ההכרח. בתו של נקדימון בן גוריון יכלה להתעטף בשיראין ובמחלצות פאר, אך כיוון שאביה נתן צדקה כפי ההכרח, לצאת ידי חובת המצוה, שלא יוכלו להגיד שעשיר כמוהו לא קיים מצוות צדקה, לפיכך לבושה אף הוא היה כפי ההכרח "ונתעטפה בשערה ועמדה לפניו", כי לצורך כיסוי המערומים די אם תהיה מכוסה בשערה, ומי אמר שצריך בגדים מפוארים יותר... וכך גם לגבי מזונה, די לה אם תאכל "שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים", זה מספיק כדי לא למות ברעב, ונתן לה הקב"ה את ההכרחי, כפי שאביה עשה רק את ההכרחי, ו"כדבעי ליה למיעבד לא עבד".

כך גם בעניין התפילין, יכולים אנו לקיים את המצוה, כך שלא יוכלו להגיד בבית-דין של מעלה שלא קיימנו את המצוה, עובדה, הנחנו כל בוקר תפילין. אך בהחלט יהיה מקום לקטיגור לטעון ש"כדבעי ליה למיעבד לא עבד", וכיוון שהמצוה היא להניח תפילין כל היום, ויכולנו לקיימה ולא קיימנו, הרי שיתנו לנו שכרנו "כפי ההכרח".

 

המתבונן בדברי חז"ל בתלמוד יראה, שמצוות תפילין התקיימה אצלם ככתבה וכלשונה: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך".

להלן כמה מאמרים לפי סדר המסכתות בש"ס:

א. "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו" (ברכות י"ח ע"א). וכי מה לתפילין בבית הקברות, אם לא שאדם הולך בהם כדרכו כל היום. וראה רמב"ם הלכות תפילין (פרק ד', כ"ג): "ואפי' בתוך ארבע אמות של קבר צריך לחלוץ תפיליו".

ב. "הנכנס לבית הכסא, חולץ תפיליו בריחוק ארבע אמות ונכנס... מעשה בתלמיד אחד, שהניח תפיליו בחורין הסמוכין לרשות הרבים, באת זונה אחת ונטלתן, ובאת לבית המדרש ואמרה: 'ראו מה נתן לי פלוני בשכרי'", ולפיכך תיקנו תקנות שונות איך לנהוג בתפילין כשאדם בשדה (ראה ברכות כ"ג ע"א). וראה רמב"ם (הל' תפילין ד', י"ז): "היה לבוש תפילין... גוללן בבגדו מפני עוברי דרכים...".

ג. "הנכנס לסעודת קבע, חולץ תפיליו ואח"כ נכנס" (שם ע"ב).

ד. הסיפור המפורסם באלישע בעל כנפיים, ש"פעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד, רץ מפניו ורץ אחריו, וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו: 'מה זה בידך?', אמר לו: 'כנפי יונה', פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה" (שבת מ"ט ע"א). אם מצוות תפילין מתקיימת בהנחת תפילין בבית בלבד, לשם מה יצא אלישע עם תפילין לשוק, וכי מותר ליהרג על הידור מצוה ומידת חסידות? שמא נאמר, שאלישע הלך להפגין כנגד גזירת המלכות, למה אם כן ברח מפני הקסדור? ולמה חלץ את התפילין והחביאם בידו, ולא אמר לו: 'אני מניח תפילין כנגד גזירתכם!', אלא הסתיר את העובדה, ועטף אותה במשלים ובמליצות בצורת "כנפי יונה"? ולמה נעשה לאלישע בעל כנפיים נס על הידור מצוה? שמא נאמר, נעשה לו נס על מעשה של קידוש השם? הרי בסופו של דבר הסתיר והעלים את קיום המצוה מפני הקסדור והיכן קידוש השם שלו?

בהכרח עלינו לומר, שאלישע לא יצא להפגין ולשבור את גזירת המלכות מצד עצמה, אלא פשוט המשיך לנהוג כמנהגו לקיים מצוות תפילין בבית ובשוק, כמתחייב. במעשה זה גם רצה להראות לאחיו היהודים, שיש להמשיך בקיום המצוה כרגיל. אלישע האמין ובטח בה', שאם יעשה את המצוה כמאמרה לא יאונה לו כל רע, ו"שומר מצוה לא ידע דבר רע", אך ליהרג על כך, כנראה שאין מקום ואין חובה, שהרי כל עוד המצוה אינה מתבטלת מן העולם, וכל איש מניח בביתו המצווה מקויימת. לפיכך , לא רצה למסור את נפשו על שלמות המצוה. מאידך גיסא, לא רצה לוותר על קיום המצוה כמאמרה באופן אישי. ואכן משמים הוכיחו שנהג כהלכה, ועשו לו נס על שהוא אישית עשה מצוה כמאמרה. ולדבר של חינם אין עושים לאדם נס משמים, כמובא רבות בדברי חז"ל ש"אין סומכין על הנס" (פסחים פ"ד ע"ב), ו"לעולם אל יעמוד אדם במקום הסכנה ויאמר 'עושין לי נס', שמא אין עושין לו נס, ואם תאמר עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו" (תענית כ' ע"ב). בהכרח איפוא, שפעל כל זה מתוך שסבר שחובתו לקיים את המצוה כמתחייב, וכשאדם עושה את רצונו של מקום אין הקב"ה נוטש אותו, ובעזרת ה' יצא בשלום מקיום המצוה, וכך היה.

ה. הגמ' במסכת שבת (קכ"ז ע"ב) מספרת, ש"פעם אחת, הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת, שכל גדולי רומי מצויין אצלה... הלך ר' יהושע ותלמידיו. כיוון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפיליו בריחוק ארבע אמות ונכנס... אחר שיצא... אמר לתלמידיו: 'בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני?', אמרנו: 'כסבור רבי, שלא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה...'", הווה אומר שחלצו תפילין רק בשעת ההכרח, בכניסה לבית הכסא או למקום טומאה, אך בשאר כל היום הלכו עם תפילין.

ו. במסכת שבת (קנ"ג ע"א), דרשו חז"ל את הפס': "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" אלו ציצית, "ושמן על ראשך אל יחסר" אלו תפילין. עיין שם ברש"י.

ז. במסכת שקלים (ג', ב') אמרו, שמי שבא לתרום את הלשכה במקדש אינו נכנס לא בתפילין ולא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל וכדו', "שמא יעני ויאמרו 'מעוון הלשכה העני', או שמא יעשיר ויאמרו 'מתרומת הלשכה העשיר''. ברור מכאן, שמנהגם היה ללכת בתפילין כל היום, שאם לא כן, בודאי יש מקום לחשד, מדוע הופיע פתאום הגזבר בתפילין לתרום את הלשכה.

ח. הירושלמי במס' סוטה (פרק ג', הלכה ד') מביא מימרא: "איזהו חסיד שוטה? ראה תינוק מבעבע בנהר, אמר 'לכשאחלוץ תפילי אצילנו', עם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו". לו היה מדובר באדם המניח תפילין בבית הכנסת או כשהוא מתפלל בביתו, היה צריך לנסח את הדברים בצורה אחרת, כגון: "ראה תינוק שנפצע", "ראה תינוק טובע בגיגית" וכדו', מדובר במפורש באדם המהלך בדרך כשתפילין לראשו, וכשעבר ליד הנהר ראה תינוק מבעבע, ועל כך נאמר, שיקפוץ עם תפיליו לתוך המים.

ט. בגיטין (נ"ח ע"א) נאמר: "ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר". נראה בפשטות, שמדובר באנשי מלחמה שנהרגו כשתפילין לראשם.

י. במסכת בבא-מציעא (ק"ה ע"ב) נאמר: "המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו, הרי זה לא יסלקם לצדדים ולא יקשרם במותניו, אבל קושרם על זרועו במקום תפילין. אפילו מטפחת שלהם אסור להניח על הראש שיש בו תפילין". (וראה רמב"ם הל' תפילין פרק ד', כ"ג). הדוגמה נראית מוזרה במקצת: אדם שהולך עם סל זבל על ראשו מה יעשה עם התפילין? אך דווקא דוגמה זו ממחישה יותר מכל, עד כמה הנחת התפילין במשך היום, ובעבודה, ואפי' בעבודות בזויות הייתה דבר שכיח. יתירה מזו, מובא שם בגמרא: "היה נושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו, אם היו התפילין רוצצות אסור, ואם לאו מותר. באיזה משאוי אמרו? במשאוי של ארבע קבין", ומסביר שם

רש"י: "רוצצות מתמעכות תחת המשא". הווה אומר, התירו להשאיר משא קל על הראש, אם אין התפילין מתמעכות ו"רוצצות".

יא. בהקשר לכך יש להזכיר את הגמרא במגילה (כ"ד ע"ב): "העושה תפילתו עגולה סכנה ואין בה מצוה", ומפרש שם רש"י: "סכנה שלא תיכנס בראשו, ואין בה מצווה דמרובעות בעינן", ומפשטות העניין נראה, שהסכנה היא מנשיאת משאוי על ראשו, מתוך שכחה וכדו', שאז עשויים הם להיכנס בראשו.

יב. הגמרא בזבחים (י"ט, ע"א) אומרת: "כהנים בעבודתן ולוויים בדוכנן וישראל במעמדן פטורים מן התפילה ומן התפילין". עם זאת למסקנת הגמרא, למרות הפטור שהרי עוסקין במצוה הם ו"העוסק במצוה פטור מן המצוה" (ראה רש"י שם), עם זאת, מניחים הכהנים תפילין של ראש. (באשר לתפילה של יד, אסור להם להניח מפני חציצה, שלא יחצצו בין הבגד לבשר, אך תפילה של ראש אינה חוצצת, ולפיכך מניחים של ראש בלבד. כך מובא להלכה ברמב"ם (כלי מקדש י', ו'): "אין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד, שהרי חוצצת, ואם רצה להניחם בשעת העבודה מניח")

אף לגבי כה"ג, אשר יש לו ציץ בראשו, כותב הרמב"ם (שם הלכה ג') ע"פ הגמרא בזבחים לעיל: "וקושר הציץ למעלה מן המצנפת, ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ושם היה מניח תפילין בין ציץ למצנפת".

