המטפחת - ניתוח ספרותי

(c) זכויות שמורות לגל אורן - gal oren

WORD להורדה -המטפחת כקובץ

"המטפחת" / עגנון 

מתוך הקובץ אלו ואלו, שוקן 1989

 עובד ע"י חני ברוכין, רכזת,

בסיוע המורות אתי מילר ומיכל פרנקו לקראת הוראה בכיתות  בתיכון הרצוג מ.א. גזר

העיבוד הסופי, מבוסס על ההוראה של שלוש מורות אלה בכתות  כמו כן על הערות מחכימות  של תלמידי הכתות בהן נלמד הסיפור.

 

תכנים והערות פרשניות

הצעה דידקטית

סדר ההוראה :

א.      הסיפור כסיפור משפחה אוהבת

ב.      ההומור בסיפור

ג.       מבנה הסיפור

ד.      משמעותה של המטפחת

ה.     היהודים בגולה והמשיח

ו.        שילוב ריאליה ופנטסיה בסיפור

ז.       שילוב מעשיות וסיפורי אגדה

מבחנים ומחוונים /תשובונים

 

סיפורו של עגנון הוא סיפור רטרוספקטיבי של מספר/ סופר מבוגר על אירוע שאירע לו בילדותו. מטפחת שנתנה על ידי אביו לאמו, הוענקה על ידי המספר לעני הדחוי בעיירה.  הסיפור משלב ערכי משפחה יהודית, מרכיבים של סיפור משיחי מיסטי וערכים יהודיים  וכלל אנושיים של אהבה בין בני משפחה ועזרה לעני. 

מבנה הסיפור מיוחד. הוא בן שלושה עשר פרקים קצרים. חלקם ריאליסטיים -  מקדמי עלילה וחלקם התייחסויות מיסטיות של המספר למציאות. אין בהם ולו אחד החף מעיסוק או לפחות רמז למטפיזי.

חשוב לציין שכל ההתרחשויות, הן הריאליסטיות והן הפנטסטיות, מתוארות כמתרחשות ב"ימים טובים" יהודיים, אם זאת  השבת, הימים הנוראים או יום הגיעו של המספר לגיל בר מצווה. הקישור לרקע זמן שאינו סתמי, תורם לדעתי לסימבוליות הדתית- משיחית  של הסיפור.


תכנים והערות פרשניות

פרק ראשון - אקספוזיציה. האב הסוחר עוזב את הבית לכשבוע ליריד בעיירה לשקוביץ שבגליציה לצורכי מסחרו. ( אפיון העיירה מעט אירוני: אינה כרך, השוק שלה ידע ימים טובים הרבה יותר. רקע היסטורי: מגבלות המסחר של היהודים בתחום המושב...)

פרק שני-  המשך האקספוזיציה. אפיון האם כמי שאינה הולכת רכיל (סונט  בעקיפין בנוהג לכאורה רווח בין נשים...)  היא יושבת ליד החלון, דומעת, מתגעגעת לאב. ההוויה בבית במהלך היעדרו של האב רוויה תוגה, עם זאת אהבה ופינוק  של האם את ילדיה.

כבר בפרק זה אוירה מיסטית, האם חוזה בניסיון לשדוד את האב הרחוק מן הבית, בה בשעה שניסיון כזה אמנם נערך...

הילד המספר, בשילוב המחבר המובלע, מתגלה ויתגלה בהמשך כבקי במקורות היהודיים: "לימים כשקראתי במגילת איכה", המציאות זוכה אצלו לתזמון "תיכף לאחר קריאת שמע" ולפרשנות תלוית מקורות אלה[1]. מה שעשוי להצדיק את פרשנות הסיפור כסיפור "אתחלתא דגאולה".

פרק שלישי – אזכור ראשון של אגדת חז"ל ממסכת סנהדרין, על המשיח היושב בין עניים מוכי חולי ברומי. מתיר וחובש את פצעיו על מנת שלא יאלץ להתעכב לכשיתבקש לגאול את ישראל.

 המספר, נחשף בראיית העולם הילדית שלו  כשהוא אומר פעמיים במשך הפרק הקצר: "אחר במקומי" כשהוא מבחין את עצמו מהכלל כמי שאינו כועס על עניים על שלא נהגו כבוד במשיח, כמו כן... כמי שאינו כועס על ההזנחה הפיזית שלהם,  כאילו שהדבר נתון לבחירתם...

