המינגווי וגשם הציפורים המתות

'המינגווי וגשם הציפורים המתות' מאת בוריס זיידמן:

רומן הגירה משפחתי

"הורים כל יכולים ומהגרים – לא נדבק ביחד" (עמ' 30)

יחידת הוראה מאת ד"ר שלמה הרציג

בשנת 2006 ראתה אור, בהוצאת עם-עובד, יצירת הביכורים של הסופר בוריס זיידמן[1], המינגווי וגשם הציפורים המתות[2]. מיד עם הופעתו זכה הספר בשבחי הביקורת על הווירטואוזיות הלשונית המופגנת בו, על תובנותיו האקטואליות וההיסטוריות רוויות ההומור, על המגמות הסטיריות המושחזות המשוקעות בו ועל הרגישויות הפסיכולוגיסטיות הבאות לידי ביטוי בו[3]. כמעט לכול הייתה ברורה הדרך המקורית בה צייר המחבר בספרו את משבר הזהות שנכרך בעלייה/הגירה מברית המועצות לשעבר לישראל, בשנות השבעים של המאה העשרים[4]. היכולת לחשוף - בגוף ראשון יחיד, תוך שילוב יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים - בצורה מעמיקה, את טבעה האמביוולנטי של מה שמכונה "העליה הרוסית" היא חלק מסוד קסמו של הספר.

בנוסף, יצוינו גם הכתיבה המודעת לעצמה ביצירה, עתירת הדימויים וההמצאות הלשוניות והמטא-לשוניות.  'המצאות לשוניות' אלה כוללות מעברים תכופים בין משלבים לשוניים שונים, ובין עברית לרוסית באותיות עבריות. לא זו אף זו, תוך שימוש בכלי המבע המשולב המצרף את קולו הרטרוספקטיבי של המחבר, כאדם מבוגר,  למבטו של הילד והנער טוליק מחזק המחבר את המגמות האירוניות-ביקורתיות המובלעות ביצירה - הן כלפי הרטוריקה הקומוניסטית רוויית הקלישאות והאנטישמיות בברית המועצות לשעבר, והן כלפי השיח הסוציאליסטי-הסתדרותי במדינת ישראל. כל אלה ואחרים הם הדברים שהופכים את המינגווי וגשם הציפורים המתות ליצירת מופת ראויה לכל שבח.

ועם זאת, מותיר הספר גם כמה שאלות בלתי פתורות כגון: האם מדובר ברומן או במקבץ של סיפורים  החולקים תמה משותפת? האם זכאי הספר לתואר 'סיפור משפחתי'[5], או שמא העניין המשפחתי ביצירה טפל למגמות האידאיות והרטוריות העיקריות בו, הלא הן, כאמור, 'משבר ההגירה' מחד גיסא, והאנטישמיות הכפולה -  רדיפת היהודים בברית המועצות ורדיפת היהודים ה'רוסים' בישראל – מאידך גיסא? מטרת מאמר זה היא להראות כיצד מעוגנות המגמות האידאיות והרטוריות המרכזיות ביצירה במסגרת המשפחתית המהווה תשתית לכל מהלכי העלילה ברומן.

מבחינה מבנית אכן מדובר ביצירה הנחלקת לששה 'סיפורים' נפרדים, כאשר חלק מן הסיפורים נחלקים אף הם למעין סיפורי משנה קצרצרים, שיש להם כותרת משל עצמם. עם זאת, בהחלט ניתן לראות בספר רומן אחדותי על פי הגדרתו הקלאסית של הרומן כיצירה אפית שלמה בעלת היקף נכבד של כמאתיים עמודים לפחות. סיפורי הספר המינגווי וגשם הציפורים המתות משחזרים למעשה, בגוף ראשון יחיד, את סיפור התבגרותו של הילד טוליק שניידרמן בברית המועצות לשעבר, מסוף שנות הששים של המאה העשרים ועד להפיכתו, לטל שני, צעיר תל אביבי בעל חזות ישראלית טיפוסית ברמת אביב של שלהי המאה העשרים.

מן ההיבט הפורמלי של תכנית הלימודים בספרות לחטיבה העליונה בבית הספר הממלכתי והכללי, חשוב לציין את העובדה שהמינגווי וגשם הציפורים המתות יכול להילמד כרומן הן במסגרת הפרק 'רומן ונובלה' בתכנית הבסיס (70%), והן כרומן במסגרת הנושא 'המשפחה בראי הספרות', שהוא נושא החובה לתלמידים אקסטרניים במסגרת בחינת ה – 30% שלהם החל מקיץ תשע"ח. מורות ומורים המעוניינים בכך יכולים, באישור בכתב ממפמ"ר ספרות, ללמד אחד מפרקי הספר כסיפור קצר.