לכהנים העובדים במקדש, היו זמנים פנויים אחרים להניח תפילין במהלך היום, אם זה בשעת תפילה, שלמרות שהם פטורים ממנה היו מתפללים תפילה מקוצרת, ראה הלכות תמידין ומוספין (ו', ד'), שם מובא: "ואחר שמעלין האחרים לכבש, מתכנסין כולן ללשכת הגזית, והממונה אומר להם: 'ברכו ברכה אחת', והן פותחין וקורין: 'אהבת עולם', ועשרת הדברות, ו'שמע', ו'רצה', ו'שים שלום' וכו'", ואם כן, יכלו להניח תפילין בשעת התפילה, ואם תפילה התפללו למרות שהם פטורים, להניח תפילין בודאי שהניחו. כן יכלו להניח תפילין בין קרבן תמיד של שחר לבין קרבן תמיד של בין הערביים או לאחריהם. למרות זאת הניחו תפילין בשעת העבודה עצמה, ואם לא הותר להם להניח של יד הניחו של ראש.

וראה ב'ספר החינוך' (מצוה קנט), שבגדי הכהן בגדר תפילין הם, שכן "בגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם". זו לשונו: "השליח המכפר [הכהן] צריך להתפיס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אליה, כשיסתכל בכל מקום שבגופו, מיד יהיה נזכר ומתעורר בליבו, לפני מי הוא עובד. וזה כעין תפילין, שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף... ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגודל עניינו היה צריך גם זה". כלומר, לכהן היו שתי תזכורות להזכיר לו את מי ששוכן בבית הגדול והקדוש: בגדי כהונה ותפילין. והנה, למרות שהיה יכול לפטור עצמו מן התפילין מטעם "עוסק במצוה פטור מן המצוה", הקפידו, הכהן ההדיוט וכן הכה"ג, להניח תפילין בשעת העבודה. ללמדנו, כי מצוות תפילין שרירה וקיימת כל היום, ואין לדחותה אף לא מפני מצוה אחרת. על אחת כמה וכמה, שאין לבטלה בלא כל סיבה ולהיבטל ממצוות תפילין מסיבות שאין בהם ממש.

יג. במסכת מנחות (ל"ו ע"א) מובא הדיון בעניין זמן הנחת תפילין, ומשם למד הרמב"ם את ההלכה המובאת לעיל, שזמן הנחת תפילין ומשך המצוה הוא מן הזריחה עד השקיעה. לשון הגמרא בעניין זה פשוטה וברורה: "תנו רבנן: תפילין, מאימתי מברך עליהן? משעת הנחתן!... ועד מתי מניחן? עד שתשקע חמה". הגמרא שואלת תחילה "מאימתי מברך עליהן". לו הייתה שואלת הגמרא, עד איזה זמן ביום מותר לברך על התפילין במידה שלא היו בידו תפילין בבוקר או במשך היום, הייתה צריכה לומר: "ועד מתי מברך עליהן", אך שאלת הגמרא אינה על הזמן שאפשר לברך, כי זה פשוט, שאם לא מצא תפילין בבוקר יברך בכל שעה של היום כשיזדמנו לו תפילין. אלא שאלת הגמרא היא אחר שבירך עם שחר (ראה שם שהיה כתוב 'היה משכים לדרך...') עד מתי מניחן, ותשובת הגמרא: "עד שתשקע חמה".

כן ראה שם בהמשך: "ר' יעקב אומר: 'עד שתכלה רגל מן השוק', וחכמים אומרים: 'עד זמן שינה'", ברור, שאין מדובר על כך, שאפשר לברך עד זמן שינה, שהרי לילה אינו זמן תפילין לכל הדעות, אלא מדובר שזמן הנחתן ומצוות הנחתן מתמשכים עד זמן שינה.

עוד שם בהמשך: "ומודים חכמים לר' יעקב, שאם חלצן לצאת לבית הכסא, או להיכנס לבית המרחץ ושקעה חמה, שוב אינו מניחן". מדובר איפוא באדם שהתפילין היו מונחות עליו במשך היום, אלא שחלץ אותם לצורך כלשהוא, ושקעה החמה, כשהשאלה היא, אם עדיין מצוה לחזור ולהניח למרות שירד הלילה. ולכך הכל מסכימים, שלהניח תפילין לכתחילה בלילה, זאת כבר אין לעשות, שכן פקעה המצוה מרגע שחלץ אותם. על כל פנים ברור, שמדובר באדם שהניח תפילין כל היום, והדיון הוא כיצד לנהוג במקרה שחלץ אותן ועבר זמן הנחתן.

יד. במסכת ביצה (ט"ו ע"א) דנה הגמרא בעניינו של אדם המהלך בדרך והגיע לעיר עם כניסת השבת, כיצד ינהג עם התפילין שבראשו? הדיון כולו בנוי על כך, שכך היה הרגלם של האנשים: בשבתם בביתם, בישיבתם בבית המדרש, "ובלכתך בדרך" ואף "בשכבך". כיצד יעשה אדם החפץ להתנמנם כשתפילין לראשו? אף בעניין זה קיימים דיונים במקומות שונים בש"ס. לענייננו אביא כאן את דברי הגמ' הנ"ל, אך כל מי שיעיין בדברי הרמב"ם בהלכות תפילין פרק ד', יראה כי זאת המציאות שידעו חז"ל, ולא הכירו מציאות של אדם שאינו מניח תפילין כל היום.

אלו דברי הגמרא בביצה: "היה בא בדרך ותפילין בראשו, ושקעה עליו חמה (בערב שבת רש"י), מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום (ובית המדרש היה בשדה מחוץ לעיר) מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו". ראה שם את הדיון בגמרא ובפירוש רש"י. ומדובר במצב, שלולא היה מניח את התפילין במקום שבו שקעה עליו החמה וקדש היום והיה חולצן שם לא היו נשמרות, ולכן התירו לו להכניסם בשבת העירה עד ביתו או מקום אחר המשתמר. שואלת על כך הגמרא: "אי דלא מינטרא, מאי איריא בראשו, אפילו מחתן בארעא נמי, דהא תנן: 'המוצא תפילין מכניסן זוג זוג'?", ומפרש רש"י: "מאי איריא בראשו שכבר היה מולבש בהן מבעוד יום... אפילו לאחר שקדש היום, [אם] מצאן בקרקע התירו לו חכמים להניחן בראשו ולהצניען".

התיאורים העולים מתוך הדיון פשוטים הם: אדם עושה את דרכו הארוכה אל ביתו, כדי להגיע לשם לשבת, והנה שקעה עליו חמה. ודאגתו אינה איך יבוא אל ביתו והמשפחה המודאגת בעצם יום השבת, אלא כיצד ינהג עם התפילין שבראשו. כשחז"ל תיקנו לעניין תקנות מיוחדות להולכי דרכים, כיצד ינהגו אם אירעה להם תקלה ואיחרו להגיע אל ביתם בעצם יום השבת, כך גם לגבי אדם היושב בבית המדרש, ושוקד על תלמודו עד כניסת השבת, ובית המדרש בשדה, כיצד ינהג, שכן קדש עליו היום כשהוא מעוטר בתפילין באמצע תלמודו. מדובר איפוא, במציאות חיים של אנשי עבודה בעיסוקיהם היום-יומיים ושל יושבי בית המדרש, כשהבעיה העומדת בפניהם בכניסת השבת היא: התפילין! מה יהא עליהם? יתירה מזו, עיקר הדיון הוא במציאות הנ"ל, של אנשים המהלכים כשתפילין לראשם, ורק דרך אגב עולה השאלה, מה דין תפילין "דמחתן בארעא", שכן יותר שכיח היה לראות אנשים המהלכים כשתפילין לראשם, מאשר למצוא תפילין שאבדו והם על הקרקע, וצריכים לשומרם.

ברוח זאת מובאים גם הדברים ברמב"ם בהלכות תפילין, ופשוט הדבר, שבעבר הקדום, בימי בית ראשון ושני ובימי התנאים והאמוראים ואף בתקופת הגאונים, היה אדם מניח תפילין עם בוקר "משיכיר את חבירו" וחולצם בעת שקיעת החמה, או בעת קריאת שמע של ערבית, כמנהגם של "הגאונים... וכל חכמי הישיבה", כמובא לעיל, מדברי ההגהות מיימוניות, ואף מאוחר יותר בלילה, כפי שנראה מכמה מן המקורות שהובאו לעיל.

אגב, נראה לי, שמה שנהגו לחלוץ תפילין בקריאת שמע של ערבית, כשהגיעו ל"כימי השמים על הארץ", הרי זה משום, שאומרים בקריאת שמע: "וקשרתם אותם לאות על ידכם, ולטוטפות בין עיניכם, ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וגו'", ומפשט הכתובים נראה, שקשירת תפילין צריכה להיות עד שעת שכיבה, לפיכך, משאמרו פסוק זה, עמדו וחלצו תפילין, והמשיכו בתפילת ערבית.

טו. הזכרנו לעיל את עניין השינה בתפילין, נושא, שחז"ל דנים בו, למי הותרה השינה, ועל איזו שינה מדובר, וכן צורת השינה המותרת לאדם המניח תפילין. דברים המורים, כי היו אלה שאלות אקטואליות ומעשיות הנוגעות לכל האנשים ולכל הגילים, וחז"ל קבעו הלכות והנחיות כיצד יש לנהוג.

להלן כמה מימרות מדברי חז"ל, בעניין הנהגות בשעת שינה בתפילין (סוכה כ"ו ע"א): "ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע", וממשיכה: "במניח ראשו בין ברכיו עסקינן". עוד שם: "הישן בתפילין ורואה קרי אוחז ברצועה ואינו אוחז בקציצה", ומסביר רש"י: "וראה קרי צריך לסלקן מראשו בעוד הקרי עליו, קציצה הן התפילין עצמן (שבהם אסור להחזיק). עוד שם: "תנו רבנן: הנכנס לישן ביום, רצה חולץ, רצה מניח. בלילה חולץ ואינו מניח", ומפרש רש"י: "רצה חולץ תפילין, רצה מניח לפי שביום אין דרכו לשמש את אשתו ולא לישון קבע".