[מלבד היותו מספר מבוגר המספר ברטרוספקטיבה מנקודת ראותו כילד, ב"קול" אותנטי מאוד,  קיימות בסיפור הערות נוספות שלו כמו ב"מה היה המעשה, מעשה שהיה כך היה" (בפרק עשר), "עתה אשלב עניין בעניין עד שאחזור לעיקר העניין"( בפרק אחד עשר) ,"עכשיו אני מניח את העני ואיני מספר אלא על מטפחתה של אמא" (פרק שניים עשר)  העשויות "להסגיר" את המחבר המובלע. הערות אלו תורמות לאותנטיות של המספר, אולי אפילו עד היותן מבע משולב עם הסופר].

פרק רביעי – המשך האפיון של ראיית העולם הילדית של המספר לגבי גאולת העם (לא יצטרך ללכת לביה"ס...). שילוב של חלום מיסטי מפורט וחזרה על סיפורו של "המשיח ברומי". קשר עין בינו לבין העני- המשיח אינו מתקיים. עובדה שאינה מאפשרת לו הצלה ("גאולה") מהמקום המאיים שהוא מגיע אליו. מאחר ואינו יכול להתבונן אל העני, מתגבה מולו הר, אליו מנפצת אותו רוח, עד שאיבריו כמעט ומתפזרים ורק בכוחו של האב המופיע בחלומו -  להצילו ("לגאול" אותו). (בהמשך, יביא את עצמאותו לידי ביטוי אך ורק כשיוכל להתבונן ולבוא במגע ישיר עם ייסורי הזולת. זהו תנאי לגאולה  גם בסיפורו של עגנון "מדירה לדירה").

פרק חמישי – רומז לראשונה על המשמעות המטפיזית של המטפחת, אחת המתנות שהביא האב מנסיעותיו "מתנה אחת נתקיימה שנים הרבה ואפילו לאחר שנאבדה...". הסידור שקיבל כמתנה – אבד. המטפחת – לא.

פרק שישי -  גם האחות מסתברת כמי שיש לה כוחות על טבעיים. היא מסוגלת לצפות את הגעתו הקרובה של האב. תיאור הרגשות  המפעמים במשפחה באותה השעה הם בבחינת אפשרות למספר להחיל אותם בתקווה על הדורות הבאים.

(שוב, בקריאה ראשונה, ליטרלית, ראיית עולם ילדית של המספר המעצים את נוכחותו הפיזית של האב "יודע הייתי שאבא שלי גבוה מכל אבא").

פרק שביעי עד התשיעי – תיאור אווירת הקודש של השבת במהלכה זוכה האם במתנת – המטפחת מידיו של האב. בפרקים אלו עירוב יוצא דופן של תיאור מושלמות היחסים בתוך משפחתו של המספר הן מנקודת ראות של ילד, והן בדיעבד "הלוואי שאותו חסד שהיה נתון על אבא...יהיה ניתן עלינו בכל עת ובכל שעה שאנו מחבקים את בנינו" .התיאור ניצל מעודפות רגשית הודות להומור הנובע מתיאורים מוגזמים ופלסטיים כדרך הילדים, שילוב סיפורי מעשיות ואווירה פנטסטית (תיאור מגע כנפי המלאכים במטפחת האם ובלחיו של המספר בסוף פרק שמיני).

פרק עשירי - הוא דילוג בזמן. בטכניקה של האצה, הבולטת בשונותה על רקע ההשהיה בתיאורה של שבת אחת בלבד לאורך מספר פרקים. בפרק רמז מטרים לאשר יארע  "אלמלא אני היתה המטפחת משתמרת כל ימיה...כבר נחתם דינה של המטפחת שתאבד על ידי". [נראה לי שבמהלך הקריאה, כדאי לעצור כאן ולשאול את הילדים מה לדעתם קרה למטפחת. לא להאריך בשיחה על כך, אך רק לאחר מכן להמשיך. הדבר מוצדק לדעתי מאחר וחשיבותה של המטפחת לאם ולמשפחה, נבנית בהדרגה לקראת שיא שעדיין אין יודעים את מהותו].

פרק אחד עשר-  רווי אירוניה עצמית של המספר על האמביוולנטיות של בני הקהילה ביחסם לעניים ולעני הספציפי בפרט. באמצע הפרק יש בתהיית המספר רמז לאנלוגיה האפשרית בין עני זה לבין המשיח:  "אם לא ניזון מבני אדם ניזון מחסדו של הקב"ה". הפרק מסתיים בהטפה לגמילות חסדים.

