האדונית והרוכל - ניתוח ספרותי

האדונית והרוכל (pps)

(c) זכויות שמורות לגל אורן - gal oren

 

תקציר הסיפור

רוכל יהודי אחד הגיע לבית יחיד בשדה יער, והציע לאדונית הבית את סחורתו. תחילה סירבה, אך לאחר שהפציר בה, הסכימה לקנות סכין ציידים. הרוכל הלך לדרכו, אולם לאחר שאיבד את הדרך, ראה אור והגיע לבית אחד, שהיה ביתה של האדונית. לאחר שהפציר בה שתניח לו להישאר בביתה באותו לילה, נתנה לו רשות ללון ברפת ישנה שבחצרה. בלילה ירדו גשמים מרובים. כשעמד הרוכל ללכת, הציעה לו האדונית שיתקן את גג ביתה. לאחר שתיקן ואכל פת שחרית שהכינה לו האדונית, נשאר בביתה, ובלילה זה ישן בחדר שמוטלים שם כלים ישנים.

   למחרת התחילו משוחחים. במהלך השיחה שאל את האדונית על בעלה. האדונית סיפרה לו שבעלה נהרג, אולם לא פירטה, והרוכל הרגיש שאין היא נוטה לדבר על כך. הוא החניף מאוד לאדונית, ודיבר אתה דברי אהבה. אף האדונית הראתה לו חיבה, ולאחר שפסקו הגשמים נשאר הרוכל אצלה: התגורר בחדרה וישן במיטת בעלה. האדונית טיפלה בו ודאגה לכל מחסורו, והוא התחבר לאנשי המקום. היה אוכל ושותה בביתה, אולם מעולם לא ראה אותה אוכלת ושותה, והיה תמה על כך. הוא החל לחקור אותה בנושא זה. האדונית התחמקה מתשובה, או שהשיבה תשובות מוזרות כמו "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת" ו- "כל המרבה לשאול מעמיק לו שאול". היא העניקה לו אהבה, והוא לא הוסיף לשאול.

   אולם אותה שאלה הטרידה אותו מאוד, ויחסיהם התחילו מתערערים. האדונית הציקה לרוכל, והוא שנא אותה, אולם לא נפרד ממנה. העובדה, שאינו יודע עליה כלום, לא נתנה לו מנוחה. הוא חקר אותה על אודות בעלה: והסתבר כי היו לה בעלים רבים. לאחר ששאלה אותו האדונית אם הוא מאמין באלוהים, הציעה לו שיתפלל שלא יהיה סופו כסופם של בעליה. היא לא סיפרה לו מה היה סופם, אולם הביטה בגרונו ולעגה לו.

   הרוכל החליט להסתלק מבית האדונית, אולם מכיוון שהחשיך היום נשאר ללון. בלילה ננער הרוכל, ששמו היה יוסף, ודימה שתוקעים סכין בלבו ושהכלבה נועצת שיניה בגרונו. מפוחד עבר בלילה שלמחרת ללון בחדר הכלים הישנים, ונשאר שם במשך כשבוע נוסף.

   לילה אחד, כשהביאה לו האדונית, ששמה היה הילני, את ארוחתו, עלה ריח פיה כריח אדם רעב. לאחר שהלך לישון, עלה בדעתו לקרוא "קריאת שמע". מאחר שבחדר היה פסל נוצרי, יצא לקרוא את "שמע" בחוץ. כשחזר ראה שכלי מיטתו מלאים חורים, והילני מושלכת על הקרקע וסכין בידה. הוא השכיב את הילני על המיטה וכשהרכין ראשו כדי לשמוע את דבריה, נעצה את שיניה בגרונו, אולם דחפה אותו ממנה בקוראה שדמו לא דם אלא מי קרח. הרוכל טיפל באדונית, לאחר שבלילה שנכנסה לחדרו בכוונה לשחוט אותו, פצעה את עצמה. ניסיונותיו להאכיל את האדונית כשלו, משום שהיתה רגילה לאכול רק את בשר בעליה. ביום החמישי לפציעתה מתה. מאחר והשלג היה קרוש, לא הצליח יוסף לכרות לה קבר. הוא טמן את נבלתה בארון בשלג בראש הגג, והעופות ניקרו את הארון ואכלו את נבלתה. הרוכל נטל את סחורתו והמשיך בנדודיו.

