פרק chapter 1

שנות ילדותי השלוות והבטוחות הגיעו לקיצן הפתאומי ב-1941, עם כניסת הגרמנים לעירנו, טרמבובלה, העיר בה נולדתי, תוך רדיפתם אחרי הצבא האדום במתקפת הבזק שלהם. 

ואני רק בן אחת עשרה! לפני שהספקתי ליהנות מתקופת הילדות, נגררתי בעל כורחי לתוך מאבק מתמיד עם מוות, מאבק של כל דקה ושל כל שנייה ביממה עם המוות מרעב, מכדור של גרמני-נאצי או מדקירת סכינו של גוי, אוקראיני או פולני, אוקראיני בעיקר. אלה שחיו עימנו כל השנים בשלום, ביחסי שכנות ולפעמים נדמה, שאף בידידות, אלא שרק כלפי חוץ היה הדבר כך, ובעיניו של ילד! שכנינו, האוקראינים, שפנו אל היהודים בבקשת עזרה – כספית, בעיקרה – וקיבלוה, היו אלה שחשו בזרועות פתוחות לקדם את הפולש הגרמני. לפתע שכחו את כל שנות השכנות הטובה והפכו לאויבים בנפש של האוכלוסייה היהודית. 
רק בן אחת עשרה הייתי אז, והאמת היא, שלמראה הגרמנים והתנהגותם בתקופה הראשונה לכיבוש, לא הבינותי מדוע כל החרדה והפחד ששררו אצל היהודים לעצם המחשבה על כניסת הגרמנים. 
וזאת, מאחר ובשלב הראשון לכיבוש, לא התלוו עדיין לצבא הגרמני אותן יחידות חיסול כגון יחידות האס-אס, הגסטאפו, האיינזצגרופן ואחרות, שכל יעודן – או עיקר יעודן – היה בהשמדת היהודים. אבל, גם אלה לא אירחו לבוא. 
רק בן אחת עשרה הייתי אז! ילד רך בשנים, שכל מעייניו עד אז היו לשמור על אבני המשחק – חמש אבנים – ולשמח את לב הוריו בלימודי המוסיקה שלו, וכאן הכוונה בעיקר לאמי, בעוד שאבי שבע נחת רבה לשמוע אותי עובר בבית, בימי שישי ובקול, על מה שלמדתי ב"חדר" באותן שעות הפנאי מלימודים בבית הספר הממלכתי, שגם תלמידים יהודים היו בו. נוסף על הלימודים הרגילים למדתי בבית הספר הזה גם מוסיקה, ובעיקר נגינה במפוחית-פה והמנדולינה. בחוג למוסיקה היו שני תלמידים יהודים בלבד. 
עיר הולדתי הייתה במזרחה של פולין, בחבל הידוע כגליציה, שעד לסיום מלחמת העולם הראשונה, השתייך לממלכת הקיסרות האוסטרו-הונגרית תחת שלטונו של הקיסר פרנץ-יוזף השני. 
כנערה למדה אמא בגימנסיה בעיר לבוב, בירתה של גליציה, שם למדה לדבר, לקרוא ולכתוב גרמנית, בנוסף על מקצועות שונים אחרים, כך שנחשבה לאישה משכילה. לעומתה הסתפקו הוריו של אבי בהעניקם לו השכלה תורנית, כיאה לגבר יהודי. כך, שבניגוד לאמא עם ההשכלה הרחבה שלה, היה אבי בקי בחומש, בתנ"ך וגמרא. 
יום אחד בשבוע, נהגנו לאכול ארוחה חלבית, מה ששימח אותי מאד, מאחר ולא חיבבתי את מאכלי הבשר הכבדים. לצורך ארוחה חלבית זו הייתה אמא נוהגת להכין "וערעניקעס", מעין מעדן בצק, מחית תפודים וגבינה, שאהבתי מאד. זוכרני, כי נהגתי לשבת על רצפת העץ של החדר הגדול בבית – נוסף עליו היו עוד שני חדרי שינה להורים ולילדים – ולהתבונן באמי בהכינה את ה"וערעניקעס". תוך כדי כך, שיחקתי בחמש האבנים שהוצאתי מכיסי. 
"כעת אני רואה את הסיבה לחורים הגדולים בכיסי מכנסיך!" גערה בי אמי. "האבנים הן שגרמו לכך!" 
הפסקתי את משחקי והישרתי את מבטי אליה. 
"אין זה משחק מתאים לילד יהודי!" המשיכה בגערתה, "אולי תעבור לשחק בכפתורים ונשמור על שלמות הכיסים!" 
פתחתי את פי כדי לגונן על כבוד האבנים שלי, כשאמא המשיכה: 
"ועתה, מספיק עם המשחקים. נגן לפני במפוחית-הפה שלך!" 
זאת דווקא קבלתי ברצון. אהבתי לנגן במפוחית ובוודאי לפני אמא, שאהבה מוסיקה. תוך נגינתי סיימה אמא להכין את ה"וערעניקעס" והיא העמידה אותם על תנור הבישול שבקצה האחד של החדר. בקצה האחר, מול תנור הבישול, היה תנור אחר, ששימש בעיקר לחימום, אך גם לבשל ניתן היה בו. שני התנורים פעלו על עץ או פחם. תנור שלישי הותקן בין שני חדרי השינה, כך שיכול היה לחמם את שניהם גם יחד. בעוד התנורים בחדר הגדול היו מברזל ומלבנים אדומות, היה התנור השלישי מוקף אריחים מבריקים, וזוכרני עדיין איך אבא, בשובו מנסיעותיו בחוץ, ביום חורפי קשה, היה נחפז להיעמד עם גבו לאריח – וידיו על אחוריו – ולחמם את גופו לפני שהיה מוכן להמשיך במעשיו, שבדרך כלל היו תפילת ערבית ביחידות, כי לא תמיד הביאה אותו נסיעתו אל קירבת בית-כנסת שבו יוכל להתפלל בציבור. 



