דף הבית - למען עתיד פחות רעיל

במהלך קריאה על הדברה ביולוגית, אתה מבין די מהר שאם אין לך רקע בעולם ההדברה הכימית - אתה מפספס משהו גדול למדי. אחד השמות שקפצו די מהר, זה ספר בשם האביב הדומם (Silent Spring) שכתבה אותו רייצ'ל קרסון (Rachel Carson‏) - זאולוגית אמריקאית שבמהלך עבודתה ב"מחלקת הדייג וחיות הבר" של ארצות הברית, חקרה לעומק את ההשפעות ההרסניות של חומרי הדברה על הסביבה, ובפרט השפעות ה- DDT שהיה אחד מחומרי ההדברה הנפוצים ביותר בעבר . 

מטרת האתר היא לחשוף את דבר הספר בנוגע להשפעות השימוש בחומרי הדברה, 
ע"י לקט קטעי קריאה מתוך הספר במטרה לעלות את המודעות בתחום.
 - כיום השימוש ב- DDT אסור, אבל הדיון סביב הנושא עדיין מאוד רלוונטי -

              


מה הוא החומר המפורסם שנקרא DDT?
במהלך מלחמת העולם השנייה, נתגלה ע"י כימאי שוייצרי שהשימוש בחומר שכונה DDT (להלן, דדט) יעיל מאוד במלחמה נגד חרקים מזיקים. החומר היה בשימוש נרחב של לוחמי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, כאמצעי למלחמה בטיפוס ובמלריה. ערים שלמות באיטליה רוססו בדדט, כדרך למלחמה במחלת טיפוס שמופצת על ידי כינים. משנת 1945 נעשה שימוש בדדט בחקלאות, במינון גדל והולך, משום שהחרקים החלו לגלות עמידות לחומר. 
הסיבה שהחרקים התחילו לפתח עמידות נובעת מפיתוח של אבולוציה מול החומר - אם בריסוס הראשון מספיק שהצליחו לשרוד אחוז קטן מאוד של חרקים, הם הביאו דור של צאצאים שהיה קצת יותר מוצלח מול החומר, ששוב עמד במבחן שרק הפרטים שהצליחו לשרוד את הריסוס שרדו. ככה עברו כמה דורות, עד שהריסוס נהפך לכמעט נטול השפעה מול אותם חרקים מזיקים שהתרבו מהר מאוד - ואותו תהליך קרה (ועדיין קורה) עם כל חומר ריסוס חדש שפותח. 

הצלחתו הגדולה של הדדט בתחילת דרכו, נבעה מהעניין שבמינון נמוך לא ראו פגיעה אצל בני אדם. הבעיה התחילה לצוץ כשהבינו שהחומר לא מתפרק בטבע, בגלל שהוא חומר שעד כה לא הופיע על פני כדור הארץ.  יותר מזה, גילו שהוא נאגר ברקמות שומן בגוף ולכן גם אנשים שלא נחשפו בצורה מסיבית כמו חקלאים לחומר - אבל כן נחשפו אליו דרך המזון שאכלו, המים ששתו והתרחצו בהם, באוויר שרוסס מדי פעם נגד מזיקים אגרו את החומר הזה בגופם. משמע כל אדם שחי במגע עם העולם המודרני נחשף אליו, וגם אם לאורך זמן לא ראו השפעה כאשר החומר נאגר במינונים נמוכים, תופעות כמו - עוויתות בגוף, איבוד זיכרון, הרעלת כבד וגידולים סרטנים נהפכו ליותר נפוצים אצל אנשים שהתחילו דיאטה או נכנסו לספורט בגלל שהגוף התחיל לשרוף את אותן רקמות שכבר צברו מסת חומר.  (וזה התגלה רק בדיעבד בחתך של נפגעים שלקו בתופעות בשלב מאוחר יותר בחשיפה לחומר)

