טליבנובקה גבעת המוות

כל קדושי טליבנובקה על הגבעה 
מטרמבובלה ומכל הסביבה 
מקולינצה, הורסקוף, סטרוסוף, ינוף 
מכל העיירות הקטנות ומבודזנוף, 

מדבר אליכם שלמה רונן 
מהאדמה, מארץ ישראל הקדושה 
שתהיו בטוחים 
אנחנו לא שוכחים! 

כן, אנחנו יודעים את זה טוב מאד, 
אומנם עברו עלינו הרבה תלאות 
זה היה לפני שנים רבות 
לא כדאי להזכיר נשכחות... 

נכון שזה היה מזמן 
אבל בכל זאת הייתי מוכן 
הלב שלי לא נותן לי מנוחה 
טליבנובקה עם כל הזוועה... 

אולי בכל זאת תוותר ,
כשעלינו להיזכר 
לפתוח מחדש את הפצעים 
ולהיזכר בעינויים... 

אני עומד על זה שתספרו לי בפרוטרוט 
שידעו גם אחרי דורות 
שיזכרו לנצח נצחים 
מה עוללו לכם הגרמנים. 

אתם שם על האדמה יודעים הכול, 
ועובר עליכם הרבה שכול, 
אנחנו כאן בין המלכים 
יש לנו חיים שקטים... 

אני פה על האדמה -
מבקש מכם בשם כל הקהילה 
ניצולי השואה 
מטרמבובלה והסביבה, 

תאמצו קצת את המוח 
הרג כזה אי אפשר לשכוח ..
תספרו לנו בבקשה 
איך בטליבנובקה התרוממה האדמה... 

אני קוראים לי מויש'לה, נפצעתי בכתף 
אני נפלתי לבור ,אני זוכר היטב, 
מעלי נפלו עוד יהודים פצועים 
היה לי מאד קשה בפנים... 

תספר תספר מויש'לה עוד קצת 
אולי יקל לך מעט, 
אני מקשיב לך קשב רב 
שנבין את המצב... 

אני קוראים לי לאה'לי, אני אם צעירה 
אני נפלתי בבור יחד עם הילדה, 
אני מאד השתדלתי להגן על הילדה 
אבל אתה יודע, לחץ של האדמה... 

רבותי רבותי הקדושים -
זה עשה לי משהו בפנים ...
לשמוע אתכם זו מטרה קדושה 
אני משתדל לא להזיל דמעה... 

פתאום אני שומע קולו של איש זקן -
אל תרחם עלי אני לא מסכן, 
שמע ישראל, אמרתי לפני מותי, 
אלוהים ינקום את דמנו, רוצח גרמני... 

אני ממילים כאלה שאפתי עידוד 
זה נותן לי כוח לשאול עוד ועוד 
שיהודי ברגעיו האחרונים 
לא שוכח את אלוקים... 

אני קוראים לי חווה'לה, אני אישה צנועה, 
היה לי מאד קשה מתחת לאדמה 
כל-כך הרבה דם זרם מכל הצדדים 
נחשולים נחשולים, כן אני יודע, כולנו זוכרים. 

והלכנו למחרת 
לאסוף את ההרוגים 
שנפלו בסביבה 
כי נרצחו תוך כדי בריחה... 

אני קוראים לי יענק'לה, אני תלמיד חכם, 
אני אדבר פה בשם כולם 
אני פה בעולם הבא 
מייצג ישיבה שלמה... 

כן, יענק'לה אני שומע אותך 
רק יש לי בקשה קטנה 
תספר לי אם אתם יודעים 
מה אנחנו כאן למטה עושים? 

בוודאי שאנחנו יודעים ושומעים 
מה שאתם למענינו עושים ...
להזכיר כמה שמות גם אני מוכן 
במשך הזמן... 

אני שומע אותך איש צעיר וקדוש 
אני רק מרים את הראש 
ועוצם את עיני 
מלאך מתגלה לפני. 

למשל, ישראל גולדפליס תמיד ראשון בין פעילים 
למשל, סם ואריה הלפרין המופלאים 
שממש הופכים עולמות 
לעשות לנו אזכרות... 

