אמונה‏ > ‏

מגילת איכה מבוארת

ישראל וונדי ואביגדור רוזנצווייג

 להורדת המגילה בפורמט PDF להדפסה

הקדמה

מגילת איכה נכתבה על ידי ירמיהו הנביא כקינה לחורבן בית המקדש הראשון והגלות לבבל. מבנה הפסוקים מתאים לשיר קינה ובו כפילויות המדגישות את הכאב ומראות פנים רבים שלו. המילים מופנות לפעמים לאדם נוכח ולפעמים למישהו נסתר.

המגילה מחולקת לחמישה פרקים, כאשר הפסוקים בארבעת הפרקים הראשונים הם בסדר אלפבתי. הפרק השלישי מיוחד הן בתוכנו והן בכך שלכל אות מהאלף בית יש שלושה פסוקים קצרים. בסדר האלפבתי טמונה תוכחה על העם שעשו נגד דברי התורה הכתובה ב 22 אותיות. הסדר גם מרמז על צרות רבות ועמוקות שפגעו בנו מא' ועד ת'.

לפי חלק מהפירושים, שני הפרקים הראשונים של איכה נכתבו לפני החורבן כדברי תוכחה ליהויקים המלך. כדי להמחיש למלך את מה שיקרה אם לא יחדל ממעשיו הרעים, ירמיהו מראה לו מגילה הבוכה על החורבן. יהויקים כועס ומשליך את המגילה לאש.

פעמים רבות בתנ"ך ובדברי חז"ל משתמשים בדימוי של קשר בין איש לאישה כדי להדגים את הקשר בין עם ישראל ואלוקיו. שני הפרקים הראשונים של מגילת איכה גם משתמשים בדימוי זה אך כאן מופיע בעיקר בגידת עם ישראל באלוקים והפרידה. ירושלים וציון נמשלים לאישה שפתאום נעשתה עזובה ועניה. בפרק א' הדגש הוא על המקום בו נמצאת ציון – האישה שחטאה נגד בעלה. היא מוצאת את עצמה בלי כלום, בלי חברים, ובלי ילדיה. היא מוקפת אויבים וצרות ואין לה מושיע.

בפרק ב הדגש הוא על בעלה של ציון - ה'. פרק ב מדבר על זעמו של ה' ואת העונש שהביא לציון. מי שבעבר היה אוהבה והציל אותה מאויבים, עכשיו נהפך לה לאויב. מפסוק יז יש גם מימד של ניסיון חזרה לה' לאחר העונש, אבל לאחר כל כך הרבה עבירות של העם, זה כבר מאוחר מידי.

פרק ג משנה את נקודת המבט מבעל ואישה לאדם היחיד. הגבר, או הנביא, מדבר על החורבן מנקודת המבט שלו. הפרק מתחיל באמירה שה' היה כאויב שמכה בו בלי מקום לתקווה. למרות שהנביא צדיק, העונש של העם מגיע לכולם. הפרק מצדיק את העונש בגלל החטאים הרבים. כיוון שהעונש הגיע כדין, יש תקווה וכאשר המשפט ימוצה, נשוב לתקופת רחמים. בטוח בישועת ה' בעתיד, הנביא מבקש שה' יעניש את הגוים שהחריבו את ירושלים והציקו לישראל.

פרק ד מתאר את זוועות החורבן והפער העצום שבין ימי הזוהר וימי השפל. כיוון שיש דין ויש משפט, לאחר ניקוי עם ישראל מעוונות, יש תקווה ודין צדק עם האויבים אותנו.

המגילה מסיימת בפרק היחיד שלא בנוי בסדר אלפבתי. פרק ה' הוא פחות קינה ויותר קריאה לה' שיזכור אותנו ויושיע אותנו מהצרות הרבות. למרות שחטאי העם היו רבים, העונש היה עצום ואנו מבקשים גאולה. השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימנו כקדם.

 

פרק א

א אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת--הָיְתָה, לָמַס.

כיצד ישבה בדד וכאלמנה עזובה העיר המרובה באנשים. המכובדת בין הגויים ובמדינות נהייתה משועבדת שצריכה לשלם מס

 ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ--אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ:  כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.

העיר בוכה ודמעותיה עדיין זולגות כי אין מי שינחמה, שכן האומות מסביב איתם כרתה ברית הפכו לאויבים.

 ג גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים.

יהודה גלתה מתוך עוני ועבודת פרך, היא ישבה בגלות ללא מנוחה. הרודפים השיגו את יהודה כשהיא נתונה במקום ללא מוצא.

 ד דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד--כָּל-שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים; בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת, וְהִיא מַר-לָהּ.