'המינגווי וגשם הציפורים המתות' כרומן הגירה-משפחתי

מבחינה תמטית כאמור, הרומן של בוריס זיידמן עוסק באנטישמיות בברית המועצות לשעבר, במשבר ההגירה והקליטה בארץ של 'העלייה הרוסית' בשנות השבעים של המאה הקודמת, בדמיון המצמרר בין סיסמאות הקולקטיביזם הקומוניסטי לתעמולת משרד הקליטה הישראלי, ובזהותו הכפולה, הבעייתית והמטרידה של היהודי הן כאזרח ב'מולדתו' הישנה (ברית המועצות) והן כ''עולה חדש' בישראל . עם זאת, לא ניתן להתעלם מן ההקשר המשפחתי של עלילת הרומן. העובדה היא, שבמרבית פרקי הספר, טוליק, גיבור היצירה מוצג כבן יחיד להוריו, שכל הווייתו נשענת בעיקר על מערכת יחסיו עם אביו ואמו. למעשה, ברוח פסיכולוגיסטית ידועה, כמעט ואין לטוליק קיום בפני עצמו מחוץ למסגרת המשפחתית, ודאי כאשר מדובר בטוליק הקטן, אך גם כאשר מדובר בטל שני-מלח-הארץ, שעושה שירות מילואים ב'שטחים' והוא ללא ספק כבר בעל זהות עצמאית ונפרדת – מה שמאפשר לראות ביצירה כולה סוג של 'רומן התבגרות' רגיש וכואב - עדיין מרכזי בהווייתו הקשר עם הוריו. אגב, כל זה אינו סותר את עובדת 'חובתו' של כל תלמיד בית ספר בברית המועצות לדווח לשלטונות על כל 'פשע' חמור של הוריו, דוגמת השמעת אמירות אנטי-סובייטיות הפוגעות כמובן ב'משטר הצודק ביותר בעולם'.

הדרך חזרה

ההקשר המשפחתי של ההתרחשויות ביצירה בולט למעשה כבר בפרק הפתיחה של הרומן המוכתר בשם "הדרך חזרה". פרק זה משחזר את מסעו של טל שני לעיר הולדתו (הבדויה) דנייסטרוגרד, כנציג הסוכנות היהודית,  כדי להרצות בפני יהודי המקום על ספר הביכורים שלו, ומניה וביה גם לדבר בשבחה של מולדתו החדשה (ישראל). כבר בעמוד הראשון של הספר צץ ועולה  מושג מפתח בספרות ההגירה: 'בושת שרשים' (עמ' 7)[6], שבשלה מפעיל טל את פונקציית ההשתקה בנייד שלו, כדי שלא תשמע הרוסית מפומית הטלפון: "(גם כשזו אימא ששואלת למה לא התקשר כבר שבוע והאם הוא קופץ לאכול בשישי בערב כי אבא הכין בורשט בקר-עם שמנת, וכרגיל בכמות שיכולה להאכיל את כל לנינגרד בזמן הבלוקאדה הגרמנית)." (עמ' 7). לשון אחר, באופן אופייני מתערבב לו 'משבר ההגירה' ביצירה בסיפור המשפחתי, ושני נושאים אלה מוצאים את ביטויים בסגנונו הסרקסטי של המחבר-המספר.

המסע בהווה העלילתי לעיר ההולדת המומצאת דנייסטרוגרד (בפועל, מדובר ככל הנראה בקישינב, עיר הולדתו של הסופר בוריס זיידמן) כמעט ואינו מתואר ביצירה, למרות שהמחבר מקפיד לשלח חיצי רעל לשוניים מושחזים כלפי ה'רוסים' החולקים עמו את הטיסה לשם (עמ' 12 – 15), תוך שהוא מבליט לשונם הרוסית-המעוברתת של יוצאי חבר המדינות ('רוסייתית' מכנה אותה טל בבוז, שיש בו יותר מקורטוב של הלעגה-עצמית מצדו). תיאור השהות המחודשת של טל בדנייסטרוגרד נעדר לחלוטין מן הרומן, לעומת זאת, מתוארים בספר, בפרטי פרטים, זיכרונות הילדות של טוליק בעיר הולדתו לאורך הרומן כולו (לאו דווקא על פי סדרם הכרונולוגי ה'תקין'). מניה וביה, חידת הכמיהה של טל המבוגר להיפגש עם טוליק אותו לא ראה "יותר מעשרים שנה" (עמ' 10) נפתרת בהבנה של הקורא, שמדובר למעשה באותו אדם בשלבי חייו השונים. הכותרת ''הדרך חזרה'' נטענת אפוא במשמעות כפולה, שכן מתוארת בפרק בקצרה הדרך של טל שני חזרה ל'רוסיה רבתי', אבל במקביל חוזרת עלילת הפרק אל ראשית שנות השבעים ומשחזרת את הדרך שעשו טוליק והוריו מברית המועצות לישראל.

זאת ועוד, כבר בפרק הראשון ברומן מסתמנת ההבחנה, הסטריאוטיפית משהו, בין הוריו של טוליק המשמשים כחונכים לבנם הצעיר. אביו של טוליק הוא הציניקן החריף וחסר המעצורים השופך אש וגופרית לשוניים על הסדר החברתי בברית המועצות המתיימר להיות שוויוני וצודק, אך בפועל ספוג באנטישמיות ובאנטי-ציוניות עד לשד עצמותיו: "לא היו יהודים בצבא הגרמני," ענה לו אבא ביובש, בלי להסיר את עינו מהמסך, "היטלר תיעב אותנו אפילו יותר מהפוחלצים האלה" – והניד בראשו לעבר הטריבונה של מנהיגינו המנופפים בכובעיהם לעבר צבא העם החולף על פניהם." (עמ' 29). אפרופו אנטישמיות רוסית, מרתק לראות את גילוייה של זו מבצבצים כמעט מכל שורה ברומן גם אם הם נעטפים במעטה הצביעות של ה'מולדת' המשותפת לכל העמים החיים בה. (וראו, למשל, עמ' 28)