אני רואה שאתה עוקב בהתמדה 
אחרי מה שקורה פה על האדמה 
בוודאי שמחוסר זמן 
אי אפשר להזכיר את כולם. 

אבל את מוניה אפשטיין הנמרץ 
שכל הזמן שואג ורץ 
ועוד הרבה יהודים יקרים וטובים 
שלמענינו עושים... 

כן , עושים למענכם מה שיכולים 
כדי שהדורות הבאים 
לא ישכחו לעולם 
אתכם בגן-עדן שם... 

הייתי רוצה להגיד עוד מילה 
אולי לבקש סליחה 
שלא הזכרתי שמות יהודי זה או אחר 
אני פשוט לא זוכר... 

אני אמסור את זה באזכרה הבאה 
שהיתה לכם כוונה טובה 
ושאתם מאד מאד מעריכים 
מה שאנחנו למענכם עושים... 

בהזדמנות אני אגיד כמה מילים 
לאוקראינים ולפולנים 
רובצת עליכן אחריות גדולה 
שלא הושטתם לנו עזרה 

נכון, גם אני אתך מסכים 
שלפעמים היו לי אומרים, 
היי אתה, יהודון, מה אתך 
אתה עוד חי – עוד לא הרגו אותך? 

אנחנו שם למעלה זוכרים 
גם מה שעשו לנו האוקראינים והפולנים 
אתם הייתם רוצחים 
תבוא גם הנקמה עליכם – עכשיו אתם מתחנפים... 

אני גם מוכן להוסיף משלי עוד 
שלא תעזור לכם שום התחנפות 
אתם הייתם יכולים אם הייתם רוצים 
להציל הרבה יהודים... 

אנחנו שם למעלה קצת יותר סלחנים 
אנחנו נמצאים בקרבת אלוקים 
אבל אתם שם למטה אל תשכחו 
ואת דמנו - תנקמו... 

טרמבובלה עיר עם היסטוריה של אלף שנה ,
וכל הזמן יהודים חיו בה 
הם תרמו להתפתחותה וליופייה, 
שום דבר לא עזר, השינאה נשארה... 

אני רוצה להגיד לפולין כולה, 
האדמה שלך – בדם יהודי רווייה 
וליהודים האלמונים 
שעצמותיכם שם פזורים, 

לנשמות הטהורות, אני לא יודע מי אתם, 
אבל אני אוהב אתכם, 
אולי אתם קבורים בתוך יער 
אולי נשאר מכן רק עפר, 

היום יש לנו מדינה חזקה, 
והיא תגן על עמה, 
לא עוד , לעולם, די!
עם ישראל חי! 

שלמה רונן 

כותש עצמות 

אני כותש עצמות 
הידיים בזריזות עובדות 
הגב מתרגל לשוט 
אולי אצליח לשרוד. 

אבל ההרגשה כבדה 
העצם הזאת ארוכה 
אולי של גבר אולי של אישה 
אולי של נערה צעירה, 

אני מתפלא על עצמי 
מאיפה הכוח שיש לי 
כל-כך אדיש אני 
אין לי מצפון- מה קרה לי? 

איזה קול לוחש לי מרחוק 
בחור צעיר, תשתוק! 
הרי אתה אוטומט, רק תעבוד, 
תשים בצד המחשבות... 

אני מרגיש על הגב שתי הצלפות, 
ההצלפות הן של השוט 
הגרמני צועק – תעבוד מהר! 
הזמן דוחק, שלא נאחר! 

אני הבנתי הכוונה שלו מזמן, 
אני מרסק עצמות של בני אדם 
שלא נשרפו במשרפה, 
שהעולם לא ידע מה קרה... 

אבל בתוך ליבי בפנים 
אני מאמין 
אם אפילו בן-אדם אחד יישאר 
אז הוא יספר... 

הוא יספר שרצחו פה יהודים, 
סתם בני-אדם, במאום לא אשמים 
המוות שלהם היה איטי 
הם נחנקו בגזים באופן אכזרי... 

הגופות היו מפותלות 
הציפורניים בבשרם תקועות 
הפה פעור הפנים מושחתות 
דם נוזל מהגופות... 

הייתי צריך בכוח להפריד כל גופה מגופה, 
ולזרוק אותם לתנור שריפה, 
למטה היו הילדים, 
הם היו החלשים... 