סוג הסיפור

הסיפור הסמלי והאלגורי

     ·     לסיפור "האדונית והרוכל" משמעויות החורגות הרחק מעבר לעולמן המצומצם של הדמויות. כל שעלינו לעשות הוא להציב את צמד המילים "העולם היהודי" במקום "הרוכל", ואת המילים "עולם הגויים" במקום האדונית, ובכך כל מסקנה שבה נדון בקשר ליצירה תהפוך למסקנה לגבי מערכת היחסים בין היהודים והגויים. מטרת הסיפור, כמקובל באלגוריה, ללמד לקח חשוב.

     ·     סיפור אלגורי - סיפור בו המישור הריאלי והמוחשי מסמן מישור אחר - מופשט ורעיוני.

סימנים הרומזים שמדובר בסיפור אלגורי:

שמות הדמויות:

 יוסף - שם יהודי הרומז לדמות יוסף המקראי. אסוציאציה אירונית המזכירה את יוסף המקראי שלא   

          התפתה לאשת פוטיפר. הבחירה בשם יוסף לרוכל היהודי מבטאת את הסכנה שבנטייתו  

          להתפתות לאישה הזרה מחד, ואת התגברותו על יצרו בעקבות היאחזותו באמונתו, מאידך.  

          דמותו של יוסף המקראי מסמלת אף את נדודי בני-ישראל ואת התקרבותם לגויים ולתרבותם.

הילני - שם נוצרי המבטא את יופיה כאסוציאציה ליופייה של תרבות יוון (הליניזם) מחד, ואת מהותה  

          כגורמת הרס וחורבן מאידך (על-פי המיתוס היווני, חרבה טרויה כתוצאה מחטיפתה של הילני).

תדמית וסטריאוטיפ: יוסף מייצג את היהודי הנודד ומולו הילני מייצגת את שליטת הארץ .

מנהגים: תפילת שמע מול פסל נוצרי "יראתם".

ראיית מציאות: שחור-לבן; הילני היא לא מציאותית לחלוטין, ויוסף היא דמות מציאותית במובהק. יחד עם זאת, הילני חותרת למטרה ברורה שאם תשיג אותה תזכה בסיפוק רב, ואילו יוסף מאבד את דרכו ולחלוטין לא ממוקד במטרה ראויה לשמה. כך למעשה מומחשת האלגוריה המציגה את הגויים כמי שמזימתם להשמיד את היהודים אולי איננה מציאותית בבסיסה (תורת הגזע המופרכת), אך הם נחושים לממש את כוונתם האכזרית, בעוד היהודים נוהגים באופן הגיוני כאשר מסרבים להאמין שקיומם מוטל בסכנה חמורה ומתעקשים להמשיך בחייהם הנאיביים, קלי-הדעת וחסרי האחריות.

 

הסיפור הפנטסטי – אלמנטים של אגדה

     ·     אדונית החיה בבקתה מבודדת בלב יער אפל, גשמים היורדים ללא הפוגה, מערכת יחסים תמוהה ומוזרה בין שתי דמויות קוטביות - מרכיבים את היצירה כסיפור פנטסטי. ז'אנר ספרותי זה מאופיין ב- 1) עלילה שאיננה כבולה לסייגים של ריאליזם. 2) שבירת המחיצות בין תחומים כגון: חיים ומוות, דומם וחי, אנושי וחייתי. 3) ביטול המחיצות בין הממשי לבין מראית העין. 4) טשטוש בין מציאות וחלום, ממשות ודמיון, שלמות וסיוט.