פרק שניים עשר-  מציע אנלוגיה ישירה וגלויה בין העני למשיח שבאגדה. התבגרותו של המספר באה לידי ביטוי בכך שהוא מסוגל להישיר מבט אל העני, זאת בניגוד לחלומו (בפרק הרביעי). אין אפשרות שלא לקרוא  [כמובן רק בסיום הדיון בסיפור] תיאור זה בהקשר לתפיסות "עגנוניות" באשר לגאולה,  שתגיע רק לכשיהיו היהודים מסוגלים להישיר מבט אל תחלואיהם בהקשר ציוני משיחי או שאינו כזה. [נראה לי שניתן לדון בכך במקביל להוראת "האדונית והרוכל" ו"מדירה לדירה"].

פרק שלושה עשר - מתאפיין בניגוד בין שתי הפסקאות בו. הראשונה עדיין בהשפעת החוויה המטפיזית –מיסטית- פנטסטית של המספר המתוארת בפרק הקודם.  הפסקה השנייה, ריאליסטית- פסיכולוגית. המשפט החותם את הסיפור, מסייע לקריאה הריאליסטית החפה מסימבוליקה של הסיפור. "קריאה ראשונה " תמימה, שהדיון בסיפור – ירחיב ויוסיף לה משמעויות סמליות.

 

 

הצעה דידקטית

הערה: אין ספק שבמרכז הסיפור הקשר בין ה"עני" למשיח ומשמעות מעשהו של הילד/ המספר לאור עובדה זאת, קישור המעניק למעשהו תוקף של זירוז הגאולה. עם זאת, יוצע שלא לעסוק בנושא זה טרם הדיון בתיאור המשפחה האוהבת- מגוננת שבסיפור. דיון כזה, (ברוח ההוראה הספרותרפית), עשוי לסייע לתלמידים בהזדהות עם המספר ומעשהו המוסרי. זאת, במנותק מדיון במשמעותו הלאומית – דתית של המעשה. עם זה שדיון כזה הוא, כמובן, הכרחי. לאור ניסיונו של הצוות בבית הספר הרצוג, מבחינים התלמידים באנלוגיה בין העני למשיח, תוך כדי הקריאה . דחיית הדיון במשמעות הענקת המטפחת בהקשר זה, עלולה לפיכך להיתפס "מלאכותית", אך היא מומלצת ע"מ "לחבר" את הילדים חיבור חוויתי ורגשי לסיפור.[2]

 

סדר ההוראה

·        קריאה קולית של הסיפור בכתה .ניתן להפסיק את הקריאה מידי פעם על מנת לשאול או להעיר הערות קצרות מאוד, למטרת גירוי סקרנות התלמידים והגברת המתח, כמו כן למינימום של "פירושי מילים" (רק כאלו העלולות שלא להיות מובנות בהקשרן). אם המורה אינה מספיקה לקרוא את כל הסיפור ברצף – כדאי לתכנן הפסקת קריאה בסוף פרק שביעי, לקראת "הופעתה" הראשונה של המטפחת.


  • דיון בנושאים השונים שהסיפור מזמן :

 א. הסיפור כסיפור משפחה אוהבת, במישור הליטרלי- פסיכולוגי ובמישור הערכי

עם סיום הקריאה מומלץ לפתוח בשאלה, לגבי המניע לרגשות האשם שלו כלפי האם, הנרמזים אף מתוארים בפרק שלושה עשר. הילד המספר  נוקט באקט מוסרי שהוא ביטוי של בגרות ועצמאות ביום בר המצווה, בנוהגו כלפי העני שלא כמנהגם של שאר בני העיירה. זהו מעשה מוסרי מחד, אך מאידך, בעייתי מבחינת הנתינה של חפץ שאינו רכושו ...[ ומן הראוי לגעת בכך...].ניתן גם להבהיר את התיקון הרגשי וההשלמה שהוא חש לאור תגובתה בפועל של האם. לדיון כזה, צידוק פרשני עלילתי אשר ניתן להדגימו בפרקים השני, השישי עד העשירי, המתארים את האידיליה המשפחתית – רגילה ואת נשגבותם של ערכי המשפחה היהודית שבסיפור.

