בדמי ימיה - ניתוח ספרותי

(c) זכויות שמורות לגל אורן - gal oren

WORD בדמי ימיה - כקובץ

 

 

                                          בדמי ימיה/ ש"י עגנון

 

*דמים: 1. דם= חיים

           2. דמי כיס, דמי חנוכה= כסף

 

*"כבת שלושים שנה ושנה"- השנה האחת מופרדת כדי להדגיש את השנה האחרונה או לרמוז שזו הייתה שנה חשובה או לרמוז שיבוא לגביה פירוט.

 

*"מעט ורעים היו ימי שני חייה"- הכוונה היא:

א. לחיים כפולים (חיים גלויים עם המשפחה וחיים נסתרים מהמשפחה).

                                                        או

ב. חיים המחולקים לשתי תקופות- החיים לפני אירוע מיוחד וגורלי, והחיים לאחר האירוע הזה.

 

פרק א' (אקספוזיציה)

סיבה לסיפור: מות האם.

אווירה: כבדה, עצובה, בדידות.

מקום: הבית בעיר, באירופה- באוסטריה.

דמויות מרכזיות: הבת (תרצה) מספרת, אבא ואימא (לאה).

האם מתה בגיל 31 עקב מחלת לב, והיא סירבה ללכת למעיינות הישועה.

האב היה סוחר.

 

*קול המספרת כילדה- החוויה שהיא עברה, מספרת זיכרונות.

קול המספרת כמבוגרת- מנתחת את התנהגותה ("ולא ידעתי במה ראיתי אות ותקווה").

 

פרק ב'

*"שורות קצרות וארוכות"= שירים.

*"לא תזנח לעולם את הכתבים"= הכתבים הם שיחזיקו את האם בחיים, ולא הילדה. כשהאם שרפה את הכתבים הייתה הילדה צריכה להסיק כי האם תמות מכיוון ואין מה שיחזיק אותה בחיים, אך היא לא מסיקה זאת.

 

מות האם: הילדה מתארת את היום האחרון והלילה האחרון של האם. לדעתה אמה מתה כאישה צדיקה בגלל 2 דברים: א. האם מתה לפני כניסת שבת.

                                                ב. לפני מותה ידעה האם כי היא הולכת למות (על פי המסורת והאמונה זה דבר הידוע רק לצדיקים).

 

*4 פעמים מוזכרת המילה "שלום" בתמונת המוות- "אדע כי שלום לך"

                                                                                  "לראות שלום אימי"

                                                                                  "היא שוכבת על משכבה בשלום"

                                                                                  "ואימי שכבה בשלום על משכבה"

הדבר מראה כי לאה השלימה עם מותה, ומקבלת את המוות בהשלמה והבנה.

 

דמי ימיה/ ש"י עגנון

המקור התנ"כי-

ישעיהו פרק ו'

משמעות

"בחורף בשנת מות אימי"

(פרק ב')

"ובשנת מות המלך"

(פסוק 1)

התייחסות למוות כאל אירוע טראומתי כמו מות מלך בשביל העם

"ויובילוני אל היכל הברכה"

"מלאים את ההיכל"

(פסוק 1)

הילדה מתייחסת לחדר האם כמקום קדוש (היכל הברכה)

"וכמו נפרשו כנפיים זכות"

"שש כנפיים" (פסוק 2)

יש האלהה של האם. הילדה מתייחסת לאם כאל מלאך

"והבית מלא עשן"

"והבית יימלא עשן"-

עשן מהשרפים

(פסוק 4)

השריפה מומשלת/מסמלת להעלאת קורבן על המזבח

"ונקמה מצבה לאמנו"

(פרק ג')

"זרע קודש מצבתם"

(פסוק 13)

ישנו כאן צורך להקים מצבה לזיכרון ע"י המשכיות

"הנני אבי"

"הנני ושלחני" (פסוק 8)

הילדה מביעה נכונות ומוכנות להקים מצבת המשכיות לאמה

הערות ומסקנות מהטבלה:

* שרפים= כרובים= מלאכים (מסוגים שונים).

* מהטבלה ניתן להבין שהילדה מעריצה את אימא שלה ומתייחסת אליה בחרדת קודש. כשהאם שורפת את הכתבים היא מבינה בתת מודע שלה שיש כאן מסר סמוי כלשהו של שליחות והעלאת קורבן. למרות שעדיין היא לא מבינה מה הדברים אומרים היא מביעה מוכנות לבצע את אותה השליחות ולקיים מצבת המשכיות וזיכרון לאמה.

 

פרק ג'- פגישות תרצה עם עקביה מזל

הפגישה הראשונה: תרצה מגיעה עם אביה לביתו של עקביה מזל (זהו שמו מכיוון והמזל שלו התעכב), ובמהלך הפגישה היא שמה לב לכמה נקודות שנראו בעיניה משונות:

1.      תנועת היד של האיש הזכירה לה את אמה.

2.       האיש לא הבין נכון את דברי האב. במשפט של האב "מי ידע אפוא כי לאה תעזוב אותו" עקביה חשב שהכוונה לאב ואליו, ואילו לתרצה ברור שאביה התכוון אליה

      ואל עצמו.

3.      הדפים, האותיות (הכתב) והדפים נראו לה מוכרים (הכתבים של אמה).

4.       האיש התייחס לתרצה כאילו הוא נכיר אותה, אך היא לא זכרה אותו.

היינו מצפים שלאחר הפגישה הילדה והאב ישוחחו ביניהם, והילדה תשאל אותו את הדברים המטרידים אותה בקשר לפגישה הזאת.

 

הפגישה השנייה: פגישה זו נערכת בבית הקברות ביום הזיכרון ("יום הפקודה") לשנה למות האם. בפגישה תרצה שמה לב שנוצר קשר משולש בין אמה ז"ל, אביה ועקביה מזל. אביה מניח ראשו על המצבה ומושיט ידו לעקביה במפתיע, ולא לילדה כמו שהיה מצופה.

 

פגישה שלישית: בפגישה זו נודע לתרצה זאביה רוצה להוציא ספר שירי אהבה שכתב עקביה לאמה.

 

סיכום הפגישות:

בפגישה הראשונה והשלישית הילדה לא הייתה צריכה להיות נוכחת, ובפגישה השנייה היא נשארה מחוץ לקשר המשולש שנוצר למרות נוכחותה.

בפגישה הראשונה תרצה לא תרמה בכלום וכך גם בשלישית. 

בפגישה השנייה אביה יוצר מעין משולש שהיא מחוצה לו.

שלוש הפגישות מתוארות לאחר שרפת הכתבים ומות האם. כלומר, יש מסר כלשהו לתרצה שעליה לזכור את האם ולבצע שליחות מסוימת שעקביה קשור אליה.