ובהמשך: "ר' יוסי אומר: הילדים לעולם חולצין ואינן מניחין, מפני שרגילין בטומאה", ומפרש רש"י: "הילדים בחורים, לעולם חולצין ואפילו ביום, שרגילין בטומאה קא סלקא דעתך שמא יראו קרי, שהרהור מצוי בהן". וממשיכה הגמ': "בילדים ונשותיהן עמהן עסקינן, שמא יבואו לידי הרגל דבר", ומפרש רש"י: "שמא יבואו והא ודאי אסור לבזותן, לנהוג בהו קלות ראש". עוד שם בגמרא: "שכח, ושימש מיטתו בתפילין אינו אוחז לא ברצועה ולא בקציצה, עד שיטול ידיו ויטלם, מפני שידיים עסקניות הן", רש"י: "ושמא נגעו במקום הטינופת".

המעיין בסוגיא מתרשם באופן ברור, שאין מדובר באיזו אפשרות רחוקה, שהדיון הוא בבחינת "לא היה ולא נברא", אלא בבחינת "דרוש וקבל שכר". מדובר בסוגיא במציאות ממשית ויום-יומית, איך ישנים שינת קבע ואיך ישנים שינת עראי, ואפילו הצעה להניח את הראש בין הברכיים לשמור על קדושת התפילין, ואם אירע קרי איך נוטלים את התפילין. וכן כיצד יש לנהוג בשינה ביום, וכיצד יש לנהוג בשינה בלילה, וזאת משום שמא יבוא אדם לשמש מיטתיו. וכך גם ההבחנה בין "ילדים" ובחורים צעירים, כשנשותיהן עמהן, ועשויים להימשך ולבוא לכלל תשמיש. ואולי יותר מכל, מלמד הביטוי "שכח". דומה, שאיננו יכולים להעלות על דעתנו כיום, מציאות של אדם, המניח תפילין, ופתאום "שוכח", ואינו שם לב לתפילין המונחות בראשו ובזרועו, וברצועות הקשורות עליו, ומוצא את עצמו משמש את מיטתו.

הדברים בודאי דמיוניים לאנשים בדורנו, שעניין התפילין מצטמצם אצלם לזמן תפילת שחרית, וכל ההתנהגות בעת התפילה והנחת התפילין, היא מעין טכס דתי, שנמשך במשך זמן התפילה, ואחרי כשלושת רבעי שעה "תם הטכס", והתפילין מקופלות בתוך התיק. אולם לאנשים שהתפילין הם חלק מהלבוש שלהם, וכמו שהם לובשים כתונת ומכנסיים ונעליים, כך הם "לובשים" תפילין שאני. ממש כמו שאנו מתרגלים לציצית שהיא חלק מן הבגדים, וכן גם הכובע, או הכיפה, שהם חלק מאיתנו, כך גם התפילין הופכים לחלק מן האדם. הם מלווים אותו כשהוא הולך בדרך, וכשהוא בבית המדרש, או כשהוא עושה את מלאכתו, ואף נושא משא על ראשו, כמו כן כשהוא אוכל (אכילת עראי) וישן שינת עראי. לאדם כזה, התפילין הם "חלק מן החיים", ומה הפלא אם הוא "שוכח" מן התפילין גם כשהוא מצוי עם אשתו.

ראוי להוסיף בהקשר לכך, שהתפילין שעשו בימי קדם, היו תפילין קטנות מאוד. כשנתגלו התפילין במערות מדבר יהודה ובקומראן ע"י יגאל ידין, הופתעו כולם מן העובדה שהיו אלה תפילין זעירות. גודל התפילין היה פחות משני ס"מ. ולפי מיטב זכרוני, גודל האותיות היה כמ"מ. בהכרח עלינו לומר, שהתפילין נעשו במכוון בגודל כזה כדי שתהיינה נוחות ללבישה, שלא תכבדנה במשקלן על הראש ועל היד, ולא תהיינה מסורבלות מדי, כדי שלא תכבדנה על האדם בחיי היום-יום: בהליכה, במלאכה ובכל מעשיו. עם תפילין מן הסוג המקובל כיום, קשה לתאר שאדם ישכח מהן גם כשהוא עם אשתו. אך עם תפילין שגודלן כמעט בלתי מורגש, ואדם התרגל אליהן כחלק מלבושו, דומה שהדבר מובן ואפשרי, ואפילו טבעי.

מכל הנ"ל נראה, שהנחת תפילין כל היום הייתה הלכה פשוטה והקיפה צעירים ומבוגרים, בעלי מלאכה ותלמידי חכמים. אמנם נכון, שפעמים נראה שהדבר היה מקובל יותר בין תלמידי חכמים, וכגון מה ש"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הלך ארבע אמות בלא תפילין" (סוכה כ"ח ע"א), וכן מה ש"שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה: 'במה הארכת ימים?', אמר להם: 'לא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין'" (תענית כ' ע"ב) וכיוצא בכך, אך ברור, שההדגשה היא על כך, שלא הלכו ארבע אמות בלא תפילין, כששאר האנשים לא היו זהירים בכך, או לא יכלו להקפיד עד כדי כך.אך דווקא מימרות אלו מלמדות על הכלל, שהשאר הניחו תפילין במשך היום, אך לא הגיעו למדרגה, שלא הלכו אפילו ארבע אמות בלא תפילין.

כן גם נזכרים בדברי חז"ל, כאלה שלא הניחו תפילין כלל, והיו מוגדרים אצלם כ"עמי ארצות", או כ"פושעי ישראל בגופן" (ראש השנה י"ז ע"א). באותה מידה ידעו חז"ל לציין מקרים, שאף נשים הניחו תפילין, וכגון: "מיכל בת כושי הייתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים" (עירובין צ"א ע"א).

אין בכל המאמרים האלה, כדי לטשטש את המציאות המשתקפת מן המאמרים דלעיל, שהנחת תפילין הייתה מצווה שליוותה את האדם כל היום, בין אם היה זה תלמיד חכם או יהודי פשוט.

הבאנו עד כה מאמרים שונים בדברי חז"ל, מהם מוכח, כי כך התקיימה המצוה בעבר כדבר פשוט, שמצוות תפילין, מהותה היא הנחת תפילין על גופו של אדם במשך כל היום. חז"ל מנו שמונה מצוות עשה בתפילין, כמובא במנחות (מ"ד, ע"א): "אמר רב ששת: כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה". רש"י שם, מביא את הלימוד של חז"ל מן הפסוקים, שכן שמונה פעמים נאמר "לאות" או "לטוטפות". לימוד נוסף מביא רש"י: "שנאמר 'ושמרת את החוקה', וכן 'והיה לאות', 'וקשרתם לאות', 'והיו לטוטפות', 'ושמתם את דברי' וכו'". הרמב"ם בהלכות תפילין (ד', כ"ו) אומר, שלמדים מן העובדה, "שבארבע פרשיות ציוה על תפילין של ראש ושל יד", הרי לנו שמונה עשין. נמצא, שכל רגע שאדם מניח תפילין מקיים כל רגע שמונה מצוות עשה. אמנם נראה, שאין מדובר כאן בשמונה מצוות עשה ממש, שהן חלק מתרי"ג מצוות, אך כיוון שלשון התורה במצוות תפילין היא כנ"ל, 'וקשרתם, 'והיו', 'ושמרתם' וכו', וחזרה על כך התורה פעמים רבות בהדגשה יתירה, לימדה אותנו את החומרה שיש לייחס למצוות התפילין. וכשם שמצוות ציצית, טעמה מפורש בתורה: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם", כן גם מצוות תפילין טעמה מפורש: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך", וכן "ושמרתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם". ברור, שאין מדובר בפסוקים כגון אלה במצוה כדוגמת שעטנז, או פרה אדומה, שהתורה לא גילתה לנו את טעמן, אלא מדובר במצוה המחייבת מחשבה: לשים את הדברים על הלב ועל הנפש, כשעניינה של המצוה "למען תהיה תורת ה' בפינו". הטעם הנגלה בתורה הוא, שהתפילין באות לעזור לנו ולהזכירנו את מצוות ה'. כל העניין של הסחת הדעת מן התפילין, איננו כמובן, שלא יסיח דעתו מן העור והרצועות, אלא מן התוכן הכתוב בהן, והאזכרות הכתובות בהן, וכפי שלמדו חז"ל, שיש איסור בהסחת הדעת מן התפילין יותר מאשר דין הסחת הדעת מן הציץ, שהרי שם כתובה אזכרה אחת, ואילו בתפילין כתובות ארבעים ושתיים אזכרות. וזה מה שאנו אומרים ב"לשם ייחוד" שלפני הנחת תפילין: "וציוונו להניח על היד... ושהיא נגד הלב, לשעבד בזה תאוות ומחשבות ליבנו לעבודתו יתברך שמו, ועל הראש כנגד המוח, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו". כל אלו מורים, שמצוות תפילין נאמרה דווקא לשעות בהן אדם עסוק בענייני חולין, ועשוי להיכשל בעבירות שונות, ויתן דרור לתאוות ליבו, ל"מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש". כרסן לתאוותיו הבלתי מבוקרות של האדם, נתנה התורה את התפילין, שישמרו עליו מפני כישלון אפשרי. האם יש ספק מתי אדם צריך את התפילין לעזרה מפני כישלון? הרי דווקא בהיותו בשוק, ודווקא בשעה שהוא עוסק במשא ומתן, והוא בא במגע עם הבריות, והוא עשוי להיכשל בגזל ובאונאה, ובלה"ר, או בענייני עריות וכדו', דווקא אז הוא זקוק לתפילין, שישמרו אותו וינצרו את מחשבותיו.