     ·     עיקרה של החוויה הפנטסטית היא בתחושת ההיסוס – האומנם התרחשו הדברים, או שמא מדובר בפרי הדמיון וההזיה?

     ·     בסיפור הפנטסטי בולטת התחושה שהמישור הגלוי הנו סמלי, המסתיר מאחוריו משמעות נוספת ורחבה יותר המתבטאת במישור הסמוי.

     ·     אלמנטים של אגדה – בסיפור "האדונית והרוכל" מתרחש שיא כאשר מתברר שהאדונית היא מין יצור המתנהג כקניבל / ערפד. היא דמונית (שטנית), העוברת תהליך מן המציאותי אל הפנטסטי. נחשף כפל פניה של האדונית. היא עדינה, יפה ונשית – אך גם חייתית, ברוטאלית ומפלצתית. המפגש בין שתי הדמויות אפוף מסתורין. ההתרחשות מתחילה בחשכת הלילה, מזג האוויר קר וסוער, הבקתה מבודדת בלב היער, על הקירות תלויים קרני חיות המדיפים ריחות בשר, עיני האדונית נוצצות, סכין ציידים עברה מידי הרוכל לידי האדונית וברקע אווירה מפחידה. חומרים עלילתיים אלו יוצרים תחושה המזכירה אגדות מהסוג בהן מתרחש מאבק בין דמות התמים המסכן לבין כוחות הרשע המבקשים לפגוע בו. התפתחות העלילה מקדם את רעיון האגדה באמצעות שילוב המתח כתוצאה מחשיפתה ההדרגתית של דמות האדונית. מטרת הסיפור האגדתי לערער יסודות הנוגעים לזהות האדם ומהותו.

     ·     הדמויות באגדה מזמנות דיון ערכי בשאלות של מוסר אנושי. בסיפור "האדונית והרוכל" עולה סוגיית האנושיות מול החייתיות בהקשר למאבק בין העולמות: היהודים מול הגויים.

     ·     "האדונית והרוכל" כסיפור פנטסטי-אגדתי נועד לבטא את הביקורת של עגנון כלפי הקיום היהודי בגולה – על ההתעקשות לחיות על אדמה זרה ועוינת, תוך ויתור על הזהות היהודית-רוחנית, מחד גיסא, וכלפי הישות הנוצרית-הזרה המבקשת להכחיד את העם היהודי באשר הוא, מאידך גיסא.

מבנה הסיפור

השוואה: פסקאות הפתיחה והסיום

קריטריון

פסקת הפתיחה

פסקת הסיום

ריכוז הרעיונות המרכזיים בסיפור

כל העלילה מתרחשת בין משפט הפתיחה: "רוכל יהודי היה מחזר", ובין משפט הסיום של פסקת הפתיחה: "טען קופתו והלך לו".

תולדותיו של עם ישראל בגולה מרוכזות גם הם בין שני משפטים אלו.

המשך הכניעה של הרוכל בפני האדונית.

המשך התרפסותו של העם היהודי בפני הגויים.

צורת התנהגות הדמויות

היהודי הכנוע והגויה הגאה והמתנשאת (האלגוריה מתקיימת).

היהודי – חזק באמונתו ובמוסריותו; האדונית - מופיעה בשפלותה (האלגוריה אינה מתקיימת).

משפטי מפתח

"רוכל אחד היה מחזר בעיירות ובכפרים […] טען את קופתו על כתפיו והלך לו".

סגירת מעגל: "ואותו רוכל נטל את קופתו וחיזר ממקום למקום וחיזר והכריז על סחורתו". המשפט המסיים הינו שילוב של שני המשפטים העוטפים את פסקת הפתיחה.

מפנה, פואנטה ונקודת שיא

מפנה: נקודה בסיפור בה מתחולל מפנה משמעותי בדרך התנהלות הדמות. המפנה בסיפור חל כאשר יוסף, לאחר שאיבד את סממני יהדותו וזנח את דרך האמונה, חש צורך לקרוא קריאת "שמע". הוא זועק: "אבי שבשמיים כמה נתרחקתי". המפנה מסמן את מודעותו של יוסף לטעותו.