 

פרק ד'- המורה והמלמד

תרצה לומדת בשיעורים פרטיים אצל מורה ומלמד.

מורה= מסמל את האנשים הדוגלים בהשכלה כללית מעבר ללימודי יהדות, ונחשב בעיני הציבור היהודי כאפיקורס (כופר במצוות הדת).

מלמד= מייצג את היהודים הדתיים הדבקים בדת ובמצוותיה.

בין המורה למלמד היה מתח רב עקב הגישות השונות ליהדות, כשהמלמד מנסה להשפיל את המורה, לפגוע בו ובפרנסתו ואף הצליח לגרום למורה להפסיק ללמד את תרצה.

תרצה נהנית יותר מלימודי המלמד ומתקשית בשיעורי הלשון העברית ולכן היא מחליטה לחזור כתוכי על דברי המורה בלי לנסות להבין את כללי הדקדוק ("אז אמרתי לשכלי גש הלאה ולזיכרון קראתי עזרני").

בהמשך נראה כי תרצה מאמצת גישה זו לחיים בכלל, ולא רק לתחום הלימודי.

*כשתרצה מבינה את הסיפורים שהיא לומדת היא נזכרת שאמה סיפרת לה אותם, הדבר המעיד על כך שלפני שהאם חלתה בינה לבין תרצה היה קשר טוב.

 

פרק ה- ביקור הרופא והביקור בבית מינטשי

הרופא שמבקר בבית מבין שתרצה רוצה שיחמיאו לה, ולכן אומר לאביה "פניה כפני אמה עליה השלום". הוא רצה להחמיא לה, אך למעשה אין זה כך כי המחמאה מדגישה עד כמה תרצה חיה בצל אמה המתה. רק לאחר דברי הרופא מסתכל עליה אביה ורואה אותה באמת. היא מרגישה שזכתה להתייחסות על משהו שאין לה שליטה עליו, והיא רצתה מחמאה על משהו שבשליטתה.

רק לאחר שתרצה משוחחת עם קילא ותרצה מתלוננת כל כך שאביה לא מתייחס אליה מתברר שגם היא בעצמה לא רואה את מה שעובר על אביה.

אנחנו רואים שגם באפיזודה זו שתרצה מפעילה את הזיכרון (ריח הרופא) יותר מאשר את ההיגיון והמחשבה (לא שואלת את עצמה מדוע בא הרופא, ומה מנסה לרמוז לה קילא).

ביקור בבית מינטשי: תרצה שמה לב שיש דמיון בין הבית שלה לבית של משפחת גוטליב. מינטשי ואמה היו דומות בתכונתם להתבודד ולא להתרועע עם נשות העיר, וזאת הייתה אחת הסיבות שלא הגיעו מבקרים ואורחים לבית.

בנוסף, בשני הבתים לא הייתה שמחה. בביתם בגלל מחלת ומות האם, ובבית מינטשי בגלל היחסים העכורים בין מינטשי לבעלה. תרצה שמה לב שאחד מהגורמים למתח הוא היחס של מינטשי לבת גיסתה המתה, פרטשי.

תרצה נהנית בבית גוטליב מכיוון ויש באפשרותה לשבת עם מרת גוטליב ולפטפט איתה.

הרגעים האינטימיים האלה חשובים לה ובהמשך יהיו משמעותיים מאוד.

 

פרק ו'- הגילוי של מינטשי

לתרצה נודע ממינטשי כי אמה ועקביה מזל אהבו אחד את השני מאוד, אך לא נישאו מכיוון שסבה (אביה של אמה) התנגד לנישואים אלה, ואמה נישאה לאביה. ההדדיות והעוצמה של האהבה מובלטת 3 פעמים בפועל א.ה.ב.

למידע זה השפעה רבה על תרצה- כואב לה על עקביה והיא מרגישה שנעשה לו עוול, "ויהי מזל בעיני כאיש אשר מתה עליו אשתו והיא איננה אשתו". כאן היא מתחילה לבנות את השליחות ולתקן את העוול. כעת היא מבינה את המשפט של אביה "מי ידע איפה כי לאה תעזוב אותנו".

בנוסף, בטחונה לגבי זהותה מתערער והיא מתחבטת קשות- מי היא יכלה להיות אם אמה הייתה מתחתנת עם עקביה.

כשבעלה של מינטשי נוסע לרגל עסקיו, מינטשי מזמינה את תרצה לישון בחדרה. שם היא מספרת לה על עקביה, ותרצה ביומנה מציינת כי מינטשי דיברה על אמה ועקביה. אך למעשה, מינטשי אינה מזכירה את לאה, אך יכול להיות שכמו רפלקס מותנה שמו של עקביה גורר את זכר אמה. הדברים עוסקים בעקביה, אבל תרצה מקשרת אותם לאמה ע"י הרגשתה האישית.

מינטשי נותנת לתרצה את יומן הזיכרונות של עקביה. היומן ניתן כאילו בהיסח דעת, בדרך אגב.

השאלות המתעוררות הן: איך הגיע היומן לידי מינטשי?

                                         מדוע היא העתיקה אותו והאם עקביה מודע לכך?

נקודה נוספת- יומן זה, בניגוד לכתבים האחרים של עקביה שלא זכו להעתקה, נשרפו ע"י לאה.

 

פרק ז'- היומן

בשעת קריאת היומן תרצה נמצאת בשיא הבידוד החברתי.

בשלב א' תרצה נמצאת עם מינטשי ודבר אהבת אמה ועקביה מתגלה לה.

בשלב ב' תרצה נמצאת עם מינטשי בחדר השינה ומינטשי מספרת לה על עקביה.

בשלב ג' תרצה עם היומן לבדה.

 

*היומן הוא טריק ספרותי שבאמצעותו מסופרים לנו פרטים שתרצה לא יכולה לספר.

 

ביומן מתגלה לתרצה כיצד הכירו עקביה ואמה. בתחילת הקשר עקביה מתאר את תמונת המזרח (הכיוון להתפלל) ומהלל את יופיו. עקביה נשאר לגור בבית משפחת לאה בחדר שמשמש כסוכה בחג סוכות, ובתמורה הוא מלמד את לאה לשון בספר.

עקביה מתאר את הנראה מחלונו- השוק. הוא רואה נשים המוכרות את הירקות הרקובים ושומרות את הטובים עד שיירקבו גם ורק אחר כך מוכרות אותם.

זהו תיאור של החמצה- הירקות הטובים קיימים אך איש אינו נהנה מהם. החמצה זו ממחישה את החמצת עקביה ולאה.

 

*"יהודימה לך מים שאובים הלא כל הבאר לפנייך, באר מים חיים"

משמעות גלויה- שותה בשוק מים ששאבו נערות לא יהודיות במקום לשאוב לעצמו.