האֵם, ככל הנראה, איננה חולקת עקרונית בעמדותיה על אלה של האב, אך כ'מבוגר האחראי' בבית היא נזהרת מאד בלשונה, וכל אמירה אנטי סובייטית של בעלה נענית על ידה מיד בהבעה של מורת רוח שבצידה מילות הסתייגות חריפות המופנות כנגד חוסר האחריות של אישהּ, שהרי ברור עד כמה  יבולע למשפחה אם תיוודע ברבים כפירתו של האב ב"אמת" נוסח ברית המועצות, מה גם שהאב הוא צלם עיתונות במקצועו העובד עבור עיתון ממשלתי: "פימה, לוֹז אֶם אוּח," שמע את אמא נחפזת ביידיש, אפילוג קבוע לכל הצהרה של אבא כשהיה "פוער את הלוע הגדול שלו בלי טיפת מחשבה על ה'קינד''. (עמ' 29).

כוחם ועוצם ידם, האמתי או המדומה, של ההורים בעיני הילד בן העשר, נשבר פלאים במהלך היציאה מבריה"מ, כאשר לאחר מאמצים רבים וסבל חברתי-כלכלי רב - פיטורי האב מעבודתו, הוצאת הילד מבית הספר ועוד - מגיע אישור היציאה של המשפחה לישראל. לתחושת הבגידה במולדת  של טוליק, תוצר מובהק של האינדוקטרינציה במערכת החינוך הסובייטית, נלווית גם תחושת תסכול וזעם אין-אונים לנוכח השפלתם של הוריו בידי שומרי הגבול במעבר היציאה מברית המועצות אל הרפובליקה הצ'כוסלובקית: "אחר כך זכר את ערמות הבגדים המפוזרים על רצפת הבטון. חיים שלמים שנדחסו לשבע מזוודות ושלושה תיקי גב, שניים גדולים ואחד קטן...עם התיקים האלה הם היו זהבה ושני הדובים. או שלגיה ושני הגמדים, השלגיה, אגב, היתה הוא טל. כי באותו מעבר גבול, הפכו אבא ואמא לשני גמדים מבוהלים." (עמ' 29) ובהמשך: "מאז אותה סצינה מזוודתית ציפה במשך שנים, לשווא, שיחזרו לדוביותם הכול-יכולה. וברגע מסוים, שנשמט מזיכרונו, ויתר והשלים עם זה. הורים כל יכולים ומהגרים – לא נדבק ביחד." (עמ' 30).

טוליק פרנק

אחת החוויות המכוננות ביותר בילדותו של טוליק מופיעה בפרק השני בספר ששמו "טוליק פרנק" (משמעות השם תובהר להלן). הפרק מתאר בפתיחתו את הסתלקותה, למעשה מותה, של סבתו, אם אמו, כפי שהיא נחווית בעיניו התמימות של ילד, שרק ההתעללות בו מצד בריוני השכונה הרוסיים גורמת לו להפנים את העובדה שסבתו לא תחזור עוד. פועל יוצא של הסתלקות הסבתא הוא השארתו של הילד בן השבע לבד בבקרים בביתו, עד לשובו של האב מעבודתו בצהריים, שכן טוליק לומד בבית הספר ב'משמרת שנייה', בין אחת בצהריים לשמונה בערב (אמו היא מורה להיסטוריה המלמדת בבית ספר ואף היא נעדרת בבקרים). הקושי של טוליק איננו רק חוויית הבדידות העמוקה בבקרים, אלא גם החרדה העצומה של מי שספג במהלך כל שנות ילדותו את סיפורי הזוועה אודות מעשי הנאצים (ה'פריצים' הם מכונים ברומן, כמיטב הז'ארגון הסובייטי באותה העת) במלחמת העולם השנייה, ולא רק דרך מערכת החינוך הסובייטית. סבתו ואמו של טוליק הן ניצולות המלחמה הנוראה ההיא (סבתו, בחייה, הייתה נתונה עדיין, בחרדה פוסט-טראומטית מפני ה'גז' על שלל משמעויותיו ה'שואתיות', כמתואר בעמ' 68 – 69). בנוסף, סבו וסבתו, מצד אביו, נלקחו למחנות ההשמדה בתקופת השואה. בדרך-לא-דרך חלחלו האמתות הללו לתודעתו של הילד הרגיש, וכאשר הוא נמצא לבדו בבית הן צפות ועולות.

למרבה הזוועה שומע טוליק את טרטורו המעיק של אופנוע גרמני עם סירה המתקרב לעבר ביתם וקצין במדים ואדם נוסף ישובים בו. בדמיונו הפורה של טוליק מי שישובים באופנוע הם קצין נאצי וחייל: "הקצין לבוש שינל ארוך, מגפיו שחורים, גבוהים, עד מתחת לברך, ידו נתונות בכפפות עור שחורות, לראשו כובע מצחייה שדומה עד בלבול מחריד לכובעי המצחייה שלנו." (עמ' 71). כמו בסרטי מלחמת העולם השנייה האופנוע מתקרב הישר אל ביתם ורוכביו מסמנים לו משהו בתנועות ידיים. אוטוטו עומדים ה'נאצים' שבאופנוע, כך טוליק הקטן, לקחתו להשמדה, כפי שעוללו לסבו. וזה מה שעולה על לבו של טוליק הקטן, כמובן, בסיועו של המחבר המובלע בספר: "עשרות כמוהו ראה בוודאי בסרטי שחרור המולדת...סדר מופתי! יש להם רשימה מדויקת של כל היהודים בעיר. בכל שכונה, בכל רחוב,  בכל בניין וכניסה!" (עמ' 72)[7] וטוליק יוצא למאבק האחרון על חייו: "לא! הוא לא יהיה אנה פראנק! לא יחכה להם בחיבוק ידיים. לא יהיה כצאן לטבח, היה אומר, אילו ידע מה זה צאן לטבח..." (עמ' 72 – 73).