אמא ליוותה את נגינתי בשירה. היה לה קול ערב לאמא, ואני ידעתי את השירים שהיא אוהבת לשיר ואותם ניגנתי. 
"מה זאת, שלמה?" קרא אבא בהיכנסו מהחצר, "מה השמחה הזאת באמצע היום? אפשר לחשוב ששמעת את שופרו של המשיח ואתה מלווה אותו במפוחית שלך!" 
"הנח לו לילד, יוסף", התערבה אמי בצחוק, "הוא ראה שעמדתי לבשל "וערעניקעס" ומנגן מרוב שמחה". 
"וערעניקעס!" קרא אבא, כשהוא מביט לעבר התנור ומרחרח באוויר, "יופי! אז צא מהר החוצה ועזור לי להעמיס את העגלה באריזות ביצים. ניסע מהר למחסן הסיטוני ונספיק למסור את התיבות שצריכות להישלח ללבוב". 
אכן, זאת טרם סיפרתי. אבי היה סוחר ביצים. הוא קבל את הביצים מאיכרים – גויים מהכפרים בסביבה – ומסר אותן למחסן הראשי. 
"ותיתן לי לנהוג בסוסים?" שאלתי תוך תקווה גדולה. 
"לא", התערבה אמי, "עדיין הנך ילד קטן. תצטרך לחכות עד אחרי הבר-מצווה לפני שתוכל לנהוג בסוסים". 
בר-מצווה! הו, כמה קנאתי באלה שכבר מלאו להם שלוש-עשרה והם עברו את טקס הבר-מצווה. עד מלאת לך שלוש-עשרה הנך ילד עדיין, והנה, לפתע אתה הופך למבוגר ונחשב לאדם מן המניין! 
עצם המחשבה, שאוכל לנהוג בסוסים, דירבנה אותי, וחיש מהר יצאתי החוצה וניגשתי למלאכת העמסת העגלה בתיבות ביצים. 
לא חלפו דקות רבות והתחלתי להולך את הסוסים אל מחוץ לחצר הבית, לכיוון הדרך הראשית המובילה למחסן הראשי. הייתי מלא גאווה כולי! אני נוהג בסוסים כשאבא לידי, כמובן, משגיח ומדריך אותי ומוכן להעביר אליו את המושכות במקרה הצורך. 
הפניתי מבטי לאחור, לעבר אמי שיצאה מהבית ללוותנו בברכתה. היא נופפה בידיה וקראה: 
"אל תתעכבו הרבה, יוסף! מהרו לחזור. ה"וערעניקעס" טעימים יותר כשהם חמים!" 
אחותי הקטנה, ציפורה, או פייגעלה, כפי שנהגנו לקרוא לה, נופפה בידיה הקטנות וקראה משהו, שלא היטבתי לשמוע. 
באותו רגע הגיע הביתה אחי הגדול משה, כשהוא נושא בידיו תיק עם כינור. הוא חזר עתה משיעור נגינה. אליו התייחסו ההורים בכבוד מיוחד,. לו ניבאו עתיד גדול, כמהנדס וככנר. 
וכי מה לשני הדברים הללו ולעיירה כמו זו שלנו? ובכן, בדטרויט שבארצות-הברית של אמריקה חי דודנו, מרדכי, שמזה שנים ש"גלה" אל מעבר לאוקיינוס. אחרי שבאחד המכתבים כתבו לו, שמשה החל ללמוד לנגן בכינור, וכי הוא אוהב את הנגינה מאד, כתב הדוד מרדכי, שבדעתו להסדיר למשה מסמכים שיאפשרו לו לבוא לאמריקה, ללמוד מוסיקה ולהשתלם בנגינה בכינור. כמו כן, הבטיח הדוד, הוא ידאג, שמשה יקבל השכלה ויסיים מהנדס! 
עתה הצטרף אחי לאם ולאחות הקטנה. הו, כמה קנאתי בו! 
"גם אני רוצה ללמוד לנגן ולהיות מהנדס", הבעתי רצוני בפני אבי. 
על כך הגיב אבי בצחוק, טפח על ברכי ואמר: "עוד תספיק לחשוב על עתידך, שלמה'לה, תחילה נערוך לך בר-מצווה ואחר-כך..." הוא השתתק לזמן-מה, בטרם המשיך: "בינתיים עלינו לחשוב על מה יהיה עלי? משה יעזוב אותנו בקרוב לאמריקה ורק אתה נשארת כדי ללוותני בתפילות בחגים ובימים הנוראים!" 
וכאן פתח אבא במזמור מתוך תפילת הימים הנוראים, "וכל מאמינים שהוא...", כשאני מלווה אותו בקולי הדק והנעים, כפי שאמרה לי לא פעם אמא, כשדעתם של מבוגרים אחרים מצטרפת אליה והם נותנים גיבוי לדבריה. 
כי זאת עלי עוד להוסיף, אבי שימש כבעל-תפילה של ה"שטיבל" החסידי בעיירה שלנו. אמנם, מחמת היותו טרוד בעיסוקו, לא התאפשר לאבי להתפלל מדי יום בציבור. הוא היה משכים קום בארבע לפנות בוקר, מאכיל ומשקה את הסוסים וכמה עופות שהיו לנו בלול ורק אחר-כך היה מתעטף בטלית, מניח את התפילין ומתפלל שחרית. 
אבל בשבת ובחג, היה אבא הולך ל"שטיבל" ומתפלל שם יחד עם כל היהודים המשתייכים על ה"רבה" שלו, בעיקר כבעל-תפילה, שליח-ציבור, וזאת שלא על מנת לקבל שכר. הוא הסתפק בשכר שיקבל בעולם הבא... 