משמעות סמויה- מים חיים= תורה (יהדות), מים שאובים= דתות אחרות.

 

*בחג הסוכות לאה באה לתלות את המזרח. לולאה אחת נופלת ולאה עונדת אותה על אצבעו של עקביה ואומרת לו: "אשרי איש שלא ישכחך", ועקביה עונה לה : "ובן אדם יתאמץ בך". שניהם מבינים שהמשמעות הגלויה היא תורה, והסמויה היא לאהבה ולקשר ביניהם והם מסמיקים.

הוריה של לאה רואים זאת ומסכימים לקשר ביניהם.

 

בהמשך היומן מתאר עקביה את פגישתו עם אביה של לאה. האב פונה "כה וכה וירא כי אין איש" ואז מנחית את "מכת המוות" מבחינת עקביה על הקשר בינו לבין לאה. הוא לא מקבל את עקביה כחתן מכיוון והוא עני ובתו זקוקה לחיים נוחים עם בעל עשיר שיספק לה את כל התרופות והנוחות המתאימים לטיפול במחלת הלב שלה. עקביה אומר לאב ששיריו והקשר לו עם לאה הם שירפאו אותה. האב לא מקבל זאת והקשר בין עקביה ללאה נפסק.

 

פרק ח'- המשך הביקור בבית מינטשי

אביה של תרצה בא לבקר בבית גוטליב, ותרצה שמה לב כי יש שינוי בהתנהגות מינטשי. כשמינטשי מדברת בנוכחות האב היא בקושי מזכירה את לאה ולא מדברים עליה כעל מתה, וגם שמו של עקביה נעלם מהשיחה, וזאת בניגוד לשיחות בלי נוכחות האב.

לדעת תרצה מינטשי נוהגת בחוכמה.

לעומת מינטשי, מר מינץ מנסה כל הזמן להסב את השיחה על אשתו, ומתייחס לעקביה כאל אח לצרה ("אנחנו האלמנים האומללים"). ניסיונותיו נתקלים בקיר אטום ומינטשי איננה מתייחסת לדבריו.

לאחר שמר מינץ משתעל מינטשי שואלת אותו אם הוא הצטנן והוא עונה כי אם לא היה צריך לפרנס את תרצה היה פורש מעבודתו. מינטשי עוקצת אותו ובמקום להתייחס ברצינות למצב בריאותו אומרת "ומה יעשה, יכתוב ספרים?".

מינטשי, בניגוד לניסיונות מר מינץ למתוח קו דמיון בין עקביה לבינו ("האלמנים האומללים"), מבליטה את השוני ביניהם ואת נחיתות מר מינץ בכתיבת שירה.

 

*מוטיב התאומים:

3 פעמים מופיע המוטיב, ועניינו באדם המתבלבל בים תאומים או בין 2 בני אדם.

פעם ראשונה (פרק ח'): מינטשי מספרת לתרצה שבפעם הראשונה כשהיא באה לבקר בבית חמיה (הורי מר גוטליב) היא לא ידעה שלבעלה לעתיד יש אח תאום והיא התבלבלה ביניהם.

פעם שנייה (פרק ח'): מר גוטליב חוזר מביקור אצל אחיו ומספר כיצד בנו הקטן של אחיו קיבל אותו בסבר פנים יפות. הוא והאם התפלאו מאוד כי הילד אינו נוהג ללכת לזרים. כאשר הופיע האב הילד התבלבל פתאום, נבהל ובכה, ואמו נאלצה לחבקו ולהרגיעו.

פעם שלישית: תרצה מסתכלת על אביה ובעלה באחת מארוחות הערב המשותפות, והיא מרגישה שבאהבתם ובחמלתם הם דומים זה לזה. שניהם מתייחסים אלי הכאבות ולא כאב ובעל. היא רוצה לבכות אך אין לה בזרועות מי להתנחם. בעיניה הם גם החליפו תפקידים של איש רוח ואיש מעשה.

 

 

פרק ט'- יום הכיפורים

בערב יום הכיפורים אביה של תרצה קונה 2 נרות- את נר החיים הוא מדליק בבית ואת נר הנשמה לוקח לבית הכנסת.

מעזרת הנשים רואה תרצה את אביה מבקש סליחה מעקביה שאינו עם טלית (כלומר, הוא עדיין רווק). אביה מבקש סליחה על זה שבגללו לא התחתן עקביה עם לאה ועל היותו רווק עדיין.

שתי עובדות אלו, על רקע קריאת היומן, מרגשות את תרצה עד דמעות.

בדרך חזרה מבית כנסת תרצה ואביה נעצרים על גשר, ותרצה מרגישה כי זהו לילה מיוחד שלא תשכח לעולם. על הגשר היא מחליטה, ללא מודע, להינשא לעקביה. כנראה שתפילת כל נדרי (התפילה הראשונה שסולחת למי שלא קיים את נדריו) השפיעה עליה.

אימא של תרצה הפרה את הנדר, ותרצה תשלים אותו.

כשהם נכנסים הביתה נר החיים רועד לקראתם ומבחינתה זהו סימן שהחיים צריכים להימשך ושהיא צריכה להמשיך בדרכה ובמשימתה של אמה להינשא לעקביה.

למחרת, כשאביה שואל אותה אם הצום קשה לה היא מרגישה נבוכה כי היא מרגישה שאת לבה נתנה כבר למישהו אחר (מרגישה רגשות אהבה של גיל ההתבגרות, כאילו מאהב שואל אותה והיא מרגישה נבוכה כי היא מאוהבת בעקביה. זאת למרות שלא צריך להיות קשר בין שאלת אביה לאהבת מאהב).

הסמינר

תרצה בת 16 וכעת נשלח לסמינר הוראה ע"י אביה. עובדה מפתיעה מכמה סיבות:

א.     לתרצה אין שום כישרון להוראה.

ב.       הנושא כלל לא עניין אותה.

ג.        עקביה מלמד בסמינר (אביה עשיר, ועשירים לא נוהגים לשלוח את ילדיהם לסמינר).

סביר להניח שמר מינץ ידע שעקביה מלמד בסמינר ובכך חרץ את גורלה. ההיכרות בין תרצה לעקביה העמיקה בסמינר, ועדיין תרצה נעלבה מהעובדה שעקביה לא הראה לה יחס מועדף. בתקופת הלימודים תרצה אהבה להתבודד, ובאחת הפעמים שמעה את קול צעדיו של עקביה וקול נביחת כלב. היא החזיקה את ידה ואמרה לעקביה כי הכלב נשך אותה, עקביה נבהל מאוד ואוחז בידה. אז הא מרגישה שעצמותיו רועדות מפחד והיא מתחילה לצחוק.