והמתח  הולך ומתעצם עד לסופו של הפרק ובו מתבררת האמת הפשוטה באמצעות קולו המרגיע והילדותי כאחד של האב: "טולקה, זה אני, תוריד כבר את השרשרת! ותזיז את השרפרף! מה זה הבריקדות האלה, תראה איך התבצרת כאן!" (עמ' 74)..."טולקה ראית עם מי הגעתי? עם הקפיטן אלכסנדר איוונוביץ', הקצין, ממספר שלושים ואחת, מהבניין שממול! לקח אותי מתחנת החשמלית על האופנוע-סירה הצבאי שלו! עכשיו זה האופנוע האישי שלו, קיבל אותו יחד עם דרגת המאיור!" (עמ' 75)

המינגווי וגשם הציפורים המתות

הפרק הבא בספר, שעל שמו קרוי הספר כולו, סוטה דווקא מן העלילה המרכזית ועוסק באי הבנה קומית הנשענת על אדנים טרגיים. במוקד הפרק דמותה הגדולה, תרתי משמע, של רוזה, זו האישה שהצילה  ממיתה את אמו של טוליק (כילדה) בתקופת המצור על לנינגרד ושהגבר שלה, ניומה, היה קצין מעוטר  ומצטיין במלחמת העולם השנייה, אך גם ספקולנט, שמעל בקמח  המשותף, עליו הופקד כמנהל תחנת הקמח, בעידן הקומוניסטי שלאחר המלחמה. על פשעיו אלה נשלח ניומה ל'מחנה עבודה' (גולאג) בסיביר לשנים ארוכות.

לא רק רוזה הגדולה ממתינה לשחרורו ולשובו הביתה, אלא גם טולקה הקטן, שמבלה ימים ארוכים בביתה של ה'דודה' רוזה ונהנה מתבשיליה הריחניים. הבית של רוזה מהווה תחליף "לארטק – מחנה הקיץ הגדול של ילדי אוקטובר, השוכן לחופו של חצי האי קרים שבים השחור." (עמ' 84) אליו לא נשלח טוליק בקיץ מחשש להתעללות מצדם של הנערים הרוסיים ב"יהודון הקטן" הצנום והממושקף, שאפילו לשחק כדורגל כראוי הוא איננו מסוגל (עמ' 84 – 85). שהרי מיהו טולקה? "סתם תולעת ספרים. ועוד משקפופר. נכון היה לו כשרון נדיר לציור, וקריקטורות של המורים ששרבט ביד מרחפת בשיעורים, זיכו אותו לא פעם בנקודות והקלו עליו ולו במעט את העול. אבל עם קריקטורות וספרים אי-אפשר לשרוד בארטק." (עמ' 84).

את הדוד ניומה הפך טוליק בלבו, לא רק לדוד אהוב ונערץ, אלא גם "לסבא סודי, וניומה הסכים: לילה אחד, בתום אחת השיחות הארוכות ביניהם, הנהן לו בשקט בעיניו הצבעוניות מהתצלום השחור-לבן והתרצה להיות סבו." (עמ' 78). בהקשר זה חשוב להבין את החסכים המשפחתיים-הרגשיים של טוליק: "כי אף סבא לא היה לו, לטולקה, לא אבא של אמא ולא אבא של אבא. אבא של אמא עזב אותה ואת סבתא, התאדה מתישהו בדמדומי ינקותו...(עמ' 78) ''ואת אבא של אבא, שעל שמו קראו לטולקה טוליק, רצחו הפריצים." (עמ' 79).

העדרו של האב (סבו של טולקה מצד אמו) משפיע עמוקות, על מצבה הרגשי של האם, שנטישת אב את משפחתה מהווה פצע עמוק בלבה, כמתואר בצורה עדינה ומרומזת, בתגובותיה המתאפקות, שלא לבכות, כאשר בנה שואל אותה על סבו (עמ' 79). אך היעדר ההורים השפיע לא פחות גם על עולמו הרגשי של אביו המסרב לכל בקשה של טוליק לדבר על הוריו, קרי על סבו וסבתו של טוליק (על כך מסופר בהרחבה בפרק האחרון שבספר). למותר לציין, שהפגימה במשפחה השלמה משפיעה עמוקות גם על הילד הרגיש טולקה המנסה לפצות על החסכים הרגשיים הללו באמצעות דמיונו העשיר.