רחובות ושערי ירושלים שוממים ואין אנשים שעולים לרגל בפסח שבועות וסוכות. מכובדי העם כמו הכוהנים נאנחים, הנשים עצובות ולציון מר.

 ה הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי, לִפְנֵי-צָר.

הצוררים נהיו חשובים, האויבים יושבים בשלווה כי ה' הביא עליה יגון בגלל פשעיה הרבים - הילדים הלכו בשבי לפני הצורר.

 ו וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן, כָּל-הֲדָרָהּ; הָיוּ שָׂרֶיהָ, כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף.

אבד לציון כל ההוד וההדר, שריה דומו לאיילים שלא יכולים למצוא מקום מרעה והם בורחים בלי כח מרדיפת האויב.

 ז זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם, יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ--כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם; בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר, וְאֵין עוֹזֵר לָהּ--רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ.

בימי הצער ועוני ירושלים זוכרת כל ההון שהיה לה בימי קדם, ועכשיו נפל עמה ביד אויב ואין עוזר לה. רק האויב רואה וצוחק.

 ח חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה; כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר.

ירושלים חטאה, ולכן היא מנודית. אלו שבעבר כבדו אותה, עכשיו מזלזלים בה כי התגלו הדברים הרעים שעשתה, וגם ירושלים עצמה מתביישת.

 ט טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ; רְאֵה יְהוָה אֶת-עָנְיִי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב.

חטאיה היו גלויים, אך בזמן החטא היא לא חשבה מה יהיה בעתיד ופתאום באה הנפילה. ירושלים מבקשת שה' יראה את הקושי וירחם כי האויב עצום.

 י יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ:  כִּי-רָאֲתָה גוֹיִם, בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ--אֲשֶׁר צִוִּיתָה, לֹא-יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ.

האויב לקח כל מטמוניה והיא ראתה כיצד גויים נשאסור להתחתן עימם, נכנסו למקדש - המקום הכי קדוש לעם.

 יא כָּל-עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ; רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה.

כל העם נאנחים מחפשים לחם וכבר נתנו כל ממונם בשביל לחם. ראה ה' כמה שפילה אנכי!

 יב לוֹא אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ--הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי:  אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה, בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ.

ירושלים פונה לעוברי האורח שרואים בצערה: הצרות לא באו עליכם, הביטו וראו אם יש מישהו שסבל כמוני, האם מישהו מתייגע במה שה' עשה לי ביום כעסו.

 יג מִמָּרוֹם שָׁלַח-אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, וַיִּרְדֶּנָּה; פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי, הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר--נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה, כָּל-הַיּוֹם דָּוָה.

משמים שלח אש בעצמותי (בבית המקדש), ולרגלי פרש רשת מלכודת. הושבתי אחור, כשאני שוממה ועזובה כל הזמן.

 יד נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ, יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל-צַוָּארִי--הִכְשִׁיל כֹּחִי; נְתָנַנִי אֲדֹנָי, בִּידֵי לֹא-אוּכַל קוּם.

פשעי עלו לפני ה' והכבידו את צאוורי. ה' נתן אותי בידי אויב ולא אוכל להתרומם.

 טו סִלָּה כָל-אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי, קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי; גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי, לִבְתוּלַת בַּת-יְהוּדָה.

הרס את כל האבירים שלי, נקבע עלי מועד לשבור את הבחורים ובתולות יהודה נרמסו כמו שדורכים ענבים בגת.

 טז עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם--כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי; הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, כִּי גָבַר אוֹיֵב.

על זה אני בוכה. עיני זולגות דמעות כמים כי אין מנחם להשיב נפשי. בני שוממים כי גבר אויב.

 יז פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, אֵין מְנַחֵם לָהּ--צִוָּה יְהוָה לְיַעֲקֹב, סְבִיבָיו צָרָיו; הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה, בֵּינֵיהֶם.

ציון פרשה את ידיה לבקש מנחם, אך לשוא, שכן ה' גזר שישראל יהיה מסובבים באויבים וירושלים תהיה בודדה בין אויביה.

 יח צַדִּיק הוּא יְהוָה, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי; שִׁמְעוּ-נָא כָל-הָעַמִּים, וּרְאוּ מַכְאֹבִי--בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי, הָלְכוּ בַשֶּׁבִי.

ה' צדק בהענישו אותי, שכן עברתי על ציוויו. כל העמים ראו כיצד בני ובנותי הלכו לשבי בגלל חטאי.