עקביה לא יודע מה לעשות ומלווה אותה הביתה. לפני שהם נפרדים הוא מביט בעיניה ותרצה אומרת בליבה" "אתה יודע כי ידעת כי יודע אתה את כל צפונתי", ובכל זאת אני מעדיפה לא לדבר על זה. תרצה מצטערת שלא הזמינה את עקביה הביתה והיא מתנדנדת בין מצבי רוח שונים (מתאים לגיל ההתבגרות).

היא קושרת על היד שעקביה נגע בה סרט אדום כחוט האדום שביומן.

 

פרק י'- גוטסקינד השדכן

 "קינד"= בן האלוהים.

השדכן מגיע לבית תרצה ללא הזמנה כשאר אביה איננו בבית. תרצה לא יודעת מי הוא אך עדיין מקבלת אותו יפה, והשדכן מחליט להישאר. תרצה מגישה לו תה וכיבוד נוסף. הוא אוכל בצורה מכוערת והשומן מטפטף לו על הזקן. הוא מבקש ממנה גם עוגה ואומר לה להביא את השנייה באותה ההזדמנות. הוא אומר לתרצה כי הוא מודע לכך שהיא לא מכירה אותו והוא גם לא מציג את עצמו אלא חוקר אותה לגבי לימודיה ותחביביה.

הוא מספר לה על סגן רוקח צעיר המעוניין לגור בעיירה קטנה וכדאי שאשתו תדע לנגן על פסנתר (מה שתרצה רצתה ללמוד באותה תקופה). תרצה עדיין לא מבינה מיהו האיש ומה מטרת ביקורו.

השדכן אומר כי הוא מכיר אותה עוד מלפני שנוצרה כי הוא שידך בין הוריה. משפט זה מעורר בתרצה אטיגוניזם (התנגדות) כלפי השדכן.

בלילה היא חולמת שאביה משיא אותה עם ראש שבט אינדיאני וכי חתנה לעתיד מסרק את זקנו הארוך (כמו זקן השדכן), והיא מתפלאת על כך מכיוון ואינדיאנים אינם מגדלים זקן.

 

 

 

 

פרק יא'- הפגישה עם עקביה

עקביה מתפטר מהסמינר כדי למנוע שערורייה בגלל מכתב שקיבל מאחת התלמידות. כשתרצה חוזרת לסמינר היא מגלה כי עקביה התפטר וכעבור מספר ימים גם היא מפסיקה ללמוד בסמינר. היא הולכת למינטשי כאילו במקרה, אך למעשה הולכת כדי לשמוע דברים על עקביה. מינטשי שואלת אותה מה חדש ומושיבה אותה ליד התנור שאינו דולק ( התנור מסמל את האהבה בין תרצה לעקביה). לתרצה נודע כי עקביה חולה (כמו אביה) והולכת לבקרו בביתו ובכך יוצרת אינטימיות מיוזמתה (לא היה מקובל באותה התקופה).

עקביה מושיב אותה ליד התנור, וחום התנור נעים לה. עקביה מספר לתרצה על אמו ועל דברים שקרו עוד לפני שנולד. אמו נישאה ליהודי עני, ואמר: "כי לולא נישאה אימי לו כי עתה כבן אצילים הייתי", ותרצה חושבת דבר דומה לגבי נישואיה הוריה. בנוסף, עקביה אומר לתרצה כי הוא נכסף להשלים את שהחלה אמו לעשות ולא הספיקה-לחזור ליהדות. בשביל תרצה זהו אישור לרצונה להשלים את שאמה לא יכלה- להינשא לעקביה.

היא עושה השוואה באופן לא מודע בינה לבין עקביה.

 

פרק יב'- לנדא

לנדא= אדמה.

בחור צעיר בשם לנדא מתאהב בתרצה ושולח לה מכתב. תרצה רוצה מאוד לחוות את מה שחוותה אמה כשקיבלה את המכתבים מעקביה, אך היא מתמהמהת מאוד עם כתיבת התשובה וכותבת לבסוף מכתב תשובה פושר. היא לא מקבלת תשובה חזרה.

אביה מדבר איתה על הבחור, ובלית ברירה היא נפגשת איתו.

תרצה נמשכת אל דמותו הגברית והחושנית של לנדא. לנדא הוא השידוך הראוי והמתאים לתרצה- מבחינת הגיל, המעמד והמראה החיצוני.

כאשר תרצה מגיעה עם לנדא אל הצורף והיא שומעת כיצד הוא מצווה על האנשים והם מקשיבים לו, זה גורם לה להתרחק ממנו.

עד עכשיו לנדא נראה לה כאיש רוח (כמו עקביה), אבל כאשר הוא מצווה הוא נראה כאיש מעשה (כמו אביה ומר גוטליב), והיא כבר לא נמשכת אליו יותר ופוסלת אותו.

היא מחלקת את הגברים בחלוקה של שחור ולבן- איש רוח הוא טוב ואיש מעשה נחשב לרע. י ש אנלוגיה ניגודית בין לנדא לעקביה וכמובן שלנדא מפסיד.

הפגישה מבליטה את עובדת תרצה כמוכת עיוורון, והיא רודפת אחרי עקביה באופן אובססיבי. בכך היא אולי מחמיצה אהבה טבעית ויצרית לבן גילה.

מר מינץ, שלמד על בשרו את הלקח ויודע שנישואים ללא אהבה הדדית לא יצליחו, לא מחייב את תרצה להמשיך את הקשר עם לנדא.

 

פרק יג'- הביקור בבית מינטשי

תרצה מגיעה למינטשי בכדי להעלות בפניה את לבטיה בין משיכתה הטבעית ללנדא לבין מחויבותה לעקביה. מינטשי מעודדת את המחויבות לעקביה.

לאחר האוכל הן יוצאות לגן ומינטשי קוראת לכלב שלה שבא בקפיצה. תרצה אינה אוהבת כלבים ונבהלת. מינטשי קוראת לכלב "מעוות" ומלטפת אותו. תרצה, שרוצה למצוא חן בעיני מינטשי, מלטפת את הכלב ואח"כ מחבקת את מינטשי. אפיזודה זו מדגישה שכאשר תרצה עם מינטשי היא פועלת בניגוד "לאני הפנימי" שלה.

*השם "מעוות" מסמל את מערכות היחסים המעוותות:

בין מינטשי לבעלה- ללא ילדים.

בין תרצה לעקביה.

בקהלת כתוב "מעוות לא יתוקן", כלומר- מה שמעוות אי אפשר לתקן. מכאן אנו מבינים כי אי אפשר לתקן את היחסים המעוותים שבין מינטשי לבעלה, ושתרצה אינה תצליח לתקן בשום דרך את העוול שנעשה לעקביה.