ואכן, דמיונו הפורה של טוליק מסייע לו לדמיין כיצד מצליח דימה, גיבור המלחמה הנערץ עליו (שהוא, כזכור, גם דודו וסבו המדומיינים של טוליק), בדרך נס, להשיב לחיים באמצעות מגע ידיו החמות ונשימותיו המהבילות, דרור אחד קטן שקפא למוות במעופו, יחד עם הצפורים הנוספות, בקור הנורא של סיביר: "ומן השמיים המזוגגים מכפור, יורד גשם של ציפורים קפואות למוות. וגשם הציפורים הזה יורד, מתופף על ראשו, על כתפיו, על גבו הכפוף. טיפות-טיפות עגלגלות וכבדות של גושים אפורים, עטויי נוצות קפואות ודבוקות, מכות בו ככדורי ברד." (עמ' 103).

זאת ועוד, ביתם של רוזה וניומה הוא גם בית תרבותי מאד עשיר בספרים של גדולי היוצרים בתרבות המזרח והמערב כאחד. בראש ההירארכיה הספרותית ניצבים ספריו ודיוקנו המצולם של בכיר הסופרים האמריקניים במאה העשרים, הלא הוא ארנסט המינגווי. מסיבות השמורות עמו מדמה טוליק בנפשו שהאיש בתמונה הוא הגבר האהוב והמיוחל לו מצפה רוזה בכיליון עיניים. עד לסיומו הקומי של הפרק בו מסתבר, בתחנת הרכבת בה ממתינים רוזה, האם וטוליק לשובו של ניומה ששוחרר מן הגולאג, עד כמה בלבל טוליק את היוצרות, וכיצד הפך בדמיונו את הפורטרט של ארנסט המינגווי לבן דמותו של ניומה בעלה של רוזה.

בהקשר זה כדאי אולי לציין את אחת התחבולות הנרטיביות האופייניות לרומן שלפנינו (הטכניקה הסיפורית). באמצעות קולו ונקודת מבטו הילדותית-תמימה של גיבור הסיפור, מצליח המחבר להסתיר פרטי מידע משמעותיים מן הקורא, ולהבנות אצלו מתח של ממש (והדבר נכון לא רק לגבי הפרק הנוכחי). שהרי ברוב רגישותו הילדית, וכמיהתו למפגש המחודש עם ה'דוד' ניומה בונה אותו טוליק בדמיונו - כפי שבפרק הקודם בנה בדמיונו את הנאצים המאיימים עליו כשהם רכובים על האופנוע עם הסירה - באופן שאיננו מתיישב עם המציאות הראלית. המחבר ברומן 'זורם' היטב עם דמיונו הפורה של הילד, עד לסיום בו התמונה המדומיינת מתנפצת אל סלעי המציאות הממשית, כשהיא יוצרת את האפקט הקומי-עצוב-משהו המבוקש.

מסלול החשמלית

אירוניה מרה גלומה בפרק המרתק ברומן, "מסלול החשמלית", כאשר האב ברוב תמימותו (ניגוד מוחלט לדימוי שביקש לעצמו כגבר מפוכח וציניקן שמכיר היטב את עובדות החיים) מבקש מן הבריון השכונתי הצעיר, סרגיי, שישגיח על בנו טוליק בעת הנסיעה בחשמלית חזרה מבית הספר הביתה. עבור טוליק הילד הלא-מקובל-בחברה זוהי בשורה משמחת ביותר, אלא שסרגיי הנערץ עליו, עושה הכול כדי להיפטר מן ה'זיד' שהוצמד לו, ומשלא עולה הדבר בידו הוא פשוט משליך את טוליק בגסות מן הרכבת בלוויית קללה אנטישמית עסיסית (עמ' 118 – 119).  מכאן ואילך פותח טוליק במסע רגלי חזרה לביתו תוך שהוא חווה הרפתקאות שונות ומשונות בדרכו, שחושפות את טיבה האמתי של ה'מולדת' הסובייטית. יתר על כן, מיד עם השלכתו מן החשמלית עושה טוליק כל שלאל ידו כדי להכחיש את האמת הכואבת על נסיבות זריקתו מן החשמלית (שני קולות סותרים מתנגחים בתוכו לגבי נסיבות האירוע), ורק בסיום הפרק, עם שובו בשלום לביתו בסצנה מרגשת וקורעת לב של האם שזכתה לקבל בחזרה את בנה יחידה (עמ' 160 - 161), טוליק מפסיק להתכחש לאמת המרה, וב'שיתוף פעולה' עם קולו של המחבר, מודה באמת האנטישמית הנוראה.

למעשה, ה'מסע' הביתה, והמפגשים השונים שהוא צופן בחובו, כדרכם של מסעות רבים בספרות, משמש את המחבר, בין היתר, כאמצעי לחשיפת האמת שמאחורי האידאולוגיה הקומוניסטית בברית המועצות. והנה מה שאומר לעצמו הילד בתחילת מסעו הרגלי בחזרה לביתו: "והשיכורים? הרי ידוע שהשיכורים עוד מעט ייעלמו. כלומר לא השיכורים עצמם אלא השכרות. ואפילו המילה הזאת תיעלם. תישכח. פשוט תימחק. אלה בסך הכול שרידים אחרונים, או כמעט אחרונים, של התקופה החשוכה שארצו הייתה שרויה בה לפני שהעם הרוסי שחרר אותה. לפני שנולדה מחדש כאחת הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות... וכמה טוב שהם חיים עכשיו בחברה הצודקת והשוויונית ביותר, בקרב האומה שוחרת השלום הגדולה בעולם. וכמה טוב שכל העמים בברית המועצות הם שווים ושהעם הרוסי הדגול מגן ושומר עליהם. ושכולם יחד בונים את המולדת המאוחדת. וכמה טוב שכולנו כור היתוך אחד גדול המעצב את עתידו המשותף וכמה טוב שעוד מעט, ממש עוד מעט, תהיה מהפכה עולמית וכולם יפשילו את השרוולים ויחלו בבניית הקומוניזם." (עמ' 120).

