כתבו: ד"ר שלמה הרציג, מפמ"ר ספרות  ומשה עזוז, מורה לספרות בבית-ספר קלעי בגבעתיים

העירה והאירה: הגר אור, מדריכה ארצית להוראת ספרות

ביוגרפיה קצרה של קלייסט[1]

היינריך פון קלייסט, בן בכור לקצין בצבא הפרוסי, נולד בפרנקפורט, גרמניה, בשנת 1777.  אביו מת בעודו בן 11, ולכן הוא נאלץ לשמש כמפרנס בגיל מוקדם. למרות זאת הצליח ללמוד בבית הספר עד גיל 15, כאשר גויס לצבא הפרוסי ללחום בחזית המערבית, כלומר כנגד צרפת המהפכנית. הוא הפך לקצין ושירת בצבא שבע שנים עד ל-1799. לאחר פרישתו מן הצבא החל בלימודי פילוסופיה, מדעי המדינה, פיזיקה ומתמטיקה.

ציון דרך מרכזי בהתפתחותו האינטלקטואלית היה ב – 1801, כשלמד להכיר את הפילוסופיה של עמנואל קאנט. פרשנותו שלו לתורתו של קאנט[2] הביאה את קלייסט למהלכי כפירה באופטימיות הטבועה בבסיס 'עידן הנאורות' ובאמונה הרציונליסטית בקדמה האנושית-מדעית. גם האמונה בכוחה של התבונה להגיע לחקר האמת, להביא  לתיקון החברה והאדם ואף לשלוט באיתני הטבע, קרסו בפני הפסימיות שהשתלטה על עולמו הרוחני והנפשי של קלייסט הצעיר. ואמנם הבנת "מבנהו הלוקה בחסר של העולם" היא הבסיס למבט הקלייסטי על הקיום האנושי, כפי  שהוא בא לידי ביטוי ביצירתו.

בנסיעה לפריס התוודע קלייסט לכתבי ז'אן ז'ק רוסו והשפעתו של הפילוסוף השוויצרי-צרפתי הזה ניכרת היטב בסיפוריו של קלייסט, ובמיוחד ב"רעידת האדמה בצ'ילה". אגב, גרסה ראשונה של סיפור זה ראתה אור בשנת  1807. במהלך ביקוריו בוויימאר, פגש קלייסט בגדולי הספרות הגרמנית  גתה, שילר וסופרים ידועים נוספים שהשפיעו על הקריירה הספרותית שלו. במקביל לכתיבה הספרותית, הפך קלייסט מעורב בפוליטיקה המקומית. כתיבתו לא זכתה להצלחה ואף ניסיונותיו להקים כתב עת ספרותי בשם "פבוס" לא צלחו. כאשר קוראים בנובלה דוגמת "רעידת האדמה בצ'ילה", שהכיוון האידאי בה הוא 'מבולבל' ורווי סתירות פנימיות, קל להבין את הסתייגותם של בני דורו של קלייסט מיצירתו.

באותה התקופה (שלהי העשור הראשון של המאה התשע-עשרה), חברה ממנה התרשם מאוד, בשם הנרייטה פוגל, חלתה בסרטן ועמדה למות. פוגל ביקשה מקלייסט כי ישים קץ לייסוריה - נחוש למות עמה ובהשפעת 'כישלונותיו' הספרותיים ירה בה קלייסט בליבה, ומיד לאחר מכן שם קץ לחייו. קלייסט היה בן 34 בלבד במותו. רק לאחר מותו הוכר קלייסט כאחד מגדולי המספרים והמחזאים בגרמניה ובעולם כולו.

חייו ויצירתו של הייריך פון קלייסט הוקדשו לרדיפה אחר המזל האידאלי והחמקמק, והדבר משתקף היטב ביצירתו. הוא היה הבולט שבמחזאים הצפון גרמנים של הזרם הרומנטי, ואף רומנטיקן אחר לא השתווה לו בעוצמת הרגש הפטריוטי, שביטא בשנים האחרונות לחייו.  לבד מהמחזות הרומנטיים שכתב הוכר קלייסט גם כאמן הסיפור הקצר והנובלה, הכרה לה זכה, כאמור, רק לאחר מותו.  מבין אסופת סיפוריו שיצאה לאור ב-1811-1810 היה "מיכאל קולהאס" לאחד הסיפורים החשובים ביותר של התקופה בשפה הגרמנית. 

רעידת האדמה בצ'ילה

א.    פילוסופיית הקיום ומוסיקת המקרה של קלייסט

על פניו, "רעידת האדמה בצ'ילה" הוא סיפור מלודרמטי-סנטימנטלי רב תהפוכות, שדמויותיו ארכיטיפיות למדי. עלילתו מגוללת את תלאותיהם של זוג האוהבים, חרונימו רוגרה ודונה חוספה, בסנט יאגו בירת צ'ילה של אמצע המאה השבע עשרה (1647)[3]. ככזה, אמור היה הסיפור לסחוף את קוראיו בעקבות האירועים הדרמטיים המתוארים בו, ולשבות את לבם. דא עקא, הסיפור דווקא מניח מכשולים, ממכשולים שונים, על דרכם של הקוראים אל החוויה הישירה והבלתי אמצעית: ריבוי דמויות מבלבל, מקבץ פרטי עלילה 'טפלים', תחביר גרמני מפותל, ריחוק רגשי של המחבר מגיבוריו, טכניקה סיפורית של כרוניקה 'יבשה', נקודות מבט המתחלפות תדיר, סצנות זוועה קשות ועוד. מדוע אין קלייסט מניח לקוראיו ליהנות מ"טלנובלה" רגשנית ופשוטה?

כדי להבין לעמקה את משמעות היצירה ''רעידת האדמה בצ'ילה", ולהכיר בסגולותיה הרעיוניות והאסתטיות חשוב להבין את תמונת העולם ה'פילוסופית' של קלייסט ואת טכניקת הסיפור הייחודית לו. או אז יתברר, שאכן, מבטו של המחבר מכוון הרבה מעבר לגורלם של זוג האוהבים הצעירים, שאגב, לא במקרה, 'מסולקים' מעלילת הנובלה עוד לפני סיומה. עבור קלייסט, כך יסתבר, המאורעות המסופרים בנובלה הם  בבחינת משל על החברה הפרוסית בת זמנו[4], כפי שהם מהווים גם דיון מרתק בטבע האדם והעולם. וכל אלו ברוח השאלות הפילוסופיות והקיומיות, שהעסיקו את גדולי הרוח והיצירה, מקדמת דנא: האם רע הוא מיסודו טבע האדם ככתוב בתורה: "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית, ח', 21), או שמא להיפך, האדם טוב הוא מיסודו והחברה היא זו המשחיתה אותו, כפי שסבר הפילוסוף השוויצרי-צרפתי, ז'אן ז'ק רוסו  (1712 – 1778)? ומה בדבר הטבע עצמו ה'טוב' הוא אם 'רע'? ואולי שאלת השאלות שהעסיקה את קלייסט היא זו: האם האדם הוא סובייקט פעיל במציאות, שבכוח תבונתו ואצילות נפשו שולט בחייו ובגורלו או שמא להיפך, הוא יצור נפעל הנשלט הן על ידי כוחות 'חיצוניים' - איתני הטבע, המזל והמקריות, ההשגחה העליונה, חוקי החברה ומוסכמות הדת, והן על ידי כוחות 'פנימיים' - רגשות, תשוקות, יצרים, תקוות ואשליות. תשובותיו של היינריך פון קלייסט לשאלות אלה - מרתקות במיוחד.

רעידת האדמה, המופיעה בפתיחת הסיפור, שאגב, מבוססת על אירוע היסטורי למהדרין, למרות שקלייסט עצמו לא ביקר בצ'ילה, מעולם[5], באורח אירוני, מצילה ממוות בטוח את חיי שני הצעירים, גם אם באופן זמני מאד. בתוך כדי כך היא חושפת את יסודותיה הרעועים מהבחינה הקיומית ומהבחינה הערכית-מוסרית של החברה הצ'יליאנית, ולמעשה, של החברה האנושית בכללה.  ניתן לומר כי היינריך פון קלייסט מנצל את הסיטואציה יוצאת הדופן, הפרדוקסלית במובהק,  רעידת אדמה שמצילה חיים, כדי לחשוף את הפרדוקסים בבסיס הקיום האנושי וכדי לשלח חיצים ביקורתיים-אירוניים בשלל הדמויות והמוסדות, המופיעים לאורך הסיפור - המשפחה, החברה, הכנסייה הקתולית, מוסדות המשפט והחוק והממסד השלטוני.