 

פרק יד'- הפגישה בבית הכורך, החלום, מחלת תרצה והביקור של מינטשי ועקביה מזל

הפגישה בבית הכורך: תרצה לובשת שמלה חדשה והולכת עם הספרים והמזרח אל הכורך ושם היא פוגשת את עקביה. היא תולה את המזרח על הקיר ואומרת "אשרי איש שלא ישכחך", ועקביה אינו עונה לה. היא יוצאת בבכי מבית הכורך ועקביה רודף אחריה אבל הוא מרגיש לא נוח, "ויפן כה וכה", ואומר לה שאנשים יראו אותם ביחד.

עכשיו הוא זה שרוצה "להרוג" את אהבתם.

עקביה ותרצה הולכים ליער, ושם תרצה מגלה לעקביה את אהבתה, אך הוא אומר לה כי מכיוון ועוד לא פגשה את האדם המתאים כל הבחורים נראים בעיניה ריקניים ומציע לה שיישארו ידידים והיא משתדלת שלא לבכות. עקביה אומר לה שהם עוד ידברו על זה, והיא מתעקשת שידברו על זה למחרת.

תרצה הולכת לביתה, מרגישה לא טוב והולכת לישון.

החלום: בחלום תרצה פוגשת זקנה (אותה זקנה שהיא פגשה במציאות כחודש לפני) שאומרת לה 3 פעמים "הלוא בת לאה את". 3 הפעמים מייצגות את התהליך הארוך של ההשפעה והקליטה של תרצה כי היא בת לאה. אם הדגש במשפט הוא על המילה "בת" אז בין לאה לתרצה יש פער דורות ותרצה לעולם לא תהיה לאה, ובמקרה זה יש לתרצה 2 אבות- האב הביולוגי, מר מינץ, והאב שאמור להיות אביה, עקביה.

אם הדגש הוא על המילה "לאה" אז תרצה למעשה מתבטלת ואין לה קיום בזכות עצמה (כמו מחמאת הרופא- "פניה כפני אימה עליה השלום"), ואז חייה סובבים בין 2 בעלים (בעליה של לאה).

המשפט השני שאומרת הזקנה לתרצה- "הטלאים אינם יודעים את מקום המרעה אשר רעו אימותיהן" (מקום המרעה= עקביה). כלומר, הזקנה מפנה את תרצה למקום המרעה של אימה, לעקביה.

המשפט השלישי שנאמר ע"י הזקנה לתרצה- "הלא מחלב שדי הינקתי את אמך".

משמעות גלויה- הנקתי אותה.

משמעות סמויה- חינכתי אותה, עיצבתי את אישיותה.

תרצה מודעת לכך שזהו חלום ושדברי הזקנה אינם נכונים ושלמעשה היא צריכה להיזהר מדברי הזקנה ולא לשמוע בקולה.

אך תרצה לא לומדת לקח מהחלום (לא להמשיך את הקשר עם עקביה) ועדיין ממשיכה באובססיביות לנסות לכבוש אותו ולהינשא לו כאקט של פיצוי, הזדהות וחובה לתקן את העוול שנעשה לו.

3 האמירות בחלום מייצגות את 3 השלבים בהם מינטשי מגלה לתרצה על אמה ועקביה:

שלב 1 בגינה

שלב 2 בבית

שלב 3 נותנת לה את היומן.

הזקנה בחלום מייצגת את מינטשי שדוחפת את תרצה לעשות משעה שאינה צריכה.

הזקנה היא מקבילה למינטשי.

מחלת תרצה: תרצה מתעוררת מהחלום ומרגישה לא טוב. היא מספרת לאביה שאתמול התארסה עם עקביה. קילא מיד פורצת בצעקות מחאה, ואילו אביה מרגיעה אותה ושואל "מתי היה הדבר הזה?". האב מתייחס לזמן, למרות שתרצה אומרת "אמש". הוא לא מתייחס למקום הפגישה או תוצאותיה. מצד אחד נראה כי בתת המודע שלו הוא ציפה למעשה זה ועכשיו רק מברר פרטים טכניים. אוזלת ידו בולטת נוכח האירועים.

הביקור של מינטשי: במהלך הביקור תרצה אומרת למינטשי שהן לא דיברו על העיקר, ומינטשי אומר לה- "התאמרי כי לברך ברכת מזל טוב באתי?", במקום לשאול אותה מה העיקר.

השאלה היא כיצד יודעת זאת מינטשי?

מינטשי רומזת לתרצה שכבר בשלב מוקדם זה היא יכולה להתייחס לעקביה כאל בעלה מכיוון שאת ברכת ה"מזל טוב" נוהגים לומר רק לזוג שחתונתו מובטחת.

מינטשי גוהרת בתרצה שעקביה מבוגר מדי, אבל לפני משפט ההסתייגות הזה היא אומרת "הלא ידעת כי מזל יקר לי מאוד", כלומר היא רוצה לעורר בתרצה רוך וחמלה כלפי איש יקר שנעשה לו עוול ויש צורך לכפר על עוול זה. בנוסף, מינטשי גם מטשטשת את פער הגילאים ביניהם במשפט "אך כמעשי ילדים קטנים עשיתם". בכך יש העמדת פנים של מינטשי, שבולטת בקטע זה במיוחד.

גם ניסיונה של מינטשי להרחיק ביניהם מתפרש כניסיון קירוב ביניהם.

מינטשי אומרת לה כי תפקידה הוא להיות הדודה הרעה שצריכה להניא אותה מעקביה, אך בגלל שבסוף המשפט היא אומרת "אבל" זה מעיד על כך שהיא לא שלמה עם תפקיד זה.

ביקור עקביה: עקביה לא מגיע לבקר את תרצה והיא מחפשת סיבות שונות לשאלה, מדוע עקביה לא בא, אך היא דוחקת את הסיבה האמיתית- אין לו בשביל מה לבוא לבקר כי הם לא באמת מאורסים (למעשה היא משקרת). תרצה נזכרת באגדה על בת הרוזן שהתאהבה בעני, ועקב אי הסכמת האב לנישואים אלו היא נעשתה חולה מאוד והרופא בודק אותה ואומר כי היא חולה מאהבה ואין תרופה לכך. אז מחליא האב להסכים לנשואי בתו והעני. לפי הסיפור אנו מבינים שתרצה מתייחסת להתנהגות אביה כאילו הוא מתנגד לנישואיה, אך הוא בעצם אינו מתנגד לנישואים.

תרצה נעשית חולה מאוד ולעיתים מאבדת את הכרתה. סיבת המחלה היא אהבתה לעקביה. לעיתים היא שואלת בערפול חושים "מי זה" (אמו שאימא שלה הייתה עושה).