[דיון בביטויי הרגש והאינטימיות המשקפים את מערכות היחסים בין האב האם וילדיהם, נראה לי חיוני ומיטיב, ברוח הספרותרפיה[3]].

ניתן אף לנסות ולאפיין את המספר, שהפנים את הערכים של משפחתו וקיים אותם הלכה למעשה, ולא בכדי, דווקא ביום הגיעו למצוות.

לאחר מכן קיום דיון על הערכים היהודיים והכלל אנושיים שהסיפור מעלה על נס.

 

ב. ההומור בסיפור

כדי להינצל מעיסוק מוסרני – מטיף,שאנו עלולים להיתפס לו בראשית הדיון, כדאי לגעת בשלב זה בהומור בסיפור, הבא לידי ביטוי בראיית העולם הילדית של המספר, במקומות שונים בסיפור.

 

ג. מבנה הסיפור

שלושה עשר פרקים קצרים, כשלוש עשרה שנותיו של הילד המספר בר המצווה. אפשר שהחלוקה למספר הפרקים המסוים נבחרה על מנת להדגיש את משמעותו של בר המצווה בחיי נער יהודי. מעשהו, מבטא עצמאות בחשיבה לעומת היחס המתנכר לעני של שאר תושבי העיירה. הוא נוטל אחריות בהחלטה אינדיבידואליסטית, שיש בה משום מרד בחברה. מעשהו תואם גישות מודרניות להתבגרות אך גם גישות מסורתיות, המתבטאות במשמעות שהעניקה היהדות לבר המצווה.


 ד. משמעותה של המטפחת  [4]  [5]

פיזית , מטפחת היא כיסוי ראש מצניע שנוהגות נשים נשואות יהודיות ומבחינה ביניהן לבין הגויות.

משמעותה הסנטימנטלית צוברת ערך מוסרי. המטפחת, אסתטית עד שלמות, מתנת האב לאם, מבטאת את השלמות ביחסיהם. מייצגת את קדושת השבת וה"ימים הטובים". למטפחת ערך סנטימנטלי רב עבור המספר בהכילה מטפורית את אהבת אמו. מסירתה לעני היא מעין חטא. אך מולו עומדת מחילה שלמה. האם אינה כועסת, אף לא שואלת לפשר העלמה של המטפחת מצווארו. החזרה על "אמרתי לו שלום והחזיר לי שלום" המתייחסת לעני, טרם מעניק לו המספר את המטפחת, ו"אמרתי לה שלום והחזירה לי שלום" בקישור לאם בסיומו של הפרק האחרון- מדגישה את העובדה שעברה מרשות האם לרשות המשיח בתווכו של בנה.

 ואולי יש בכך התייחסות לכך שגם אמהות, בדרכן הצנועה, מביאות גאולה, למשפחה שבדלת אמותיהן, ובעקיפין, אף לעם. הילד מתעלה לדרגה רוחנית גבוהה בהשראתו של החינוך שקיבל בבית הוריו.

 

משמעותה המטפיזית  של המטפחת הספציפית בסיפור נבנית בהדרגה. רצוי לעקוב אחר תהליך הבניית משמעות זאת תוך הוראת הסיפור. אולי אף לבקש מן הילדים שיסמנו איזכורים למטפחת במהלך הקריאה של הסיפור בכתה. נראה לי לגיטימי מאחר ובכ"ז שם הסיפור הוא "המטפחת" ובה נפגשים הילדים כמפגש ראשון עם הסיפור.

 

בפרק החמישי  - נרמז לראשונה קיומה. "הוגה בה כאילו היא קיימת", רמז ראשון למטפיזיות.

(משלב זה קיומה נרמז או מפורט, לרבות ההתייחסות לכך ש" נחתם דינה של המטפחת שתאבד על ידי". בבחינת הפרת מתח אך בה בעת יצירתו, הנעשית  כפרק שלם טרם תיאור הנסיבות שהובילו לכך...).