זאת ועוד, בניגוד למלודרמה הקונבנציונלית, בה הרוע האנושי מרוכז בדמויות מועטות ומוגדרות, ולכן אין קושי עקרוני ל'טובים' לגבור, בסופה של העלילה, על ה'רעים'[6], ולהוביל את הקורא אל הקתרזיס המיוחל, הרי שבסיפורנו האלימות והרוע 'פזורים' בכל מקום  ומהווים חלק בלתי נפרד מאורח החיים בחברה האנושית, ולפחות זו הממוסדת-עירונית, ועל כן גם לא ניתן לשרש אותם בקלות (אם בכלל). ראו, למשל, כיצד קורע קלייסט את מסווה החום והאחווה מעל פניה של המשפחה בעיר סנט יאגו, ומן הסתם, זו האנושית בכלל, וחושף את מידת הרוע והאכזריות הטבועה בתוך המשפחה, כפי שהיא באה לידי ביטוי, בהתנהגותם של אחיה ואביה של חוספה, כמתואר בפתיחת הסיפור, או במעשיו הבלתי נתפסים של אביו מולידו של חרונימו הרוצח את בנו בכנסיה, כמתואר בסיום הסיפור. ואפרופו, משפחה, ובהנחה שקלייסט איננו באמת 'דג קר' וחסר רגש, כפי שעשוי להשתמע מן היצירה, הרי שבמקביל לסלידתו מן המשפחה העירונית, ברורה דווקא אהדתו למשפחה הלא-ממוסדת, שהחן והחסד האלוהי שורים עליה בחיק הטבע, הלוא היא ה'משפחה' של חרונימו, חוספה ותינוקם ה'לא-חוקי', ועל כך בהמשך המאמר.  

חרונימו ודונה חוספה - מעין גרסה דרום אמריקאית של רומיאו ויוליה השייקספיריים - מתאהבים  עד כלות, על אף הבדלי המעמדות הניכרים ביניהם.  חרונימו שימש כמורה לבתו של אחד מאצילי העיר "העשירים ביותר", דון אנריקו אסתרון, וסולק מן הבית מפני ש"פיתח קרבה יתרה" (עמ' 117)[7] לדונה חוספה, בתו היחידה של אותו אציל.  ברור שסילוקו של חרונימו מבית העשירים כרוך בעובדת מיקומו הנחות בהיררכיה החברתית הנוקשה בחברה הצ'ליאנית. חוספה עצמה נמסרה לידי המסדר הכרמליטי הקנאי, כדי למנוע כל אפשרות של מגע עתידי ביניהם.  אולם, מציין המחבר, "הודות לצירוף מקרים ממוזל" (שם), הצליח חרונימו לחדש את הקשר עם בחירת ליבו, "ובלילה עלום אחד הפך את גן המנזר לזירת ההתגשמות של מלוא אושרו." (שם) בהמשך עלילת הסיפור יסתבר לקורא, שמה שמוגדר בפתיחה כהתגשמות "מלוא אושרו" של חרונימו הצעיר הוא, באותה מידה, גם המקור למלוא אומללותו. אירוניה טרגית זו איננה מקרית ומהווה נדבך מרכזי בפילוסופיה ובפואטיקה של קלייסט. 

למעשה, קלייסט שוזר את החוט הדק של האירוניה הנשכנית שלו לכל אורך הסיפור.  כבר מראשיתו הוא רומז לנו, כי אל לנו להתייחס ברצינות יתרה לפרטי העלילה שהוא שוטח בפנינו, גם אם הם טרגיים באופן מובהק.  מהו אותו "צירוף מקרים ממוזל" שאפשר את התגשמות האושר הזה?  אין הוא חושף בפנינו.  דומה כי יותר משמעוניין קלייסט בהנמקות ראליסטיות מפורטות להתרחשויות בעלילת הנובלה, הוא מעוניין להבליט את כוחה של המקריות בקביעת הגורל האנושי. המזל וצירופי המקרים, נקדים ונאמר, ימשיכו לשמש גיבורים מרכזיים בנובלה, ונראה, שהמחבר רומז לנו כבר בפתיחה, כי הם אלו שמניעים את עלילותיהם ה"גדולות" של בני האדם.

 כזה הוא גם מקרה רעידת האדמה, כמובן, שהורסת את חייהם של תושבי סנט יאגו, אך מצילה את חייהם של גיבורי הסיפור, כך למשל: "כל קירות הכלא התבקעו, הבניין כולו מט לנפול אל הרחוב, ואת התמוטטתו הגמורה מנע רק קמרון מקרי[8]..." (עמ' 118). באורח דומה ניצלים חייה של חוספה, 'בזכות' רעידת האדמה הקטלנית, שפקדה את סנט יאגו. אלא שקלייסט מכפיל את תעתועיו בקורא ורומז לאפשרות, שאולי לא יד המקרה הייתה כאן, אלא "שנס משמיים הצילם" (עמ' 120) וגם: "חוספה לא נרתעה מן העשן המתאבך מולה והתנפלה אל תוך הבניין, שכבר קרס מכל צדדיו, וכאילו סוככו עליה כל מלאכי עליון[9], שבה והופיעה בשער ובחיקה התינוק בריא ושלם" (שם). ובכן, מזל ומקריות או השגחה אלוהית? סותם קלייסט ולא מכריע, ובכך מותיר את המציאות האנושית-קיומית אמביוולנטית וחסרת הכרעה ואת קוראי הנובלה נבוכים ותוהים.

אלא שבניגוד (ואולי במקביל) לחסד ההצלה של חרונימו וחוספה, גם מותם המזוויע של בני הזוג יחד עם דמויות נוספות מבני חבורתו של דון פרננדו בכנסייה, בסיום הנובלה, קשור  בצירופי מקרים ובמזל (ליתר דיוק, בחוסר מזל): "הם אכן הצליחו לצאת מן הכנסיה...והאמינו שנצלו." (עמ' 127), אלא שברגע האחרון, אביו של חרונימו, שבאופן מקרי לחלוטין נכח במקום, זיהה את בנו והרג אותו במכת אלה. אגב, גם רציחתו הנוראה של התינוק ה'לא נכון' קשורה בצירוף מקרים לפיו חוספה נושאת בזרועותיה דווקא את חואן, תינוקו של דון פרננדו, ולא את תינוקה שלה. והרי רק במקרה נותר חואן בידיה, לאחר שסיימה להניקו (התינוק בכה, ולכן לא הוחזר לאמו). קודם לכן, נרצחת דונה קונסטנצה אף היא 'בטעות', לאחר שנחשדה כחוספה.

קוראי מאמר זה מוזמנים לבחון בעצמם את מספרם הרב של צירופי המקרים, הטעויות בזיהוי והאירועים ה'ממוזלים' הפזורים לאורך עלילת הנובלה וחורצים את גורלם של גיבוריה לשבט או לחסד. האם מקרי הוא שקלייסט מנמר את עלילת הנובלה שלו באין ספור צירופי מקרים וטעויות? ממש לא! יש כאן אמירה מובהקת ועמוקה מבחינה פילוסופית על טבעה החמקני והלא ניתן להבנה מלאה של מציאות החיים הטבעית והאנושית. זו אגב הסיבה שבני דורו של קלייסט לא הבינו מה הוא רוצה מחייהם בסיפוריו ה'משונים', שאינם הולכים בתלמים מקובלים וחד-משמעיים.

ב.     המבט האירוני על החברה האנושית

אם נחזור לפתיחת הסיפור, הרי שגם חטאה הגדול של חוספה, ההיריון שלה, פרייה של אהבה אסורה, התגלה דווקא ברגע הקדוש ביותר לנזירות המסדר, בשעה שצעדו בתהלוכת הקורפוס כריסטי (חג הלחם והיין שמסמלים את הקרבתו הגדולה של ישו).  חוספה הושלכה לבית האסורים ו"עוד בטרם התאוששה מן הלידה" נחקרה ב"עינויים קשים" בהוראתו של ארכיבישוף המחוז... (עמ' 117) ונגזר עליה עונש מוות בשריפה (זהו 'חוק המנזר' הנזכר בהקשר זה בסיפור). למותר לציין, שקלייסט מטיל כאן צל כבד על עולם הערכים הנוצרי-קתולי-ממסדי, כשם שהוא כופר בקשר הממילאי כל כך בחברה הקנאית בין ה'חטא' לעונש.   

הידיעות על 'שערוריית המין' של משפחת אסתרון חצו, כך מסתבר, את גבולות המנזר ובתוך פרק זמן קצר דיברו בה כל אנשי העיר "במרירות רבה."  "הלשונות הרעות" (שם) השתלחו בחריפות כלפי המנזר כולו ועל כן, מסביר המספר, לא ניתן היה עוד להציל את חוספה, ובהוראת המשנה למלך "הומתק" עונשה, והמוות בשריפה שנגזר עליה הומר במוות בעריפה.  ברור הדבר שקלייסט נוקט כאן לשון היתממות, כדי ללעוג, הן לראשי השלטון, הארכיבישוף והמשנה למלך, על מידת ה''חסד'' בה נקטו, והן לתושבים ששמחו לאידה של בת האצילים, שהרתה בתחומי המנזר[10]. 