מבחינה אקולוגית - החומר נאגר בגוף האורגניזם (חי וצומח) ומצטבר יותר ויותר ככל שהרמה בשרשרת המזון עולה. כך למשל היא מתארת בספרה, שנפוצה מחלה שקוטלת עצי נוי בישובים ע"י בקטריה. המחלה הייתה מופצת ע"י חיפושית שהייתה חופרת בקליפה, ונבגים של הבקטריה היו עולים עליה ומופצים לעץ הבא שהייתה מתיישבת עליו. לכן הוחלט על מבצע ריסוס מסיבי מאוויר של דדט במטרה להיפטר מהחיפושית.
מה שקרה בעקיפין זה שעלים שנשרו מהעץ הם מזון חשוב לתולעים בקרקע, אבל בגלל הריסוס - החומר התחיל להאגר בגופן. יותר מאוחר, היו מגיעות ציפורים ואוכלות את התולעים. במצב שבו הציפור לא הייתה מתה כעבור כמה תולעים, החומר היו גורם לכך שהביצים בקן היו מוטלות עם קליפה מאוד דקה שהייתה נשברת במהלך הדגירה. יש מקרים שגילו שהיו הטלות בלי קליפה כלל ורק קרום דקיק עטף את הגוזל.   בעקבות מחקר על העלמות הקיכלים  , נמצא שבאזורים שרוססו הייתה תמותת הקיכלים 86%-88%!

כתיבת הספר האביב הדומם
בעקבות פנייה של אחראי על שמורת ציפורים, שטען על השמדת אותה שמורה עקב ריסוס מהאוויר של דדט, החלה קרסון לחקור את הנושא.  הגורם שגרם לעיקר התנגדותה לשימוש בחומר נבע מכך בכתיבתה ש"כל מה שהיה החשוב לי יותר מכל כחובבת טבע, נמצא תחת איום" - עקב האיום על שרשרת המזון. בנוסף, עלו כמות הממצאים שחשדו בחיבור בין חשיפה לדדט עם הגידול במקרי הסרטן.
היא התחילה לפרסם פרקים מספרה ב- 1962 במגזין "ניו יורקר" וזכתה לעניין רב בקרב הציבור. יצרניות חומרי ההדברה ומדענים בכירים בתעשייה תקפו את טענותיה של קרסון והופעל לחץ כבד על סגירת החברה שהוציאה לאור את הספר. מנגד לזה, היא זכתה לתמיכה של "הסוכנות להגנת הסביבה" (EPA) ומאירגוני איכות הסביבה של אותה תקופה. 
באותה שנה יצא הספר וזכה להצלחה מסחרית גדולה. קרסון הוזמנה לדבר על הספר ורעיונותיה, אבל נאלצה לסרב לרובן בגלל החלשותה ממחלת הסרטן שהתפתחה אצלה כמה שנים קודם. שנתיים לאחר כתיבת הספר היא נפטרה. 

הספר נחשב לאחד הספרים מכוננים של התפתחות התנועות למען איכות הסביבה, מכיוון שהוא אחד הראשונים שעסק בסביבה כמכלול ובהשפעת האדם עליה. עם זאת, מול פרסום הספר עלו טענות נגד קרסון שהיא הגזימה בעובדות שעליהן כתבה, ועסקה בעיקר בהפחדת הציבור בלי לציין את חשיבות התועלת שהחומרים האלו הביאו. 

האיסור על השימוש בדדט הגיע בשנת 1972, שמונה שנים לאחר מותה של קרסון - וכיום אסור במרבית העולם.  

הערה - חשוב להדגיש שלצד הבעיות הקשות שיצר השימוש בדדט, הרבה מייחסים את הדברת יתושים שנשאו את המלריה (אנופלס) לריסוסים שנעשו. עוד טיעונים נגד הספר, אפשר לקרוא בביקורת על הספר בתחתית העמוד.

(המידע על קרסון נלקח מתוך הספר עצמו ומויקיפדיה)

Comments