 יט קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי, כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ:  כִּי-בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ, וְיָשִׁיבוּ אֶת-נַפְשָׁם.

קראתי לאותם שהראו עצמם כאוהבים, אך הם רימו אותי. הכוהנים והזקנים גוועו בעיר, ברעב.

 כ רְאֵה יְהוָה כִּי-צַר-לִי, מֵעַי חֳמַרְמָרוּ--נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי, כִּי מָרוֹ מָרִיתִי; מִחוּץ שִׁכְּלָה-חֶרֶב, בַּבַּיִת כַּמָּוֶת.

ראה ה' את צערי, מיעי התכווצו ברעב והלב נהפך מצער והסיבה - כי המרתי את פי ה'. מחוץ לעיר אנשים נופלים בחרב ובבית יש אימת מוות מרעב.

 כא שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מְנַחֵם לִי--כָּל-אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ, כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ; הֵבֵאתָ יוֹם-קָרָאתָ, וְיִהְיוּ כָמֹנִי.

העמים שמעו את אנחותי ואין לי מנחם. כל האויבים שמחו על צרותי שהבאת לי. אבל יום יבוא ואתה תביא את אויבי למצבי הרע הנוכחי.

 כב תָּבֹא כָל-רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ, כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל-פְּשָׁעָי:  כִּי-רַבּוֹת אַנְחֹתַי, וְלִבִּי דַוָּי.

ה', תראה את כל הרעה שאויבי עשו כמו שגזרת עלי בגלל פשעי. ואני,  רבות נאנחי, ולבי חולה.

פרק ב

א אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי, אֶת-בַּת-צִיּוֹן--הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ, תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל; וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו, בְּיוֹם אַפּוֹ.

כיצד החשיך ה' בכעסו על ירושלים, השליך את הפאר של ישראל משמים לארץ וביום כעסו לא זכר גם את גדולת בית המקדש.

 ב בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל, אֵת כָּל-נְאוֹת יַעֲקֹב--הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת-יְהוּדָה, הִגִּיעַ לָאָרֶץ; חִלֵּל מַמְלָכָה, וְשָׂרֶיהָ.

ה' כילה בלי חמלה את כל ארץ ישראל. הרס בכעסו את מבצרי יהודה והשליכם לארץ וחילל את הממלכה והשרים.

 ג גָּדַע בָּחֳרִי-אַף, כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל--הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, מִפְּנֵי אוֹיֵב; וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה, אָכְלָה סָבִיב.

גדע בכעס את כבודם של ישראל, ואת יד ימין שאמורה להגן על ישראל, השאיר מאחור. אז האויב בער בישראל כאש שמכלה הכל מסביב.

 ד דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב, נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר, וַיַּהֲרֹג, כֹּל מַחֲמַדֵּי-עָיִן; בְּאֹהֶל, בַּת-צִיּוֹן, שָׁפַךְ כָּאֵשׁ, חֲמָתוֹ.

ה' דרך את קשתו נגדי כאויב, ניצב לימין אויבי והרג את כל מחמדי. בבית המקדש שפך את כעסו כאש.

 ה הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל--בִּלַּע כָּל-אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו; וַיֶּרֶב, בְּבַת-יְהוּדָה, תַּאֲנִיָּה, וַאֲנִיָּה.

ה' היה כאויב, כילה את ישראל ואת כל הארמונות, השחית את המבצרים ואז רבו היללות ביהודה.

 ו וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ, שִׁחֵת מֹעֲדוֹ; שִׁכַּח יְהוָה בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת, וַיִּנְאַץ בְּזַעַם-אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן.

ה' כרת את בית המקדש כמו שקוצצים עשבים, השחית את קודש הקודשים, ביטל את שמחת השבתות והמועדים והרג בכעסו מלך וכהן.

 ז זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ, נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ--הִסְגִּיר בְּיַד-אוֹיֵב, חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ; קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית-יְהוָה, כְּיוֹם מוֹעֵד.

ה' זנח את המזבח, ביטל את המקדש ואת הארמונות נתן בידי אויב. האובים הרימו קול תרועה בבית המקדש כמו יום חג.  

 ח חָשַׁב יְהוָה לְהַשְׁחִית, חוֹמַת בַּת-צִיּוֹן--נָטָה קָו, לֹא-הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ; וַיַּאֲבֶל-חֵל וְחוֹמָה, יַחְדָּו אֻמְלָלוּ.

ה' החליט להשחית חומת ציון, הגדיר דרך ולא חזר בו. עכשיו הסוללה והחומה אומללים יחד.

