באוקטובר 2015 נעצרה דארין טאטור - משוררת וצלמת ערבייה-ישראלית, ילידת 1982 , הכותבת בערבית - על ידי משטרת ישראל, ובנובמבר אותה שנה הוגש נגדה כתב אישום בגין הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור. מקורו של כתב האישום  בשיר שפרסמה טאטור ביוטיוב ובפייסבוק תחת הכותרת "התקומם עמי, התקומם נגדם", וכן בפרסומים בפייסבוק, בהם תמונת פרופיל של המשוררת עם הכיתוב בערבית: "אני השהיד הבא". בצד התמונה הופיע גם פוסט הקורא לאינתיפאדה בתוך הקו הירוק למען מסגד אל אקצא. נכון להיום  טאטור נמצאת במעצר בית בתנאים מגבילים אצל הוריה בכפר ריינה, ומשפטה עדיין מתנהל.

ביוני 2016 נערך בתל אביב אירוע רב משתתפים נגד מעצרה של טאטור, ובו השתתפו כ-20 משוררים, סופרים ומתרגמים, בהם אסתי ג. חיים, ליאת קפלן ואלי הירש. אירוע דומה התקיים בחיפה ובו דיברו, בין היתר, סמי מיכאל וסיגל בן יאיר, וכן נערכה הפגנת הזדהות איתה ביפו .בעיתונות התפרסמו מאמרים הקוראים לשחרורה של טאטור. הסופר סמי מיכאל, כתב באותה עת על מעצרה כי הוא "ביטוי לאוזלת יד וכשל תרבותי של חברה שאינה מסוגלת להתגונן אלא באמצעי השתקה כפויים". באוקטובר 2016, שנה לאחר מעצרה של דארין טאטור, חתמו על עצומה למען שחרורה מעל 180 משוררים, סופרים ואנשי רוח ואקדמיה, בהם: ארבעה חתני פרס ישראל: א.ב. יהושע, טוביה ריבנר, אבישי מרגלית ושמעון זנדבנק. בגילוי הדעת נכתב: "מצב זה שבו משוררת נעצרת ונשפטת בגין כתיבת שיר סותר את יסודות הדמוקרטיה, חופש הביטוי וחופש היצירה האמנותית...היחס לטאטור מבטא מדיניות של אפליה חמורה ביחס לחופש הביטוי של אזרחי ישראל הערבים הפלסטינים. הניסיון להציג באור פלילי מחאה פוליטית לגיטימית מונע אפשרות של שיח כן ונועד לחסום כל אפיק להידברות בין יהודים וערבים במדינה". (בעקבות הערך 'דארין טאטור' באנציקלופדיה המקוונת 'ויקיפדיה')

מסתבר אפוא, שכתב האישום נגד טאטור עורר סערת רוחות בציבוריות הישראלית, ולא מעט אנשי רוח ואמנים התגייסו למען שחרורה ממעצר בטענה, שלא ייתכן להאשים אדם בהסתה ובהמרדה בעקבות שיר - או כל יצירת אמנות אחרת - שכתב, שכן לאמנות ולספרות מעמד ייחודי במרחב הציבורי המעניק להן סוג של חסינות מפני העמדה לדין. מקורה של 'חסינות' זו הוא בתפיסה הליברלית המבחינה בין טקסטים פוליטיים 'שימושיים' העשויים להכיל אלמנטים של הסתה והמרדה, וכתוצאה מכך לסכן את שלום הציבור, לבין טקסטים אמנותיים הממלאים פונקציה שונה לחלוטין, בעיקר אסתטית, גם אם תוכניהם מצטיירים בקריאה ראשונה כטקסטים מסיתים וממרידים. ברמה העקרונית, מובלעת כאן גם הטענה, שאין קיום לאמנות ללא 'חופש יצירה'. כל ניסיון לצנזר ולהגביל את חרות היצירה והמחשבה משמעו הרס האמנות (ומניה וביה, גם הרס הדמוקרטיה).