זה איפוא טעמה הפשוט של המצוה, כעין מה שנאמר: "למען תהיה יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו", ומובן מאליו, ש"היסח הדעת" הנזכר בעניין תפילין, אין עניינו הסחת הדעת מן הבתים והרצועות, אלא הסחת הדעת מה"שמע ישראל" שבהן וממצוות "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ואת הזכירה הזאת צריך יותר במהלך שעות היום, שם מועד אדם להיכשל, מאשר בשעת התפילה. אמנם ברור, שמי שעומד בתפילה ואומר: "וקשרתם..." ואינו מעוטר בתפילין, הרי הוא מעיד עדות שקר בעצמו, כי אין לך חוצפה גדולה מזו, לומר את פסוקי 'שמע' לפני ה' אך לבטל באותה שעה את מצוותיו, ולא לקיים את רצונו ומצוותו להניח תפילין. אין לך עזות גדולה מזו. אך אין בכך כדי לשנות את טעמה הגלוי של המצוה, שיהיו לנו התפילין לשומר, וכהתרעה מתמדת מפני עבירה במהלך סדר יומו של האדם. על הפסוק "ואת מקדשי תיראו" (ויקרא י"ט) אומרים חז"ל: "לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי ששיכן שמו במקדש". אף בתפילין כך, לא מן התפילין כשלעצמן אתה ירא, אלא מן הכתוב בהן, ולפיכך נצטווינו שלא להסיח את הדעת מן התפילין.

זה מה שאמרו חז"ל במנחות (מ"ג ע"ב): "כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', ואומר: 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם'. ומפרש רש"י שם, ששלושת המצוות הן בבחינת 'חזקה' וחוט משולש, וכמין מלאך השומר את הצדיקים מחטא. הווה אומר, מצוות תפילין ניתנה לנו כסיוע וכעזרה, אם ברצוננו להישמר מן החטא, הרי תפילין הם כמלאך ושליח מאת הקב"ה, לעזור לנו להינצל מן החטא. במה דברים אמורים? כשאדם באמת מקיף את עצמו במצוות אלה במשך היום, ויש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו, ואינו מסיח את הדעת מן הכתוב בתפילין, אז יכולים התפילין להיות לו למלאך ולשמירה. אך אם יניח את התפילין מקופלות בנרתיקן, וכן יפטור עצמו מן הציצית מאחר שאין לו בגד של ארבע כנפות, וכן יצא מפתח ביתו לשוק ויחזור הביתה כשבפתחו אין מזוזה היכן הוא השומר והיכן הוא המלאך שישמור עליו מחטא?

ראה מה שמובא ב'תנא דבי אליהו' (פרק כ"ו), מה שאמרו חז"ל על הסיבות שהביאו את המקושש עצים לחטוא: "אמר הקב"ה למשה: 'מפני מה חילל זה את השבת?', אמר משה לפניו: 'איני יודע'. אמר לו הקב"ה למשה: 'אני אומר לך: כי בכל ששת ימי החול יש לו לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל עכשיו ביום השבת, שאין לו תפילין בראשו ובזרועו, לכן חילל זה את השבת'. באותה שעה אמר לו הקב"ה למשה: 'משה! צא וברור להם מצוה אחת, שיהיו נוהגים בה בשבתות וימים טובים, זה מצוות ציצית'".

חז"ל רואים במצוות ציצית, כעין "תחליף" למצוות תפילין שאינה מתקיימת בשבת, ושניהם, לדעתם, נועדו לכך שאדם "רואה אותם וחוזר ממעשיו", וכשם שהתכלת מזכירה את כסא הכבוד, כן התפילין יזכירו בפני האדם את אביו שבשמיים. מובן ממילא, שזאת בתנאי שהתפילין יהיו על גופו של האדם כל היום כציצית, כדי שיוכל לראותם ולזכור את מצוות ה', שכן חז"ל תולים את חטא המקושש בכך שלא היו עליו התפילין ביום השבת, ולא הזכירו לו את האיסור לעבור עבירה. מעשה המקושש ומצוות ציצית סמוכים בפסוקים זה לזה, ומכאן למדו חז"ל שהציצית באה כתזכורת חליפית לאדם בשבת במקום מצוות תפילין. מאמר חז"ל זה מורה אף הוא, על החובה להניח תפילין כל היום, כציצית, כדי להישמר מהחטא.

עד כמה היו התפילין שמירה מפני חטא וערובה לישרותו של אדם, למדים אנו מדברי הירושלמי בברכות (פרק ב', הלכה ג'), שם מובא, שאנשים שהניחו תפילין כל היום היו מוחזקים ככשרים ואמינים, ומשום כך הפקידו אצלם חפצים, מתוך ביטחון שישמרו עליהם כהלכה, ויחזירו אותם בשלמותם למפקיד. יתירה מזו, נראה מדברי הגמרא שם, שאדם שהניח תפילין כל היום, היה נחשב לנאמן על המעשרות, ועל הקפדתו במצוות באופן כללי. מסתבר, שרמאים שונים ניצלו את העובדה, שמניח תפילין נחשב כנאמן, והניחו אף הם תפילין, כדי להונות את הציבור. משום כך קבעו חז"ל, שאין די בתפילין כדי להיקרא "נאמן". אלו דברי הגמרא: "מפני מה לא החזיקו בהן? (לאדם המניח תפילין, מפני מה לא החזיקו בו בנאמנות שיהיה נאמן למעשרות וכיוצא בהן? 'פני משה' שם)", ומשיבה הגמרא: "מפני הרמאים! עובדא הוה בחד ברנש, דאפקיד גבי חבריה וכפר ביה. אמר ליה: לא לך הימנית אלא לאילין דברישך הימנית", ומפרש ה'פני משה': "מפני הרמאים שהיו מניחין תפילין כדי להחזיק עצמן ככשרים, ולרמות בני אדם, וכהאי עובדא דלקמיה, לאילין דברישך הימנית לתפילין אלו שבראשך האמנתי, שחשבתי: אדם כשר הוא זה, שתפילין עליו כל היום". הווה אומר, התופעה של בני אדם שמניחים תפילין כל היום הייתה מצוייה, אלא שהרמאים ניצלו אותה לצרכיהם (וראה בבבלי מס' שבת מ"ט, בתוס' ד"ה 'כאלישע'. שם מובא הסבר זה בשם ר"י. כן ראה בב"י על הטור, אורח חיים סי' ל"ז בשם הרא"ש וכן בשם 'ספר התרומה' ועוד). לדאבוני ראיתי במו עיני יהודי, שהיה מגיע לכותל המערבי לצורך "עבודתו", לנצל יהודים תמימים, ותורמים הבאים מחו"ל. מיד עם בואו לכותל היה מניח תפילין, ויוצא ל"עבודה", לדרוש מאנשים כספים למטרות שונות. עם גמר "עבודתו", היה חולץ תפילין, עולה על מכוניתו ונוסע כנראה ל"עבודות" נוספות. מעשה זה מלמד את הנקודה העיקרית, שמניח התפילין כמצוותן משך יום שלם, היה אדם אמין, ש"מלאך" שומר עליו מפני חטא, ולכן היו מפקידים אצלו וסומכים על מהימנותו. זאת, עד שבאו הרמאים ונטלו עטרה זו לפרנסתם ול"ישרותם".

התפילין הם עצמם היו כשומר לאדם מפני קלות ראש והיסח הדעת, כמובא בברכות (ל' ע"ב): "אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא (יותר מדי ונראה כפורק עול רש"י), אמר: ''וגילו ברעדה' כתיב?!', אמר ליה: 'אנא תפילין קא מנחנא' (והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי רש"י)", כלומר, מה שנראה היה כמתבדח יותר מדי, הייתה זו שמחה מאופקת, בתחושה ש"ממשלת קונו עליו". ללמדנו, שהתפילין יוצרים את כובד הראש ואת האיפוק הנכון, ואם האדם נותן את דעתו עליהן ועל הכתוב בהן התפילין מגינות עליו, שמעשיו יהיו מבוקרים ואף שמחתו תהיה בגבולות הנכונים.

נמצא, שהתפילין לאדם אינן רק שמירה מפני החטא, אלא אף באשר להיסח הדעת, התפילין הם גופן מהווים שומר לאדם מפני היסח הדעת, והן הנותנות לו רצינות וכובד ראש.

לאור כל האמור, מדוע זה בימינו מצוות הנחת התפילין מתקיימת בעת התפילה בלבד, ומעטים הם אלו המניחים תפילין כל היום, והמניחן כמצוותן יום שלם אינו אלא מן המתמיהין?

אכן, במהלך הדורות, כתוצאה מרדיפות ומישיבה בין הגויים והצורך ללכת ביניהם ולנהל איתם משא ומתן, נמנעו יהודים מלהניח תפילין כל היום, כדי שלא ילעיגו הנכרים על קיום המצוות, או אפילו יבואו להתנכל למניח התפילין ולבזותם, שכן ככל המצוות, הייתה מצוה זו לצנינים בעיניהם. מה עוד, שהיא מצוה שבאה להבדיל את העם היהודי על פני הנכרים, כעמו של הקב"ה, דבר שהגויים לא יכלו לשאתו. מכורח הגלות וצרותיה, הפכו התפילין למצוה המתקיימת בשעת קריאת שמע ותפילה בבית הכנסת, במקום מצוה המתקיימת בפרהסיא במשך כל היום. אם כי, כפי שראינו, העוסקים בתורה בבית המדרש, שהיו נמצאים כל היום בארבע אמות של הלכה, הניחו תפילין מבוקר עד ערב, עד זמן קריאת שמע של ערבית, והדבר נהג עד תקופת הגאונים ואף לאחריה.

ואכן, משהלכה המצוה ונתרופפה, ונעשתה לנחלת מעטים, כשהרוב הגדול מניח בעת התפילה בלבד, והיו אף כאלה, שנמנעו מלהניח תפילין אפילו בשעת התפילה, מתוך חרדה יתירה, ש"תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים" כדברי הגמרא במס' שבת (מ"ט ע"א), יצאו גדולי הדור בקריאה לציבור להחזיר עטרה ליושנה ולהניח תפילין כל היום.