פואנטה: סיפור שלכל אורכו זרועים רמזים למניעים ולהתנהגות הדמויות, אלא שדעת הקורא מוסחת מרמזים אלו עד שיגיע לסוף הסיפור, להתרחשות מפתיעה ודרמטית. התרחשות זאת הופכת להיות  המפתח להבנת הסיפור.

נקודת שיא: המקום והרגע המותחים ביותר ביצירה; מקום הגילוי וההפתעה.

     ·     הפואנטה ונקודת השיא ביצירה מאוחדים: הרגע בו שוחטת האדונית את עצמה במקום את הרוכל, שניצל באופן בלתי-צפוי בזכות שיבתו למסורת היהודית.

סיום הסיפור

     ·     סיום פתוח ומעגלי: אין יודעים מה עלה בגורלו של הרוכל. ניתן לשער שהוא חזר לנדוד בין הגויים, מבלי להפנים את הלקח שאמור היה ללמוד ממקרה האדונית. אפשר שסיטואציה דומה תתרחש שוב בעתיד...

 

אפיון הדמויות

יוסף הרוכל

תחילת הסיפור: אקטיביות

     ·     הרוכל הוא היוזם את הקשר, הוא המוכר להילני סחורה, הוא גם זה שמתקן לאדונית את הגג, פותח עמה בשיחה, מחניף לה, מציע לה את אהבתו.

גוף הסיפור: פאסיביות

     ·     הרוכל מאבד את ייחודו כאדם וכיהודי. הוא מפסיק לאכול כשר, מתחבר לאנשי המקום, מנסה לחשוף את סודה של האדונית ואינו מצליח, וכתוצאה מכך גם הולכת הזרות ביניהם ומעמיקה.

סיום הסיפור: אקטיביות

     ·     המעבר מפאסיביות לאקטיביות הוא רגע קריאת תפילת "שמע". את הכוח לשינוי יונק הרוכל מהיהדות. התפנית לדת מעניקה לו את המודעות למצבו.

     ·     מכאן ועד סוף הסיפור הרוכל הינו אקטיבי לחלוטין: מודע לרגש השנאה המפעפע בו, פועל בצורה מחושבת והגיונית, מטפל באדונית ובסופו של דבר שב לנדודיו בעסקי המסחר.

אפיון יוסף באמצעות חלום

     ·     החלום מבטא את פחדיו של יוסף. בחלום מוארים חלקי המציאות, אותם נמנע יוסף מלראות.

     ·     סמלים משמעותיים בחלום: הסכין, האבן והקרח (שמסמלים את הנצרות), והכלבה (המסמלת את הגויה).

מכאן, מצטיירת דמות של אדם תמים, סקרן, קל-דעת ומהיר להתפתות, המאבד את דרכו ומוותר על זהותו. יש בו עיקשות (כמעט טפילית) להשיג את מבוקשו, אך הוא חסר את התבונה לקרוא את המציאות לאשורה. הוא נתון באופוריה כאשר נדמה לו כי שבה את לבה של האדונית, אך למעשה הוא עיוור לסכנה האורבת לו מעבר לפינה. הוא נע מאקטיביות לפאסיביות ובחזרה לאקטיביות. בסופו של דבר הוא בולט במוסריותו, אך נוהג כמי שלא הפיק את הלקח ממה שעבר.

הלני האדונית

     ·     האדונית היא אישה יפה ומושכת. היא מתנשאת, בטוחה בעצמה, בעלת סממנים דמוניים (שטניים), מתוחכמת ומפתה. התנהגותה יצרית ואורח חייה המסתורי הוא מוזר ביותר וחידתי.

     ·     האדונית אקטיבית לחלוטין, מתחילת היצירה וכמעט עד סופה.