מידת אכזריותם של מי שאמונים על אכיפת החוק והמוסר אינה יודעת גבול: בכיר הכנסייה מורה לחקור את חוספה האומללה, שהתמוטטה בהריונה ב"עינויים קשים", והמשנה למלך "ממתיק" את עונשה למוות בעריפה,  המתקה שמעוררת, דרך אגב, את זעמן של "נשות סנט יאגו ועלמותיה". (שם) מן הראוי לשים לב לבחירת המילים של פון קלייסט, כי היא שמייצרת - לעתים באופן בולט ו'משעשע' ולעתים באופן מובלע - את האפקט האירוני, שהוא הלב הפועם של סיפור המעשה: כמובן ש"המתקת" העונש של חוספה עומדת בניגוד חריף לתוצאתה שהיא מוות בעריפה. גם הבחירה ב"נשות סנט יאגו ועלמותיה" אינה מקרית.  הקונוטציה שמעורר הצירוף הלשוני הזה היא של נשים מעודנות (עלמות), אצילות נפש ונכבדות, והנה מסתבר שאכזריותן, אשר אינה יודעת שובע זועמת על ה"הקלה" שניתנה לבת עירן (שחטאה הוא הריון, כזכור), למות בעריפה ולא בשריפה.  עוד נאמר לנו, כי אם המנזר עצמה היא ש"השיגה" עבור חוספה את המוות בעריפה, וזאת בשל חיבתה המיוחדת (ה"אמהית", אפשר לומר...) לנערה הצעירה. יום מיצוי הדין התקרב ואנשי העיר כולם נערכו לקראת ה"חגיגה".  ברחובות שבהם עמד לעבור מסע ההוצאה להורג הוצעו החלונות להשכרה, גגות הבתים הוסרו, ובנות העיר ה"חסודות" הזמינו את ידידותיהן לצפות יחד עמן במחזה שתציג "הנקמה האלוהית".  מה בעצם אומר לנו כאן קלייסט, בצורה פרובוקטיבית כל כך, על טבען ה'אמתי' של הנשים, ובעצם, על טבעם היסודי של בני האדם בכלל?

חרונימו, שנכלא גם הוא, עשה כל מאמץ כדי לברוח מבית האסורים ולהציל את אהובתו.  בייאושו פנה בתחינה לאם האלוהים – האם זהו אותו האלוהים שאחראי, לכאורה, ל"נקמה" המתוכננת בחוספה שלו – "והתפלל אליה בדבקות אין קץ" (עמ' 118). ובכן, כדאי להבהיר כבר כעת, שאמנם האמונה הנוצרית-קתולית היא נחלתם של כל תושבי סנט יאגו,  עיר קתולית אדוקה, אולם יש הבדל עמוק, אליבא דקלייסט, בין הדת הטבעית הטהורה השוכנת בליבותיהם של שני הצעירים, כפי שנחשף גם בהמשך בתפילתם בכנסייה, לבין הקתוליות הממוסדת הנחשפת בנובלה בגילוייה הברוטאליים והחשוכים ביותר[11].  

דומה כי בסופו של דבר תפילתו של חרונימו לא הועילה[12]; כששמע חרונימו את קול הפעמונים שליוו את חוספה אל כיכר ההוצאה להורג, החליט להמית את עצמו.  הוא כבר קשר את חבל התלייה לאחד מעמודיו של בית המאסר, ביקש לגאול את עצמו מן העולם "מוכה היגון הזה" (עמ' 118), אבל בדיוק אז הזדעזעה העיר ברעש אדמה נורא, "וכל מה שרוח חיים באפו נקבר תחת ההריסות." (שם)  חרונימו "קפא מרוב פלצות" (שם) ונאחז בעמוד שעליו רצה למות, כדי לא ליפול ארצה.  בשורות הבאות מפרט המספר את רגעי האימה שתקפה את חרונימו  "בעוד המוות משתער עליו מכל צד" (שם), את המנוסה המבוהלת שלו ואת בלבול הרגשות שאחז בו לאור הצלתו הפלאית.  "רועד, שערו סומר וברכיו פקות" (שם), החל חרונימו במנוסתו הנחרדת.  הוא לא ידע אם יצליח  "להציל את נפשו מהחורבן הכללי הזה" ו"אחוז אימה" רץ כל עוד נפשו בו עד שעלה על גבעה בעיבורי העיר, "התמוטט עליה והתעלף." (שם)

 יש לזכור, כמובן, שחרונימו כבר אחז בחבל התליה שהוא עצמו התקין לעצמו בשעה שרעידת האדמה הגיעה והצילה את נפשו...הוא כבר "גמר אומר להמית את עצמו" והנה השתבשו תכניותיו וחייו נצלו.  ועל כן מוזרה, לכאורה, אימת המוות שקפצה עליו בשל אותה רעידה נוראה.  מפני מה הוא מפחד כל כך אם כבר השלים עם מותו והתכוון לשלוח יד בנפשו?  לא זו אף זו, זמן קצר לאחר שהתעורר מעלפונו נזכר "ברגעי הזוועה שחווה", ראה את העיר ההרוסה והודה לאלוהים על שהושיע את נשמתו.  הוא השתחווה אפיים ארצה ו"בכה מרוב אושר על שעודנו נהנה מן החיים הנהדרים,  המלאים תופעות ססגוניות." (עמ' 119) דומה שכאן, במקביל לטיפוס של חרונימו אל הגבעה אשר צופה אל הריסות העיר, מטפסת גם האירוניה של פון קלייסט אל אחד משיאיה המרהיבים ביותר.  בדיוק כמו חרונימו המבולבל, אובד העצות והמאושר לנוכח הזוועה המתחוללת לנגד עיניו, ניצב גם הקורא חסר יכולת להכריע בין שלל התחושות הסותרות:

• האם לועג המחבר לחרונימו אשר פוחד כל כך?  שנמלט כך מן המוות שזה עתה ביקש לעצמו? 

• ואולי מציג בפנינו קלייסט חרונימו אנושי דווקא?  מעין "כל אדם" שתגובותיו בנסיבות המתוארות טבעיות ומתקבלות על הדעת הכנה?  הרי רגע אחד עמד לאבד את חייו וברגע הבא פערה האדמה את פיה כדי להצילו מפניה?  כיצד לא יתחלחל מפחד?  כיצד לא ירעד משמחה לנוכח ההתערבות האלוהית הנאדרת?

אבל, ברגע הבא, נראה שהדברים בכל זאת מתחוורים מעט (או שמא להיפך, מבלבלים עוד יותר בשלל תהפוכותיהם).  חרונימו מתפכח מהשמחה שאינה במקומה, נזכר בחוספה שלו, בגזר הדין של הכנסיה, ובצליל הפעמונים שליווה אותה אל מותה.  "יגון עמוק" שב וממלא את חזהו.  הוא מתחרט על תפילת ההודיה שלו לאלוהים, ששוב נדמה בעיניו נורא, ויוצא לחפש את אהובתו, אם בנו. חיפושיו מחוץ לעיר ההרוסה לא מעלים דבר והכאב על מותה הוודאי, כביכול, של חוספה מכריע את נפשו.  הוא מתקשה להבין מדוע נמלט כך מן המוות, "דווקא ברגע שזה הופיע מכל עבר לגאול אותו". (עמ' 119) החלטתו נחושה כעת שלא למוש ממקומו, כי אין עוד טעם בחייו ללא חוספה שלו. אולם, "משבכה דיו", ועוד בעיצומן של "דמעותיו הלוהטות ביותר" (שם), שבה ופיעמה בו התקווה והוא חידש את חיפושיו ביתר שאת. 

והקורא?... הקורא בסיפור אף הוא מתקשה להבין את רגשותיו מול הגיבור ההפכפך ומלא הסתירות שלו.  כיצד ניתן להזדהות עם גיבור שאסונם של רבבות הוא מקור גדול של אושר עבורו? שמודה לאלוהיו על ישועת נפשו וברגע הבא הוא מתחרט על כך, נמלא יגון וכופר באלוהיו? יוצא לחפש את חוספה שלו, נואש, מבטיח לא לזוז ממקומו עד יום מותו, בוכה עד כלות, נמלא כוחות ומחדש את חיפושיו בתקווה מפעמת? איזה מין גיבור טורד מנוחה, חסר חוט שדרה, כאן לפנינו?  האם מבקש פון קלייסט להאיר באור נלעג את חולשותיו-חולשותינו?  את מידת תקפותן של הבטחותינו, תפילותינו ורגשותינו ה"נעלים" ביותר בעתים של "צירוף מקרים ממוזל"?  האירוניה המיתממת והמבט ה'פילוסופי' על טבעה המורכב וההפכפך של נפש האדם, מצד המחבר, אינה פוסחת, גם לא על הסצנות הזניחות ביותר בסיפור, כדי להאיר 'חולשות אנוש' אלה.

