מדירה לדירה - ניתוח ספרותי

(c) זכויות שמורות לגל אורן - gal oren  

תקציר העלילה

במרכז הסיפור עומדת דמותו של המספר הגיבור – אדם הסובל ממחלה כלשהי, בתחילה, היא בלתי-מזוהה ובהמשך מתבררת כבדידות. הרופא המטפל בו, מנסה לסייע לו באמצעות מגוון תרופות וכאשר אין אלה עוזרות, מציע הרופא לגיבור החולה שיעבור להתגורר בתל-אביב, בקרבת חוף הים.

   גיבור הסיפור פועל כדבר המלצת רופאו והוא שוכר חדר צר ולא נעים בתל-אביב. שם הוא נאלץ להתמודד עם מגורים בסביבה סואנת ורועשת ביותר, המונעת ממנו שינה. הדירה ממוקמת בסמוך לרחוב עמוס בעוברים ושבים, אוטובוסים ומוכרי משקאות הצווחים במהלך כל שעות היום. נוסף על כך, הוא מוטרד בידי תינוק, בנם של בעלי הבית הקרירים והמרוחקים, המרבה מאוד לבכות והדורש בכל עת את התייחסותו של דייר המשנה – גיבור הסיפור.

   הגיבור, העומד על סף התמוטטות עצבים, מחליט על-פי עצת חבריו לעבור לדירה אחרת. הוא בודק אפשרות לעבור לדירה הממוקמת על גבעה, בין כרמים ופרדסים. מחוץ לבית ניצבת בריכת דגים. לבית ארבעה כיווני אויר ובעליו – אנשים נעימים ושקטים. המספר משוכנע שבבית זה יוכל לנוח כנדרש ולחוש בטוב.

   כעבור זמן קצר, לאחר ששב המספר מטיול בארץ אל הבית, הוא חש עצבות נוכח היעדרו של התינוק שנהג לחכות לו בבית הקודם. הוא מחליט שלא לעבור להתגורר בדירה שעל הגבעה, ומרגיש, שאולי בכל זאת מוטב לו לשוב לבית הרועש בתל-אביב ובלבד שיחווה את המפגש הנעים עם התינוק שכה מצפה לבואו בכל פעם מחדש. בשובו אל הבית, לאחר שמונה ימי היעדרות, גילה לתדהמתו שהתינוק לא חדל מלבכות בעת היעדרו. הוא אסף אל זרועותיו את התינוק שהגיב בשמחה גדולה. אז הבין גיבור הסיפור, שלמרות הרעש וההמולה ומה שנראה תחילה כהטרדת התינוק – שזהו המקום האמיתי בו יזכה לרפואה שלמה. מאותה שעה חדלו הרעשים העזים מן החוץ להטרידו וקולו הענוג של התינוק מילא את נפשו סיפוק ועדנה.

 

השאלה העומדת במרכז הסיפור

מדוע חוזר המספר מדירת החלומות של השקט והשלווה אל הדירה הצפופה והרועשת? או במלים אחרות, מדוע מוותר גיבור הסיפור על "גן העדן" (הדירה המרווחת, המוארת והפסטורלית שעל הגבעה) לטובת ה"גיהינום" (הדירה החמה והדחוקה שבעיר תל-אביב)?

 

 

בכדי לענות על השאלה הנ"ל, חשוב לאפיין את הדירות השונות המתוארות בסיפור.

 

אפיון הדירות

הדירה הראשונה: ביתו הראשון של גיבור הסיפור מייצג שני מצבי יסוד. האחד, ניכר בחולי, העדר תקווה ומוות – אלו מתוארים על רקע ימות החורף, ואילו האחר – ניכר בתחושת חיים, תקווה, אפשרות לחיי משפחה ואושר, זאת על רקע האביב. המספר המתלבט יחפש מרפא לחוליו ועל בסיס זה יבצע את בחירתו.