      דוגמאות לאקטיביות: היא מציעה לרוכל להישאר בביתה, מציעה לו את מיטתה, מאכילה  

      אותו, מחליטה מתי לחשוף בפניו אי-אילו מסודותיה.

     ·     לאדונית תוכנית ברורה: היא מפטמת את הרוכל, על-מנת לשוחטו ולאוכלו.

     ·     היא מעוררת תחושות אפלות: פיתוי והסתה, רצון להתבטל בפניה, תשוקות ארוטיות.

     ·     בסוף הסיפור האדונית עוברת תהליך הנמכה: מאדם לחיה.

 

מוטיבים מרכזיים

מוטיב: חזרה של פרטים ממשיים ולשוניים (נושא, רעיון, מילה) היוצרת הדגשה התורמת לעיצוב הרעיונות המרכזיים ביצירה.

 

מוטיב החזרה

 מוטיב החזרה הוא לייטמוטיב משום שהוא מנחה את הסיפור מראשיתו ועד סופו.

  • מוטיב החיזור על הפתחים פותח את היצירה ומסיים אותה ובכך יוצר מסגרת לסיפור. 
  • למוטיב זה גם תפקיד של אפיון דמות - הוא מאפיין את דמותו של הרוכל המחזר על הפתחים, זהו רוכל עקשן מאוד הרוצה למכור את סחורתו, חוזר ומשתחווה לפני האדונית ומציע לה לקנות מסחורתו.
  • בסיום הסיפור ניצל הרוכל משיני האדונית וחוזר לחזר עם סחורתו ממקום למקום.
  • הסיפור עוסק גם בחיזור שבין גבר לאישה. בעקבות החיזור אחרי האדונית מופיעה גם החיזור אחרי אלוהים אחרים. לבסוף, הרוכל ניצל משום שיצא לקרוא "קריאת שמע" שהיא בבחינת חזרה בתשובה.
  • ניתן לראות כי מוטיב החזרה הולך ומתעבה בעזרת מגוון המשמעויות שלו.

מאחר ובכל פעם לשורש ח.ז.ר יש משמעות שונה, הופך מוטיב זה למוטיב המארגן  ומקדם את העלילה.

מוטיב הסעודה

     ·     ביטוי לעזיבתו של יוסף את היהדות.

     ·     ביטוי לרצונה של האדונית הגויה להשביח את בשרו.

     ·     הסעודה מקרבת (הם יושבים לאכול יחדיו) אך גם מרחיקה (יוסף היחיד שאוכל, ותוהה לגבי הילני). הסעודה מהווה סמל לקשר בין היהודים והגויים: "פת גויים" אסורה עפ"י ההלכה, משום שסעודה יוצרת קרבה.

     ·     בגסיסתה של הילני: הסעודה היא ביטוי לאנושיותו של היהודי ("התקין לה תבשיל") ולחייתיות של הגויה ("שכבר שכחה תורת המאכל שבני-אדם אוכלים").

מוטיב החיה

     ·     המוטיב מאפיין בעיקר את הילני: היא  מרעיפה דברי תשוקה על יוסף תוך שימוש בלשון ציורית מעולם בעלי החיים - "נשוק אותי עורבי, נשוק אותי נשרי". בתשוקתה התוקפנית היא מדמה עצמה לכלבה – "יוסף בראשונה כשהראית את עצמך לפני רציתי לשסות בך את הכלבה, ועכשיו אני עצמי נושכת אותך ככלבה מטורפת, עד שאני חוששת שלא תצא מידי חי, הוי פגרי המתוק שלי." מוטיב החיה משמש בעיקר לביסוס הטענה כי הגויים הנם "חיות".

מוטיב הסכין

     ·     הופעת הסכין בפסקת הפתיחה משמשת רמז מטרים לעומד להתחולל. אותו סכין שמכר יוסף להילני בפתיחה ישמש אותה בניסיונה לרוצחו.

     ·     מוטיב הסכין מסמל את רצון הרצח הקיים בגויים כלפי העם היהודי. (הסיפור נכתב ב- 1942).