גם בג"צ נתן דעתו בעבר על סוגיה זו של חופש הביטוי וחופש היצירה, כפי שעולה ממאמר שפרסם בנושא בבלוג זה ד"ר דוד שחר: "אין עוררין ביחס לערכה של תרבות בקיום האנושי, שכן קיום בלי תרבות עלול לעקר ממשמעות את המושג "אדם". פסיקות שונות של בג"ץ הכירו בחופש הביטוי האמנותי כזכות שאינה נופלת בחשיבותה מחופש הביטוי, וייתכן שכוחו אף עולה על כוחם של הביטויים האחרים, שכן בו טמונה זכותו של אדם להגשמה עצמית. כה חזקה היא חירות הביטוי האמנותי עד שכל ניסיון בעשורים האחרונים לפסול יצירות בשל הביטויים הכלולים בהם נפסל על ידי בג"ץ. כך, בהיעדרה של חוקה כתובה ממלא בג"ץ תפקיד של מגן על חירויות האדם והאזרח ובפסיקותיו במשך השנים תרם ליצירתה של מעין מגילת זכויות חוקתיות, שחופש היצירה מהווה בה נדבך חשוב"[1].

הדרמה המובנית בסיטואציה לפיה מוגש כתב אישום חריף נגד משוררת על שיר פוליטי, שפרסמה בפייסבוק ומגוון אירועי המחאה השונים הבאים בעקבות כתב אישום זה, מעידים שלפתחנו מונחת כאן סוגיה אזרחית עקרונית מורכבת ולא פשוטה, שבבסיסה התנגשות בין ערכים סותרים.  מצד אחד, ניצבים שלטונות החוק והמשפט במדינת ישראל האמונים על שמירת בטחון אזרחי מדינת ישראל, יהודים וערבים כאחד, ובמסגרת תפקידם עליהם למנוע כל פעילות שיש בה חשש להסתה לאלימות ולתמיכה בפעילות טרור כנגד מדינת ישראל ואזרחיה, ומצד שני, ניצבים מפגינים האמונים על ערכים נאצלים וחשובים לא פחות של חופש הביטוי, חופש ההתארגנות והתנועה, ובמקרה שלפנינו, גם חופש היצירה האמנותית. שאלת המפתח בסוגיה זו היא: האם ניתן לאזן ולפשר בין ערכים מתנגשים אלה?

כדי להתמודד עם שאלת המפתח דלעיל, כדאי לנו להידרש לפרק 25 של ספר לימוד באזרחות לחטיבה העליונה ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית מאת דוד שחר העוסק ב'גבולות הדמוקרטיה' (עמ' 291 – 295). פרק זה דן בדילמה מרכזית מאוד בלימודי האזרחות: מהם גבולות הערכים הדמוקרטיים הקלאסיים דוגמת חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש התנועה וההפגנה ועוד? זכותה  של מדינה, אומר מחבר הספר, להתגונן בפני גורמים החותרים כנגד עצם קיומה של המדינה, וזכות זו מוכרת גם בקהילה הבינלאומית  (במונח 'דמוקרטיה מתגוננת'). לשון אחר, המדינה למעשה נדרשת להחליט מהו הגבול שהיא רוצה להציב לכל ערך, ומהו שיווי המשקל הנכון בעיניה בין הערכים המתנגשים שתוארו לעיל - הכוללים, בצד הליברלי שלהם, גם את ערכי חופש היצירה האמנותית לסוגיה, ובצד הביטחוני את הזכות לחיים ולביטחון של אזרחי המדינה. ובלשונו של הספר: "הנקודה שבה מתקיים השקלול בין צורכי החברה לצורכי הפרט היא נקודת האיזון. מציאת נקודת האיזון וההקפדה כי ההגבלות מנימוקי שלום הציבור וביטחון הציבור לא יפגעו באופן אנוש בזכויות הפרט ובחרויותיו הן מאמות המידה האמתיות להערכת המערכת הפוליטית המוגדרת כ"דמוקרטיה". (עמ' 291)

כדי להכריע בשאלה אם מעשיה של דארין טאטור חרגו מן הפרקטיקות הלגיטימיות במשטר דמוקרטי, ופגעו בביטחון המדינה באופן כזה, שאיננו מאפשר לה לעבור לסדר היום על פרסום  טקסטים שתוכניהם מסיתים וממרידים, נדרש לנו ידע שלם יותר מזה המצוי בידינו (למשל, מה בדיוק נכתב בטקסטים הנוספים על השיר שפרסמה דארין טאטור בפייסבוק?). אשר על כן, נמקד את דיונינו בשאלה מצומצמת יותר, אך חשובה ועקרונית מאוד: האם ניתן להאשים בהסתה ובפגיעה בביטחון המדינה (ובכלל זה תמיכה בארגון טרור)  אדם שנתן פומבי לעמדותיו הפוליטיות, חריפות ומקוממות ככל שיהיו, ביצירת ספרות (שיר)? האם קיימת בכלל אפשרות ששיר, ויהיו תכניו אשר יהיו, יכול להוות בסיס לעבירת הסתה ופגיעה בביטחון המדינה?