בחושך הם נדרסו 
לפני שהם נחנקו 
המעיים שלהם נשפכו 
אלוקים – מה הם חטאו? 

גרמני עומד עם אקדח, 
צועק- להוציא את שיני הזהב, 
טבעות, עגילים, 
להוריד מן המתים... 

הייתי רואה ערימת גופות 
זרוקים כמו תרנגולות 
כל פעם הערימה גדלה 
שלא היה מקום בתנור השריפה... 

לפעמים היה לי חשק לקפוץ לתנור 
אבל משהו לחש לי – עצור! 
לא יכולתי לראות את הזוועה 
הרי נשארה לי עוד קצת נשמה... 

הייתי מתבונן בעיקר בילדים 
הם היו מרוסקים, 
אולי היו צומחים ביניהם מדענים 
אנשי-רוח, סופרים, רופאים... 

הכול הלך הם נהיו לעפר 
האפר שלהם מפוזר 
בנהרות פולין השנואה 
לזה חיכיתם אנטישמים? בושה! 

אתם האוקראינים והפולנים 
קינאתם ביהודים 
עזרתם לגרמנים בהשמדה – 
תבוא עליכם הקללה! 

העיר קלצה כבר אחרי המלחמה 
חיכיתם לעשות נקמה 
עשיתם פוגרום ביהודים 
עם סכינים וגרזנים... 

זוג נעליים של ילד יהודי 
נשאר תמיד בזיכרוני, 
העור יבש מכובד של שנים 
הלב בוכה מבפנים... 

אני חוזר בחזרה לכותש העצמות 
תגיד מילה אוטומט רובוט 
עם מי אתה מדבר? אני כבר לא קיים 
אני גרוטאה, אני לא בן-אדם. 

לפתע הוא מרים ראשו 
ולוחש לעצמו 
בשתיים בלילה על הדרגש השלישי 
אוכל לערער בבלוק החמישי... 

על מה תערער כותש עצמות, 
אשכב על הקרש עם עיניים פקוחות, 
מסביב כולם ישנים 
יש אולי עוד שעה, בארבע קמים... 

אני זוכר בחדר מתפשטים 
חמישה רגעים לפני המוות כלום לא יודעים... 
בבת אחת שלוש-מאות יהודים, 
כולם מתפשטים ולטוב מקווים... 

באדיבות הגרמני אומר- אנחנו 
אוהבים ניקיון, יותר מהר, אין זמן 
שלא תתקררו... 
כל הבגדים על הקולבים תתלו. 

תספורת יפה נעשה לנשים 
מניקור, פדיקור, אחרי שמתרחצים 
כל הבגדים ילכו לכביסה 
אתם תקבלו חליפה חדשה... 

יפה, איזו אווירה נחמדה 
עדה'לה שכחת לתלות את החגורה 
צועקת אמא לבתה 
אחר-כך לא תמצאי אותה! 

מתפשטים גברים לחוד, נשים לחוד 
צריכה להיות קצת צניעות 
הגרמנים אוהבים סדר ודייקנות 
דווקא נחמד, אין לנו תלונות. 

כולם יעברו תספורת יפה 
עכשיו תהיה מקלחת חמה 
מה צריך בן-אדם – ארוחה טובה 
ואיזו עבודה קלה... 

לי היה אסור להגיד שום דבר 
תראו איזה עולם אכזר 
בעוד חמישה רגעים 
הם כבר לא יהיו בחיים... 

לפתע כל התמונה התהפכה 
הגרמנים נכנסו, צעקות, המולה, 
כלבים נושכים, במקלות מרביצים, 
לקרמטוריום הגזים דוחפים... 

כל התקוות התנפצו 
אמא, אבא! הם צעקו, 
הצעקות את השמים קרעו, 
בתוך הפרוזדור האפל נבלעו... 

תוך שני רגעים 
מאתיים זונדר-קומנדו יהודיים 
אספו כל הבגדים 
לא נשאר זכר בפנים. 

ושם נשים גברים, ילדות וילדים 
הולכים דרך הארובות לאלוקים 
אין לי מה להוסיף, נגמרו לי המילים 
אני לא אסלח לעולמים... 