 ט טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ; מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם, אֵין תּוֹרָה--גַּם-נְבִיאֶיהָ, לֹא-מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְהוָה.

שעריה נפלו ובריחי השערים שוברו. מלכה ושריה נלקחו לגלות. אין קיום תורה ולנביאים כבר אין חזונות נבואה.

 י יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ, זִקְנֵי בַת-צִיּוֹן--הֶעֱלוּ עָפָר עַל-רֹאשָׁם, חָגְרוּ שַׂקִּים; הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן, בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם.

הזקנים יושבים על הארץ בשקט עם עפר על ראשם והם חגורים בשק. בנות ירושלים משפילות ראשן לארץ.

 יא כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי, חֳמַרְמְרוּ מֵעַי--נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי, עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי:  בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק, בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה.

מרוב בכי, נגמרו דמעות עיני, מעי התכווצו והכבד נשפך לארץ בגלל שבירת עמי, על תינוקות שמתפתלים ומתעלפים ברחובות העיר.

 יב לְאִמֹּתָם, יֹאמְרוּ, אַיֵּה, דָּגָן וָיָיִן:  בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל, בִּרְחֹבוֹת עִיר--בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם, אֶל-חֵיק אִמֹּתָם.

העוללים שואלים את האימהות איפה יש דגן ויין, כשהם מתעלפים כמו חללים ברחובות העיר, ומתרפקים בחיק אימהותיהם.

 יג מָה-אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה-לָּךְ, הַבַּת יְרוּשָׁלִַם--מָה אַשְׁוֶה-לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ, בְּתוּלַת בַּת-צִיּוֹן:  כִּי-גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, מִי יִרְפָּא-לָךְ.

אי אפשר להעיד ולדמות את הסבל של ירושלים לעיר אחרת, מה אנחם אותך בת ציון? כי השבר גדול כמו הים ומי יוכל לרפא אותך.

 יד נְבִיאַיִךְ, חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל, וְלֹא-גִלּוּ עַל-עֲו‍ֹנֵךְ, לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ; וַיֶּחֱזוּ לָךְ, מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים.

נביאי השקר חזו לך דברי שקר ולא הוכיחו אותך על העוונות כדי שתחזרי בתשובה. במקום, הם חזו לך דברי הבל  שהסיטו אותך עוד יותר מדרך הישר.

 טו סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ--שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם, עַל-בַּת יְרוּשָׁלִָם:  הֲזֹאת הָעִיר, שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי--מָשׂוֹשׂ, לְכָל-הָאָרֶץ.

עוברי הדרך מחאו כפים בהשתוממות ושרקו והניעו ראשם בפליאה - "הזאת העיר שאומרים שהיא כללית יופי ושמחת כל הארץ?"

 טז פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם, כָּל-אֹיְבַיִךְ--שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ-שֵׁן, אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ; אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ, מָצָאנוּ רָאִינוּ.

כל אויביך פותחים עליך פה ושורקים וחורקים שיניים לאיד. הם אומרים שבלענו את ירושלים והיגענו ליום שקיווינו לו.

 יז עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי-קֶדֶם--הָרַס, וְלֹא חָמָל; וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב, הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ.

ה' עשה כאשר זמם, ובצע את דבריו שאמר כבר מימי קדם. הוא הרס ולא חמל, והשליך עליך אויב והגביה את כבוד צורריך.

 יח צָעַק לִבָּם, אֶל-אֲדֹנָי; חוֹמַת בַּת-צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה, יוֹמָם וָלַיְלָה--אַל-תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ, אַל-תִּדֹּם בַּת-עֵינֵךְ.

ישראל צעקו בליבם אל ה'.  חומות ציון הורידו דמעות כנחל יומם ולילה בלי להפסיק.

 יט קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה, לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת--שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ, נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי; שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ, עַל-נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ--הָעֲטוּפִים בְּרָעָב, בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת.

קומי וצעקי בלילה בתחילת האשמורות (אשמורה – שליש לילה). שפכי את לבך כמים לפני ה'. הרימי אליו את כפייך על נפשי עולליך שמתעלפים מרעב בראש חוצות.  

 כ רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה:  אִם-תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם-יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא.

ראה ה' ותחשוב למי עשית זאת. הכיצד נשים יאכלו את ילדיהם? היהרג במקדש ה' כהן ונביא?

 כא שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב; הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ.

נערים וזקנים שוכבים על האדמה ברחובות, בחורים ובחורות נפלו בחרב. ה', הרגת וטבחת ביום כעסך בלי חמלה.