אז עוד לא ידעתי זאת, כמובן, אך בדיעבד, בהיזכרי עתה בתמונה הזאת, של היציאה מהחצר אל כיוון המחסן, השוכן במרחק קילומטרים אחדים מביתנו, אני חש מועקה רבה וצער וכאב. 
המלחמה כבר החלה ורק עלינו פסחה, משום שהיינו בשטח שעבר לידי הרוסים בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולטוב. בינתיים החלה מתקפת בזק של הנאצים על ברית-המועצות ואף אנו נפלנו לידיהם של הצוררים הגרמנים וטעמנו מהמרור שהללו הכינו לנו. 
כבר בשלביה הראשונים של המלחמה נתפס משה לעבודות כפייה. הוא הועבר למחנה שייעודו היה לפורר סלעים על מנת לעשות מהם חצץ, לסלילת דרכים של הגרמנים. כנהוג אצל הגרמנים אז, הם שקדו להזין את העצורים רק המידה שיוכלו להתקיים ולעבוד. אולם, במקרה של מחלה – ובגלל חוסר אמצעי היגיינה התפשטה עד מהרה מגיפת הטיפוס – היה משה בין ראשוני החולים והוא... נרצח בידי הגרמנים! 
משה היה הראשון מבני משפחתנו הקרובים, שהושמדו בידי הנאצים. אחריו, ולא הרבה אחריו, נתפסו אמי ואחותי הקטנה ב"אקציה" הראשונה שערכו הגרמנים, ונשלחו לבלזץ, מחנה ההשמדה, שכפי שנודע אחר-כך, הושמדו בו כשש-מאות-אלף מיהודי מזרח פולין! 