מסתבר, שעל שאלה זו קשה לענות תשובה חד-משמעית, שכן מצד אחד, שיר מעצם הגדרתו כיצירת אמנות, איננו מניפסט פוליטי, ובוודאי שאיננו טקסט הדרכה למחבל המתחיל. שירה ממלאת פונקציות שונות לחלוטין, וכדבריו של פרופ' אריאל הירשפלד: "שירה נחוצה. היא אינה יכולה להיות כלי עיתונאי, החושף מציאות מעשית, והיא אינה רוצה להיות היסטוריון או מספר סיפורים. אבל היא אינה רק לוויית-חן או קישוט. היא עושה דבר שאי-אפשר לעשותו אלא בשירה: היא נותנת שפה לרגשות"[2]. מצד שני, מוסכם על כולנו, ודאי על רובנו, שישנם טקסטים (לאו דווקא שיריים), שעליהם אכן חל חוק איסור הסתה המרדה ופגיעה בביטחון המדינה. ובכן בואו נבצע 'תרגיל מחשבתי' פשוט: ניקח טקסט כזה, שלית מאן דפליג, שיש בתכניו משום הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור, ונכתוב אותו בשורות קצרות ומנוקדות ובריתמוס מסוים, האם מבנה חדש זה יהפוך אותו באחת ל'יצירת אמנות', ויזכה את מחברו בחסינות מלאה בפני העמדה לדין?! אם כך הדבר, הרי שלפנינו פתח אפשרי למניפולציות לא לגיטימיות בעקרון מניעת הסתה לאלימות. יתר על כן, ברור גם לבעלי הגישה האסתטיציסטית בספרות (הטקסט הספרותי כממלא פונקציה אסתטית גרידא) או הרגשית (השיר כנותן שפה לרגשות), שישנם טקסטים ספרותיים, שמטרתם המוצהרת היא מחאה פוליטית ו/או חברתית, והם פונים לנמעניהם מתוך רצון ממשי להניעם לפעולה כדי לשנות את המציאות. (האם שירה, שבמהותה מיועדת בדרך כלל לקהל מצומצם, אכן מצליחה להשפיע, להתסיס ולעורר לפעולה – זו כבר שאלה אחרת...) 

ואולי כדאי לנו להימנע, ככל האפשר, מספקולציות א-פריוריות, ופשוט להתבונן בטקסט שהוא מושא המחלוקת העקרונית ולבחון אותו לגופו של עניין. ובכן, הנה לפנינו שירה המדובר של דארין טאטור, שנכתב במקור בערבית ותורגם לעברית על ידי תמר גולדשמיד, אילנה המרמן ואיריס בר.

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם

בִּירוּשָׁלַיִם חָבַשְׁתִּי אֶת פְּצָעַי

וְתִנִּיתִי אֶת צָרוֹתַי לֵאלֹהִים

וְשַׂמְתִּי אֶת נַפְשִׁי בְּכַפִּי.

לְמַעַן פָלַסְטִין עֲרָבִית

לֹא דַּי לִי בְּפִתְרוֹן שֶׁל שָׁלוֹם

לֹא אוֹרִיד לְעוֹלָם אֶת דְּגָלַי

עַד אֲשֶׁר אוֹרִידֵם מֵעַל מוֹלַדְתִּי.

הַכְנִיעֵם לַזְּמַן שֶׁיָּבוֹא,

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם

הִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד שֹׁד הַמִּתְנַחֵל

וְלֵךְ בְּעִקְבוֹת שַׁיֶּרֶת הַחֲלָלִים.

קְרַע אֶת הַמִּסְמָכִים הַמְּבִישִׁים

הַמַּנְצִיחִים אֶת הַדִּכּוּי

הַמּוֹנְעִים מֵאִתָּנוּ לְהָשִׁיב אֶת זְכֻיּוֹתֵינוּ.

שָׂרְפוּ אֶת הַיְּלָדִים הַחַפִּים מִפֶּשַׁע

וּבְהָדִיל צָלְפוּ בְּפֻמְבֵּי

הָרְגוּ אוֹתָהּ לְאוֹר הַיּוֹם.