 הקטע דלעיל הוא דוגמא מובהקת לטביעת האצבע הרטורית המשוכללת של דרכי המבע ברומן המבחינה בין נקודת מבטו של הילד התמים, לבין קולו של המחבר המובלע, שהוא כמובן סרקסטי מאד. 'מאחורי גבו' של הילד שולח המחבר חיצי ביקורת לעגניים, לא רק כלפי היומרה הקומוניסטית חסרת הכיסוי לכונן חברה אוטופית ונעדרת חוליים חברתיים, אלא גם (במרומז) כלפי התשתית הרעיונית-הסוציאליסטית שביסוד הקמת מדינת-ישראל, וכלפי מדיניות כור ההיתוך הנהוגה בה. גם מערכת החינוך הסובייטית מוצגת כאן באור ביקורתי חריף, באמצעות המנגנון האירוני המניע את עלילת הספר כולו: "בשיעור "אהבת המולדת" לימדו אותם שלהלשין אסור בתכלית האיסור, פרט לאותם מקרים בודדים, שבהם האזרח מכפיש את שמה של המולדת או חותר תחת יסודותיה המוצקים של הברית הסובייטית, ואז זה לא נקרא להלשין אלא למסור מידע, מידע שיכול להציל את המשטר הצודק ביותר בעולם." (עמ' 126).

 בדרך דומה חושף הפרק את העמדה האנטי-ציונית החריפה, והאנטישמית בעליל, של השלטונות בברית המועצות לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה ולאחריה. בעיתונות הסובייטית צוירו חיילי צה"ל: "עם אף ארוך וכוכב משושה על קסדות מגוחכות, בצורת סירי בישול, שתמיד גולשות להם על העיניים." (עמ' 121). זהו אגב, הפרק, בו מגלה הילד טוליק בן השבע להוותו, שהוא שייך ל'נציונלוסט' (לאום) הבזוי ביותר במולדת הסובייטית המאוחדת, השוויונית והצודקת ביותר בעולם, הלוא הוא הלאום ה'ייווראי' (עברי, יהודי). הסעיף החמישי בדרכון המעוצב והמפואר של אביו (עמ' 124) סעיף ה'נציונלוסט' חושף אותה כף זפת בחבית הדבש, כלשון הפתגם הרוסי אותו מצטט טוליק בעגמת נפש רבה, של האזרחות הסובייטית. ה'ייווראיות' היא 'אות הקלון' הפוגם מן השורש בזהות הסובייטית האותנטית והמלאה, כפי שנחשף גם באנחת המצוקה העמוקה של האם (עמ' 127). וכך מסתיים הפרק "מסלול החשמלית" בהודאה של טוליק במה שניסה להדחיק כל העת:  "בקול עמום, כמעט אינטימי, כמעט בלי לפתוח את הפה וכאילו דיבר מהבטן, פלט סרגיי משהו שהיה מיועד רק לטוליק, במונולוג גברי קצר ולקוני, שנשמע כמו התחלה של שיחת גברים אמתית: "זיד! מה נדבקת אלי, ז'ידיק? רד, רד לי מהגב, קרציון יהודון. תתגלגל מפה דוואי, סע, סע..." (עמ' 172).

לול

הפרק החמישי בספר נפתח בחלום, שלטענת טוליק הצעיר, נחלם על ידו, שוב ושוב, בלילות שלפני הנסיעה לישראל (עמ' 173 – 177). זהו חלום ביעותים, שבמרכזו נחיתתם הצפויה של העולים מברית המועצות בשדה תעופה ישראלי הנתון תחת מטר של יריות כדורים של ערבים המאיימות לחסל את העולים כולם.  על שדה התעופה מגוננים חיילים במדים קולוניאליים באמצעות כלי נשק כמותם ראה טוליק בקריקטורות בעיתונות הסובייטית האנטישמית והאנטי-ציונית. טוליק עצמו רואה עצמו (וליתר דיוק את בן דמותו): "בראש השיירה רץ נער שדמה לו דמיון חולני, תופס בכתפיה של נערה ארוכת צמות, מחפה על גופה בגופו ומוביל אותה אל מקום מבטחים." (עמ' 174)[8]. שורשיו של החלום נעוצים, ללא ספק, בדימוי הסובייטי של מדינת ישראל כמדינה מיליטריסטית וכובשת, שאוטוטו תוכרע בידי לוחמי החופש הערביים בסיועה של ברית המועצות; דימוי זה עוצב היטב בכרזות התעמולה הסובייטיות לאחר מלחמת ששת הימים. זו הסיבה שכך מצטייר בחלום מי שמנסה לחסל אותו: "זה היה הפרטיזן הערבי – לוחם החופש עוטה ההינומה הצחורה על קדקודו. זה הקורא לסילוקם של כל הציונים מהטריטוריות הכבושות מעל כרזת הענק המתוחה על גיבוב הפיגומים בעמק הוורדים." (עמ' 177). רק היקיצה שטופת הזיעה הקרה מחלום הביעותים הזה היא שמצילה את טוליק מ"כדור בין העיניים" (עמ' 173).