אבל בינתיים לא הגיעה המלחמה למקומותינו ואפילו על גורלם של היהודים באותם מקומות שהגרמנים כן כבשו לא ידענו. הגרמנים ידען כיצד להסוות את מעשיהם וכיצד למנוע את העברת הידיעות ממקום למקום. 
הם לא רצו להפחיד את היהודים שטרם הגיעו אליהם ולהעניק בכך עילה להתמרדות... 
אלא, שלא להרבה זמן. עד מהרה פתחו הנאצים בהסתערות על ברית-המועצות ואנו כבר היינו במלחמה... 
רק בן אחת-עשרה הייתי, כשתקפו הגרמנים במפתיע את הרוסים, והצבא האדום נמלט בבהלה. רק בן אחת-עשרה. 
לא מיד נגשו הנאצים למלאכת רדיפת היהודים. בימים הראשונים הם היו עסוקים מאד ברדיפה אחרי הצבא האדום הנמלט בבהלה. רק שכנינו האוקראינים הגויים, התחילו להציק לנו, כשהגרמנים מעלימים עין ואף מגחכים בחיוך של סיפוק, למראה השתוללותם של הבריונים האוקראינים. 
אמי, שבמראה שלה – בלונדינית בהירת שיער – לא דמתה לאישה יהודייה טיפוסית למקומותינו, אף התפעלה מהחיילים הגרמנים הצעירים, הבלונדינים ובהירי השיער, שחייכו כל הזמן והתנהגו בנימוס. אולי נבע הדבר מכך שאנו לא גרנו בעיר עצמה, ביתנו היה במרחק של כארבעה קילומטר מהעיר, בית גדול מוקף גני ירק ועצי פרי וגדר עץ יפה צבועה לבן. בתוך העיר שלנו, טרמבובלה, הו כבר פה ושם התפרעויות נגד היהודים, והכובש הנאצי כבר החל בפרסום חוקים נגד היהודים. 
"לא יתכן, שהם כה רעים כפי שמספרים", אמרה אמי, "ראה כמה נאים ונעימים הם!" 
"בכל זאת", טען אבי לעומתה, "הקפידי להיות בבית, כשחבורה של גרמנים עוברת בקרבת הבית ואל תחייכי אליהם!" 
"כן, אדון יוסף רוניס", השיבה אמי ונכנסה לחדר השני. 
אלא, כפי שכבר ציינתי, המלחמה טרם הגיעה למקומותינו ואבא ואני נמצאים בדרכינו למחסן הסיטונאי הראשי עם משלוח של ביצים. 
אבי היה חזן ה"שטיבל" של חסידי הרבי מקופיצ'יניץ שבעירנו. אני זוכר במעורפל, כשהייתי בן חמש, ביקרתי עם אבי אצל הרבי מקופיצ'יניץ וקבלתי ממנו מטבע של חמישה גרוש. לזה קראו "שמירה" – שמירה מהרבי. מה שאני זוכר, שהייתה חצר גדולה סביב בנינים של שלוש קומות והרבה אברכים. אני מניח שלא נשאר זכר מהחצר המפוארת הזאת. וכשהוא נוטל את המושכות מידי – הדרך הייתה מלאה מהמורות וצריך היה לנהוג במיומנות ובזהירות רבה כדי לא לשבור את הביצים – פתח לפתע בתפילה של ימים נוראים, כשהוא רומז לי ללוותו בקולי, כפי שנהגנו, אחי משה ואני, בעת התפילה. 
"וכל מאמינים שהוא", שר אבי, כשאני מלווה אותו ב"בים בים בם", "יודע מחשבות..." 
זמרתו של אבי נקטעה באמצע. עגלה של "שקצים" דהרה מולנו ולפי התנהגותם של חבורת הצעירים הגויים הנוסעים בה, הסיק אבי המנוסה, שפגיעתם של הללו רעה היא, ולכן מיהר להטות את העגלה שלנו הצידה, אל שולי הדרך. ה"שקצים" חלפו לידנו, השמיעו קריאות גנאי ומישהו אף השליך לתוך העגלה שלנו בקבוק ריק ממשקה. הבקבוק לא פגע באף אחד מאיתנו. הוא רק התנפץ ורסיסיו התפזרו סביב. 
"שכבר יבוא המשיח", הפטיר אבי תוך אנחה כבדה, בגלגלו את עיניו כלפי מעלה. 
"המלמד סיפר לנו", אמרתי אני, "שכשיבוא המשיח, תהיה תחיית המתים. כל המתים יקומו מקבריהם והוא יביא אותם לירושלים, לבית המקדש שייבנה מחדש. רק היהודים יקומו מקבריהם, הגויים לא, כך שלא יהיה צפוף בארץ. יהיה הרבה מקום, נכון אבא?" 
אבי לא השיב. הוא רק הביט עלי במבט עצוב, ולפתע, קרנו פניו ואורו עיניו והוא פתח בקולו הערב בתפילת "אוי, שייבנה בית המקדש במהרה בימינו..." כשאני מצטרף אליו מיד ב"איי, איי, איי, בילי בילי בום". 