הדירה השנייה: מדובר בחדר צר ונמוך הממוקם בתוך דירה הנמצאת במקום סואן ונטול מנוחה בעיר תל-אביב. המספר לא יכול לישון במקום, ונוסף על כך הוא חרד לחייו של התינוק המוזנח, בנם של בעלי הבית, שניכרים בו סימני חולי ומצוקה קשים. אותו תינוק, מטריד את מנוחתו של המספר בין כשהוא שקט ובין כשהוא מרעיש בבכיו ודורש את תשומת לבו, בהיעדר כל יחס מצד הוריו. בדירה זו המאופיינת ברעש והמולה, נראה כי סיכויי ההחלמה של המספר קלושים.

הדירה השלישית: מדובר בבית הממוקם על גבעה נעימה, שלווה ופורחת. לכאורה נדמה כי בית זה הוא גן-עדן של שקט ומנוחה. אך למעשה, בבית זה שוררת באופן קבוע דממה ואין בו סימן כלשהו לחיים ולשמחת חיים. בתיאורו את הבית מרבה המספר להשתמש במלים הנגזרות מן השורש ד.מ.מ, בהדגישו את הדממה המקפיאה השרויה במקום. המספר מדגיש כי בבית זה לא נשמעים קולות תינוקות, ואף ציוץ ציפורים שעפות מעל הבית – לא נשמע.

 

שלושת הבתים משמשים כאמצעי אפיון מרכזיים של גיבור הסיפור. הם מצביעים על מצבו ועל משמעות חייו באופן סמלי.

   המסקנה העולה מאפיון שלושת הבתים היא שהמספר משנה את מקום מגוריו על-מנת לזכות במרפא למחלתו הבלתי-מוגדרת. המעבר מהדירה בתל-אביב לבית שעל הגבעה, אמור היה לפתור את בעייתו, שהרי כל מבוקשו היה מקום שקט ונינוח בו יוכל לנוח ולהתרפא. אלא שבפועל, דווקא ההפך מתברר. המספר מבין במהרה שאפשר שהבית על הגבעה, שבמהותו מרחיקו מן החיים, עדיין לא מהווה את המקום המתאים עבורו – "ופיקפקתי אם מקום זה מוכן בשבילי".  המספר מבין שטרם הגיע זמנו לפרוש מן החיים האמיתיים (הסואנים והמעיקים) ולכן מוטב לו לשוב לדירה בתל-אביב ולשאוף בה למימוש חייו.

   האובייקט המשמעותי ביותר המבחין בין הבתים השונים הוא התינוק. תחילה נראה כי התינוק הנו דמות מטרידה המרחיקה את המספר מהשגת השקט והמרגוע.

 

אך בהגיעו לבית הנפלא שעל הגבעה, חש לפתע המספר בחסרונו של התינוק שכה זקוק לו. הוא מוצא עצמו במקום מבודד ושקט, מקום שכאילו החיים בו עצרו מלכת - מה שמתברר כניגוד המוחלט למה שהוא באמת זקוק לו. מכאן מתבהרת האנלוגיה המרתקת בין המספר לבין התינוק.

 

האנלוגיה בין המספר לבין התינוק

מהסיפור עולה זיקה חזקה בין דמויות המספר והתינוק. ניכר ששניהם תשושים וחולים. שניהם סובלים בדידות – המספר מופיע בדיכאונו ואילו התינוק בהזנחתו. השניים נטולי שינה ושלווה והם ניבטים זה אל זה כהשתקפות של אדם המביט במראה. אמנם המספר מצהיר על עצמו שאין הוא נמשך כלל לתינוקות ובפרט לא לתינוק הזה, אך מיד לאחר מכן, הוא סותר עצמו בכך שמביע חרדה עמוקה לשלומו של הפעוט.