לתרצה הזיות רבות, ובאחת הפעמים שבהם היא פוקחת עיניים היא רואה מעליה את עקביה ולפתע החדר נעשה מואר. הם מחייכים אחד אל השני והיא מתאוששת ממחלתה. לאחר מכן הם מתחתנים. עקביה מתחתן עם תרצה רק כדי שלא תמות ולא בגלל שהוא מאוהב בה.

 

פרק טו'- הנישואים

"בערב שבת נחמו חגותי את נשואי"- תרצה נישאת לעקביה בחתונה צנועה מאוד הכוללת רק כ- 10 אנשים.

בשבת זו קוראים את פרשת "נחמו נחמו עמי" מישעיהו- "נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם דברו על לב ירושלים וקראו לה כי מלאה צער כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה".

נושא זה מתאים באופן אירוני לתרצה שלקחה סבל כפול על חטאים שלא היא חטאה, ובנישואיה לעקביה רצתה לנחם ולרצות עוון.

 

הם יוצאים לירח דבש, והזקנה שאצלה הם מתארחים שומעת שהם רוצים לעבור דירה ובאופן עקיף מעבירה ביקורת על דרך חייו של עקביה שמשתכנע מדבריה. הם לא מקבלים את עצת מינטשי ובכך מתערער מעמדה בעיניהם.

כשהם חוזרים הביתה מינטשי מחכה להם עם סעודה ופרחים, דבר המראה עד כמה מינטשי מתערבת בחייהם.

 

כאשר תרצה מרגישה לא טוב תרצה מבינה שהיא בהיריון ואומרת לה שזה יעבור תוך 3 חודשים (מראה ד כמה מינטשי מעורבת אפילו בדברים האינטימיים).

כשעקביה יושב בחדר לכתוב תרצה באה לשבת איתו, ואם הגעתה הוא לא מצליח להתרכז ולעבוד והיא יודעת זאת. באחת הפעמים בחדרו היא מרגישה ממש רע והיא מתפשטת בחדרו, והיא מרגישה שהיא דוחה אותו ושהוא לא מעוניין בה.

 

כעת, אחרי חודשי ההיריון הראשונים, תרצה מבינה שעקביה נולד להיות רווק ולכן היא מרגישה חוסר שקט וחוסר סיפוק כשהיא נמצאת במחיצתו. ולמעשה, היא עשתה עוול נוסף בנישואים ולא תיקנה עוול.

דבר נוסף, כעת לאחר הנישואים עקביה צריך לעבוד ולפרנס את המשפחה ואילו אביה מפסיק לעבוד. יש כאן חילופי תפקידים- עקביה הופך מרווק למפרנס ואביה הופך ממפרנס לרווק.

יש שינוי תפקידים ע"פ תרצה- אביה הופך לאיש רוח ועקביה הופך לאיש מעשה.

באחת הארוחות היא מבינה ששניהם מתייחסים אליה כמו אבות ("באהבתם ובחמלתם נדמו זה לזה") ועקביה אינו מתייחס אליה כמו בעל (מוטיב התאומים פעם 3).

 

סיום הסיפור

לסיפור יש סיום מעגלי.

התחלה : "בדמי ימיה מתה אימי"

סיום: "ואכתוב ככל הכתוב בספר זה".

בכתיבת היומן תרצה מנסה לעקוב באומץ ובפתיחות אחרי השתלשלות העניינים מאז מות אמה. היא מנסה להבין כיצד היא הגיעה לכך ומה הביא אותה לכך שהיא נישאה לעקביה.

בכתיבת היומן יש גם ניסיון להירגע ולהעסיק את עצמה.

 

מאבק הפרט בכלל

(מאבק הפרט בתוך החברה היהודית)

החברה היהודית מושתת על 2 דברים עיקריים: דת ומעמד כלכלי.

דת- אורחות החיים נקבעו ע"פ הדת בחגים, מנהגי אבלות, סידור התפילות, המזרח ועוד.

המסגרת הדתית הייתה נוקשה, אך בכל זאת היו בה כמה פרצות.

מבנה כלכלי חברתי קבוע- היווה את התפיסה הדומיננטית שקבעה את מבנה החברה ואת מעמדו של האדם. החברה המתוארת בנובלה היא חברה הבנויה על נורמות קבועות, אורחות חיים קבועות ועל מסגרות חינוך קבועות לבנים ולבנות. לפרט אין אפשרות להביע את עצמו בניגוד לעמדת הכלל ואין משמעות לבחירה אינדיבידואלית.

מאבק לצורך תיקון- מאבק אקטיבי:

*תרצה (הגיבורה הראשית)- מגיעה למסקנה שהחברה רמסה את האושר הפרטי של אמה ושל עקביה. רמיסה שהתאפשרה בין היתר בגלל תגובת עקביה ולאה. לכן היא מחליטה להיאבק בחברה באופן אקטיבי ולתקן את העוול ע"י הנישואים  ובכך היא תגשים את אהבתה של אמה לעקביה.

אך למעשה בנישואים יש תיקון אבל אין הגשמה מלאה של האהבה ואין ניצחון מושלם על החברה (אם הייתה אהבה היה ניצחון מושלם על החברה). תרצה מגיעה למסקנה שהנישואין לא מצליחים בעיקר בגלל שעקביה הוא טיפוס רווק שהנישואים לא מתאימים לו.

*מר מינץ- ניסיון של תיקון העוול יש במעשהו של מר מינץ המבקש סליחה מעקביה ומבקש ממנו גם להוציא לאור את ספר שיריו. ניסיון נוסף יש בהסכמתו לנשואי תרצה עם עקביה.

מאבק לצורך הרס- מאבק אידיאולוגי

*עקביה- נאבק למען תפיסה אינדיבידואלית של החיים. הוא פועל להרס המסגרת הרוחנית והחברתית של הקהילה היהודית, ועושה זאת ע"י חינוך. מלמד את תלמידי בית המדרש השכלה, ובכל מעניק להם אלטרנטיבות למסגרות החברתיות הדתיות המקובלות. עקביה מורה למרות שזה נוגד את הדת, אך הוא מתרץ עבודה זאת כמקור לפרנסה ושהוא אדם דתי, אך הוא אומר זאת רק כדי להישאר בחברה.

דרך נוספת למאבק בחברה היא באמצעות מחקר תולדות העיר. עקביה מגלה במחקרו כי יסודות העיר רקובים כי הם בנויים על יסודות המבטאים מוות.

מאבק לניצחון האהבה- מאבק פסיבי

*לאה מינץ- היא מוותרת על האהבה רק למראית עין. למעשה, היא ממשיכה להיאבק כל חייה על הגשמת האהבה. מחלתה, הצפייה בחלון ובגדיה הלבנים הם ביטוי למאבקה.