אלו דברי ר' משה מקוצי בעל 'ספר מצוות גדול' (הסמ"ג) בתחילת ספרו (מצוות עשה ד'): "ואם תאמר: מאחר שתפילין אות ועדות... מדוע הייתה רפויה ביד ישראל? כבר פירשו רבותינו דבר זה: 'כל דבר מצוה שלא מסרו נפשם עליה בשעת השמד עדיין היא רפויה בידם, כגון תפילין'... עוד זאת דרשתי להם: כי מה שאמרו רבותינו 'תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים, שלא יישן בהם ולא יפיח בהם', פן ישכחם עליו ויעשה בהם דבר שאינו הגון, אבל בשעת התפילה, אין לך רשע שלא יהא ראוי לתפילין". בדבריו אלה עמד על כמה נקודות שהבאנו לעיל, כגון, שחשש שינה אפשרי אצל אדם המניח תפילין "כל היום כולו כמצוותן" כלשונו. במקרה זה, שייך גם לשון 'שכחה', שכן התפילין הם חלק מלבושו, והוא מורגל בהן, ומחמת שכחה "יעשה בהן דבר שאינו הגון", כמובא לעיל, באשר ל"ילדים" ובחורים שנשותיהן עמהן.

כנגד אלו, אשר מתוך צדקות יתירה, מנעו מן העם מלהניח תפילין כהלכתן, יצא ר' משה מקוצי בתוכחה לציבור, וסבב בערי ישראל, להחזיר שלוש מצוות שנתרופפו בהם: תפילין, ציצית ומזוזה. אלו דבריו: "עוד זאת דרשתי להם: יותר חפץ הקב"ה באדם רשע שיניח תפילין, מאשר צדיק. ועיקר תפילין נצטוו להיות זיכרון לרשעים, ולישרם לדרך טובה, ויותר הם צריכים זכר וחיזוק, מאותם שגדלו ביראת שמיים כל ימיהם...", והביא את דברי חז"ל במנחות, שהתפילין, הציצית והמזוזה, הם "מלאך" השומר על האדם. וכתב: "פירוש 'מלאך' הם מצוות ה' החונים סביבותיו ומזכירים אותו עבודת הבורא, וכן מצינו שם (מנחות) באדם אחד שנמנע מעבירה גדולה על ידי ציציותיו שראה ונזכר". בעל הסמ"ג מתאר כיצד הלך בערי ישראל: "ויהי אחר ארבעה אלפים ותשע מאות ותשעים וחמש שנים לבריאת העולם, הייתה סיבה מן השמיים להוכיח (כנראה פרעות או מחלות) ובשנת תתקצ"ו הייתי בספרד להוכיחם, ואימץ הקב"ה זרועותי בחלומות היהודים ובחלומות הגויים... ויט אלי חסדו, 'ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלקים' (אולי רעידת אדמה) ועשו תשובות גדולות, וקיבלו אלפים ורבבות מצוות תפילין, ציצית ומזוזות. וכן בשאר ארצות הייתי אח"כ ונתקבלו דברי בכל המקומות".

הקו הבולט בדבריו הוא, שככל שאדם יותר עובר עבירה ויותר עשוי להיכשל, כך גם הוא זקוק יותר למצוה. למעשה זהו יעדה של המצוה, לשמור אותנו מחטא כציצית, ואלו המלאכים והשומרים והמזהירים את האדם מחטא. זאת בניגוד לתפיסה הפשטנית, כאילו מי שזכה כבר לתקן את עצמו, ולטהר את מחשבותיו, ולהיות מזוכך, ונשמתו צחה כשלג, הוא הוא ה"ראוי" לקיים מצוה כ"כ נעלה ונשגבה. לכאורה יש בתפיסה זו מידת ענווה כביכול: מי אני ומה אני שאזכה לקיים מצוות ה' שהיא מעבר לכל השגה ורעיון, וככל שאדם מקטין את עצמו בענוותו ומגדיל את המצוה כדבר נעלה ונשגב מאיתנו, כך הופכת המצוה לדבר שאינו שייך לאדם. למעשה, אין זו אלא דרך מתוחכמת להיפטר מן המצוה (התייחסות כזאת מוצאים אצל יהודים בחו"ל, ההופכים את ארץ ישראל ל"ארץ הקודש", שהיא מעין עולם הבא, וכולה קודש קדשים, ומחוייבת במצוות נעלות שהן למעלה מכוחנו לבצען, ונשגבות מבינתנו, ומתוך הקטנת עצמם והגדלת המצוה למשהו בלתי נתפס, פוטרים את עצמם מלעלות לארץ. דבר דומה הננו מוצאים אף ביחס למקדש. היתכן שאנשים פשוטים כמונו, ומלאי חטא כמונו, ועוד בדור יתום מלא חטא ועבירה, יקימו מקדש ויעשו את עבודת הקודש בהיכל וכיוצא בכך). בעל הסמ"ג בא איפוא ליישר את מחשבות בני דורו, ואת מחשבות בני הדורות כולם להבין, כי להיפך! לאנשים הקטנים והחוטאים, דווקא להם ניתנה המצוה, להרים אותם ולתקנם ו"המאור שבה מחזירם למוטב".

בדומה לדברי ר' משה מקוצי, מצאנו גם ב'ספר החינוך' במצוה תכא 'מצוות תפילין של יד'. זו לשונו: "לפי שהאדם בהיותו בעל חומר, ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הַנֵּאוֹת אליו וְהֶעָרֵב, 'כסוס כפרד אין הבין'... לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשומרה... ורצה הקב"ה לזכותינו אנחנו עם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גיבורים סביב לה והם: א. שנצטווינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ב. שניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו, ג. ומזוזה בפתחנו, ד. והתפילין בידינו ובראשנו. והכל להזכירנו למען נחדל מעושק ידינו, ולא נתור אחרי לבבנו ואחרי יצר מחשבות ליבנו... ובהיות מיסוד התפילין מה שזכרנו, נצטווינו עליהן לבל נסיח מהן דעתנו".

ברור מדבריו עד כה, כי תפילין מצוותן כל היום, שכן אם מטרתן שמירה מ"עושק ידינו" וכו', ולפיכך אסור להסיח את הדעת מהן, בהכרח שמצוותן כל היום, שכן רק כך יהיו לנו לשומרים גיבורים, כלשונו. שהרי אם יניח אדם תפילין בשעת הבוקר ויתן דעתו אליהן רק באותה שעה, איך יעזרו לו התפילין באמצע עיסוקי החולין שלו, להימנע מעושק וכדו', כשכבר יסיח דעתו מהן מזה שעות רבות? כמובא כבר לעיל, אומר זאת בעל 'ספר החינוך' מפורשות במצוה תכא, כשהוא דן על תוכן פרשיות התפילין, ויסודות האמונה הנזכרים בהן, וזו לשונו: "...ולכן נצטווינו להניח יסודות [אמונה] אלו כל היום בין עינינו ועל לוח ליבנו... ובהניח עליהם דברים אלו לזיכרון, נתחזק בהם ונוסיף זכר בדרכי השם". כך רואה איפוא בעל 'ספר החינוך' את קיום המצוה כפשוטה. כן כתב שם שזמן מצוות תפילין "ביום, משעה שיראה חבירו עד שתשקע חמה". אף הוא נתקל בזמנו באנשים, אשר מתוך חרדה יתירה לקדושת המצוה, הניאו את לב העם מלהניח תפילין כל היום. המעיין בדבריו יראה, כי המאבק על הנחת תפילין כל היום או שעה אחת בלבד ביום בשעת התפילה, התחולל בימיו ובימי ר' משה מקוצי. כנראה שבימיהם צמחה ה"שיטה", ש"אסור" להניח תפילין כל היום מפני קדושת המצוה, ואילו שני חכמים אלה, יחד עם ראשונים אחרים, כמו הרמב"ם וכן ר' מאיר הכהן בעל ה'הגהות מיימוניות', שהבאנו את דבריו לעיל, הם המשיכו את מה שהיה מקובל בזמן עם ישראל מאז, לקיים את מצוות תפילין כהלכתה כל היום כמבואר בספריהם שהובאו לעיל, ואף יצאו כנגד אלה המרפים את ידי עושי המצוה לבל יניחו תפילין כל היום. התוכחה לא עלתה בידם, שכן משנתרופפו הדברים ואף נכנסו לגדר של "איסור", נמנע הציבור מלקיים את מצוה מעבר להכרח.

להלן משפטים אחדים של בעל 'ספר החינוך' בדבר הצורך לקיים את מצוות תפילין כשיטתו כל היום: "ומה שאמרו, שתפילין צריכים גוף נקי, ואמרו בגמרא: 'מאי גוף נקי, מעבירות או מטומאה?', כי כל אדם ואפילו טמא ובעל עבירות מחוייב במצוות תפילין, ובלבד שידע להיזהר שלא יפיח בהן. ואולי מתוך התמדתו במצוות תפילין, שהן הזיכרון הגדול לאדם במלאכת שמיים, ישוב מדרכו הרעה, ויטהר מכל גילוליו... ומזה יש להבין שדעת רבותינו זכרונם לברכה, להיות כל אדם מחזיק במצוה זו ורגיל בה, כי היא ערך גדול ושמירה רבה מן העבירות, וסולם חזק לעלות עמה להיכנס בעבודת הבורא ברוך הוא. והמחמירים בקדושת המצוה ומניאים לב ההמון, כדבריהם, מלהתעסק בה - אולי כוונתם טובה, אבל באמת יש בזה מניעה לבני אדם בכמה מצוות, והיא רעה רבה. ואם ידעתי, כי יסמכו הדורשים דרשות אלו, על מעשה שנזכר בירושלמי, ב'חד ברנש דאפקיד גבי חבריה כסא דכספא... וכפר ביה... ואמר ליה... 'לא לך הימנית אלא לאילין דבראשך', וכוונתם לומר, שיש חילול השם להתחסד בקצת מצוות ולהרשיע בקצתן, 'לא כן ביתי אני עם אל', כי ידעתי, ש'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', ועם כל זה לא נמנעהו מלהתעסק במצוה בעת רוח אלקים טובה ילבשהו לעשות טוב, כי מי יודע אם אולי ימשיך בדרכו הטובה עד עת מותו... וכבר למדונו חז"ל ש'מצוה גוררת מצוה', וש'שכר מצוה מצוה'... והמתחכמים להוסיף על דבריהם או לגרוע אינה חכמה".