   נראה שישנו פער גדול בין ההצהרות לבין המעשים בפועל. המטרד שממנו ביקש המספר לברוח, מתגלה כדבר שיש בכוחו להעניק משמעות לחייו. היעדרותו של התינוק בבית שעל הגבעה, מותיר את המספר בתחושת חידלון של מי שאין כל ערך לחייו. מכאן, שהאנלוגיה בין שתי הדמויות משמשת כאמצעי להענקת תכלית ומשמעות לחיי שניהם. הטעם לחיי המספר ניתן להם בשל הזדקקות התינוק להתייחסותו והטעם לחיי התינוק ניתן מעצם כמיהתו ליחס ותשומת-לב, הניתנים לו רק על-ידי המספר. בכך מתבטא כוחם של השניים כדמויות מפתח בחיי זולתם.

 

המסקנות העולות מהסיפור

"מדירה לדירה" הוא סיפור פסיכולוגי הממחיש שינוי נפשי המתחולל אצל אדם באמצעות שינויים במקומות מגוריו. המעבר של המספר מדירה לדירה מלווה את התהליך הנפשי שהוא עובר. מכאן ניתן להסיק את המסקנות הבאות:

  1. המספר סבל מדיכאון נפשי על רקע היותו בודד. חבריו המוזכרים בסיפור לא העניקו לו את היחס שעשוי היה לחלץ אותו ממצוקתו. הם הרבו לייעץ לו והמליצו לו לעבור דירה, אך לא עשו למענו דבר שיש בו כדי להעניק משמעות כלשהי לחייו. מי שהעניק לו את טעם החיים היה אותו תינוק שסבל אף הוא מבדידות והזנחה. השניים הצליחו לגרום סיפוק ואושר איש לרעהו – זאת מבלי שיצטרכו לתקשר מילולית ביניהם. ניתן להסיק מכך שהשמחה האמיתית נוצרת מעצם הקשר האנושי וכלל אין צורך במלים.
  2. היכולת להיחלץ ממצוקה נפשית מחייבת התבוננות אמיצה פנימה. אין תרופות פלא ואין קיצורי-דרך. האדם החולה יוכל להיוושע רק בתנאי שיישיר מבט אל הפצע והכאב. חייב אדם לזהות את מקור מצוקתו ולטפל ישירות במקור זה. ברור שהמספר סבל מדיכאון וייאוש מאחר והיה בודד. ההבנה הזו הביאה אותו לדחוק את ה"פתרון" ל"בעיית העייפות" שלו ולהחליט להתגורר דווקא בבית הסואן והרועש, אך זה שיש בו חיים. מכאן עולה המסקנה, שהבחירה בשינה היא ביטוי של בריחה מהמציאות והימנעות מהתמודדות ישירה עם הבעיה. המספר מבין זאת, לכן הוא מוותר על תנאי שינה נוחים לטובת עמידה איתנה וערנית מול בעיות החיים במציאות.
  3. משמעות החיים תימצא במקום בו יש חיים, אף אם מדובר בחיים קשים. החיים מתרחשים במלוא עוצמתם והם מזמנים לאדם משברים ומפלות. אבוי לו לאדם הבוחר במנוחה הנכונה (=מוות), במקום במאבק העיקש (=חיים) – כי אז חייו משולים למוות. על האדם לקחת אחריות בחיים האמיתיים ולא לסגת לחיפושים אחר איזו אוטופיה (=שלמות) דמיונית. עליו להיות במקום בו זקוקים לו. כשהבין המספר שהימצאותו בבית בעיר חיונית לתינוק, הוא זכה בתכלית חייו.