פרקים שישי ושביעי עוסקים באופן כללי במתנות שהאב מביא מנסיעותיו. רק בפרק השמיני מופיעה המטפחת -  גופא, מתנתו של האב לאם,  לראשונה. תיאורה המפורט מאוד של המטפחת בפרק שמיני, מדגיש את החריגה מהיותה אובייקט גרידא, לרבות קישורה עם קדושת מלאכים. פרק תשיעי ועשירי מתארים את משמעותה הפיזית  והמטפיזית של המטפחת לגבי בני המשפחה. בפרק העשירי מתייחס המספר להענקת המטפחת ע"י האם במילים: "ברוך המקום שנתן עולמו לשומרים", השוואה ישירה בין הענקת המטפחת לעולם שברא האל ו"נתן למשמרת"  לאדם. בהמשך  אומר המספר: "מטפחת זאת שהגיתי בה כל הימים קיפחתי אני בידי", שימוש בפועל המשמש לנטילת חיי אדם. כאילו הייתה המטפחת יצור חי ומעשהו של המספר - רצח. פרק אחד עשר מתאר את העני, שבפרק שניים עשר יקבל מן המספר את מטפחתה של האם ביום בר המצווה שלו.  פרק שלושה עשר, החותם את האירוע המשמעותי ואת הסיפור כולו, מסתיים בהערה "סוף סיפור מטפחתה של אמא עליה השלום".

משמע :

בפרקים שלישי ורביעי עוסק המספר במשיח (העני ברומי),

בפרק אחד עשר הוא עוסק בעני הספציפי שבעיירתו,

בפרק שניים עשר מעניק המספר לעני את המטפחת. אקט שהוא אקט נתינה רגשי תוך ויתור על חפץ משמעותי לו, המייצג עבורו את אהבת אימו. האקט, הוא כמובן פיזי רק לכאורה. תיאורו  ופעולתו על הסובב, מבליטים את משמעותו המטפיזית  "... באותה שעה באה החמה והחליקה על צווארי... קופה של אבנים הייתה מונחת והחמה זרחה מתוך האבנים". ערכית מדובר במעלה הגבוהה ביותר של צדקה, מאחר ומדובר ב"מתן בסתר" –"שום ברייה לא נראתה בחוץ". אין ספק שהמטפחת מקבילה באופן ישיר וגלוי לתחבושות על פצעי המשיח  שבפרק השלישי, הקישור הסמלי בפרק זה הוא בלתי ניתן לערעור.

בפרק שלושה עשר, תגובתה של האם למעשהו של בנה היא בחזקת הקישור הסופי בין המטפחת, המשיח - העני וגאולת עם ישראל התלויה בעזרה לזולת. בתגובתה באה לדי ביטוי הגישה שנתינה, עזרה לזולת ומעשים טובים מקרבים את הגאולה.

ואם לפי השקפת הקבלה נשמות בני האדם הן "ניצוצות" מן האור האלוהי העליון – והמשיח הוא בעל הנפש הנעלה והמאירה ביותר, המתעלה תוך כדי התפתחותו הרוחנית ומילוי תפקידו, זכה המספר באמצעות מעשהו ויצירת הקשר הבלתי האמצעי שלו עם העני - להתגלות השכינה.[6]


ה. היהודים בגולה והמשיח

בסיפור, נימה  אירונית כלפי הפרשנות הפשטנית שנותנים יהודי העיירה ל "עניי עירך קודמים" שקבעו חז"ל. האנשים בעיירה מתוארים כמי שמיטיבים לסייע לעניי עירם, אך מתנכרים באכזריות אל העני "הזר" שהזדמן אליה[7]. עגנון מעצים ביקורת זאת בכך שהוא "הופך" את העני למשיח ומבקר למעשה את ההתנכרות למשיח. רק המספר- הילד הקטן שם לב ליחודו של העני , וזוכה לאישור לכך בתגובתה של אימו בסיום וביחס של הסופר למעשהו, הבא לידי ביטוי בסיפור כולו.

בסיפורי עגנון אחרים[8], ציפייה למשיח זוכה לביקורת  כביטוי לפסיביות של יהודי הגולה.

בסיפור זה - אידיאליזציה של חיי משפחה יהודית בגולה,לא נראה לי שב"המטפחת" מבקר עגנון את הפאטאליזם והפסיביות של היהודים. הביקורת היא כלפי צרות האופקים של היהודים, המצפים למשיח, אך אינם יכולים להבחין בו לכשהוא מופיע. צרות אופקים שהמספר מוציא את משפחתו מכללה.

 

נושאים נוספים (לדיון מורחב...)