מציאות הנחיתה הממשית בנמל התעופה בישראל הייתה כמובן אחרת ואפרורית הרבה יותר, כאשר טוליק לא ממש מבין "...איך הוא קשור לכל זה? הוא בסך-הכול "עגל מעצבן בגיל ההתבגרות", ומה הוא יכול לעשות אם לאבא הסתובב הבורג סופית והוא החליט לקחת אותו ואת אמא לשם, לטריטוריות הכבושות של פלסטינה?" (עמ' 179). חיזוק לתחושת האכזבה של טוליק מצוי במפגש עם פקידי הקליטה בישראל. טוליק (כמובן, באמצעות מבטו האירוני של המחבר) מתקשה למצוא הבדלים של ממש בין החזות החיצונית והרטוריקה האופיינית של הפקידים במולדת הישנה (בריה"מ) לאלה שבמולדת החדשה (ישראל). ביורוקרטיית הקליטה בישראל של העולים מברית המועצות איננה אלא תמונת מראה להליכים הביורוקרטיים שחוו ביציאה משם. אפילו פנקסי ההסתדרות האדומים שנתחבו לידיהם אינם אלא גילום מקומי של פנקסי "הפרופסויוז" הסובייטיים.

למותר לציין, שהדמיון הרב שמוצא המחבר בין שתי המערכות הללו מעצים את האפקטים האירוניים והסטיריים ברומן: "רק תחתמו בבקשה שוב כאן וכאן. את הפרטים שלכם, ברשותכם, כבר מילאנו בעצמנו ואני מברך אתכם על הצטרפותכם למשפחת הפועלים הגדולה מבחירה מודעת ומרצונכם החופשי." (עמ' 183) ולך ותמצא את ההבדלים בין כאן לשם, מה גם שהשפה הרוסית שלטת כל כך בקרב כל הפקידים, הסבלים ונהגי המוניות בשדה התעופה: "פניני ה"נא-חוי-בליאד-סוקא-יוב-טבויו-מאט" נשזרו בצפיפות בחוטי הדיאלוגים הרמים שהתנהלו שם, מה שחתם סופית את ההרגשה שנחת בבית." (עמ' 186).

מה שבכל זאת מרוקן מגופו של טוליק את מכלי הציניות, אמנם באופן זמני,  הוא, ראשית, המפגש המרגש שלו כנער מתבגר עם נטשקה בתם המתבגרת של השטיינברגים, שקיבלה את פניו בשדה התעופה בנשיקה לבבית לשפתיו (על נערה זו, כך הוא מזהה, הוא סוכך בחלומו, דלעיל). ושנית, מראה הדגלים הישראליים שעל הקירות שצוירו ברישול  אופייני בידי ילדים קטנים. אגב, מכלי הציניות נמלאים מחדש במהירות לנוכח דמויותיהן הענקיות של מרקס ולנין המקומיים, קרי, הרצל ודויד בן-גוריון שאף דיוקנאותיהם קישטו את קירות הטרמינל.

"אבל מה שבאמת ריגש אותו יותר מכול הוא שהייתה כאן טלוויזיה...הקופסא הזו הכילה בתוכה אינספור שעות אושר בשחור-לבן. היא המתיקה לו את חיי הבדידות של טוליק פראנק, שמגיל שבע, מאז מות סבתו, היה תקוע לבד בבית ריק שעות נצח ארוכות ונאסר עליו לפתוח את הדלת לאיש. היא הייתה לחברה, שאפשר להקשיב לה ולא חייבים לענות, ואפשר לראות דרכה חיים של משפחות אחרות עם אחים ואחיות מתקוטטים ביניהם, סבים וסבתות מנדנדים אבל חיים, ודלתות לא נעולות."  (עמ' 192 - 193) ובה יכול היה כעת, יחד עם הילדים בטרמינל, לצפות בהומורסקה הסטירית הידועה של אורי זוהר ואריק איינשטיין על קליטת העלייה בישראל, "העולים החדשים", מתוך 'לול' (1970 – 1973), כשהיא מתורגמת לרוסית. לתדהמתו מזהה טוליק במערכון את צמד הערבים, שחזה בחלומו טרם עלייתו לישראל.

סבא סלולארי

את הספר חותם הסיפור "סבא סלולארי", שבמובן מסוים 'סוגר מעגל' עם פרק הפתיחה של הספר (לא בכדי נפתח ומסתיים הספר בשיחת טלפון, שטוליק במרכזה).  במוקד הפרק האחרון מפגש מרגש בין טוליק/טל הצעיר, במשתמע, סטודנט באוניברסיטת תל אביב, לבין עולה זקן מברית המועצות, שאחיו גר בבית אבות בעיר הולדתו של המספר. הזקן דנן מתקשה למצוא את דרכו בסבך הבירוקרטיה הישראלית, כפי שהיא מגולמת בדמותה של הפקידה לודמילה, אף היא ממוצא רוסי, בסניף הדואר של רמת אביב.