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם

הִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד תּוֹקְפָנוּת הַמִּסְתַּעֲרֵב

אַל תַּטֶּה אֹזֶן לִמְשָׁרְתֵי הַשִּׁלְטוֹן

שֶׁקָּשְׁרוּ אוֹתָנוּ בְּאַשְׁלָיַת הַשָּׁלוֹם

אַל תַּחְשֹׁשׁ מִלְּשׁוֹנוֹת הַמֶּרְכָּבָה

כִּי הָאֱמֶת שֶׁבְּלִבְּךָ חֲזָקָה יוֹתֵר

כָּל עוֹד אַתָּה מִתְקוֹמֵם בְּמוֹלֶדֶת

שֶׁחָיְתָה פְּלִישׁוֹת וְלֹא הִתְעַיְּפָה

עָלִי קוֹרֵא מִקִּבְרוֹ

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם

וּכְתֹב אוֹתִי בִּפְּרוֹזָה אֶל מוּל הַיָּרִיב

הָפַכְתָּ לִתְשׁוּבָה לִשְׂרִידַי

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם.

ובכן, לאחר קריאת היצירה, ולמרות העובדה שאנו מתבוננים בטקסט מתורגם ולא ביצירת מקור - אין ספק שלפנינו שיר בעל מאפיינים רטוריים של שיר (חזרות, ריתמוס, לשון פיגורטיבית וכד'), בניגוד לניסיונות התביעה במשפטה של דארין טאטור, להטיל ספק ב'שיריותו' של השיר ובהיותה של טאטור אכן משוררת[3]. זהו שיר מחאה פוליטי חריף וקשה מאוד למרבית העיניים היהודיות-ישראליות. הדוברת בשיר שהיא, מן הסתם, בת דמותה של המחברת פונה אל בני עמה בקריאה להתקוממות "נגדם". מושאי ההתקוממות המצווה אמנם אינם מפורשים עד הסוף, אך ברור למדי שמדובר במדינת ישראל, בכוחות הביטחון שלה, ובמתנחלים ביהודה ושומרון, שהם בבחינת 'הכובש' בעיניים ערביות-פלסטיניות. הסלידה מן הכיבוש היא עמדה מקובלת מאד בקרב חלקים ניכרים בציבוריות הישראלית, יהודית כערבית, אך עמדת המשוררת בשיר היא חריפה במיוחד, שכן לא רק שאין היא נושאת סיסמאות של שלום, אלא שהיא מתנגדת חריפה לו, ולמעשה מטרתה המוצהרת בשיר היא סילוקם המוחלט של היהודים מפלסטין, שהיא בעיניה מולדת ערבית בלבד ולא מולדתם של שני עמים, כמקובל בקרב חוגי השמאל הישראלי, למשל: "למען פלסטין ערבית / לא די לי בפתרון של שלום / לא אוריד לעולם את דגלי / עד אשר אורידם מעל מולדתי."

אכן דברים קשים מאוד לעין ולאוזן הישראלית-יהודית, אך יש לזכור, שהשאלה המונחת לפתחנו איננה רגשית, ואפילו לא ערכית-אידאולוגית, אלא שאלה מעשית-ביטחונית: האם הדברים הקשים הללו הם בגדר הסתה שעשויה להוביל לאלימות ממשית (טרור) מצד קוראי השיר ובהשפעתו. וכאן הדברים נראים לי פחות חד-משמעיים. ספק רב בעיניי אם שיר זה, שרובו קינה על מה שנתפס בעיני המשוררת כדיכוי העם הפלסטיני, גזלת ארצו-מולדתו וביצוע הרג בבניו (מוזכרת בשיר הנערה הדיל שתקפה במספריים את חיילי צה"ל בירושלים ונורתה על ידיהם למוות, וכן נרמזים אירועי שריפתם למוות של תינוק פלסטיני בדומא ושריפת נער פלסטיני בירושלים - בידי פורעים יהודים) הוא התרחשות לשונית מסוכנת העלולה בעצם העלאתה על הכתב להוביל להמרדה ולטרור כנגד יהודים. מצד שני, האם יש למישהו אפשרות להתחייב, שהשיר "התקומם עמי, התקומם נגדם" - שזירת פרסומו היא הרשת החברתית הפופולארית ביותר (פייסבוק), שמילת הציווי 'התקומם' חוזרת בו לפחות אחת עשרה פעמים, שמככבים בו במפורש "המתנחל" כשודד "המסתערב" כתוקפן ובנוסף, קוראת בו הדוברת לעמה "..לך בעקבות שיירת החללים" במצב שהוא נפיץ ממילא – שיר כזה לא יתרום תרומה של ממש לליבוי הרגשות והיצרים הלאומניים של צעירים פלסטיניים, וידרבנם לפגיעה בחיילי צה"ל ו/או במתנחלים? גם על כך לא ניתן לחתום. תיקו.