 

ו. שילוב ריאליה ופנטסיה בסיפור

1. בפרק שני, מתוארת  התעלפותה של האם, בו בזמן ובמקביל לנסיון לשדוד את האב במקום מרוחק ממקום התעלפותה. היכולת ה"על טבעית טלפאתית" של האם עשויה להתפרש כלא יותר מאשר ביטוי ריאליסטי לאהבת האם לאב, אך מאחר ובסיפור מרכיבים פנטסטיים נוספים, פרשנות האירוע כפנטסטי – בהחלט אפשרית. יכולותיה העל טבעיות של האם עשויות לתת לגיטימציה לתגובתה המקבלת בסיום, לגבי מעשהו של בנה המעניק את מטפחתה לעני, ולהצדיק את פרשנות הסיפור כסיפור העוסק ב"גאולה"[9].

2. בפרק שישי, יכולתה של דמות נשית נוספת, האחות, לצפות את הופעת האב... שוב, אפיון כלל בני המשפחה כבעלי תכונות מיוחדות, אנושיות אך גם על טבעיות.

3.      בסוף הפרק השמיני, תיאור הקשר בין ריטוט ( מאוית בסיפור בת') כנפי המטפחת לנוכחות מלאכים זוכה לפרשנות מאגית של הילד: "ומהיכן הייתה הרוח באה, אלא רוח הייתה יוצאת מכנפי המלאכים...".[10]  במקרה זה, איני סבורה שיש כאן אך ורק ראיית עולם מאגית – מנפישה – ילדית. אלא גם התגברות היסוד הפנטסטי בסיפור והצדקה ריאליסטית לאירועים הפנטסטיים שיארעו בהמשך...

4. בסוף פרק תשיעי, נבנית באופן מוצק משמעותה של המטפחת כחפץ מאגי – סימבולי, מאחר ואינה מזדהמת (תרתי משמע) ממיץ הדובדבן.

5. בפרק שניים עשר, האופן המטפיזי בו משפיעה הענקת המטפחת על הסובב.

 

הערה:

החלום שבפרק הרביעי אינו מוגדר ספרותית כפנטזיה, מאחר ובחלום סביר שיארעו אירועים שאינם בעלי יתכנות במציאות.

 גם אזכור ה"מזוודה המחייכת" בפרק השביעי,בסוף פסקה ראשונה הוא לדעתי ביטוי לילדותיות המספר, המנפיש כדרך הילדים חפצים. ותו – לא. כך, הוא מיחס את העובדה שהאב קולע לרצונותיהם במתנותיו ל "בעל החלומות" שסייע לו בכך, וכיו"ב. שני פרטים אחרונים אלה עשויים לסייע בהדגמת ראיית העולם הילדית של המספר התורמת לאווירה החמה -  אוהבת  - המחויכת- הומוריסטית בו למרות התיאורים המצמררים של העניים בחלום ובמציאות.

מעניין שבפרק השביעי הוא מתייחס למפתח "מחייך" ואח"כ, בניגוד להתייחסותו ל"מלתחות" שהזכרתי למעלה, הוא "חוזר בו"  ומציין: "זיקוקין של אור הבהיקו על המפתח ונדמה שהוא מחייך".

 

ז. שילוב מעשיות וסיפורי אגדה

כאופייני לפואטיקה של עגנון. ב"המטפחת", סיפורים "צדדיים" הסוטים לכאורה מן הרצף העלילתי, וקטעים המחוברים בקשר של משמעות לעניין המרכזי, עניינו של המשיח. כמו כן מסייעות הדיגרסיות לבניית המתח בסיפור.

  1.  בפרק  השלישי, תיאור המלך המשיח, זוכה להצדקה בשלב זה בסיפור, כעיסוק החביב על הילד – המספר, בשלב בו הוא נתון בין שינה לערות.
  2.  בפרק הרביעי, חולם הילד על העניים ברומי. כאן, אין קישור בין העני האמור לבין המשיח, אך התיאור בפרק הקודם מאפשר לקורא לערוך את הקישור בעצמו. כאמור, כדאי למשוך את תשומת לב הילדים לכך, שנוכחות העני מאיימת על הילד אך ורק  בחלום, טרם המפגש הריאליסטי עמו  ב"התבגרותו" ביום בר המצווה.
  3. בפרק השביעי, סיפורו של התנא[11]  שמתנותיו לקיסר ניצלו, כשם שמתנות האב ניצלות. אפשר שזהו ביטוי לחרדות ילדיות שמא לא יסופקו צרכיו, ולרגיעה שעשויה להביא לילדים הקבלת נסיבות חייהם עם ה"התרה" במעשיות מוכרות להם. (ממש סובלימציה פסיכולוגית...).
  4. בפרק התשיעי. אגדת חז"ל לגבי התינוק בגמרא[12]. מובאת כך נראה לי להדגשת קדושתה של השבת במשפחת המספר וביהדות בכלל.