ניכר מדבריו, עד כמה עמד חסר אונים מול "המתחכמים" כפי שהוא קורא להם, או "המחמירים", "דורשים דרשות", על פי הבנה מוטעית של דברי חז"ל, והרגיש את עצמו חסר ישע לעומת חומרה מתוחכמת זו. עם כל מה שנקט כנגדם בדברים רכים, לא היה יכול להסתיר את דעתו ש"אולי כוונתם לטובה". ברור מדבריו, שהמלחמה הייתה לא על ביטול מצוות תפילין בכלל, שכן אנשים המשיכו להניח תפילין בתפילה, למרות אלו שהניאו אותם מלהניח תפילין, אלא על כך, שבדברים אלה מבטלים את ההתמדה במצוות תפילין משך כל היום, וכלשונו: "מתוך התמדתו במצוות תפילין שהן הזיכרון הגדול לאדם במלאכת שמיים, ישוב מדרכו הרעה ויטהר מכל גילוליו".

מסתבר שדברי "המתחכמים" עשו את פעולתם. תחילה הם הסבירו ש"תפילין צריכים גוף נקי", עניינו גוף נקי מעבירות. לאחר מכן הלכו הדברים ועשו את שלהם, והדברים נתפסו כפשוטם, היינו מי שלא יהיה לו גוף נקי ממש, בדומה לאלישע בעל כנפיים שלא יניח תפילין.

למעשה, לא כתוב בגמרא, שאלישע היה לו גוף נקי, וכן, מהי הנקיות של אלישע, שכן, יכול להיות, שהכוונה שהידיים אינן נקיות, או הגוף כולו, או שמא הבגדים, או גם ניקיון מטומאת קרי. המפרשים במקום אומרים, שאם נעשה לו נס, "מסתמא" היה לו גוף נקי. אך ברור לכל, שנס נעשה לאדם משום שהוא ראוי לו, בגלל צדקותו וחסידותו ומסירות נפשו וכו'. כמובן שיש להניח שלו אלישע בעל כנפיים היה הולך בתפילין וגופו מלוכלך, והיה ישן בהם, ומפיח בהן, ומסיח דעתו מהן, מסתבר שלא היו עושין לו נס במצוה שהוא מבזה אותה, אך אין לנו שום ידיעה על מידת נקיותו ומהותה.

ברור הדבר, שכשיש אנשים היוצאים בדרשות ובהכרזות, שמי שאין לו גוף נקי כאלישע בעל כנפיים לא יניח תפילין, הרי זה מעמיד בפנינו דמות של אדם הדומה למלאך ה' צבא-ות, וכאילו מצוות הנחת תפילין ניתנה למלאכים בלבד. זאת כשהכלל הנקוט בדברי חז"ל הוא: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (ברכות כ"ה ע"ב).

להיפך! לאור מה שראינו לעיל בדברי הסמ"ג ובעל 'ספר החינוך': "יותר חפץ הקב"ה באדם רשע שיניח תפילין, מאדם צדיק", וזאת, כדי לשמור אותו מחטא. אך כיוון שהדברים נקלטו, הלכה המצוה ונתרופפה מתוך חששות מדומים, שמא אין הגוף נקי די הצורך, זאת כשחז"ל הגדירו שני איסורים בלבד: שלא יישן שינת קבע דווקא, ושלא יפיח, ששני הדברים האלה ביזיון הם לתפילין, אך התירו לשאת משא ואפילו זבל על ראשו, וכן לעשות כל מלאכה, תוך הקפדה שלא לפגוע בכבוד התפילין.

מה שהיה נאה בדורות עברו והרי הם היו בשר ודם כמונו הפך למצוה הראויה למלאכים בלבד, בתפיסת הדורות האחרונים.

גם כשהדברים מובאים ב'שולחן ערוך', ניכר מתוכם הוויכוח בתקופת בעל הסמ"ג ובעל 'ספר החינוך', ומובא בדברי הטור והשו"ע (באו"ח סימן ל"ז), שהסיבה שנהגו שלא להניחם כל היום היא, מפני שאין כל אדם יכול להיזהר שלא להפיח בהן ולא להסיח דעתו מהן.

בדרך כלל, אם נזכר "מנהג" בדברי חז"ל או בפוסקים, הרי זה מנהג חיובי, כעין מה שאנו אומרים בהתרת נדרים "מנהג טוב שנהגתי בעצמי", וכגון מה שנאמר בסוכה מ"א: "כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, שלכל מקום שהיו הולכים בסוכות היה הלולב בידיהם", או "כך היה מנהגו של ר' יהודה ברבי אלעאי" (שבת כ"ח), שהיה מקבל את השבת בסדרת פעולות מיוחדת ודומה למלאך ה' צבא-ות, וכן "כך היה מנהגן של נקיי הדעת שבירושלים" (סנהדרין ל') בעניין סדרי הדין, או "מנהג גדול היה בירושלים" (בבא בתרא צ"ג) בעניין סדרי האכילה וקבלת אורחים. או "מנהג הנביאים" (סוכה מ"ד ע"א) לעניין ערבה, וכיוצא בכך, בכל אלו מדובר על עניין חיובי, המהווה הקפדה יתירה על המצוה ושלמות של מצוה, ועל כגון זה אמרו: "מנהג אבותינו תורה היא" (מנחות כ' ע"ב, תוס' ד"ה 'נפסל', וראה שם, שהזכירו גם את המנהג לחלוץ תפילין בסוף היום, ודווקא בצאת הכוכבים ולא בשקיעת החמה, וזאת מטעם ש"מנהג אבותינו תורה היא", שהיום נגמר לא בשקיעת החמה אלא בצאת הכוכבים).

על כל פנים, המושג "מנהג" עניינו, מעשה חיובי שהפך למנהג ולהלכה מקובלת בישראל. מעולם לא שמענו על "מנהג" שלילי, היינו שלא לקיים מצוות, ובודאי שמי שיבוא בשם מנהג כזה לברר ענייני הלכה דעתו בטלה, שהרי לאור "מנהגים" אלו, נוכל לבטל מצוות רבות, שכן מצוות רבות לצערנו נהגו העם לבטלן.

ואכן, בעניין תפילין, לא כתבו ה'טור' וה'שולחן ערוך', שמנהג אבותינו להניח תפילין בשעת התפילה בלבד, ואילו חסידים ואנשי מעשה נהגו להניח תפילין כל היום. ניסוח ההלכה הוא הפוך: "מצוותן להיותן עליו כל היום, אבל מפני שצריכין גוף נקי... ואין כל אדם יכול להיזהר בהן, נהגו שלא להניחן כל היום, ומכל מקום צריך להיזהר להניחן בשעת קריאת שמע ותפילה". אין מדובר פה ב"מנהג" מושג שיש לו משמעות קבועה בהלכה, אלא "נהגו", כלומר, למרות שהמצוה היא להניח כל היום, העם "נהגו" כפי שנהגו. ואכן הרמב"ם בהלכות תפילין (פרק ד') מביא את המצוה לפרטיה, אך אינו מציין "מנהג" להניח בעת התפילה בלבד, שכן המנהג חסר בסיס בהלכה. וראה את דברי בעל 'ראשית חכמה' (שער הקדושה פרק ו') שכתב: "שהחיוב הוא, שיהיה לאדם עליו ציצית ותפילין כל היום, אלא שמתוך שהתפילין צריכין גוף נקי, נמנעו בני אדם מלשים אותם אלא בשעת התפילה... ותפילין, מי שימצא גופו נקי, חיוב עליו ללובשם אפילו שלא בשעת התפילה". הסגנון "נמנעו בני אדם" מגדיר את המציאות העגומה, שנוצרה כתוצאה מדברי ה"דרשנים" מתקופת הסמ"ג, שהביאה את העם לזנוח את המצוה, אך זה מן "המנהגים שאין לסמוך עליהם", כפי שאומרים התוס' בתחילת ב"ב (וראה ירושלמי יבמות תחילת פרק י"ב: "אך מנהג שאין לו ראיה מן התורה הרי הוא כטעות בשיקול הדעת, ראה חו"מ סעיף י"ט). במקרה הזה, ההלכה הגדירה את המצב שנוצר, אך מבלי לוותר על העיקרון: "מצוותן כל היום"!

אלו דברי בעל 'אורחות חיים' (דברים שנמסרו ע"י ר' חיים מוולוז'ין לתלמידו, מפי רבו הגר"א. תפילין, סי' ט"ו): "לילך בתפילין כל היום. ומותר אף במשא ומתן, ואכילת עראי גם כן מותר [כדמצינו בחז"ל 'דהוו מנחי תנאי ואמוראי תפילין, כד הוי אזלי לבית הכסא, והוי מנחי בסמוך'. וכן בירושלמי פרק ב' דברכות: 'רבן יוחנן בן זכאי לא הוי תפילין זזין מיניה לא בקייטא ולא בסיתווא, ור' יוחנן כד הוי אזיל לבית המרחץ, היה לובשן עד הסמוך למרחץ, ובצאתו חזר ולבשם. ואף בשעה שעוסק בתורה חייב להפסיק [מתלמודו] וללובשן. ולא נקרא 'היסח הדעת' כי אם [כשעושה] שחוק וקלות ראש]. אך אסור לדבר בהן דברים בטלים ח"ו, שעונשו כפול.

עוד אמר [ר' חיים] בשם רבו הגר"א ז"ל, שהצטער הרבה על הדור הזה שמבטלין עיקר המצווה של תפילין, שמצוותה כל היום.

כידוע, שבעל הסמ"ג היה מסובב בעולם, להזהיר לכל ישראל שילבשו בגד בן ארבע כנפות עם ציצית [כל היום, ותפילין ומזוזה], כך אילו היה בכוחותיו [של הגר"א] היה סובב את העולם להחזיר עטרה ליושנה, שיניחו ישראל תפילין כל היום. והעיקר להיזהר [כשמניח כל היום] שלא לישן בהן ושלא להפיח בהן, ולקיים המצוה. ובכל שעה מקיים הלובשן שמונה מצוות...

וליוהרא לא חיישינן, והלוואי שגם הרואים יעשו כן. ואמר [ר' חיים] בשם רבו הגר"א, שבזמן הזה אינו שייך יוהרא, ואדרבה נכון לפרסם..."

הגר"א ראה בהנחת תפילין כל היום בדורו "החזרת עטרה ליושנה" כפי שהיה בעבר, שכן המצוה לא השתנתה, "ולא יחליף הא-ל ולא ימיר דתו", אלא הדורות נתמעטו ונתרופפו בקיום המצוה, ועל כך דאב ליבו של הגר"א, שרצה להחזיר את המצוה כפי שהיה בעבר, כשקיימו את המצוה כמאמרה להניח תפילין כל היום.