למרות התנהגותם של ה"שקצים" בדרך ובכל מקום אחר בעיר ובכפרים מסביב, היו חיי היהודים בסביבתנו טובים ושלווים, עד... 
עד שהמלחמה הגיעה אלינו ואני קטן עדיין. ילד בן אחת עשרה בלבד, מפונק ואהוב, שכל מה שהטריד את דעתו היו משחקים ונגינה במפוחית ובמנדולינה. 

My carefree and secure years of childhood came to a sudden end in 1941 when the Germans entered my native town, Trembowla, during their blitzkrieg in pursuit of the red army.

And I was only eleven years old! Before I could enjoy my childhood, I was forcibly drawn into a perpetual struggle against death, a struggle that took place every minute and every second of each day, with death from starvation, from a Nazi German bullet, or from a stab with the knife of a Gentile, either Ukrainian or pole but usually Ukrainian, those who had lived with us in peace for years, with good neighborly relations and as it had seemed occasionally, in friendship.

But this had been a mere impression, perceived with the eyes of a child!!! Our neighbors, the Ukrainian, who had turned to the Jews for aid, usually financial, and had received it were those who now welcomed the German invader with open arms. They suddenly forgot all the years of neighborly relations and became bitter enemies of the Jewish population.

I was only eleven, and the truth is that while observing the Germans and their behavior during the early period of occupation, I did not understand all the anxiety and fear among the Jews that the arrival of the Germans had provoked. During the first phase of the German occupation, we had not yet seen murder units like the SS, the Gestapo, the Einsatzgruppen, and others, who's only or principal objective was exterminating the Jews. Nonetheless, these units were still to come!

I was only eleven at the time! A child of tender age, whose thoughts were centered on watching his playing stones, five stones, and making his parents happy with his music lessons, which were a special concern of his mother. His father was particularly pleased to hear his son reciting on Friday what he had learned in the Cheder (Jewish religious elementary school) during the hours that he was free from the public school, where Jewish children studied too. In addition to the usual subjects, I also studied music in this school, especially playing the mouth organ and mandolin. The music class had only two Jewish students.

I was born in eastern Poland, in a region known as Galicia, which, until the end of World War I, had been part of the Austro-Hungarian Empire under Emperor Franz Josef II.

As a young girl, my mother had studied in a secondary school in Lvov, the capital of Galicia. She had learned to speak, read, and write German there, in addition to other subjects, so she was considered an educated woman. On the other hand, my father's parents were satisfied with providing him with a Torah education befitting a Jewish man. Thus, unlike my mother with her broad education, my father had mastered the Old Testament and the Talmud.

Once a week we had a dairy meal, which made me happy because I did not like heavy meat dishes. For this dairy meal, my mother used to prepare varenikes, a choice kind of food made from dough, mashed potatoes and cheese, which I loved very much. I remember myself sitting on the wooden floor of the big living room (we also had two bedrooms, one for parents and one for children) watching my mother prepare the varenikes. At the same time, I played with the five stones I had taken out of my pocket.

"Now I realize why you have such big holes in your pockets," mother reproached me, "it's the stones!"

I stopped playing and looked at her.

"This is not a game for a Jewish child!" she went on, "you should be playing with buttons rather than spoiling your pockets!"