אז מיהו בעצם חרונימו?  שואל את עצמו הקורא הנבוך, לנוכח הזיגזגים האי-רציונליים, שמבצע חרונימו בתכיפות גבוהה כל כך?   ובכן, היינריך פון קלייסט מצייר בפנינו - ביד אמן יש לומר - סיטואציה פרדוקסלית ויוצאת דופן שאנו מתקשים לקבוע לגביה עמדה ערכית ברורה.  ובכל זאת, עניין אחד הוא ודאי למדי וזו עמדתו הפילוסופית של המחבר ביחס למציאות האנושית: בניגוד לטענתם הידועה של חכמי תורת ההיגיון לפיה במקום שישנה סתירה אין אמת[13] (כלל היסוד של הלוגיקה: לא ייתכן דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת), הרי שקלייסט ממחיש ביצירתו בדיוק את ההיפך מכך: טיבה של המציאות בכלל, ושל המציאות האנושית בפרט, ודאי זו הנפשית, שהיא רווית סתירות פנימיות ודווקא הסתירות והפרכות שבה הן שמעידות על האותנטיות שלה.

 במהלך חיפושיו של חרונימו אחר חוספה שלו הוא נתקל, פעם אחר פעם, בניצולים טרופי דעת שהיו "טרודים בכל מקום בהצלת רכושם." (שם)  האישה שפסקה, כי ראתה במו עיניה כיצד ראשה של חוספה נערף זה מכבר, מתוארת כמי "שבצוואר שחוח כמעט עד הקרקע נשאה מטען עצום של כלים ושני ילדים תלויים לה על חזה" (עמ' 119). הצירוף של תכונות אנושיות סותרות,  בדמותה של אותה אישה, קרי, החיבור בין היאחזות חומרית כל כך בחיים, יחד עם הורות אינסטינקטיבית חזקה, לבין שקרנות פתולוגית כמעט, היא, כאמור, מן הסתירות האנושיות האופייניות כל כך לדרכי העיצוב של הדמויות ביצירותיו של קלייסט[14].

חיפושיו המחודשים של חרונימו מובילים אותו לעמק רחב, וסמוך למעיין "ששפע אל תוך ערוץ" ראה "אישה צעירה רוחצת תינוק במימיו."  בין רגע זיהה את חוספה שלו ורץ לקראתה תוך שהוא קורא ומודה ל"אם האלוהים הקדושה". (עמ' 120) אושרם של שני הניצולים האומללים, האוהבים שכבר איבדו כל תקווה, הרקיע שחקים, מן הסתם, והם התחבקו בידיעה ש"נס משמים הצילם!"  לכאורה, מעורבותו העמוקה של אלוהים, על מעשי הניסים שלו, חרון אפו, והרגשות שהוא מחולל בלב מאמיניו, חוזרת בסיפור זה בכל פסקה ובכל שורה כמעט.  אך האמנם מכוון אותנו הסיפור להאמין בחסד האלוהי הגומל לטובים ומעניש את הרעים?!

זאת ועוד, הסיפור משופע בחזיונות ובציורי לשון שמאזכרים תמונות מוכרות מכתבי הקודש.  מעשה ההימלטות של חרונימו אל הגבעה, למשל, תוך הפניית גבו לעיר החרבה, מעלה על הדעת את חורבן סדום ואת הציווי האלוהי ללוט להימלט "ההרה" ולא להביט לאחוריו (ראו, בראשית, יט).  בנוסף, תיאורי ההרס והחורבן, הזעם האלוהי, והעמק שבו "רק אנשים מעטים", מרפרר  לחזון אחרית הימים כפי שמופיע בספר יוחנן בברית החדשה.  ועם זאת, בכל רגע בסיפור מתעורר ספק עמוק בלב הקורא בקיומה של יד אלוהים העומדת מאחורי סדרת האירועים הדרמטיים שבסיפור. אותה פסיחה פילוסופית-תיאולוגית על שתי הסעיפים היא לב ליבה של הספקנות והאירוניה הקלייסטית ביחס לטיבה של המציאות הטבעית והאנושית.

היינריך פון קלייסט לא מחמיץ שום הזדמנות כדי  לחבוט באלוהי הכנסיה, בנציגיה עלי אדמות ובמאמינים הפתיים שלה.  סיפור הצלתה של חוספה בעודה מובלת אל כיכר ההריגה מספק לנו דוגמא מאלפת לכך.  כזכור, עוררה השערורייה עניין עצום בעיר ותושביה נאספו כדי לצפות ב"מחזה שתציג הנקמה האלוהית."  חוספה כבר עמדה בפתח הכיכר ונאלצה לקבל על עצמה את הכרעת הדין הנוראה, והנה קרסו לפתע הבניינים בקול נפץ עז והפיצו את תהלוכת ההוצאה להורג לכל עבר.  מרגע זה ואילך מראה לנו קלייסט כיצד מבצע אלוהים דין צדק מרהיב בנתיניו, ואיך נהפך "מחזה הנקמה האלוהית" על פניו: התליינים הופכים לקורבנות והקורבן, החף מפשע, כמובן, נושע.  צדק אלוהי או צירוף מקרים?

מיד עם הריסת הכיכר נמלטה  חוספה אל השער, אך עד מהרה התעשתה, פנתה לאחור ורצה להציל את בנה.  נתעכב אך לרגע על הפרט הקטן, השולי הזה לכאורה...  מדוע בחר המחבר לכלול אותו בסיפור שלו?  לשם מה התעכב על הרגע הקצר הזה שבו חוספה נסה על נפשה ואז נמלכה בדעתה ושבה להציל את תינוקה?  למה זה חשוב?  הרי ניתן היה לוותר עליו, כך נראה, ודבר מסיפור המעשה לא היה נגרע... אבל, נשאיר את השאלות הללו ללא מענה לעת עתה...

לעת עתה חוספה מזנקת אל לב הגיהנום ממש, אל תוככי בית המנזר ההרוס, אפוף הלהבות, "וכאילו סוככו עליה כל מלאכי עליון"(עמ' 120), היא שבה והופיעה בשער המנזר כשהתינוק הבריא אחוז בידיה.  אם המנזר, מי שפעלה "להמתיק" את עונשה של חוספה לעריפה, "עמדה וספקה את כפותיה מעל לראשה" הנרעש, מן הסתם, למעשה הישועה האלוהי.  רגעים ספורים קודם לכן הבטיחה לחוספה לשמור על העולל, אבל כשאחזו לשונות האש בבניין המט ליפול היא נעמדה בשער "וזעקה לעזרה להצילו."  כעת, משהופיעה חוספה בפתח והתינוק החי בחיקה, ביקשה אם המנזר ליפול לזרועותיה, אבל "ממש באותו רגע" (צירופי המקרים הממוזלים הללו...) התמוטט הבניין "והיא, ועמה כמעט כל הנזירות, נמחצו למוות ברוב חרפה."  חוספה הקדושה עוד הספיקה לעצום את עיניה של אם המנזר בטרם נמלטה, אחוזת פלצות, ממקום האסון הנורא.

  בדרכה למלט את עוללה נתקלה בגופת הארכיבישוף אשר חולצה "מרוטשת מהריסות הקתדרלה" (לא שכחנו, את הנחיותיו לחקור את חוספה ב"עינויים קשים"...).  בשלב הבא רואה חוספה כי ארמון המשנה למלך (מי שהמתיק את ענשה משריפה לעריפה) שקע תחתיו, בית המשפט שבו נגזר דינה עולה בלהבות, ובית הוריה שגירשו אותה אל המנזר הפך ל"אגם מעלה אדים אדמדמים."  כך הושלם, אפוא, ההיפוך האירוני, הפירוטכני, של "מחזה הנקמה האלוהית", ובאותה הזדמנות, כך נראה, טילטלה יד ההשגחה, ושמא זו ידו של המחבר, גם את הקורא התמים שכמובן מתקשה להכריע בין "צירופי מקרים ממוזלים" לבין יד ההשגחה האלוהית.  כאמור, דילמה זו היא לב ליבה של הפואטיקה והפילוסופיה של קלייסט, שאיננו מניח לקורא לחוות את המציאות באמצעות מודלים פשוטים וחד-משמעיים. דווקא בז'אנר ה'פשטני' ביותר (ז'אנר המלודרמה) נותרת המציאות חידתית ובלתי פתורה.