טל שני מתגייס לעזרתו של הזקן ומחייג עבורו מן הסלולארי שלו (של טל) לבית האבות בו שוהה האח. בכך הוא מאפשר לזקן לשוחח עם אחיו בן השמונים, שמזה כמה שבועות לא שמע את קולו. ברקע האירוע האנושי הזה, ובשל העובדה ששמו של האח, כך מסתבר, הוא טוליק, ממש כשמו של גיבור סיפורנו, עולה בתודעתו של טל מחדש דמותו של סבו שאף הוא היה טוליק והוא אשר העניק לגיבורנו את שמו. לרגע צץ לו עכבר התקווה ומלחש לטל, שאולי טוליק הזקן הזה הוא סבו האבוד, שהרי איש אינו יודע מה באמת עלה בגורלו, גם לא אביו: "הקינד באמת לא היה שם. הרי את זה אבא כן סיפר לי. הם שלחו אותו עם המשאיות האחרונות שיצאו מהעיר בסוף יוני ארבעים ואחת..."נבוא עוד יום-יומיים"! צעק סבי לילדו-אבי (כבר אז הוא צעק)". (עמ' 217), ומאז נעלמו עקבותיו יחד עם אשתו, אם אביו.

הרומן מסתיים בכך, שלאחר שנפרד טל מן הזקן ליד הדואר הוא פותח שוב את הסלולארי שלו ומחפש בשיחות היוצאות את השיחה האחרונה. את מספר הטלפון הוא שומר בנייד תחת השם "סבא טוליק". בתמונת הסיום ממש מחייג טל אל טוליק הזקן, אולי במן תקווה נואשת שכך ימצא את סבו האבוד, אם לא הסב הממשי-משפחתי, אז אולי זה המטאפורי.

לסיכום, יאמר, שהספר המינגווי וגשם הציפורים המתות מאת בוריס זיידמן מצליח, בסגנונו הייחודי, ובאמצעות דמותו של ילד מתבגר אחד, לא רק לספר את סיפורה, כפול הפנים והזהות, של העלייה/הגירה של יהדות ברית המועצות בשנות השבעים של המאה העשרים, אלא גם לעגן את מרבית ההתרחשויות בעלילת היצירה בהקשר משפחתי מובהק. הקשר משפחתי זה הוא המאפשר לזהות ברומן שלפנינו לא רק את המגמות האירוניות ביקורתיות, ואת מגמותיו הסטיריות-לעגניות, אלא גם להצביע על  פניו האנושיות המרגשות של העולם המעוצב בפרקיו השונים של הספר.

נושאים לדוגמא לדיון ביצירה:

•       תאר שניים מן האירועים המרכזיים בספר המינגווי וגשם הציפורים המתות מאת בוריס זיידמן, והסבר כיצד נושא מרכזי ביצירה בא לידי ביטוי באירועים אלה. הדגם את דבריך.

•      הסבר והדגם אחת ממגמות הביקורת הבאה לידי ביטוי בספר המינגווי וגשם הציפורים המתות מאת בוריס זיידמן, באמצעות נקודת המבט המשולבת של טוליק ושל המחבר.

•        תאר את הקשר בין הדמות המרכזית ביצירה לבין שתי דמויות נוספות בה, והסבר את תרומת הקשר לבניית משמעות היצירה.

•     היקפו הרחב של הספר המינגווי וגשם הציפורים המתות מאפשר לעסוק בשאלות של הגירה ולאום מהיבטים שונים. הסבר והדגם קביעה זו על פי שניים מפרקי הספר.

•      בחר שתיים מדרכי העיצוב הבולטות ברומן המינגווי וגשם הציפורים המתות (למשל, שימוש בדימויים, בסמלים, בנימה סרקסטית, במבע משולב, במשלבי לשון מגוונים) והסבר את תרומתם לבניית משמעות היצירה.

•       עולם הילדות והנערות לעומת עולם המבוגרים, תמימות מול פיכחון – כיצד ניגודים אלה באים לידי ביטוי ברומן המינגווי וגשם הציפורים המתות מאת בוריס זיידמן?

•       רומנים רבים מתארים חוויות מכוננות המשנות את חייהן של הדמויות. תאר שתי חוויות כאלה בספר המינגווי וגשם הציפורים המתות מאת בוריס זיידמן. ציין באיזה שלב בעלילת הרומן הן מתרחשות, והסבר את השפעתן של חוויות אלה על חיי הנפש ועל נסיבות החיים של הדמות המרכזית ביצירה.

•        המציאות בברית המועצות בשנות הששים של המאה הקודמת אל מול המציאות בישראל של שנות השבעים. כיצד הן מעוצבות בספר המינגווי וגשם הציפורים המתות? הסבר והדגם את דבריך.

•        המשפחה בראי הספרות – הסבר והדגם, באמצעות שניים מן האירועים המרכזיים ביצירה, כיצד באים לידי ביטוי היחסים המשפחתיים ברומן.

•        הסבר והדגם כיצד, באמצעות הדמיון, מצליח המספר, כילד וכנער, להתגבר על חסכים רגשיים-משפחתיים. מה יש למציאות הממשית לומר בהקשר זה? בסס דבריך על שתי דוגמאות משני פרקים שונים ברומן.

ביבליוגרפיה

בוריס זיידמן בוויקיפדיה

 אריאנה מלמד המהגרים 

מרינה גרוסלרנר בעיתון 'הארץ'