 

סמלים ומוטיבים בסיפור

  1. מוטיב הבית – הבתים השונים בסיפור משקפים מצבי נפש שונים של הגיבור. המעבר מבית לבית ממחיש את התהליך הנפשי שעבר המספר מחיים נטולי פשר ומשמעות לחיים בעלי ערך ותכלית.
  2. מוטיב התינוק – התינוק מופיע בתחילת הסיפור כמטרד המרחיק לכאורה את המספר מהשגת מטרתו – שקט ושלווה. באמצעות הזיקה הישירה בין מצבם של התינוק ושל המספר, מתגלה התינוק כמי שמחזיק בתפקיד הגואל, סמל החיים, התקווה והעתיד - מי שבזכותו יעבור המספר מחיים משמימים נטולי תוכן לחיים מלאים, שלמים ומאושרים.
  3. מוטיב המחלה – גם המספר וגם התינוק חולים. הראשון סובל מבדידות קשה ואילו השוני הנו קורבן להזנחה פושעת. התרופה המחלצת את השניים ממצוקתם היא החיבור ביניהם. החזרה המרובה על עניין תחיבת אצבעות ידיו של התינוק אל תוך עיני המספר מסמלת בבירור את ניסיון ההתקשרות בין השניים. דמותו של התינוק נשקפת אל עצמו מעיני המספר ופעולתו האינסטינקטיבית מצביעה בראש ובראשונה על כמיהתו ליצור קשר.
  4. מוטיב השינה – המספר מציין שהחדר ששכר בתל-אביב לא מאפשר לו שינה, שהיא תכלית חייו. חוסר השינה ממנו סבל המספר הפך אותו לאומלל. העייפות כה כבדה, עד שאין הוא יכול ליהנות ממנעמי העיר תל-אביב. רצונו העז לשקוע בשינה נראה בתחילה כשאיפה נורמלית של אדם הסובל מנדודי-שינה. בהמשך הסיפור מתגלה שהשינה היא למעשה בריחה מהתמודדות עם הבעיה האמיתית ממנה הוא סובל – הבדידות. המספר עצמו, כאשר מגיע אל "בית השינה" שהוא לכאורה גן-עדן לאוהבים לישון, מבין שטרם הגיע זמנו לפרוש מהחיים. בחזרתו את הבית הרועש הוא נוכח שאין הרעש מפריע לו עוד לישון, זאת משום שתחושת המשמעות הקיומית אותה הוא חווה – מרגיעה אותו הרבה יותר מהדממה המקפיאה שבבית שעל הגבעה.
  5. מוטיב גן-העדן והגיהינום – הבית בתל-אביב נתפש תחילה כייצוגו של הגיהינום ואילו הבית שעל הגבעה נתפש כגן-עדן. למרות זאת, נדמה שגן-העדן מתקשר אל המוות ואל העולם הבא והגיהינום מתקשר אל החיים בעולם הזה. גן-העדן הוא מעין פנטזיה בלתי-אפשרית למימוש עלי-אדמות. הגיהינום הוא המציאות הקשה והמעיקה, אך ההגיונית. המעבר של המספר מהבית שעל הגבעה (גן-עדן) בחזרה אל הבית בעיר תל-אביב (גיהינום), מלמד על הבנתו שטרם הגיע זמנו לפרוש מן החיים. הוא בוחר להיאבק בגיהינום עלי אדמות ולא להזדרז אל בית המנוחה הנכונה – בית המוות. מוטיב מרכזי זה נועד לשרת את עיצוב משמעות הסיפור, הקורא לאדם לבחור במאבק עיקש ואמיתי בקשיי החיים ולא בויתור וכניעה שפירושם – מוות. סופו האופטימי של הסיפור ממחיש שהניצחון אפשרי וחלוקת החיים ל"גן-עדן" ו"גיהינום" היא עניין אישי המתרחש בנפשו של האדם.

 

תשתית מקראית בסיפור 

  1. ישנו קשר ברור בין הצגת דמותו של התינוק בסיפור לבין הופעת המשיח. במסכת סנהדרין מתואר המשיח כאדם עני ופשוט היושב בשערי העיר רומי ו"מתיר ואוסר את פצעיו". התינוק, כמו המשיח, סובל מפצעים המכסים את גופו. בתלמוד הירושלמי כתוב: "אל תגעו במשיחי – אלו תינוקות של בית רבן". שני ארמזים אלו יוצרים זיקה בין התינוק לדמות המשיח, ויש בהן כדי לחזק את מעמד התינוק בסיפור כמי שגאל והושיע את המספר.