I opened my mouth to express my disapproval, but my mother continued: "And now enough with the games. Take out your mouth organ and play something for me!"

This command I accepted willingly. I liked playing the mouth organ and certainly for my mother, who loved music. While I was playing, my mother finished preparing the varenikes and placed them on the cooking stove at the far end of the room. At the opposite end stood another stove, which mainly served for heating but could also be used for cooking. Both stoves could be heated with either wood or coal. A third stove was installed between the two bedrooms to heat both rooms. Whereas the living room stoves were made of iron and red bricks, the third one was surrounded by glossy tiles. I still remember those very cold winter days, when my father returned from one of his frequent journeys and hurried to stand with his back to the stove and his hands behind him. Having warmed up, he would go on with his daily business, which usually included his evening prayer, as he did not usually pass a synagogue on his way and could not take part in a public prayer.

Mother accompanied my music by singing. She had a sweet voice; I new the songs she loved and I played those tunes.

"What is it Shlomo?" father called when entering the house. "What's the great joy in the middle of the day? One would think that you have heard the ram's horn of the messiah and you are accompanying him with your mouth organ!"

"Leave the child alone, Joseph," my mother said in jest. "He saw me cooking varenikes and he plays just because he is happy."

"varenikes!" father said, looking at the stove and smelling the food. "Excellent! Now let's get out and load the carriage with egg boxes. We must hurry to the wholesale warehouse to deliver boxes that must go to Lvov."

Oh! I haven't mentioned something yet. My father was an egg merchant. He received the eggs from the farmers-Gentiles in the surrounding villages-and delivered them to the main warehouse.

I am playing my mouth organ

"And you will let me drive the horses?" I asked full of hope. "No," mother intervened. "You are still a little boy and you will have to wait until after your bar mitzvah before you can drive the horses."

Bar mitzvah! Oh, how I envied those who had already reached the age of thirteen and had experienced the bar-mitzvah ceremony. As long as you are under thirteen you are still a child, and then, all at once, you become an adult and you are considered a man!

The very idea of driving the horses spurred me to hurry out, and I started to load the egg boxes.

Soon I was leading the horses out of the courtyard toward the main road to the warehouse. I was extremely proud! I was driving the horses with my father beside me, watching and guiding me and ready to take the reins, if necessary.

I looked back to my mother, who had come out of the house. She waved her hands and called: "Don't be late, Joseph! Come back soon. The varenikes are tastier when they're warm!"

My little sister, Zipporah-or Feigele, as we used to call her-also waved her small hands and called something that I couldn't hear.

Just then my big brother, Moshe, came home carrying a violin. He was back from his music lesson. My parents showed him special respect. He was expected to become a great engineer and violinist.

And what has this to do with our little town? Well, our uncle, Mordechai, lived in Detroit in America. He had emigrated years ago. In one of our letters he had been told that Moshe was playing the violin and liked playing very much, and in response, Uncle Mordechai wrote that he intends to arrange a stay in America for Moshe to study music. He also promised to take care of Moshe's education and to have him study engineering!

Now my brother joined my mother and my little sister. Oh, how I envied him!

"I would also like to study music and become and engineer," I said to my father.

He laughed, patted me on my knees and said: "You have time to think of your future, Shlomo'le, first we will celebrate your bar mitzvah and then…" He was silent for a while before continuing: "In the meantime, we must think about me. Soon Moshe will leave us and go to America, and only you will be here to go with me to the prayers of the festivals and the High Holy Days!"

Then father began to chant the High Holy Day prayer "And all believe that He…" and I joined him with my 'thin and pleasant voice' as my mother and other adults had stated repeatedly.

I should add that father served as a cantor in the Hassidic shtibel (small synagogue) of our town. Busy with his work, however, my father could not attend the public service every day. He got up at four in the morning, fed the horses and the few chickens we kept, and only then he wrapped himself in the tallith (prayer shawl), wore the tefillin (phylacteries) and recited the morning prayers.

But on Saturdays and Holidays, my father went to the shtibel and prayed together with all the Jews who were followers of the same rebbe (rabbi), mainly as a cantor. He did not accept any payment for this service-he contented himself with the reward that he would receive in the world beyond.

Of course, at the time I did not know, but in retrospect, the memory of this picture, of leaving the courtyard on the way to the warehouse a few miles away, gives me a heavy feeling of distress and grief and pain.