     ·     מוטיב הסכין עשוי לסמל את אשמתו של העם היהודי - הוא חפץ בקרבת הגויים, החניף להם וניסה להיטמע בהם. יש הרואים ביהודים את מי שאחראים לגורלם הטרגי, בכך שבהתעקשותם להישאר על אדמה זרה, העניקו למרצחים את העילה לפגוע בהם.

מוטיב הדרך

     ·     מוטיב הדרך מסמל את אורח חייו של העם היהודי - "מאבד את דרכו בחשכה" ומתקרב לגויים, או "מוצא את דרכו" ושב ליהדות.

הרעיונות המרכזיים

המישור הגלוי (המישור הפרטי)

המישור הסמוי (המישור הלאומי)

מניעי הרוכל היהודי ליצור קשר עם האדונית:

   1.   ניתוק קשר עם עברו (חסר משפחה).

   2.   הרגשת אבדן ורצון למצוא הגנה.

   3.   קסמו של העולם הזר וסודותיו.

   4.   תשוקה ארוטית לאישה הזרה.

מניעי היהודים להתקרב לעולם הגויים:

   1.   ניתוק קשר עם העבר היהודי.

   2.   רצון בקידום חומרי.

   3.   רגשי נחיתות בפני הגויים.

   4.   דחף פנימי, חסר הסבר רציונאלי.

תוצאות הקשר בין האדונית והרוכל:

   1.   אובדן סימני הזהות הייחודיים של הרוכל.

   2.   התגברות רגש השנאה.

   3.   קשר שהופך לכפייתי.

   4.   הענקת כלי ההשמדה (סכין) ע"י הרוכל עצמו.

התוצאות הקשר יהודים- גויים:

   1.   התבוללות.

   2.   התגברות רגש השנאה.

   3.   תלות שאינה מאפשרת ניתוק.

   4.   הענקת האמצעים להשמדה ע"י היהודים.

אופי הדמויות:

   1.   האדונית - יפה, אך לא אנושית.

   2.   הרוכל - נחות, תמים, טיפש, אך בעל תכונות הומאניות מוסריות (מנסה להציל את האדונית למרות שביקשה לרוצחו).

אופי היהודים והגויים:

   1.   הגויים - מושכים, אך בלתי-אנושיים.

   2.   היהודים – בעלי רגש נחיתות, תמימים ואולי אף טיפשים, אך מייצגים עולם הומאני-מוסרי.

מסקנות הרוכל:

   1.   את הסכנה שבקשר עם הגויה יש לפתור בעזרת חזרה ליהדות (תפילת שמע).

   2.   בסוף הסיפור אין הוא לומד את הלקח וממשיך בנדודיו.

 

מסקנות היהודים:

   1.   אפשרות ההצלה מן הסכנה שבקשר עם הגויים טמונה בשיבה ליהדות.

   2.   הלקח אינו נלמד; היהודים ממשיכים לחיות ביחד עם הגויים.

הסגנון האירוני

אירוניה: צורת התבטאות דו-משמעית, שבה המשמעות הגלויה והתמימה של הדברים שונה, ואף מנוגדת, לכוונה הסמויה של המדבר. אומר א' ומתכוון ל-ב': כאילו כתב דברים במירכאות כפולות. האירוניה היא דרך לעיצוב הרעיונות המרכזיים של היצירה.

היכן מתקיימת אירוניה בסיפור?

   1.   הלני רומזת על שחיטה - ומעמידה פני אוהבת.

   2.   יוסף מעמיד פני אוהב - ולמעשה הוא סובל.

   3.   יוסף משוכנע שהוא זכה בחיים טובים בזכות חכמתו וערמומיותו, אך למעשה אין הוא מבחין שהוא קורבן לפיתוי האדונית והוא מוליך עצמו אל עבר אובדנו.

   4.   הפואנטה: כל הרמזים מעידים על-כך שהאדונית תשחט את הרוכל – אך בסופו של דבר היא שוחטת את עצמה, ואילו היהודי מטפל בה.