לאה בחרה במוות, והוא הביטוי לניצחון המאבק שלב בחיים וביטוי לניצחון האהבה.

 

דמויות מקבילות

*תרצה ולאה= תרצה דומה ללאה במראה החיצוני, ומעבר לכך יש גם דמיון בנקודות מסוימות בחייהן. שתיהן יוזמות את אירוסיהן, ואירוע האירוסין של שתיהן כמעט זהה (תליית המזרח). אצל שתיהן קיים דמיון במחלה, או לפחות דמיון בהתנהגות.

בנוסף, את שתיהן רצו לשדך לאדם אחר.

נקודות השוני: תרצה שונה מאמה בכל שהיא לא מוותרת על רוצנה, עקשנית ונלחמת להשיג את מבוקשה גם בזמן מחלתה. בנוסף, לאה מתה בדמי ימיה מתוך אי יכולת להגשים את עצמה. תרצה, הנישאת לעקביה, מגשימה את רצון אמה אך לא מגשימה את עצמה באמצעות אהבתה לבעלה, ובכך גם היא סיימה את חייה בדמי ימיה (מוות נפשי/רגשי).

*מר מינץ ועקביה= מר מינץ מתואר כמי שהחברה גרמה לו עוול, כמו לעקביה. הדמיון בין 2 הגברים נבנה באופן הדרגתי- "מי ידע איפה כי לאה תעזוב אותנו", "אנחנו האלמנים האומללים", "ראיתי את 2 הגברים ויהיה עם לבי לבכותאבי ואישי האירו לי פנים באהבתם ובחמלתם נדמו זה לזה".

*לאה ומינטשי= שתיהן למדו אצל עקביה בנעוריהן ואף התאהבו בו. בנוסף, שתיהן נהגו להתבודד.

*מר מינץ ומר גוטליב= שניהם משקיעים את זמנם בעבודה, ושניהם "אלמנים" מכיוון ולא הגשימו את אהבתם.

*חיי עקביה וחיי אמו= קיימת הקבלה בין חיי האם לבנה. כמוה, הוא הולך אחרי לבו גם אם המעשה שהוא עושה הוא יוצא דופן מבחינת החברה. הוא בד"כ מתואר כעצוב וכך גם היא, למרות שחיה את חייה כרצונה היא לא הייתה מאושרת (דבר הנראה בתמונה שבבית עקביה).

 

הזקנה מהחלום

הזקנה מזכירה לתרצה את אמה, וניתן לראות בדבריה רמז כי דרכה של תרצה צריכה לחזור על דרך אמה (דרך חיים). לאחר שתרצה מצאה את דרכה עם נשואי עקביה הזקנה נעלמת מחייה.

הזקנה מהחלום מסמלת את מינטשי.

 

מספר פנימי

זהו מספר עד או מספר גיבור המספר מנקודת מבטו. ההגבלה היא שהוא לא נמצא בכל מקום, לא מבין הכל ולא מספרים לו הכל.

כאשר עגנון בחר לספר את היצירה באמצעות מספר פנימי הוא גזר על עצמו מגבלות, ולכן הוא צריך למצוא דרכים עקיפות כדי להעבירן אל הקורא (לדוגמא, יומן עקביה).

הדרכים העקיפות בהן משתמש ש"י עגנון:

*שימוש בקול אחר- לעיתים הוא משתמש במישהו אחר שמספר. פעם אחת ביומן עקביה, ופעם שנייה בקולו של עקביה המספר לתרצה על עצמו ועל משפחתו (בעיקר על אמו). תרצה מודעת לקול זה והם שדוחפים אותה לפעול בצורה מסוימת (היומן- נעשה לעקביה עוול, קול עקביה- גם היא תמשיך את דרך אמה).

*חלומות-

1. האינדיאני: מחליטה שהיא לא תתחתן בשידוך.

2. הזקנה: תרצה לא מפרשת את דבריה כראוי. הזקנה רומזת לה לא להתחתן עם עקביה, אך היא מבינה רמזים אלו להפך.

חלומות אלו באו מהתת מודע שלה.

*רמיזות מקראיות- תרצה משתמשת ברמיזות אלו:

"והבית מלא עשן", "ויפן כה וכה"

תרצה מספרת לעיתים את דבריה כפי שהיא תפסה אותם, ללא ניתוח הגיוני. תרצה לא מודעת לרמיזות המקראיות, והיא מבינה אותם באופן שטחי מפני שהיא עדיין צעירה.

גם כאשר מינטשי מדברת בדו משמעותיות היא לא מבינה את המשמעות הנסתרת אלא רק את הגלויה.

*שימוש במוטיבים-

1. השמלה הלבנה של האם: לבן מסמל טוהר ושמלה לבנה נלבשת בחתונה (אך היא גם תכריכים שבהם נעטף המת). האם לובשת תמיד שמלה לבנה, ובפעם היחידה שתרצה לובשת שמלה לבנה היא מרגישה כמו אימא שלה. הדבר מראה גם את הטוהר של אמה המחכה להינשא לאדם שהיא אוהבת. מוטיב זה מראה עד כמה תרצה מרגישה כמו אימא שלה.

2. התנור והעשן: מוטיב זה קשור לתרצה ולאה, ומראה את הקשר שלהם לעקביה. האם התכוונה "לשרוף" לפני מותה את הקשר ביניהם (ע"י שרפת הכתבים) ותרצה רואה בזה ההפך. ככל שהתנור דולק יותר כך אהבתם גדלה.

3. התאומים: המסקנה מוטיב זה היא שתרצה בסוף מבינה שעקביה ואביה מאוד דומים- עקביה יכול להיות איש רוח ואיש מעשה וכך גם אביה. מוטיב זה גם מרמז כי תרצה מתבלבלת בין חייה לחיי אמה, ולמעשה חייה את חייה של אמה.

*שימוש באפיזודות משניות-

1. הוילון: מרמז כי תרצה לא מבינה את העולם, ושבין העולם לתרצה יש מעין מסך מפריד הגורם לה לחוסר ההבנה של המציאות.

2. מוטיב התאומים: מר גוטליב ואחיו. מוטיב זה מופיע כאפיזודה, כמו החלום. יש סיפור שלם על כל מקרה של מוטיב התאומים, והוא בא גם כאפיזודה עם התחלה וסוף (מינטשי- התבלבלת לגבי הבעלים, הילד- התבלבל בין האבות, תרצה- התבלבלה בין אב לבעל).

 

 

 

המיוחד במבנה הסיפור

לסיפור זה יש מאפיינים של טרגדיה:

*מעשה מביש- בחירת תרצה להינשא לעקביה.

*סבל- אינה מאושרת בנישואיה ולא מימשה את אהבתה לעקביה.