 כב תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב, וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף-יְהוָה פָּלִיט וְשָׂרִיד:  אֲשֶׁר-טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי, אֹיְבִי כִלָּם.

הבאת את כל אויבי שנאספו עלי כמו שעמי התאסף לירושלים בחגים ולא היה ביום זעמך שריד ופליט. את מה שאני גידלתי, האויב כילה.

פרק ג'

א אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי, בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ.  ב אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ, חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר.  ג אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ, כָּל-הַיּוֹם.

אני האיש (ירמיהו הנביא או עם ישראל) שראה את זעם ה'. אותי הוא הנהיג בחושך ולא באור. רק בי הוא מכה בידו כל היום.

 ד בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי, שִׁבַּר עַצְמוֹתָי.  ה בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף, רֹאשׁ וּתְלָאָה.  ו בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי, כְּמֵתֵי עוֹלָם.

עורי ועצמותי התבלו מרוב גלות. הקיף אותי במרורים ותלאות. הושיב אותי בחושך, כמו מת.

 ז גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא, הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי.  ח גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם תְּפִלָּתִי.  ט גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית, נְתִיבֹתַי עִוָּה.

הקיף אותי בגדר ולא אוכל לברוח, הכביד את אזיקי. גם  כשאני צועק לישועה הוא סותם את תפילתי. גדר אותי באבן ובלבל את דרכי.

 י דֹּב אֹרֵב הוּא לִי, אֲרִי בְּמִסְתָּרִים.  יא דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי, שָׂמַנִי שֹׁמֵם.  יב דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי, כַּמַּטָּרָא לַחֵץ.

הוא אורב לי כמו דב וכמו אריה במארב. מילא את דרכי בקוצים ועשה אותי שומם. דרך קשתו והציב אותי כמטרה לחץ.

 יג הֵבִיא, בְּכִלְיֹתָי, בְּנֵי, אַשְׁפָּתוֹ.  יד הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל-עַמִּי, נְגִינָתָם כָּל-הַיּוֹם.  טו הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה.

הביא את החיצים בכליותי. הייתי לעג לכל עמי והם לועגים לי כל היום. האכיל אותי עד שובעה בדברים מרים והירווה אותי בלענה (ירק מר).

 טז וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי, הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר.  יז וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי, נָשִׁיתִי טוֹבָה.  יח וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי, וְתוֹחַלְתִּי מֵיְהוָה.

שבר את שיני באבנים, גלגל אותי באפר. נפשי התיאשה משלום, שכחתי מה זה טובה. אמרתי שאבד נצחי ותקוותי מה'.  

 יט זְכָר-עָנְיִי וּמְרוּדִי, לַעֲנָה וָרֹאשׁ.  כ זָכוֹר תִּזְכּוֹר, וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי.  כא זֹאת אָשִׁיב אֶל-לִבִּי, עַל-כֵּן אוֹחִיל.

זכור ה' את עניי ומרודי, את הדברים המרים כלענה וראש. נפשי זוכרת זאת ולכן היא עגומה. את זה אשיב אל לבי ולכן גם אתנחם ואקווה לישועת ה'.

 כב חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא-תָמְנוּ, כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו.  כג חֲדָשִׁים, לַבְּקָרִים, רַבָּה, אֱמוּנָתֶךָ.  כד חֶלְקִי יְהוָה אָמְרָה נַפְשִׁי, עַל-כֵּן אוֹחִיל לוֹ.

חסדי ה לא תמו ורחמיו לא נגמרו. הם מתחדשים ב כל בוקר, ולכן גדולה האמונה בה'. נפשי אמרה שיש לה חלק בה' ולכן אקווה לו.  

 כה טוֹב יְהוָה לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ.  כו טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם, לִתְשׁוּעַת יְהוָה.  כז טוֹב לַגֶּבֶר, כִּי-יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו.

ה' טוב למאמינים בו, לנפש שדורשת אותו. טוב שאדם יקווה לה' בדממה. טוב לאדם שיקבל עליו עול תוכחה כבר בנעוריו.  

 כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו.  כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה.  ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.

ישב בדד ויקבל את היסורים בדממה כי הם מאת ה'. ימלא את פיו בעפר, אולי יש תקוה. יתן למכהו לחי ויקבל את החרפה.

 לא כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם, אֲדֹנָי.  לב כִּי אִם-הוֹגָה, וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו.  לג כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ, וַיַּגֶּה בְּנֵי-אִישׁ.