וראה בביאור הגר"א לשו"ע (או"ח סי' ל"ז, ב'), שהביא מקור מוזר למה שנאמר בשו"ע, ש"נהגו שלא להניחם כל היום", ולא מצא מקור ל"מנהג" זה שלא להניח תפילין. לפיכך הביא את הגמרא בשבת (ק"ל ע"א), שם אומרים חז"ל: "כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה... כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם". כלומר, מקור ה"מנהג" שלא להניח תפילין כהלכתן, היא רפיון ידיים, וכך גם הביא מדברי התוס' בשבת מ"ט ע"א. הווה אומר: ביטול מצוות תפילין אין לו ביסוס הלכתי וכל כולו אינו אלא רפיון ידיים מן המצוות, וראה שם ב'הגהות הגר"א', במקורות הנוספים שהביא.

לאור האמור, יש לתמוה על תשובת הרב אליהו שליט"א, למי ששאלו, אם להניח תפילין כל היום, והשיב לו שיש לחשוש ליוהרא. ואיני מבין מה עניין יוהרא לכאן, הרי אין מדובר כאן באיזה מנהג טוב ומעשה חסידות יוצא מן הכלל, שיש מקום לחשוש ל"יוהרא". הרי הנוהג כך מקיים מצוה כמאמרה, וכנתינתה מסיני, ומקיים את רצון בוראו, ולהיפך, קדוש יאמר לו! ועל כגון זה אמרו חז"ל: "אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה עמוד והתחזק בה ואתה נוטל שכר כולם" (ירושלמי ברכות פרק ט', הלכה ה'). יש איפוא לחזק את מי שנשאה רוחו אותו לקיים את המצוה כהלכתה, ולהיפך, מי שרפו ידיו מן התורה ומקיום מצוות תפילין כהלכתה שייבוש ברפיונו. וכבר דרשו חז"ל את הפסוק "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", שעמלק מופיע בכל מקום שיש רפיון ידיים מקיום תורה ומצוות, ולפיכך יש לחזק ידיים רפות, ולאמץ את כל אלה הנוהגים כהלכה ומחזירים עטרה ליושנה.

וכבר אמרו חז"ל על אלקנה "שהיה עולה לשילה ארבע פעמים בשנה. שלוש מן התורה ואחת שקיבל עליו כנדבה... והיו מתקבצים האנשים... והייתה המדינה מתרגשת. והיו שואלים להן: 'להיכן תלכו?', והיו אומרים להם: 'לבית אלקים שבשילה'. מיד עיניהם משגרות דמעות... עד שעלו עמהם לשנה הבאה חמישה בתים ועשרה בתים... עד שהיו כל ישראל עולים" (תנא דבי אליהו רבה ח'). בזמנו זמן "שפוט השופטים", הייתה התורה רפויה בידם, ונמנעו לעלות לרגל לשילה. לו היה אלקנה חושש ל"יוהרא", והיה שומר על "ענוותו" ו"צניעותו", והיה יושב בביתו ולא היה עולה לרגל כלל, או היה מסתפק בעליה פעם אחת בשנה, זאת כדי שלא יאשימו אותו בגאווה וב"יוהרא", אז הייתה התורה מתרופפת יותר ונופלת, ואין זו אלא "ענווה פסולה" כלשון הרב קוק זצ"ל בכמה מקומות. אלקנה קיים מצוה כמאמרה, ועלה שלוש פעמים בשנה ככתוב, ולחיזוק המצוה הוסיף עליה אחת כנדבה, וכך הביא לחידוש העליה לרגל ע"י כל עם ישראל, ושיבחוהו חכמים, על ש"הכריע את ישראל לכף זכות, וחינך אותם למצוות, וזכו רבים על ידו" (שם). ללמדך, שכשאדם עושה את חובתו כמצווה עליו, אינו יותר מעבד העושה רצון רבו, ואצל עבד לא שייך "יוהרא", ולהיפך, כל מעשה שהוא עושה, וכל מצוה שהוא מקיים, מבליט הדבר את עובדת היותו עבד. המושג "יוהרא" הוא הפוך, היינו, כשאדם עושה דבר להבליט את עצמו, את חסידותו ואת עליונותו על שאר בני אדם.

כך אפשר להסביר את המדרש בעניין נבות היזרעאלי, מדוע נגזרה עליו מיתה ורכושו נלקח ממנו לבית אחאב, ומובא ב'ילקוט שמעוני' (מלכים רכא) הסבר לכך: "נבות היה קולו נאה, והיה עולה לירושלים והיו כל ישראל מתכנסין לשמוע את קולו. פעם אחת לא עלה, והעידו בני בליעל ואבד מן העולם. מי גרם לו? על ידי שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את הקב"ה". הדבר תמוה. הרי היה עולה כל שנה ומשורר לפני ה', והמדרש מעיד, ש"היו כל ישראל מתכנסין לשמוע את קולו", ואם כן נהג כאלקנה, ש"זכו רבים על ידו", ולמה אלקנה יצא נשכר ונבות נענש?

אך חז"ל נותנים את התשובה: "על ידי שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את הקב"ה", אלא עלה לכבד את עצמו. אלקנה ביזה והטריח את עצמו, כדי להביא את כל ישראל לעליה ולכבד בכך את הקב"ה, ואילו נבות כל מטרתו הייתה להופיע בציבור עם קולו הנעים, וחשב על עצמו וכבודו ולא על הגברת העליה לירושלים ועל כבוד הקב"ה. ולפיכך "פעם אחת לא עלה", לא כתוב שחלה, שכן "אונס רחמנא פטריה" והחולה פטור מעליה לרגל, ולמה יענש? אלא ששנה אחת היה לו חשבון שלא לעלות, ובכך הוכיח, שהעליה הייתה לכבוד עצמו ולא לכבוד בוראו, ולפיכך, "העידו עליו בני בליעל ואבד מן העולם".

הווה אומר, שני אנשים יכולים לעשות את אותו דבר, המעשה הוא מצוה גדולה, אלא שאחד משפיל את עצמו לכבוד בוראו ולפיכך נוטל שכר, ואילו האחר עושה את המצוה לכבוד עצמו ולהרבות את כבודו וזוהי "יוהרא", ולפיכך נענש.

המושג "יוהרא" מובא בדברי חז"ל כשאדם נוקט מעשה של חסידות, שהתורה פטרה אותו ממצוה, או חכמים פטרו אותו מקיום הלכה מסויימת, והוא מחמיר על עצמו ועושה שלא כפי הראוי לו הרי זו "יוהרא". ראה ברכות י"ז ע"ב, שם דנה הגמרא בעניין המשנה האומרת: "חתן אם רוצה לקרות קריאת שמע לילה הראשון קורא, רשב"ג אומר: 'לא כל הרוצה ליטול את השם יטול'". ושואלת הגמרא, שנראה מן המשנה, שרבן שמעון בן גמליאל "חייש ליוהרא", כלומר, מאחר שהחתן פטור מבחינת ההלכה מלקרוא, שכן אינו יכול לכוון את דעתו, הכיצד יקום החתן ויקרא? אין זו אלא גאווה, כאומר: "ההלכה נאמרה לשאר בני האדם, ואילו אני שונה מכולם, שכן הנני שולט במחשבותי", לפיכך, סובר רשב"ג, שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול , ו"אם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים - אין זו אלא גאווה, שמראה בעצמו שיכול לכוון ליבו" רש"י שם.

כך גם בסוכה כ"ו ע"ב מובא מעשה ש"הביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל", והעלהו לסוכה לטעום טעימה קלה, זאת כשטעימה מותר חוץ לסוכה. אומרת הגמרא שם שהמשנה באה להשמיע, ש"אם בא להחמיר על עצמו יחמיר, ולית ביה משום יוהרא". כלומר, יוהרא, גאווה ושחצנות, שייכים במקרה שההלכה פוטרת את האדם, והוא מחדש חומרא שאינה מחוייבת ונוהג בה בציבור זאת יוהרא, ומנהג של חומרא כזה הותר ל"חכם וחסיד לרבים" כלשון רש"י, או במקום שהתירו במפורש להחמיר, כנ"ל בטעימה בסוכה. אך מה עניינם של חומרא ודקדוק במצוה, שנעשים בפני הציבור להתייהר, לעניין קיום מצוות עשה של תורה או אפילו הלכה מדרבנן? המושג "יוהרא" נאמר ביחס לאחרים, כי כשהכל פטורים ממצוה, ובא אדם ומחמיר על עצמו, שייך המושג גאווה ביחס לאחרים, אך כשכולם חייבים במצוה, ובא אחד וקיים אף הוא את חובתו, כמצווה עליו מפי הגבורה, האם לכך נקרא "יוהרא"? הרי לא עשה אלא את חובתו?

בעניין הנחת תפילין כל היום, הרי מדובר במצוות עשה של תורה, והיה, אם אדם קיים את המצוה כמאמרה קיים בכך מצוות עשה, ואילו האחרים שאינם מקיימים את המצוה, להניח תפילין כל היום, מבטלים אותה באופן חלקי, אך תמידי, וכאילו אינה מצוה בתורה הרי זה זלזול בדבר ה', וכמעט בעיטה במצוותיו, והרי הם ראויים לגערה על ביטול מצוות ה'! יתירה מזו, הנוטל עליו לקיים מצוה, שאחרים מושכים את ידם ממנה, למעשה משפיל את עצמו, שהרי עושה את עצמו חריג מכולם, ואף על פי כן הוא אומר לעצמו, שחובתו לקיים את המצוה, למרות שייראה שונה מאחרים ויהיה מן המתמיהים. אדם כזה אינו חושש לכבודו, ואף משפיל את עצמו כדי לכבד את בוראו. לפיכך, מי שקורא לאדם, הממעט את עצמו כדי להרים את כבוד השכינה "שחצן" ו"יהיר", ורואה במעשה המצוה "יוהרא", עושה בכך שני דברים שאינם הגונים: האחד, מכביד בדבריו על עושי המצוה, ובמקום לקיים את המצוה בעצמו, מונע הוא אף את אחרים מלעשות את חובתם. השני, הוא קורא לאדם המשפיל את עצמו 'גאוותן' ו'יהיר', ואין לך דבר מעליב מזה.