 

 

 

 

 

 

 

מקורות למשמעות "משיח" עפ"י:

מסכת סנהדרין צ"ח א'. וספר האגדה כרך ב' ספר א' סימן י"ח.

אריאל,ש.ז. (1968),לכסיקון לתודעה יהודית, ר"ג: מסדה.

 

מורים שאוצר המילים של הסיפור זר להם עשויים להסתייע ב"ביאורים" לסיפור, במהדורתו בתוך: (ספרי מופת לבתי הספר מספר 6 ) ש"י עגנון סיפורים ילקוט לביה"ס היסודי, בהוצאת שוקן, 1973.



[1] בסיום הפרק עורך נמספר קישור בין אימו בתקופה זאת לבין מגילת איכה: "העיר רבתי עם היתה כאלמנה...ודמעתה על לחייה" איכה א' א –ב'. הקישור מוסיף עומק היסטורי -לאומי לדמות האם. קישורה למתאבלים על חורבן בית המקדש מעצים את משמעות מעשהו של הבן ה"מסייע לגאולה".

 

[2] בהשתלמות מורים שהנחיתי על הסיפור במרכז פסג"ה ברחובות הואר על ידי המשתתפות האספקט של האירוטיקה המרומזת - אסורה בין האם לבנה המתבגר: הוא "כובש" את מקומו של האב במיטת האם כשהאב יוצא למסעות המסחר, בינו לבין האם קשר רגשי וקבלה הדדית- לא שיפוטית מיוחדים במינם. ועוד, המטפוריקה ב"צינורה" של מיץ הדובדבנים שאינה מזהמת את המפה... לעניות דעתי דיון במרכיב כזה לגיטימי, ודאי אצל עגנון ראו למשל ה"צינורה" ב"שלוש אחיות",  אך הוא בבחינת סטייה מן הנושאים המרכזיים שהסיפור דן בהם, ודאי בעייתי, בלשון המעטה, ומורכב לדיון בכיתות י'.

 

 

[3] על פי גישת קובובי. מורתי המוערכת.

[4] כאמור, בסדר ההוראה מומלץ לדחות את הדיון בזיהוי של העני כמשיח וברעיונות הגאולה שבסיפור. דיון שישלב גם את העיסוק בשמו של הסיפור ומשמעותה המטפיזית של המטפחת, משמעות המודגשת ע"י מבנהו של הסיפור.

 

[5] על מנת להקל על ההוראה: נושא צבירת המשמעות ב"נקודות" במחוון שבעמ' 12

[6] לתלמידי ביה"ס הממלכתי,או לספקנים,ש"משיח" ו"גאולה" עשויים להיות זרים להם,"משיח" עשוי לקבל  פירוש חילוני – מטפורי. משיח, הוא כל מה שיביא שלום ואחווה בין הבריות.(ובעיני הילד בסיפור, עם ביאת המשיח: "אבא לא יסע ליריד... אני לא אלך לביה"ס..."). הרגישות לזולת היא בידינו, אם נצליח להתבונן אל סבלו של האחר ולהישיר אליו מבט העולם עשוי להיות טוב יותר. ועוד: בדיון זה לא העמקתי בפרשנות התורנית למשל "עופות טמאים" שבחלומו של המספר ובסמלים הקבליים למשל "עיניים של אש" ודומים להם שבסיפור...("ואידך זיל גמור").

[7] הסופר / המספר משתמש בביטוי המקובל "עושים לה בתים". בעיירות היה  נהוג בית מיוחד להכנסת אורחים "הכנסת אורחים"/ "הקדש". עפ"י הכתוב בשמות א' כא' "ויעש להם בתים".

[8] ב עיר ומלואה בסיפור "בסעודתו של המשיח".

[9] ומשמעות נוספת , כאמור בהערה בעמ'  2, היא ההשוואה בין האם ל"בת ציון הבוכייה" על חורבן ביהמ"ק.

[10]  "עושה מלאכיו רוחות" תהילים ק"ד, ד'.

[11] אגדת חז"ל על נחום איש גמזו. ספר האגדה כרך א' ספר ב' סימן קכ"ז.

[12] ספר האגדה כרך ב' ספר א', סימן ס"ב