כי ה' לא יזנח אותו לעולם. כי גם אם אדם מביא יגון על עצמו, ה' מרחם כרוב חסדיו. כי העינויים מה' לא באים בלי סיבה והוא אינו רוצה לצער אנשים.

 לד לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו, כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ.  לה לְהַטּוֹת, מִשְׁפַּט-גָּבֶר, נֶגֶד, פְּנֵי עֶלְיוֹן.  לו לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ, אֲדֹנָי לֹא רָאָה.

ה' לא רוצה לדכא תחת רגליו כל אסירים או להטות את הדין וכן לא כשר בעיני ה' לסלף את משפט האדם.

 לז מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי, אֲדֹנָי לֹא צִוָּה.  לח מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב.  לט מַה-יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל-חֲטָאָו.

אין דבר שקורה בלי ציווי ה'. הרעות והטוב באים מה'. אין לאדם חי להתלונן, שכן כל מה שבא לאדם הוא מחטאיו.

 מ נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד-יְהוָה.  מא נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל-כַּפָּיִם, אֶל-אֵל בַּשָּׁמָיִם.  מב נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ.

בוא נבדוק מעשינו ונעשה תשובה. נשא את כפינו ולבבנו את ה' שבשמים. אנחנו פשענו ועשינו נגד דבריך, והפעם לא סלחת לנו.

 מג סַכּוֹתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ, הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ.  מד סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ, מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה.  מה סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ, בְּקֶרֶב הָעַמִּים.

על ידי כעסך, עשית ביננו מחיצה ורדפת אותנו, הרגת ולא חמלת. כיסית עצמך בענן ומנעת מתפילותנו להגיע אליך. שמת אותנו כדבר מאוס בין העמים.

 מו פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם, כָּל-אֹיְבֵינוּ.  מז פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ, הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר.  מח פַּלְגֵי-מַיִם תֵּרַד עֵינִי, עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי.

כל אובינו פתחו פיהם נגדינו. היה לנו פחד רב, נפילה בבורות, שיממון ושיברון. נהרות מים יורדים מעיני על שבירת עמי.

 מט עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה, מֵאֵין הֲפֻגוֹת.  נ עַד-יַשְׁקִיף וְיֵרֶא, יְהוָה מִשָּׁמָיִם.  נא עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי, מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי.

דמעות ניגרות מעיני ולא פוסקות, גם לא בהפוגות. עד שה' יסתכל משמים. עיני גרמה יותר לנפשי מאשר כל מה שבנות עירי יכולות לגרום לי לבכות.  

 נב צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר, אֹיְבַי חִנָּם.  נג צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי, וַיַּדּוּ-אֶבֶן בִּי.  נד צָפוּ-מַיִם עַל-רֹאשִׁי, אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי.

אויבי צדו אותי כציפור בלי כל סיבה. השליכו אותי לבור וזרקו עלי אבנים. הציפו מים על ראשי, ואמרתי שנגזר עלי לאבד.

 נה קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה, מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת.  נו קוֹלִי, שָׁמָעְתָּ:  אַל-תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי, לְשַׁוְעָתִי.  נז קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ, אָמַרְתָּ אַל-תִּירָא.

קראתי שמך ה', מבור תחתיות. קולי שמעת אל תאטום אוזנך מתפילותי לרווחה. קרבת אלי ביום שקראתי לך ואמרת "אל תירא".

 נח רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי, גָּאַלְתָּ חַיָּי.  נט רָאִיתָה יְהוָה עַוָּתָתִי, שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי.  ס רָאִיתָה, כָּל-נִקְמָתָם--כָּל-מַחְשְׁבֹתָם, לִי.

ה', אתה רבת את מריבתי וגאלת את חיי. ראית את עיוותי המשפט שעשו לי ולכן אתה תשפוט אותי. ראית את כל הרעה ומחשבות הזדון של אויבי.

 סא שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְהוָה, כָּל-מַחְשְׁבֹתָם עָלָי.  סב שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם, עָלַי כָּל-הַיּוֹם.  סג שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, אֲנִי מַנְגִּינָתָם.

שמעה איך מחרפים אותי, ומחשבות אויבי נגדי. דברי המתנגדים לי ומחשבותם נגדי כל היום. ראה כשהם קמים או מתיישבים, הכל מכוון נגדי.

 סד תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהוָה, כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם.  סה תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת-לֵב, תַּאֲלָתְךָ לָהֶם.  סו תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם, מִתַּחַת שְׁמֵי יְהוָה.

ה'! תשיב להם גמול כמעשיהם. תן להם שברון לב והטל עליהם את קללתך. תרדוף אותם בכעס ותשמידם מתחת השמים!