בכלל, כל עניין התפילין הוא "יוהרא", זו הרי מהות המצוה, שהקב"ה מצווה עלינו לשאת את שם ה' בגאון. ועל כך אמרו חז"ל בברכות (ו' ע"א), ש"התפילין עוז הם לישראל, שנאמר: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', ותניא: 'רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש'". הווה אומר, התפילין ניתנו לישראל לעוז בפני אומות העולם, שכן הם נושאים על עצמם אות, שהם בניו של הקב"ה, והם נושאים את זה בגאון לעיני כל האומות. על כך אומר הקב"ה (שם בגמרא בהמשך): "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב: 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד', אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, דכתיב: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'". הווה אומר, אם אנו מתגאים בשם ה' שהוא אחד ויחיד בעולמו, הוא מתגאה בנו, שאנו עם נבחר וגוי אחד בארץ. זה כל עניין ה"טוטפות" שבתפילין, שהם קישוט ועיטור, וכמין כתר לאדם, שהוא מתגאה בבוראו. הווה אומר, כל מהותם של התפילין הוא הגאווה בשם ה' שאנו נושאים על עצמנו, ובכך ייחודנו כעם ה'. כמובן, אם נושא האדם את התפילין על ראשו כל היום, בכך מתמלא רצון ה', שישאו את שמו תמיד מול כל עמי הארץ. אך אם אדם מניח תפילין שעה אחת בבית הכנסת, ואילו בצאתו לרחוב מטמין אותם בארון, היכן יתקיים הפסוק "וראו כל עמי הארץ"?

איך שלא יהיה, איך אפשר לקרוא למעשה המצוה, שכולו עוז וגאווה בשם ה' מול כל עמי העולם - "יוהרא"? הלא זה גוף המצוה: "להתייהר" בתפילין מול כל עובדי האלילות שבעולם, ולומר להם: "אנו נושאים על ראשנו את שם ה' שהוא אחד ויחיד!".

נמצא, שמי שבא להוכיח את מניחי התפילין, כאילו הם יהירים, אין זה אלא מעשה התחכמות כנגד רצון ה', שכן, הגאווה אכן שנואה לפני ה', ו"תועבת ה' כל גבה לב", בכך רוצה המוכיח לומר: אסור להתגאות, יש לשמור על הצניעות והענווה. לפיכך, על מקיים המצוה לומר את הכתוב בגוף התפילין: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" "לי" ולא "לו"... ככתוב בהגדה של פסח. אני מתגאה במצוות בוראי, ואם ציווה עלי לשאת בגאון את שמו, הרי זה מן המצוה ומה לי כי אצטנע?

כך הלא פותח ה'טור' את ספרו הגדול, במימרת חז"ל (אבות ה'): "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים" - "עז כנמר, הוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך. לפי שלפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו. ועל כן הזהיר [התנא], שתעז פניך כנגד המלעיגין, ואל תימנע מלעשות המצוה". וכך כתב בעל 'תפארת ישראל' בפירושו למשנה זו: "לא תחשוב: מי אני ומה חיי, שאשתדל אחר מצוה זאת, זה אינו ראוי רק לצדיק גדול ולא לשפל כמוני. אבל אני [התנא] אומר לך, שתהיה עז כנמר, שלא ישוב מפני כל".

וראה את דברי רבינו יונה ב'יסוד התשובה' (בסוף 'שערי תשובה') שכתב: "אל יניח אדם [מצוות הבורא] משום עניין, לא מפני עצלות, ולא מפני בושה כי 'אוי לה לאותה בושה', כגון, אם רגיל לאכול שלוש סעודות בשבת למצוה, ונתארח אצל בני אדם שאינם מחזיקים באותה מצוה, אל יניח המצוה מפני הבושה, אלא יעז פניו ויאמר: שימו ואסעוד כזית במצוות הבורא, וכן כל כיוצא בזה. ואפי' אם יהיו העולם מתלוצצים עליו, מכל מקום יש לו להיות כפתי בעיניהם, ולא יעבור על מצוה קטנה ממצוות הבורא".

 

 

אם לסכם את כל האמור עד כה בקצרה, מדברי חז"ל והפוסקים עולה בבירור, שמצוות תפילין מתקיימת כל היום, וכך היא מצוות התורה. בדיעבד, גם מי שהניח תפילין בשעת התפילה בלבד יצא ידי חובת המצוה, אך לא קיים אותה כמאמרה ובשלמותה. מן המקורות השונים בדברי חז"ל ברור שכך היה מנהגם, להניח תפילין כל היום, בעת שעסקו במלאכה, או בלכתם בדרך, או בשבתם בבית המדרש, והמצוה הייתה מתקיימת על ידי הכל: תלמידי חכמים ופשוטי עם, מבוגרים וצעירים. מנהג זה נמשך בימי הגאונים, עד שיצאו כמה "מתחכמים" כדברי בעל 'ספר החינוך', ודרשו בפני הציבור, שכל מי שאינו בדרגה המתאימה, מבחינת נקיון גופו וזיכוך נשמתו לא יניח, וכך נתרופפה המצוה בידם, אם כי הייתה גם רפויה בעבר, כמובא בדברי חז"ל, אלא שעתה התבטלה מצוות הנחת תפילין כל היום כמצוותה לגמרי. כשמצוה מתבטלת, יש לקום ולהחזיק בה, והענוה והצניעות במקרה זה, פסולים הם. לא רק שאין בכך "יוהרא", אלא להיפך, מצוה ללכת וללמד אחרים, ולהוכיחם לעשות את המצוה כתיקונה.

וכבר אמרו חז"ל: "למד אדם, ושמר, ועשה, והייתה סיפק בידו למחות ולא מיחה, להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל 'ארור אשר לא יקים'! לא למד אדם, ולא עשה, ולא שמר, ולא לימד לאחרים, ולא היה סיפק בידו להחזיק והחזיק, ולא למחות ומיחה הרי זה בכלל 'ברוך'!" (ויקרא רבה קדושים, תחילת פרשה כ"ה). ההחזקה במצוה היא בכך, שבראש ובראשונה אדם מקיים אותה בעצמו, והדוגמא האישית, אין טוב ממנה ללמד לאחרים כיצד עליהם לנהוג. אם יכול אדם גם ללמד לאחרים ולהוכיחם, בודאי שבכך הקים את התורה ונפילתה, והרי הוא בכלל 'ברוך'.

לעצם השאלה, באשר לאפשרות ולצורך להניח תפילין במצבים שונים, דומה לאור האמור, שסדר הדברים צריך להיות הפוך מן המובא בשאלה, שכן דווקא בהיות אדם בדרך ובנסיעות באוטובוסים וכדו', דווקא אז מצוה להניח תפילין, כדי שיהיו שומר ו'מלאך' עבורו דווקא במצבים כאלה. רק לאחר מכן באה החובה להניח בשעת מלאכה ומשא ומתן, ואילו בעדיפות התחתונה זה הנחת תפילין בישיבה, שכן, שם האדם עוסק בתורה שהיא עצמה מהווה 'שמירה'.

כמובן, מבחינת האפשרות המעשית כיום, כשהכל אינם מניחים תפילין כל היום, לפחות בישיבה מן הראוי להניח תפילין כל היום. ואם יש ישיבה, שמי שמניח תפילין כל היום הוא נראה משונה ומתייהר, צריך לבדוק, לא את האיש אלא את הישיבה.

הנני להודות לך על הצגת השאלה, הדבר חייב אותי לצאת משגרת המחשבה הקיימת אצלנו בעניין תפילין, והוליד בקרבי מחשבות חדשות בעניין זה לגבי עצמי. הנני שמח לציין, שדווקא בימים אלה הצטרף למכון הרב דוד בר חיים, והוא מקיים בעצמו את המצוה כמאמרה, ומניח טלית ותפילין בשעת העבודה. עם זאת עלי לציין, שבדיונים שהיו בינינו, דובר על כך, שבשעה שהוא מרצה בפני קבוצות הבאות ל'מכון המקדש', ומדריך אותן במכון, יניח תפילין של יד בלבד, שכן הציבור טרם הסכין לראות אדם המניח תפילין כל היום, וחשוב שהציבור המגוון המגיע למכון, לא יראה במכון ובעובדים בתוכו, תופעה חריגה. הנני תפילה כי יבוא יום והדבר יהיה פשוט ומובן לכל, יתרבו מניחי התפילין בכל מקום, והדבר יראה פשוט אף ב'מכון המקדש'.

בכלל, ברובע היהודי ניתן לראות דוגמאות לא מעטות של אנשים המניחים תפילין כל היום, וכדוגמא, תלמידי ישיבת 'בתוככי ירושלים' היושבים כל היום מעוטרים בתפילין ועוסקים בתורה בקדושה ובטהרה, חלק מהם מניח תפילין גם בצאתו מן הישיבה לחוץ, ואז בדרך כלל מסתירים את התפילין תחת המגבעת ואדם רגיל אינו מבחין בקיומן.

כל מצוה, צריכה את האיש שלה, שיפלס את הדרך לקיומה. מעטים האנשים המקיימים כיום את המצוה בשלמותה, אך יום יבוא ורבים יקיימו את המצוה במשך כל היום, כמתחייב בהלכה.

 

הנני לאחל לך מזל טוב עם לידת בנכם וכניסתו בבריתו של אברהם אבינו. אברהם אבינו היה האיש, אשר בעקבות דבריו "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך", זכו בניו למצוות תפילין (סוטה י"ז ע"א). דבריו אלה הם קידוש השם, שכן הוכיח למלך סדום, שאינו זקוק לחסדיו, ולא היה מוכן לנגוע ברכוש. משום כך אולי זכה למצוה שיש בה קידוש השם לעיני רבים, בהליכה בתפילין כל היום. נקווה שהרך הנולד יזכה כבר לראות בעיניו כיצד רבים מישראל מקיימים את המצוה כמאמרה ויקיים אותה אף הוא בשלמותה, ובימיו יתקדש שם ה' בעולמו לעיני כל.

 

ברגשי כבוד וביקר,

ישראל אריאל