חוספה ההמומה מן המראות ביקשה "להתמוטט בקרן זווית", אבל קריסתו של בניין סמוך הניסה אותה משם כשהיא "מאוששת מרוב אימה."  אין זו הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה, שהיינריך פון קלייסט משתמש בצירופים אוקסימורונים שכאלה (העלמות ה"חסודות" צמאות הדם,  סביבתה "המלבלבת" של סנט יאגו החרבה, המוות שהשתער על חרונימו כדי "לגאול" אותו, ובהמשך גם "הסבל שירד על העולם למען יהיו מאושרים!") כדי להמחיש את הקיום האנושי, שיסודו אבסורד ופרדוקס, כשם הוא כולל גם את העמדת הפנים, הבורות והצביעות האנושית, וגם את סערת הנפש, בלבול הרגשות, וחולשות האנוש של גיבוריו שלו. מן הסתם, בקטגורית האבסורד נכלל גם רצונו חסר השחר של הקורא לדעת 'באמת' את טיבה של המציאות, או להיות בעל יכולת להבין לעמקה את נפש האדם. 

כאן המקום לשוב גם אל חוספה שביקשה למלט את נפשה מבין ההריסות התעשתה ושבה אל ילדה: "צעדיה הראשונים, המבועתים, הוליכוה אל השער הקרוב; אך עד מהרה התעשתה, פנתה לאחור ורצה אל המנזר" (עמ' 120).  כעת נראה שלא לשווא התעכב כאן המחבר במרוצת סיפורו. מהבחינה ה'פילוסופית' יש כאן ביטוי לרעיון שלא התבונה היא הכוח הבסיסי המניע את האדם, אלא אינסטינקטים עמוקים יותר, לעיתים אפילו סותרים: יצר החיים ויצר האימהות. בהיבט הפסיכולוגי דומה שקלייסט ביקש לשרטט, כך נראה, קו ראשון של אישיותה התמה, הנסערת, הילדית-אגוצנטרית משהו של חוספה, תאומת נפשו האהובה של בחיר ליבה, וזאת מבלי לוותר על עצמת אומץ לבה ומסירותה של האם הצעירה לתינוקה. 

ג.      בחיק הטבע

חוספה עזבה את שטח המנזר עם תינוקה, ובדומה לחרונימו, נמלטה גם היא "בלא לתת עוד את דעתה על הזוועה שסביבם." (עמ' 120).  היא ציפתה לנס, קיוותה לבואו של אהובה מבין הריסות הכלא, ומשלא הופיע באה אל העמק כדי להתפלל לעילוי נשמתו.  את האושר שמילא את ליבה למראה אהובה היא מכנה "גן עדן", ובשורות הבאות מממש המחבר את המטאפורה ששם בפיה של גיבורת הסיפור שלו  (ריאליזציה של המטאפורה).  אותו הלילה, שוב מתפייט קלייסט, היה "היפה בלילות"... "מלא ניחוחות רכים להפליא, נוצץ ומוכסף ושקט". (עמ' 121)  בכל מקום השתרעו אנשים לאור הירח על "מצע רך של עלווה וטחב" והשיבו את נפשם המעונה.  חוספה וחרונימו חמקו אל חורש עבות כדי לתת ביטוי ל"צהלת נפשם", ושם הם מצאו "עץ רימון נהדר, שענפיו העמוסים פרי ריחני נפרשו לרווחה, והזמיר חילל בצמרתו את שיר ערגתו."  הדמיון לגן העדן התנ"כי אינו מוטל כאן בספק, כמובן, ודווקא בשל כך חשוב לזכור שגן העדן הזה, שבסיפור, מצוי בטבורו של גיא הריגה עצום שזה עתה נפער.  עוד מוסיף המחבר, כי השניים "התרגשו עד מאוד כשחשבו מה רב הסבל שירד על העולם למען יהיו מאושרים!"...  האושר של זוג האוהבים הזה אגוצנטרי ומופרז באופן תמים כל כך, עד שאינו יכול להעלות בליבנו - המודע למידת האכזריות שבו – דבר מלבד חיוך עצוב. 

קלייסט אינו מזכיר את הפסוק הידוע מספר משלי (פרק י פס' 12): "על כל פשעים תכסה אהבה", אבל הוא מממש אותו באופן אירוני, ועצוב כאחד, בסיפור אהבתם של חרונימו וחוספה שלו. השניים מתכננים להפליג לספרד מייד "כשייפסקו רעידות האדמה", שם "יחיו באושר את שארית ימיהם."  ובעוד אלפי אנשים סביבם ממשיכים לקונן, "האחד על ביתו שאבד, האחר על אישה וילד, השלישי על הכל", נרדם הזוג המאושר "בנשיקות רבות" (עמ' 121). השאיפה האנושית לאושר, מסתבר, איננה חדלה עד ליום המוות.

כשהקיצו חוספה וחרונימו משנתם הערבה החל פרק חדש בסיפור הצלתם. הם הצטרפו אל בני משפחתו של דון פרננדו, מכר של חוספה שדרך מקרה נקלע בדרכם ("צירופי מקרים ממוזלים" – אמרנו כבר?).  חששותיהם של בני הזוג, כי התושבים שוב יתנכלו להם בשל אותו הריון אסור התבדו עד מהרה.  הם התקבלו בזרועות פתוחות.  חוספה טיפלה בפצעיה של דונה אלווירה, רעייתו של דון פרננדו, והיניקה את תינוקה.  לרגע נבוכים היו מהשינוי הקיצוני שחל במצבם.  הן אך אתמול ביקשו הכל להמיתם והנה הם זוכים במאור פנים ובחיבה.  אז מה היה כל זה?  עולות בקרבם "מחשבות משונות", מה עליהם לחשוב על העבר, "על בית הכלא ועל כיכר ההריגה?"  ובאמת... תוהה גם הקורא יחד איתם, איזה תוקף יש לדברים, למשמעות הדברים כולם, אם דבר "קדוש" כגון זה עשוי להימחות בין לילה מעל פני האדמה?  האם שוב רומז לנו פון קלייסט שהקדושה, המשמעות, ההשגחה האלוהית, אינן אלא המצאה אנושית מכמירה?  אצטלא שאנו מניחים בחרדה על  אי הוודאות שב"צירוף המקרים הממוזל"?

  "האם כל אלה לא היו אלא חלום"? שואלים את עצמם חוספה וחרונימו, וכאיש אחד הם מסיקים שהזעזוע הנורא אשר פקד אותם פייס את "כל הנפשות." (עמ' 122)  ואמנם, כשחוספה מגוללת באוזני דונה אלווירה את סיפור הצלתה עולות דמעות בעיניה של זו האחרונה והיא רומזת לה לשמור על שתיקה.  חוספה עצמה, לעומת זאת, משוכנעת שנשמתה נושעה.  את היום שחלף, למרות האומללות הקשה שהביא על העולם, היא רואה כ"חסד שהשמיים לא עשו עימה קודם לכן מעולם." (עמ' 123). והמספר אכן מחזק את דבריה ומוסיף שברגעי הזוועה האלה, "כשנכסיהם הארציים של בני האדם ירדו לטמיון" (שם), באה מעין גאולה לעולם.  הרוח האנושית נראתה עולה כפורחת, בני כל המעמדות התערבבו אלה באלה, השתתפו איש בצער זולתו, הושיטו יד לעזרה וחלקו ברוב שמחה את כל שנותר ברשותם, "כאילו הפך האסון הכללי את כל ניצוליו למשפחה אחת". (שם)

תמונת המציאות האוטופית הזו קשורה בטבורה, כמובן, לרעיונות שעומדים בבסיסה של התאולוגיה הנוצרית.  ראשית, מעשי החסד האנושיים שמהדהדים, ואולי אף מקרבים, את מעשה החסד האלוהי אשר מובטח למאמינים באחרית הימים. המספר מוסיף בעניין זה, כי מרבית הניצולים הפגינו "אומץ לב ללא חת, בוז שמח לסכנה, הקרבה עצמית והשלכת הנפש מנגד בלא היסוס."  ושנית, ציור זה של ביטול המעמדות, של חברה שוויונית והרמונית שכמו מגשימה את חזונו המפורש של בן האלוהים: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַחַת חָסַרְתָּ לֵךְ מְכֹר אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לְךָ וְתֵן לָעֲנִיִּים וִיהִיה־לְךָ אוֹצָר בַּשָּׁמָיִם [...] נָקֵל לַגָּמָל לַעֲבֹר בְּנֶקֶב הַמַּחַט מִבּוֹא עָשִׁיר אֶל־מַלְכוּת הָאֱלֹהִים"[15] והרי מציאות אנושית זו עומדת בניגוד מוחלט ל'טבע האדם' בו צפינו יום קודם לכן. זו ההפכפכות האנושית בגילוייה הבוטים ביותר.