שלמה רונן 

אזכרה בחולון

אני רואה אותם כבר לא צעירים, 
לבושים חגיגית, עצב בפנים, 
עיניים בולשות אולי יש קצת צל, 
יש כאלה שנשענים על מקל. 

העיניים שלהם מביטות במצבות, 
שעומדות בשורות דוממות, 
אחת משיש שחור, האחת בלבן, 
לכולן סיפור עצוב שהיה מזמן... 

מתחת לכל מצבה, חוץ מהסיפורים, 
יש אפר של קדושים, 
אפר של נשים, גברים וילדים, 
שנרצחו רק בגלל היותם יהודים. 

אני מסתכל על המצבה, 
אני מנסה לגעת אבל היא קרה, 
משני הצדדים אני מלטף אותה, 
האבן הקרה נשארה אדישה. 

הרבה יהודים מתקבצים סביבה, 
יש כאלה שמזילים דמעה, 
יש כאלה שתהילים אומרים, 
כולם כולם זוכרים... 

הם זוכרים שאבד להם היקר בחיים, 
הורים, אחיות ואחים, 
והם שואלים למה זה קרה? 
ואין להם תשובה... 

לו מצבה היתה יכולה לדבר 
היתה מתחילה לספר 
פה מתחת לאבן הכבדה 
אולי יש כאן אפר של אבא שלך... 

אני עומד מכונס בתוך עצמי 
בחוץ יום יפה אביבי 
אבל הלב שלי מר 
בקורבנות הנאצים אני נזכר. 

הגיע הזמן לפרידה 
כולם עוזבים בדממה 
זהו, הביקור תם, 
ואת היגון – סוחבים איתם.
שלמה רונן

גטו טרמבובלה – תחנה אחרונה 

רחוב סוביסקי מעבר לכביש שם 
זהו לא מקום סתם, 
שם לא חיפשו באקציה הראשונה 
טיפוס, יהודים גוססים, מחלה, סכנה, 

בית-חולים מאולתר בבית-הסוהר ישן 
שם הצד האפל של העולם 
שמונה מיטות בחדר, יש ארבעה חדרים 
חורף בפנים, קור כלבים. 

תיכנסו בפנים גרמנים ארורים 
תשחררו אותי מהייסורים 
בחוץ אקציה אני שומע יורים 
מפחדים להידבק, פחדנים. 

הגרמנים לא מסתכנים 
למה לנו יהודים חולים 
הם במילא ימותו תוך כמה ימים 
ככה הם חושבים... 

הגרמנים פחדו על עורם שלא יידבקו 
ועל המקום הזה פסחו, 
היו בפנים רופא וארבע אחיות 
לא נגעו בהם, נתנו להם לחיות. 

וזה הם טוב מאד ידעו 
יש זמן, הם לא יברחו, 
לברוח לא היה לאן, 
באקציה הבאה נחסל אותם... 

הכל אצלם היה מתוכנן, 
התוכניות היו מוכנות מזמן 
הם ידעו שטיפוס ישתלט על היהודים, 
מצפיפות, מזוהמה, מכינים... 

העיקר שימותו כמה שיותר יהודים 
בכל מיני צורות ודרכים 
כל יום הוציאו מבית-החולים 
יותר מעשרה מתים... 

גם אני שכבתי שם , לא באקציה, בזמן אחר, 
את לילות המוות אני זוכר, 
טיפוס משתולל, אחות אני הולך למות, 
אני לא יכולה לעזור, אין תרופות... 
מוניק אתה שומע, אני על ידך, 
היא יושבת על ידו אבל מדברת עם עצמה, 
הוא לא שומע אותה אולי הוא בעולם אחר, 
זו אני זוסיה ארוסתך אתה לא זוכר? 

מוניק למה אתה נושם בכבדות 
בואי תעזרי לי אחות 
אני לא אתן לו למות 
הוא שלי, רחמנות... 

היא מטלטלת אותו כמו בובה מסמרטוט 
אתה מוכרח, למעני, אל תמות, 
בלעדיך אני כלום, 
לא שווה פשוט... 

הוא מסתכל עליה בעיניים של תינוק 
הוא לא רואה אותה הוא כבר רחוק, 
היא לא יודעת שהוא רק גוף בלי נשמה, 
הנשמה מפרפרת אולי כבר ברחה... 