 מה שהוא בעיניי, בכל זאת, 'שובר שוויון' בדילמה הזו הוא התביעה הצודקת ל'שיוויון בפני החוק'. בנסיבות הקיימות של הסכסוך היהודי-ערבי יש מקום לשאול לא רק לגבי ההשפעה של השיר המסוים הזה על קוראיו-נמעניו, אלא גם האם מערכת המשפט הישראלית מפעילה אמות מידה שוויוניות בבואה לשפוט שירים לאומנים מדיחים ומסיתים של ערבים ושל יהודים כאחת? האם למשל, יעלה על הדעת לפסול שיר הסתה אנטי ערבי של המשורר העברי הקנוני אורי צבי גרינברג? או לצנזר את ספר ההלכות 'תורת המלך' המתיר הריגת תינוקות של 'גויים' מחשש שיתנכלו ליהודים בבגרותם? אגב, במהלך משפטה של טאטור הזכיר פרופ' ניסים קלדרון, שהופיע כעד מומחה מטעם ההגנה, את שירת המחאה החריפה של אצ"ג כנגד המנדט הבריטי, וגם את הפיוט 'מעוז צור', שנהוג לזמר בימי החנוכה ובו קריאה יהודית מפורשת ל'מטבח' (טבח) בצר המנבח...

 ולמען הסימטריה הכמעט-מדויקת בין משפט הטקסטים הערביים לזה שלטקסטים העבריים, נבחן את גורלו של השיר הגזעני במופגן של הזמר הנערץ על רבים בציבוריות הישראלית עמיר בניון, שנוהג להגיב בזריזות על אירועים אקטואליים, ועל רקע פעולת חבלה שבצע סטודנט ערבי באוניברסיטה העברית בירושלים, העלה לפני כמה שיר בשם "אחמד אוהב ישראל" לדף הפייסבוק הרשמי שלו. כאן לא מדובר באמת ב'אהבת ישראל', אלא במונולוג שירי  מפוברק, שחלק ממילותיו המושמות בפי ערבי מדומיין בשם אחמד על ידי הפזמונאי בניון, הן: "זה נכון שאני סתם חלאה כפוית טובה", "יבוא הרגע בו תפנה לי את הגב ואני אתקע בך גרזן מושחז, אני אירה בך בגב", מילים המתארות את כוונותיו של אותו סטודנט הערבי, בו עוסק השיר.

אמנם אין בשיר זה קריאה ישירה לפעולה אלימה כנגד הערבים בישראל, אך ממד ההסתה בשיר עולה מעצם העובדה שהשם 'אחמד' הוא שם גנרי, ואיננו מתייחס לערבי מסוים אלא לערביי ישראל בכלל. יתר על כן, הערבים בישראל הם מיעוט, ואפשרות הפגיעה בהם היא קלה יותר מפגיעה ביהודים. אגב, בתגובה לקולות המחאה נגד השיר המכליל הזה נמסר משמו של הזמר, שהשיר מבטא 'תחושות בלבד' ואינו קורא להפעלת אלימות כלפי אף אדם. ואכן, לבד מגינויים מילוליים כנגד השיר ומחברו, איש לא העלה בדעתו להגיש כנגד עמיר בניון כתב אישום. האין מקום לגזור גזירה שווה בין שירו הגזעני של עמיר בניון, לבין 'שיר ההסתה' של דארין טאטור?

[1] 'חופש הביטוי וחופש היצירה על פי פסיקות בג"צ' מאת דוד שחר, יום שלישי 7.7.2015

[2] מתוך מאמר של הירשפלד בעיתון הארץ על שירת לאה גולדברג בינואר 2010

[3] כפי שהתפרסם באינטרנט באתרים שונים שציטטו ממהלכי המשפט.