האמת ניתנה להיאמר, שניתן להבין בכליה של ה'פסיכולוגיה החברתית' את שעומד מאחורי גילויי הסולידריות האנושית המופלאה הזו, המנוגדת כל כך לאלימות והרוע האנושיים שהופגנו לפני-כן בסנט יאגו. וזאת גם ללא היזקקות לפרשנות תיאולוגית של ההתנהגות האנושית, שהרי הנטייה האנושית לתמיכה ועזרה הדדית ברגעי אסון מוכרת לכולנו[16]. ועדיין מותיר בידינו מחבר היצירה מרחב פרשנויות רב: האם ניצולי רעש האדמה הם הטובים בבני האדם, שההשגחה העליונה דאגה לגמול להם על טובם? ואולי, כפי שאמנם יסתבר בהמשך עלילת הסיפור, אין מדובר באנשים יוצאי דופן, אלא שהנסיבות הן שמחלצות מאותם אנשים לעיתים אכזריות נוראה ולעיתים, התנהגות חומלת ורבת חסד. ובל נשכח את אופציית הפרשנות ה'רוסויאנית' (משנתו הפילוסופית של ז'אן ז'ק רוסו), לפיה העיר כגילום מובהק של הציוויליזציה, משחיתה את הטבע האנושי, בעוד שהחיים בחיק הטבע עשויים להביא מזור וגאולה לנפש האדם. זו הסיבה, מן הסתם, לתיאורים הרומנטיים כל כך של גן עדן עלי אדמות המתארים את 'המשפחה האלטרנטיבית', חוספה, חרונימו והתינוק, שרוח של קדושה נוצרית אמתית שורה עליה (עמ' 120)[17]. 

ד.     החוויה הדתית בגילוייה הטרגיים ביותר

חוספה התמימה, שנוכחת ברגעיה היפים והאציליים ביותר של הרוח האנושית, מגיעה למסקנה כי לא ניתן כלל לקבוע "אם סך כל האושר לא גדל מצד אחד באותה המידה שבה פחת מן הצד האחר"[18] (עמ' 123).  ליבה מתמלא ב"אושר מתוק", חרונימו מוליך אותה אנה ואנה "בשמחה בל תתואר" (שם). ושוב אנו נתקלים באותה אמירה פרדוקסלית (משתמעת) ומעוררת מחשבה של מחבר הנובלה על עצמת הטרגיות האכזרית הגלומה באהבה תמה. אהבה מסמאת עיניים ומרוכזת בעצמה, עד כדי גילוי גן עדן בלב הגיהנום[19].  חרונימו מוביל את אהובתו אל "צל העלוות של חורשת הרימונים". שם בתמימותם הם חוזרים בהדרגה מתכניתם לנוס על נפשם מן העיר הנוראה ושוגים באשליות של אפשרות לכפרה ומחילה על 'חטאיהם הנוראים' (הפכפכות אנושית, כבר אמרנו?). אך האם אכן התפייסו כל הנפשות"? (עמ' 122) האם באמת מתקיימת "מחילה לחטאים וסליחה לפושעים"[20] בעטיה של רעידת האדמה? 

כשחזרו אל החבורה שמעו חרונימו וחוספה על מיסת ההודיה החגיגית שיערוך ראש המנזר בכנסייה הדומיניקנית היחידה שנותרה על תילה בעיר.  השמועות דיברו על נהירה המונית של מאמינים נרגשים, ובעוד בני החבורה מתלבטים בשאלת השתתפותם התוודתה חוספה, מתוך התרגשות דתית עמוקה, כי היא משתוקקת להשתחוות בפני בוראה "שגילה כך את כוחו הנשגב והבלתי נתפס." (עמ' 124). אך אבוי! רמזים מטרימים לגורל הצפוי לזוג הצעיר אנו מקבלים מכיוונן של שתי נשים שנמנות על משפחתו של דון פרננדו: דונה אליזבת נועצת מבטים "חולמניים" בחוספה וליבה, כנראה, מנבא לה רעות.  בשלב זה אין היא עושה דבר, אבל בהמשך, כשתצא חוספה יחד עם חרונימו, דון פרננדו, וגיסתו דונה קונסטנסה, למיסה שבכנסיה הדומיניקנית, תמהר אחריהם דונה אליזבת בניסיון לעצור את מסעם.  "בארשת דאוגה" היא קרבה ולוחשת כמה מילים באוזנו של דון פרננדו, אבל הלה מבטל את דבריה וממשיך להוביל אחריו את בני החבורה.  דונה אליזבת, בעלת הכושר הנבואי, כזכור, דיווחה על "תחושה אומללה שפוקדת אותה", ולא הצטרפה לחבורה ששמה פעמיה אל רחבת הכנסייה[21].  דונה אלווירה חוששת גם היא מפני הבאות.

הכנסייה הדומיניקנית המתה מפה לפה.  נברשותיה שפעו אור גדול.  עמודיה הטילו צללים של מסתורין, ומשנדמו צלילי העוגב ירדה דומייה על הקהל כולו.  הטקס נפתח בדברי שבח, הלל והודיה לאל הנורא על שהותיר על פני האדמה "בני אנוש היכולים לגמגם דברם לאלוהים" (עמ' 125).  ומעיד המחבר כי: "מעולם לא עלתה השמיימה מכנסייה נוצרית להבת כוונה כזאת שעלתה היום הזה מן הכנסייה הדומיניקנית בסנט יאגו; ושום חזה אנוש לא תרם לה להט חם יותר מאשר חזם של חרונימו וחוספה!" (שם) אך מה גדול הפער הטרגי בין אותה אמונה תמימה לבין הרוח הפנאטית השורה על ראשי הכנסייה הקתולית!

הכומר הזקן המשיך והתריע מפני יום הדין אשר קרב ובא, הזכיר את שחיתות המידות של העיר, את מעשי התועבה "שלא נראו כמותם בסדום ועמורה", והבהיר, כי "ארך אפיו האינסופי של אלוהים" הוא שקיבץ לכאן את שארית הפליטה.  מכאן, ובמטרה לבער את השחיתות שהביאה עליהם את האסון, עבר הכומר לדבר על "העבירה שנעשתה בגן של מנזר הכרמליטיות".  הוא שילח את נשמות החוטאים לגיהנום, ניאץ אותם בשמותיהם והודיע כי כל גילוי של סובלנות כלפיהם הוא חטא "חסר אל" (שם). 

למשמע הדברים ביקש דון פרננדו למלט את בני הזוג אל מחוץ לשטח הכנסייה, אבל איחר את המועד.  קהל גדול כבר נאסף סביבם, ביקש לוודא את זהותם, ולבסוף, דווקא כשנדמה היה כי דון פרננדו מצליח להתל בהמוני המאמינים הלהוטים לנקמה, זיהה אביו של חרונימו את בנו בקול צעקה גדולה, והוא עצמו הפיל אותו אפיים ארצה והרג אותו במכת אלה אדירה.  כאן ניתן האות והקהל שטוף ה'קדושה' רצח בשם האלוהים גם את חוספה ואת דונה קונסטנסה, ולבסוף, בשל טעות בזיהוי – בחושבם כי ב"ממזר" של חוספה מדובר - רוצצו גם את ראשו של חואן הקטן, בנו של דון פרננדו, אל אחד מעמודי הכנסייה.  רק כאשר הומתו ה'חוטאים' וחוסל ה'ממזר' נרגע קהל המתפללים מזעמו ה'קדוש'. לפנינו גרסה אכזרית במיוחד של טקס הקרבת קורבנות, שנועד  לכפר על 'החטא הנורא' שנעשה במנזר, ובעטיו כביכול פקדה רעידת האדמה את העיר.

חשוב לשים לב לעובדה שלא מדובר ב'אנשים אחרים' אלא, באותם ניצולים ממש, שכמה שעות קודם לכן התגלו בשיא גדולתם המוסרית, נחשפו למעשי חסד מופלאים וגילו את מעלותיהם הטרומיות. כעת, בהשפעת ההסתה הדתית-קנאית החריפה הפכו להיות אספסוף צמא דם. חשוב גם לתת את הדעת לצירופי המקרים בעטיים נחרץ גורלם של שתי המשפחות. אלמלא חילופי הזוגות והזהויות המקריים, לא היתה נרצחת דונה קונסטנצה, ולא היתה מרוצצת גולגלתו של חואן הקטן. מה רוצה לומר לנו קלייסט באמצעות הערבוב בין שתי המשפחות הללו והקשיים בזיהוי? מן הסתם, להטיח בפנינו, עוד ועוד, את העובדה הבסיסית כל כך, שלא תמיד מתנהגת המציאות על פי ציפיותינו ועל פי התבניות השגורות בתודעתנו.