The war had already begun but hadn't affected us because we were living in a zone that had been passed to the Russians under the Ribbentrop-Molotov agreement. In the meantime, the Nazi blitzkrieg against the Soviet Union had started, and now we too fell into the hands of the German oppressor.

Moshe was sent to forced labor right in the first phases of the war. He was transferred to a camp where rocks were smashed to produce gravel for the German roads. As usual, the Germans provided their detainees with only the amount of food that was necessary to keep them alive and capable of working. But the lack of hygienic measures soon caused a typhus epidemic, and Moshe was among the first to fall ill and he…

He was murdered by the Germans!

Moshe was the first one in our immediate family to be killed by the Nazis. Then, not much later, my mother and little sister were caught in the first German action and sent to the death camp of Belzec. Later it became known that some six hundred thousand Jews from Eastern Poland had been killed there!

So far, the war had not reached us, and we were not even aware of the destiny of the Jews in the German-occupied territories. The Germans knew very well how to conceal their actions and how to prevent the spread of information. They did not want to frighten the Jews and give them a reason for rebellion.

This situation, however, could not last long. Soon the war against the Soviet Union broke out, and we were in the midst of it.

I was only eleven when the Germans suddenly attacked the Russians, and the panic-stricken Red Army fled. Only eleven.

Persecuting the Jews was not the first thing the Germans did. In the beginning they were busy chasing the fleeing Red Army. But our neighbors, the gentile Ukrainians, started to annoy us. The Germans turned a blind eye to the violence of the Ukrainians.

Being blond, my mother's outer appearance was not like that of a typical Jewess. She even admired the young blond German soldiers, who smiled all the time and behaved so politely. Maybe this demeanor was because we did not live in the town itself; our house was at a distance of about two and one-half miles from the town. The house was big, surrounded by a vegetable garden and fruit trees and a pretty wooden fence painted white. Inside Trembowla, our town, anti-Jewish riots were already beginning, and the German occupation force was already issuing laws against the Jews.

"They can't be as bad as we have been told," mother said.

"Look how handsome and pleasant they are!"

"Nevertheless," my father said, "be careful and stay at home when a group of Germans passes the house, and don't smile at them!"

"Yes, Mr. Josef Ronis," my mother replied and went to the other room.

But, as I already mentioned, the war had not yet reached us, and my father and I were on our way to the main wholesale warehouse with a batch of eggs.

My father served as a cantor in the shtibel of the followers of the Hassidic Rabbi of Kopiecince. I have a vague memory of visiting the Rabbi of Kopiencince at the age of five with my father. The Rabbi gave me a 5-grosz coin-this was called a Rabbi's shmire (saving). What I remember was a large courtyard surrounded by three-story buildings and lots of young yeshiva students. I assume that nothing has remained of that magnificent compound. And when my father took the reins from my hands-the road was full of pits and the carriage had to be driven with much care and skill not to break the eggs-he suddenly started to chant one of the High Holy Day prayers, making a sign for me to join him, just as my brother Moshe and I used to do during the synagogue service.

"And all believe that He knows the thoughts of man…," my father chanted, while I accompanied him with "bim, bim, bam."

Suddenly my father stopped singing. A carriage with young Gentiles came galloping against us and, judging from their behavior, my father understood that they might be dangerous, so he swiftly turned our carriage aside. The youngsters passed us, using indecent language, and somebody even threw an empty bottle into our carriage. The bottle did not hit us. It just shattered and the pieces spread around.

"I wish that the Messiah would already come," my father sighed and raised his eyes to the sky.

"The melamed (teacher) told us," I said, "that when the Messiah comes, the dead will be resurrected. All the dead will rise from their graves, and He will bring them to Jerusalem, to the Temple that is going to be rebuilt. Only the Jews will rise from their graves, not the Gentiles, so there will be plenty of room on the earth; correct, father?"

My father did not replay. He only gave me a sad look and then, suddenly, his face shone and his eyes lit up and he began to chant the prayer, "Oh, may the Temple be rebuilt speedily," and I joined him with: "ay, ay, ay, bili, bili, bom."

Despite the behavior of the young Gentiles on the road and everywhere else in the town and in the nearby villages, the life of the Jews in our surroundings remained good and quite until the war reached us, and I was still a little, 11-year-old boy, spoiled and loved, and the only things that bothered me were games and playing the mouth organ and the mandolin.
Comments