היא מדברת אל עצמה, 
כן,זוהי סתם אשליה, 
בתוכי אני יודעת שהוא דועך כמו נר, 
אבל אולי בכל זאת יתגבר... 

אני אצעק לו באוזן אולי הוא ישמע, 
זו אני זוסיה אהובתך! 
תתעורר תתעורר מתרדמתך, 
אני מרגישה את חום גופך... 

החום זה לא מהגוף, זה מהמחלה, 
טיפוס משתולל בגופך, 
לא איכפת לי שאדבק ממך 
אני מוכרחה להציל אותך... 

מרוב עייפות היא נרדמה, 
אני רואה כבר מאוחר, מי יודע מה השעה, 
המיטה שלי קרובה ליד מיטתו 
אני בספק אם היא יכולה להציל אותו. 

פתאום היא קמה בבהלה 
מילמלה משהו לעצמה, 
התחילה להסתובב בחדר ממיטה למיטה 
על יד מיטתי היא נעמדה. 

נו ילד מה שלומך, 
אתה נראה חיוור, מי מטפל בך, 
אני אוכל ריברבר פלטתי ברוגזה 
יש לי עוד קצת קחי את זה... 

מה זה פה בחדר כולם מתים 
אמרתי כן זה קורה לפעמים, 
אהובי עכשיו ישן שנת ישרים, 
בעדינות היא מלטפת לו את הפנים... 

בחדר מנור. חשמל פולטת אור צהוב 
הקירות רטובים כמעט חשוך, 
הטיח מתקלף רואים את האבנים, 
מרה שחורה משתוללת בפנים... 

רואים שפעם היה פה בית-סוהר, הכול מוזנח 
עוד מעט בוקר עוד לילה אחד הלך, 
בבוקר שוב פעם אותם הדברים, 
מתחילים להוציא את המתים... 

המתים פה מתו בייסורים 
הם לשווא מתחננים, 
הצילו, מים, אני מתייבש 
האחות באה מסתכלת בייאוש... 

מוניק התעורר והיא קפצה, 
כמו מנחש שעקץ אותה, 
מנסה לדובב אותו שיגיד מילה 
היא לא מאבדת את התקווה... 

כל היום על ידו היא ישבה, 
בלי אוכל בלי שתייה... 
לא היכרתי את הזוג האלמוני 
הם לא היו מהעיר שלי. 

בא הלילה, התחילה המלחמה, 
הוא רוצה למות והיא בשלה, 
כמה שעות עוד בחיים היא החזיקה אותו 
למחרת לפנות בוקר הוא נפח את נשמתו. 

היא נשארה על ידו כל העת, 
היא לא האמינה שהוא מת, 
ודיברה אליו בלי הפסקה 
אד שבאו האחיות והוציאו אותה. 

אני נשארתי בבית-החולים 
עוד כמה ימים, 
אם מטיפוס מבריאים 
יותר כבר לא נדבקים. 

הסיפור הזה התרחש מול העיניים שלי 
בתוך כותלי בית-החולים 
היום אני מבין איזה כוח היה לבחורה, 
אבל המוות ניצח אותה. 

אומנם היא לא מתה, רק חבר שלה, 
היא ניסתה להציל אותו בכוח אהבתה, 
אני לא יודע מה בדיוק קרה איתה, 
אבל אם היא נשארה בחיים הייתי רוצה לראות אותה. 

עברו כבר חמישים שנה, 
סיפורים כאלה לצערי 
קורים רק אצל העם היהודי 
את בית-החולים הזה אני לא אשכח לעולם, 
אני הייתי שם. 

את השורות האלה אני כותב בלילה, השעה שלוש. 
אני עוצם עיניים ומשחזר בראש, 
רחוב סוביסקי המקולל, כמה דם יהודי הוא ספג 
מצד שמאל – קפלובקה, סמל המאבק... 

לאמץ הזיכרון אני מכריח את עצמי 
כן, זוהי המדרכה מצד ימין 
צמרמורת תוקפת אותי, 
עוד מבט אחד על בית-הסוהר הישן 
אני לעולם לא אחזור לשם... 

שלמה רונן