ואפרופו, השבירה של תבניות צפויות, כדאי לשים לב לסצנה 'שולית' בכנסייה, כאשר דון פרננדו מתבונן בחמת זעם בגופתה של גיסתו, דונה קונסטנסה, שנרצחה במכת אלה על ידי האומן פדרילו: " הוא שלף את חרבו, הניף אותה והנחית על הרוצח השפל והפנאטי, שחולל את הזוועה, מכת זעם כזאת, שהיתה מבתרת אותו לשניים אילולא הצליח הלה לפנות ולחמוק ממנה." (עמ' 127) מדוע מונע המחבר מן הקורא (וכמובן, מדון פרננדו עצמו) את הסיפוק שבחיסולו של המנוול הראשי במלודרמה זו? מדוע הוא מאפשר לו להתחמק ממכת החרב הקטלנית? ובכן, קרוב לוודאי שהתשובה נעוצה ברצונו של קלייסט להבהיר לנו שהחיים אינם מתנהלים כמו מלודרמה פשוטה, ולא תמיד באים הרשעים על ענשם.[22]

כדאי גם לתת את הדעת לרפרטואר ההתנהגויות האנושיות המגוון בכנסיה. מצד אחד כוהני הדת הקנאים באופן עיוור ורצחני לאמונתם הקתולית, ומן העבר האחר שני הצעירים, חרונימו וחוספה, שתמימותם אמנם הובילה לאבדנם, אבל הם חושפים בפנינו, בהתנהגותם, קודקס ערכים מרשים ונעלה של אהבה ראשונית טהורה ושל יכולת הקרבה עצמית מן המעלה הראשונה. במקביל, ניצבים משני עברי המתרס המוסרי הסנדלר פדרילו ואספסוף הכנסייה הנחשפים במלוא הברוטליות המזוויעה של מעשיהם, ולעומתם דון פרננדו האציל הנאבק בגבורה באספסוף צמא הדם. בתווך ניצב קצין הצי דון אלונזו אנורחה, שאמנם משאיל את חרבו לדון פרננדו, אך אינו מעז להילחם בעצמו בפורעים. אגב, את שורת ההבחנה הברורה בין 'טובים' ל'רעים' בנובלה 'מקלקל' קלייסט באמצעות הרמיזה לאשמתם של ה'טובים': התמימות הרת האסון של הצעירים ושחצנותו הטיפשית של דון פרננדו, שלא שעה לעצתה הנבונה של גיסתו דונה אליזבט: "חגיגות הודיה כאלה, אמרה, עוד יערכו פעמים רבות, ואז, כשתרחק הסכנה, יוכלו להתמסר לתחושותיהם ביתר שמחה ורוגע." (עמ' 124). באחת, נקודות האור של התנהגות אנושית אצילית הפזורות בעלילת הנובלה, הן מועטות כל כך בתוך עולם הנשלט על ידי בערות, דעות קדומות, תאוות ויצרים אפלים.

בתמונת הסיום של הנובלה, לאחר שביכתה דונה אלווירה "את כאבה האמהי", (עמ' 124) אנו מוצאים אותה ואת דון פרננדו חובקים יחדיו את הילד "הזר", הבן היתום של חוספה וחרונימו. דון פרננדו שמשווה בין שני הילדים, וחושב על האופנים שבהם זכה בשניהם, "חש שעליו כמעט לשמוח". (עמ' 128) "כמעט לשמוח"... מסיים קלייסט בדיוק באותו אזור דמדומים שבו תועים כל גיבורי הסיפור שלו.  ברור הדבר, כי אין מקום לשמחה גדולה במציאות חשוכה ונוראה שכזו.

ודוק, האמביוולנטיות הרגשית והרעיונית המובילה את עלילת הנובלה כולה, איננה מאפשרת את חווית הקתרזיס ה'גדולה' החותמת כידוע את הטרגדיה הקלאסית (ובצורה שונה גם במלודרמה) ובמקומה מנפק המחבר מעין 'מיני-קתרזיס' מוגבל וצנוע הרבה יותר (אירוני, כבר אמרנו?).

במעשה האימוץ מחזירים דון פרננדו ודונה אליזבט לעצמם את השליטה, החלקית לפחות, על חייהם. לא עניין של מה בכך הוא: במציאות קיצונית וטראומטית כל כך, כזו המתוארת ב"רעידת האדמה בצ'ילה". יש חשיבות עצומה, בהשבת השליטה על החיים לדמויות החיוביות המעטות, שנותרו בחיים לאחר הרעש, הפיזי והמוסרי הנורא, וזאת כחלק מתהליך השיקום והריפוי של הפרט, המשפחה והחברה המרומזים בסיום היצירה.

ה.    קלייסט כסופר 'פוסט-מודרני'

לסיכום יאמר כי קלייסט 'מנצל' את רעידת האדמה כמעין מעבדה לבחינת המציאות הטבעית והאנושית רווית הסתירות והפרדוקסים[23]. אותה אירוניה מרה ועצובה - הקרויה בלשוננו 'צחוק הגורל' - המלווה את מהלכי עלילת הנובלה נגזרת למעשה מפילוסופיית הקיום הפסימית ביסודה של היינריך פון קלייסט. הטרגדיה השייקספירית[24] הנרקמת ב"רעידת האדמה בצ'ילה" מצביעה באופן מבריק, נוקב ואירוני, על הקושי המהותי לרדת לחקר ה'אמת' של המציאות הטבעית והאנושית. הקיום, הטבעי והאנושי, הוא כל כך עשיר ומגוון עד שלא ניתן להבינו במלואו בכליה הדלים של התבונה האנושית. ועם זאת, המחבר מבקר את הפשעים שמבצעים בני אדם, אלה באלה, בשם האמונה העיוורת והאהבה העיוורת, או למצער מתבונן בהם במבט אירוני-חריף.  "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" והתמימות הקדושה היא אם כל חטאת.  תמימות הרת אסון היא שעומדת ביסוד פעולותיו של זוג האוהבים, חרונימו וחוספה, שאהבתם גורמת להם לשבור מוסכמות חברתיות ודתיות (ה'היבריס' המפורסם)[25] ולהתעלמות, חלקית לפחות, מהסבל האנושי אשר רוחש סביבם[26], וחמור מכך, הם אינם קוראים נכונה את מפת הסכנות הפרושה לרגליהם. אך כל 'חטאיהם' של בני הזוג הצעירים הם כאין וכאפס לעומת הקנאות הדתית הרצחנית, שהופכת את קהל המאמינים בכנסיה לחבורת פורעים צמאי דם.

 "על העיוורון" – כך היה נקרא ודאי סיפור זה של קלייסט אם רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות להיוועץ בסופר הפורטוגלי הנודע, ז'וזה סראמאגו.  עיוורון הבורות, הדעות הקדומות, והאמונות התפלות, בו שטופים תושבי סנט יאגו שבסיפור, לא רק שמקהה את הכרתם, אלא שהם הופכים בגינו לפושעים בשם האלוהים. התעקשותם של בני האדם  לראות ב"צירופי המקרים הממוזלים" מעשים הרי משמעות, מוכוונים בידי השגחה עליונה, שברצונה חומלת וברצונה נמלאת חרון ומענישה, היא זו שסוחפת, את ניצולי רעידת האדמה למעשי התאכזרות נוראים (רצח התינוק ובני הזוג בכנסיה), כשם שיום קודם הם התעלו לגבהים מוסריים של אחווה אנושית מרשימה.  העיוורון הוא גם זה שאוטם את ליבם ועיניהם של חרונימו וחוספה למציאות האנושית האמתית שבתוכה הם חיים, כשם שהוא אוטם את אזנו דון פרננדו מלשמוע לעצתה הנבונה של גיסתו דונה אליזבת, שלא לחזור בעת ההיא לעיר.

 הביקורת החברתית והפילוסופית של קלייסט אינה מוטחת, בדרך כלל, במי מן הדמויות באופן ישיר ומפורש.  הוא, לכאורה, מתעד תמים ושווה נפש, של כרוניקת המעשים, ורק הקו המושחז, הפרדוקסלי והחריף לפרקים, המגולם במודוס האירוני של כתיבתו, מטיל אור (או שמא צל) דק על עמדתו החבויה בין השורות.