פרק ד

א אֵיכָה יוּעַם זָהָב, יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב; תִּשְׁתַּפֵּכְנָה, אַבְנֵי-קֹדֶשׁ, בְּרֹאשׁ, כָּל-חוּצוֹת.

כיצד ברק הזהב של המקדש יתעמעם, כלי הקודש ישנו את צורתם. אבני המקדש יתגלגלו בכל חוצות העיר.

 ב בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים, הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז--אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי-חֶרֶשׂ, מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר.

בני ציון היקרים הדומים לפז (זהב טהור) – כיצד הם איבדו את ערכם ונחשבו לשברי חרס, מעשה ידי אדם?!

 ג גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן; בַּת-עַמִּי לְאַכְזָר, כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר.

אפילו תנים מניקים את גוריהן, אבל עמי הפכו לאכזרים כמו יעני המדבר.

 ד דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל-חִכּוֹ, בַּצָּמָא; עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם, פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם.

מרוב צמא, הלשון של התינוקות דבקו לחיך, ילדים בקשו לחם ואין מי שיכול לתת להם.

 ה הָאֹכְלִים, לְמַעֲדַנִּים, נָשַׁמּוּ, בַּחוּצוֹת; הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע, חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת.

אלו שבעבר אכלו מעדנים, גוועו בחוץ מרעב. אלו שרגילים היו ללבוש בגדי משי, עכשיו שוכבים על האשפה.

 ו וַיִּגְדַּל עֲו‍ֹן בַּת-עַמִּי, מֵחַטַּאת סְדֹם:  הַהֲפוּכָה כְמוֹ-רָגַע, וְלֹא-חָלוּ בָהּ יָדָיִם.

העוון והעונש של עם ישראל היו גדולים יותר מאשר של אנשי סדום, עיר שנהפכה ברגע ואויב זר לא נכנס בשעריה.

 ז זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג, צַחוּ מֵחָלָב; אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים, סַפִּיר גִּזְרָתָם.

נזירי ירושלים היו טהורים משלג, צחים יותר מחלב, מראיהם אדמדם היפה יותר מפנינים וכאבן הספיר גזרתם.

 ח חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם, לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת; צָפַד עוֹרָם עַל-עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ.

ועכשיו, מרוב שהושחרו, לא ניתן להכיר אותם, עורם יבש כמו עץ על עצמותיהם. 

 ט טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי-חֶרֶב, מֵחַלְלֵי רָעָב:  שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים, מִתְּנוּבֹת שָׂדָי.

טובים היו חללי החרב מחללי רעב, כי חללי הרעב גוועים באיטויות ובטנם בוקעת מתאווה לאכול.

 י יְדֵי, נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת--בִּשְּׁלוּ, יַלְדֵיהֶן; הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ, בְּשֶׁבֶר בַּת-עַמִּי.

נשים רחמניות בשלו את ילדיהן למאכל, מרוב השבר על עמי.  

 יא כִּלָּה יְהוָה אֶת-חֲמָתוֹ, שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ; וַיַּצֶּת-אֵשׁ בְּצִיּוֹן, וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ.

ה' כילה את כל חמתו, שפך זעמו ויצא אש בציון שאכלה את יסודותיה.

 יב לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ, כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל:  כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב, בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם.

המלכים וכל העולם לא האמינו שאויב יוכל להיכנס לשערי ירושלים.

 יג מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ, עֲו‍ֹנֹת כֹּהֲנֶיהָ:  הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ, דַּם צַדִּיקִים.

דבר זה קרה בגלל חטאי נביאי שקר ועוונות הכהנים, ששפכו דם צדיקים בירושלים.

 יד נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת, נְגֹאֲלוּ בַּדָּם; בְּלֹא יוּכְלוּ, יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם.

כשהעוורים הלכו, הם החליקו על הדם ובגדיהם התלכלכו עד שלא ניתן היה לגעת בבגדיהם.

 טו סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ, סוּרוּ סוּרוּ אַל-תִּגָּעוּ--כִּי נָצוּ, גַּם-נָעוּ; אָמְרוּ, בַּגּוֹיִם, לֹא יוֹסִפוּ, לָגוּר.

הגוים אומרים לישראל "סורו, סורו טמאים ואל תגעו בנו, אל תוסיפו לגור עימנו". כי עם ישראל נע ממקום למקום

 טז פְּנֵי יְהוָה חִלְּקָם, לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם; פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ, וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ.