 

 

  1. משמעות המילה אסקופה – סף, מפתן. במסכת שבת ובמסכת עירובין בתלמוד, מופיעה תמיד האסקופה בהקשר של בעיית הגבול בין רשות היחיד לבין רשות הרבים. בסיפור זה משמשת האסקופה כמקום הגבול המפריד בין חיי הפרט של המספר המבקש להסתגר בבדידותו ולהימלט אל השינה לבין חיי התינוק המשתוקק לתשומת לב וחום אנושי. בתחילה תוהה המספר מדוע בכלל קיימת אסקופה בכניסת הבתים, בהמשך איך תוהה כיצד יוכל לעקוף את האסקופה מבלי שהתינוק יסתער עליו. כאשר הוא מבין את חשיבותו של התינוק בחייו, הוא מצטער על היעדרותו מאסקופת הבית ובסופו של דבר, חדלה האסקופה מלשמש גבול בין שני התחומים: היחיד והרבים, כי המספר מכיר בחשיבות הימצאותו בחיי התינוק ובחשיבות התינוק בחייו שלו. למעשה, אז האסקופה מבטלת את ההפרדה בין השניים.
  2. המספר אומר על הבית שעל הגבעה: "כבר ראיתי עצמי כאילו אני יושב בחדר נאה ובאוויר נאה בין כלים נאים". דברים אלו מאזכרים ביטוי של חז"ל: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם. דירה נאה וכלים נאים ואישה נאה". מארמז זה ניתן להבין שמחיי המספר נעדרת דמות האישה. מכאן שיש משהו חסר (פגום) בחייו. המסקנה היא שמדובר בגן-עדן מדומה.

 

סיכום

הסיפור "מדירה לדירה" הוא סיפור פסיכולוגי סמלי. מבנה הסיפור מעגלי. הוא מתאר יציאה ולאחר מכן חזרה. החזרה עשויה לרמוז לחזרה נפשית מהמוות אל החיים. המספר הסובל מדיכאון עובר מדירה לדירה, בניסיון למצוא מרפא לחולי לא מוגדר ממנו הוא סובל. המעבר מדירה לדירה חושף את השינוי הנפשי שהוא עבר. הקשר שמתפתח בינו לבין התינוק מעיד על בעיית הבדידות ממנה סבל, מבלי שהיה מודע לה. התינוק הצליח לחדור אל תוך נפשו של המספר, למרות שזה נמנע מלהודות בכך בתחילה. העובדה כי סירב להתגורר בבית ה"מושלם" שעל הגבעה ובחר לשוב אל חדרו הצפוף בעיר, מעידה על השינוי הקיצוני שעבר. זהו שינוי שבזכותו הוא הפך ממי שמתרחק מן הבריות ומהמולת החיים וסובל מבדידות ודיכאון לאדם שמעוניין להתקרב אל הזולת, ליצור קשר אנושי ולהיות מעורב בחיים האמיתיים. סיומו של הסיפור אופטימי, משום שהוא מציע פתרון מוצלח לבעיה נפשית חמורה – פתרון שבא מתוך בחירה עיקשת של האדם – לחיות!

 

מקורות

  1. אחירותם, עמירם. "עיון בסוגיות נבחרות בסיפור 'מדירה לדירה'". אינטרנט – חדר מורים ארצי לספרות.
  2. ברזל, הלל. "בין עגנון לקפקא". בר אוריין, 1972.
  3. ברזל, הלל. "ביאליק ועגנון". יחדיו, 1986.
  4. לוי, נילי. "אסקופת הגאולה". מאזניים ס"ד, 1989.
  5. שירב פנינה. "להוראת 'מדירה לדירה' מאת ש"י עגנון". האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים. אינטרנט – חדר מורים ארצי לספרות.
  6. שקד, גרשון. "הסיפורת העברית 1880 – 1980". הקיבוץ המאוחד, 2000.