חשוב במיוחד להנהיר את העובדה שקלייסט ביצירתו מאיר באור אירוני את יומרת 'עידן הנאורות' (המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה) להציג את טבע האדם כרציונלי ביסודו ואת החברה האנושית ככזו הצועדת באמצעות התבונה והמדע אל עבר ה'אור' והקדמה. תקופת הנאורות (המכונה גם 'תקופת ההשכלה')[27] האמינה במציאות אנושית-חברתית ההולכת ומשתחררת, מן היצרים החייתיים הטבועים בנפש האדם ומן הדוגמות של הדת המדכאת את חשיבתו העצמאית. הנובלה "רעידת האדמה בצ'ילה" מאת היינריך פון קלייסט מראה עד כמה רחוקה החברה האנושית מן האוטופיה התבונית-המוסרית הזו, ועד כמה פשטנית היא תמונת העולם העומדת מאחוריה. ובכל זאת, שמץ של תקווה נרמזת בסיום הנובלה. 

_________

[1] מבוסס על ויקיפדיה ועל הביוגרפיה של קלייסט בספר 'קולהאס ואחרים'.

[2] מטבע הדברים, לא נוכל להרחיב במטפיזיקה של קאנט. נאמר רק שקאנט הבחין בין עולם התופעות הנגלה לעין, לבין מהותם האמתית של הדברים. הוא כפר באפשרות להכיר באופן בלתי אמצעי אותה מהות אמתית. 

[3] בהמשך המאמר יובהר, שקלייסט מנצל את ז'אנר המלודרמה כדי לחתור תחת מוסכמותיו.

[4] ניתן למצוא בנובלה הדים למאבק הנצרות הפרוטסטנטית, דת האמונה שבלב השוללת לחלוטין חלק מעיקרי הנצרות הקתולית ואת סמכות הכנסייה הקתולית, בנצרות הקתולית. מאבק זה של הפרוטסטנטיות כנגד הקתוליות התקיים בעצמה רבה באירופה, גם זו של המאות השמונה עשרה והתשע-עשרה.

[5] התיאורים הפלסטיים כל כך של איימי רעידת האדמה בסנט יאגו, כפי שהם מתוארים בנובלה, מעלים על הדעת רעידת אדמה אחרת, זו שהתרחשה בליסבון באחד בנובמבר 1755; שתיהן, אגב, בבוקרו של חג נוצרי קדוש. הדמיון בתיאורי שתי רעידות האדמה הללו הוא עצום, ולא בכדי. רעידת האדמה בליסבון חוללה שבר תודעתי עצום באירופה ולא מעט מן ההיסטוריונים רואים בה את ראשית ההתמוטטות של הסדר החברתי הישן באירופה ועלייתה של החילוניות. ניכר כי קלייסט גוזר גזירה שווה בין שתי רעידות האדמה הללו, כדי להמחיש את ספקנותו שלו ביחס להשגחה האלוהית בעולם.

[6] תלמידים עשויים להכיר את ניצחון הטוב על הרע מסרטי פעולה למיניהם, בהם חיסולו של הרשע בסיום הסרט מביא גאולה לחברה הנאורה ומציל אותה מצפרני הרשע. כמובן שבנובלה שלנו אין הדבר אפשרי, שכן הרוע והאלימות הם אימננטיים לטבע האדם והעולם.

[7] כל מראי המקום במאמר הם מתוך: "רעידת האדמה בצ'ילה", היינריך פון קלייסט, קולהאס ואחרים – כל הנובלות, הספריה החדשה, 2002, עמ' 115 – 128. מגרמנית: רן הכהן

[8] ההדגשה איננה במקור.

[9] ההדגשה איננה במקור

[10] למען הדיוק נציין, שבאותה מידה שהמתקת העונש היא אירונית, הרי שהיא גם לא אירונית, שכן עונש העריפה נחשב 'קל' ומהיר יותר מאשר מוות בשריפה (או בסקילה).

[11] המושג 'הדת הטבעית'  לקוח, הן מן התיאולוגיה של ז'אן ז'ק רוסו ממנה הושפע קלייסט, והן מעיקרי הפרוטסטנטיות, שעליה גדל המחבר, כמתנגד לקנאות הקתולית.

[12] הקריאה האירונית בסיפור מעלה על הדעת דווקא את האפשרות שהתפילה בהחלט הועילה, שהרי רעידת האדמה שהגיעה במפתיע הצילה את חייהם של שני הצעירים, ותחת זאת נטלה את חייהם של אלפי בני אדם אחרים. 

[13] מומלץ להמחיש זאת לתלמידים באמצעות דרמות בית המשפט המוכרות להם, בהן מתאמץ הסניגור (או הקטגור) לחשוף סתירות בדברי העד, כדי להוכיח שאיננו דובר אמת.

[14] בעניין זה של מציאות אנושית 'אוקסימורונית', כדאי לשוב ולקרוא בפתיחת הנובלה הקלאסית "מיכאל קולהאס". וכך מתאר קלייסט את גיבורו במשפט הפותח את היצירה המפורסמת: "באמצע המאה השש-עשרה חי על גדות ההאפל סוחר סוסים בשם מיכאל קולהאס, בנו של מורה, אחד האנשים ישרי הדרך ביותר וגם הנוראים ביותר בדורותיו". (הדגש איננו במקור)

[15] "הבשורה על פי מרקוס, פרק י, פס' 21 - 25

[16] תלמידים יוכלו להתחבר לנטיות אלה בקלות מתוך היכרותם את ההתנהגות הישראלית בעת משבר ומלחמה.

[17] המשפחה הקדושה הוא הכינוי בנצרות למשפחתו הקרובה של ישו - מרים אמו, ויוסף, אביו המאמץ.

[18] רעיון דומה מופיע במחזהו הידוע של סמואל בקט מחכים לגודו: "כמות הדמעות בעולם היא קבועה" אומר פודזו במערכה הראשונה "בכל פעם שמישהו מתחיל לבכות, אי שם מישהו אחר מפסיק, זה נכון גם לגבי הצחוק." אין ספק, שלמעשה משוקעת כאן השקפת העולם של המחבר ביחס למסתוריות של המציאות המצליחה לאזן בין סבל לייסורים באופן לא מוסבר.

[19] "מה תועלת יש לעולם", שואלת המשוררת ויסלבה שימבורסקה בשירה "אהבה מאושרת", "משני בני אדם שאינם רואים את העולם?"  "לו לפחות הסתתרו קצת", היא מוסיפה, "מתחזים למדוכאים ומעודדים בכך את ידידיהם!"

[20] מתוך: מחזור ליום הכיפורים.

[21] כזכור, אליזבת הוא גם שמה של אשתו של מיכאל קולהאס בנובלה הידועה הקרואה על שמו. אף היא מנסה להזהיר את בעלה מפני האסון הצפוי לו אם ינהג בפזיזות. גם שם כמו בסיפורנו, הגבר איננו מקשיב לעצת האישה הנבונה ומשלם מחיר כבד ביותר על שאננותו.

[22] התלמידים יוכלו להשוות את הסצנה הזו עם סצנות מקבילות בסרטי פעולה המוכרים להם בהם הגיבור הטוב מצליח כמעט תמיד לגבור על הרע ולנקום בו על מעשיו, ובדרך כלל גם לחסל אותו. כך מגיע הצופה לחוויית הקתרזיס המיוחלת. קלייסט כמובן מונע במודע מן הקורא חוויה זו.

[23] במובן מסוים 'אכזריותו' של המחבר איננה פחותה מזו של ההמון, באשר הוא בוחן בצורה מנוכרת, בדרך כלל, את ההתנהגות האנושית תחת זכוכית המגדלת של ה'מדען'.

[24] באופן אירוני דווקא האהבה התמימה והטהורה היא זו המוליכה לשרשרת האירועים הטרגית בנובלה.

[25] על היסודות הטרגיים בנובלה "רעידת האדמה בצ'ילה" ובמיוחד על דמותם של חרונימו וחוספה כגיבורים טרגיים, ראו בספרה של לאה גולדברג אמנות הסיפור – עיונים בצורות הסיפור הקצר ובתולדותיו, בפרק א. הרומנטיקה והסיפור הקצר בעת החדשה, הוצ' ספריית פועלים, תשכ"ז, עמ' 109 – 123.

[26] למען הדיוק, חשוב לציין את הסכמתה של חוספה להניק את תינוקם של דונה אלווירה ודון פרננדו למרות הקושי הכרוך בכך. במקביל, משפחתו של דון פרננדו מזמינה את חוספה וחרונימו לסעוד עמם. לשון אחר, אין לגזור גזרה שווה בין ה'היבריס' התמים-מטופש של חרונימו וחוספה לבין הקנאות הנוראה של ראשי הכנסייה.

[27] בהיסטוריה היהודית ממוקמת 'תקופת ההשכלה' במאה התשע-עשרה בשל איטיות התהליכים בחברה היהודית הסגורה.