*היוודעות- היא מבינה שעשתה טעות שנישאה לעקביה. היא גם מבינה שעקביה הוא לא רק איש רוח אלא גם איש מעשה.

*סוף טרגי- התחתנה ואין לה שום קשר לבעלה. היא חשבה שהתחתנה עם איש רוח אך הוא מתברר לה גם כאיש מעשה. הסוף הטרגי קשור גם לעובדה שהיא לא מימשה את אהבתה ונישואיה.

 

משמעות גלויה וסמויה

*"אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך"

משמעות גלויה- תנ"ך.

משמעות סמויה- הבעת אהבה.

הקשר: בפעם הראשונה המשפט נאמר כאשר לאה מגיעה לתלות את המזרח, לולאה אחת נופלת והיא עונדת אותה על אצבעו של עקביה. לאחר שנאמר המשפט הם שמים לב כי הוריה של לאה מסתכלים עליהם ובכך מביעים את הסכמתם.

בפעם השנייה המשפט נאמר בבית הכורך ע"י תרצה, אך עקביה אינו משלים את המשפט ותרצה נעלבת ובורחת בבכי. אירוע זה מראה כי תרצה מחקה את התנהגות אמה, וכי עקביה אינו אוהב את תרצה.

*"מה לך לשתות מים שאובים, הלא כל הבאר לפנייך"

משמעות גלויה- בעיר יש באר והאדם שותה מים שנשאבו ע"י הנערות.

משמעות סמויה- תורה (מים שאובים= דתות אחרות).

הקשר: כאשר עקביה מסתכל מחלון חדרו הוא רואה בשוק יהודי הקונה מים. המשפט מראה את התקרבות עקביה לדת.

*"ויפן כה וכה וירא כי אין איש"

הקשר: המשפט נאמר לפני שאבי לאה אומר לעקביה כי הוא ולאה לא יתחתנו. במשפט אנו רואים שהאב למעשה בודק אם יש עוד אנשים סביבם. הפסוק לקוח מהסיפור בתנ"ך שבו משה מסתכל סביבו לפני שהוא הורג את המצרי, וזה מראה כאיל בשורת האב היא מכת מוות עבור עקביה.

המשפט נאמר בשנית כאשר עקביה מחזיק ביד תרצה ומנחמה לאחר שלא הביע את אהבתה אליה בבית הכורך.

*"ומה יעשה? יכתוב ספרים?"

הקשר: כאשר מר מינץ אומר כי היה מפסיק לעבוד אם לא היה צריך לפרנס את תרצה. מינטשי עונה לו משפט זה כתגובה.

משמעות גלויה- מינטשי כאילו באמת שואלת את מר מינץ מה יעשה אם לא יעבוד.

משמעות סמויה- יש במשפט זה זלזול במר מינץ ע"י השוואתו לעקביה.

מינטשי מבטלת את קווי הדמיון בין עקביה למר מינץ, במיוחד לאחר שמר מינץ ראה בעקביה כאח לצרה בקריאתו לשניהם "האלמנים האומללים" (כאילו לאה הייתה גם אשת עקביה). מינטשי גורמת לעקביה להצטייר כאדם נעלה יותר ממר מינץ מכיוון והוא איש רוח.

*"החזן שר כל נדרי"

הקשר: החזן שר תפילה זו ביום כיפור, והיא מתירה את הנדרים של האדם. מקריאת היומן יודעת תרצה כי אמה לא קיימה את נדרה להתחתן עם עקביה (טבעת המזרח), ולכן היא מרגישה כי עליה לקיים את נדר אמה.

משמעות סמויה- בכך היא מחליטה באופן לא מודע להינשא לעקביה.

*"ואני בטרם נוצרת ידיעתך"

הקשר: נאמר בביקור השדכן בבית תרצה, האומר לה כי הוא הכיר אותה עוד לפני שנוצרה כי הוא שידך בין אמה לאביה. השדכן מעורר בה התנגדות ודחייה מכיוון שהיא יודעת כי השידוך הזה לא היה מרצון ולא היה שידוך מוצלח.

משמעות סמויה- מחליטה באופן בלתי מודע לא להתחתן בשידוך.

*"כי לולא נישאה אימי לו עתה כבן אצילים הייתי"

הקשר: עקביה אומר משפט זה על אביו ואמו. אביו היה עני ואמו בת עשירים, אך אמו החליטה לוותר על מעמדה והונה בכדי להתחתן עם אבי עקביה. עקביה מצטער כי הוא אינו בן אצילים מכיוון ואם היה הוא יכל היה להינשא ללאה (שאביה השיא אותם למר מינץ רק בגלל כספו).

משמעות סמויה- תרצה בתת מודע מבינה מדבריו שגם היא צריכה להמשיך את דרך אמה, כמו עקביה הממשיך את דרך אמו.

*"ויצר לי כי מנע ממני מלבוא בכתובים"

הקשר: לנדא מחזר אחרי תרצה ושולח לה מכתבי אהבה. תרצה מתעכבת עם מכתב התשובה ובסופו של דבר כותבת מכתב קריר. תרצה יודעת שלאחר מכתב כזה לא תקבל עוד מכתבי אהבה, דבר המצער אותה מכיוון והיא רוצה לחוות את החוויות של אמה כאשר קיבלת את מכתבי האהבה מעקביה.

*"מעוות, מעוות, מעוות בני"

הקשר: מינטשי קוראת לכלב שלה "מעוות". הכלב ושמו הם מוטיבים המסמלים את מערכות היחסים המעוותות בספור- בין מינטשי לבעלה ובין תרצה לעקביה. בקהלת כתוב "מעוות לא יתוקן", כלומר מה שמעוות לא ניתן לתקן ולכן אין אפשרות לתיקון מע' היחסים המעוותת בין מינטשי לבעלה ובין תרצה לעקביה (גם אם תרצה תנסה היא לא תתקן את העוול, והנישואים יהיו מעוותים)- זוהי המשמעות הסמויה.

*"תגיד ומצווה דבר וכל אנשי הבית מקשיבים לקולו"

הקשר: כך מתארת תרצה את לנדא, המחזר שלה. בתחילה היא נמשכת אליו כי הוא מצטייר בעיניה כאיש רוח (מכתבי האהבה), אך בפגישתם הוא מתגלה כאיש מעשה (צועק ופוקד על אנשים), ומרגע זה תרצה כבר איננה נמשכת אליו.

משמעות סמויה: תרצה מחלקת את הגברים בשחור ולבן-איש מעשה או איש רוח. הפגישה מבליטה את העובדה שתרצה רודפת אחרי עקביה באובססיביות, ובכל אולי מחמיצה אהבה טבעית ויצרית לבן גילה.