ה' חילקם בין הגוים ולא יוסיף להביט עליהם, כעונש שלא כבדו את הכוהנים ונתנו חן לזקנים.

 יז עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ, אֶל-עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל; בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ, אֶל-גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ.

עיננו עדיין מצפות ומכלות לגוי שיבוא לעזור לנו, אך זה היה לשוא שכן עזרה לא באה.

 יח צָדוּ צְעָדֵינוּ, מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ; קָרַב קִצֵּנוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ, כִּי-בָא קִצֵּנוּ.

הצרו את צעדינו מללכת ברחוב, קיצנו נראה קרוב.

 יט קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ, מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם; עַל-הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ, בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ.

רודפינו היו קלים מנשרים, הם רדפו אותנו בהרים וארבו לנו במדברות.

 כ רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה, נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם:  אֲשֶׁר אָמַרְנוּ, בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם.

הם הרגו את המלך (יאשיהו) שחשבנו שיגן עלינו מהגויים.

 כא שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם, יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ; גַּם-עָלַיִךְ, תַּעֲבָר-כּוֹס--תִּשְׁכְּרִי, וְתִתְעָרִי.

המשיכי לשמוח בת אדום! אך דעי לך שכוס התרעלה תעבור גם אצלך עד שתשתכרי ותקיאי מרוב הצרות.

 כב תַּם-עֲו‍ֹנֵךְ, בַּת-צִיּוֹן--לֹא יוֹסִיף, לְהַגְלוֹתֵךְ; פָּקַד עֲו‍ֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם, גִּלָּה עַל-חַטֹּאתָיִךְ.

בת ציון! תם עוונך וה' לא יוסיף להגלותך! בת אדום, ה' יזכור לך את עוונך ויגלה את חטאתיך.  

פרק ה

א זְכֹר יְהוָה מֶה-הָיָה לָנוּ, הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת-חֶרְפָּתֵנוּ.

ה'! זכור את כל הצרות שעברנו, הבט וראה את החרפה בה אנו נמצאים.

ב נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים.

ארץ ישראל נתונה בידי אומות זרות והבתים ביד אנשים נוכריים

ג יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב, אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת.

אנו מרגישים כאילו אבינו שבשמים לא משגיח עלינו והאומה כאילו היא אלמנה

ד מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ, עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ.

נאלצנו לשלם הרבה אפילו למים, ועצים נמכרו במחיר מופקע

ה עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח-לָנוּ.

נתנו עלינו עול של עבודה קשה ולמרות היגיעה בעבודה, לא הניחו לנו

ו מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד, אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם.

הושטנו יד למצרים שיעזרו לנו ולאשור שיתנו לנו פת לחם.

ז אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ.

אבותינו הם אלו שחטאו והם כבר אינם, אך אנו ממשיכים לסבול את עוונותיהם.

ח עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ, פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם.

אפילו עבדים פשוטים משלו בנו ולא היה מי שיציל מידם.

ט בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ, מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר.

העמדנו את נפשנו בסכנת החרב כדי להביא לחם

י עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ, מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב.

בגלל הרעב הקשה, עור בשרנו התייבש כמו תנור.

יא נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ, בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה.

האויבים עינו נשים בציון (ירושלים) ובתולות בערי יהודה.

יב שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ, פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ.

תלו את השרים ולא חמלו על זקנים.

יג בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ, וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ.

את הבחורים הצעירים העבידו קשה בריחיים וכוחם של הנערים הותש בגרירת עצים.

יד זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ, בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם.

פסקו הזקנים שיושבים בשער והצעירים שמנגנים.

טו שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ, נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ.

שמחת ליבנו פסקה והריקודים שלנו הפכו לאבל.

טז נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹי-נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ.

בית המקדש, עטרת ראשנו, נחרב. אבוי לנו שחטאנו.

יז עַל-זֶה, הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ--עַל-אֵלֶּה, חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ.

על זה ליבנו עצוב, על אלה עיננו חשכו.

יח עַל הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ-בוֹ.

על הר ציון שנהיה שמם עד ששועלים הולכים בו.

יט אַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר.

גם בחורבן, אתה ה' קיים לנצח וכסאך לעולם.

כ לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים.

לכן למה תשכח אותנו ותעזבנו לזמן ארוך?

כא הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.

כב כִּי אִם-מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד-מְאֹד.

גם אם מאסת בנו, אל תכעס עלינו מאוד.

נהגו לחזור שוב בסוף המגילה על הפסוק: הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.

Ċ
Yisrael Wende,
23 ביולי 2015, 10:44
Comments