   5.   "עליונותו" של היהודי, נובעת רק כתוצאה מגסיסתה של הגויה.

עמדת המספר

עמדת המספר באה לידי ביטוי באופנים הבאים:

   1.   דיווח של רמזים המקדמים את העלילה (לדוגמא: מכירת הסכין שתשמש לניסיון הרצח; תהייתה של האדונית מה אכפת לרוכל כיצד מת בעלה הקודם והצהרתה שאף הוא מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהן אדם).

   2.   טון דיווח אירוני (לדוגמא: "נסתכלה בו האדונית וחייכה חיוך משונה של בוז או של ריצוי, או סתם חיוך שאדם מחייך לו וחברו מפרשו לטובת עצמו. הרוכל שאדם תמים היה פירש לו שחוק זה ששחקה אותה אישה לטובתו ולהנאתו").

   3.   מסירת חוות-דעת ברורה (לדוגמא: "ואפילו אדם אוהב אישה כשמשון את דלילה לסוף היא מהתלת בו...") – בבחירת הדימוי מביע המספר את עמדתו לגבי הקשר בין יוסף והילני. הוא מצביע על בגידה, עוד בטרם יוסף מסוגל להעלות בדעתו מעשה שכזה.

 

בסיפור "האדונית והרוכל", המספר הוא כל-יודע הנוקט לשון אירונית, מרובה רמזים מטרימים, המקדמת את העלילה אל הפואנטה המתרחשת בסיום. המספר שומר על פער קבוע בין מה שהרוכל בעל התודעה המוגבלת יודע ומבין, לבין מה שהמספר עצמו יודע ורומז עליו לקוראים.

הקורא חש באסון המתקרב, בעוד הרוכל חי באשליה שהשיג את האושר, בשל היותו תמים, עצל ועלוב, המעדיף לפרש את המציאות לטובתו. פער זה יוצר מתח ועניין באשר לעומד להתרחש ומוביל בסופו של דבר אל מסקנת הסיפור באשר ליחסים בין עולם היהודים לבין עולם הגויים – יחסים הנידונים מראש לכישלון!

 

 

סיכום

הסיפור "האדונית והרוכל" נכתב בשנת 1942, כאשר הגיעו לישראל ידיעות ברורות על זוועות השואה. דמותה של הילני האנטישמית – האדם/חיה בעלת העיניים הכחולות המבהיקות כמו סכין חדשה – מייצגת את גרמניה הנאצית. דמותו של יוסף הרוכל היהודי – האדם התמים, הכנוע, הנוטה להסתבך מתוך שאיפה להרוויח ולהסתדר, אך נקלע למצבים המובילים לאסון – מייצג את החברה היהודית בגולה. היצירה מעלה ביקורת עקרונית כנגד יהדות אירופה, אשר האמינה שכדי לפתור את בעיית האנטישמיות צריך להתבולל ולהידמות לגויים. אנשי תנועת ההשכלה האמינו כי הגויים דוחים את היהודים בשל זרות דתם, שפתם ולבושם. הם סברו שהגויים זקוקים ליהודים (עם ישראל כאור לגויים). הסיפור מבקש להציע עמדת מפוכחת שלפיה שנאת היהודי לא תעלם כאשר הוא ידמה לגוי, אלא להפך היא רק תלך ותגבר. לפיכך, על היהודים לשאוף להגשמת החזון היהודי ולהקים מדינה – היא מדינת ישראל.

 

מקורות:

1.      ברזל, הלל. "בין עגנון לקפקא". בר אוריין, 1972.

2.      פוני, מלכה. "ש"י עגנון – פרקי לימוד". ידיעות אחרונות, 1995.

3.      קורצוויל, ברוך. "מסות על סיפורי עגנון". שוקן, 1970.

4.      רובינשטיין, בלהה. "יסודות פנטסטיים בסיפורת". מעלות, 1989.