והיה העקוב למישור \יעקב ברט


 

מבעד לכל הצינורות - עוד בעניין "והיה העקוב למישור" / יצחק ברט

בשבוע שעבר, ניסינו לבחון את הסיפור "והיה העקוב למישור" מנקודת מוצא הלכתית. השבוע, ננסה להרחיב מבט, לפרוש כנפיים ולבחון את הסיפור בפרספקטיבה רחבה יותר. נקדים ונבאר כי לדעתנו, "והיה העקוב למישור" אינו טרגדיה, דרמה או סיפור יראים מסורתי, אלא סוג אחר ושונה של סיפורת, הדורש כלי ניתוח אחרים. לדעתנו (כפי שנוכיח בהמשך), "והיה העקוב למישור" שייך לספרות האגדה[‎1].

א. "מעוות לא יוכל לתקון"

מהי עגונה? ההגדרה ההלכתית הרגילה קובעת כי עגונה היא אישה שבעלה עזב אותה ללא גט, והיא יושבת בביתה ואינה יכולה להינשא לאדם אחר[‎2]. מהגדרה זו, נגזר מושג העיגון והפך לתיאור כללי לאישה העגונה - כלומר, אחוזה ודבוקה - באדם או במצב מסויים, ואינה יכולה להיחלץ ממנו (בד"כ בשל סיבות הלכתיות)[‎3].
כבר מימי חז"ל, הפכה העגינות לסמל ולדוגמא לטרגדיה נוראה. הנביא ירמיהו מקונן כי ירושלים "היתה כאלמנה" (איכה א', א), ופירשו בגמרא: "כאלמנה, ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אליה" (סנהדרין קד.). אף במישור ההלכתי - חז"ל הקלו בפרטים רבים של הלכות כתיבת גיטין וקבלת עדויות מיתה כדי "שלא יהו בנות ישראל עגונות" (גיטין יט:).
ואם על עגונה כך ריחמו חז"ל, קל וחומר לממזרים. שהרי לעגונה יש תקווה, אולי יבוא בעלה או ישלח לה גט, ואילו ממזרים - אפסה תקוותם, שמעת שקבעה התורה "לא יבוא ממזר בקהל ה'" הוטבע על מצחם אות קין, שאינו מניח להם להימנות בתוך בני ישראל. ואכן, מאז ימי התלמוד אנו עדים למגמה בולטת של הקלה בדיני הממזרים:

"מאי מגישי מנחה בצדקה? אמר ר' יצחק: צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שמשפחה שנטמעה - נטמעה"
(קידושין עא.).

והוסיפו חז"ל ופירשו, שאף אליהו הנביא, כשיבוא במהרה בימינו ויתרץ קושיות ובעיות, לא יגלה את הממזרים שנטמעו: "אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב... אבל משפחתה שנטמעה - נטמעה".
מדוע מפגינים חז"ל רחמנות כה רבה כלפי העגונות והממזרים? בספרות ההשכלה, היו משתמשים בעגונות ובממזרים כסמל לעריצותה של ההלכה - לאופן שבו היא ממררת את חייו של האדם. בתודעת היהודי המאמין, היודע כי התורה קדמה לעולם וכי חוקיה הוטבעו בתוכו, הטרגדיה של העגונה אינה עולה בעוצמתה על הטרגדיה של כל אישה אחרת שאינה יכולה להינשא מסיבות שאינן תלויות בה, והעגונות והממזרים מצטרפים לאלמנות, ליתומים ולשורת בני האדם הארוכה שנקלעו לטרגדיה נוראית בלא אשמתם[‎4]. מדוע דווקא העגונות והממזרים הפכו לסמל למצב טרגי שאין ממנו מוצא?
דומה, שהתשובה לשאלה זו צריכה לעבור דרך הבנת מעמדו של מושג התשובה בהגות היהודית. רגילים אנו משחר ילדותינו, כי לולא חסדו המיוחד של הקב"ה, ראוי היה שייברא העולם בלי מושג התשובה. ואכן, מדרש מפורסם מתאר כיצד ראוי היה להתייחס לחוטא וכיצד מתייחס אליו ברחמיו הקב"ה:

"שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם: חטאים תרדֹף רעה. שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: הנפש החוטאת היא תמות[‎5]. שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו).

פסוקים רבים תמהים לנוכח הפלא שבאפשרות שניתנה לאדם לשוב על חטאיו. מהם, נציין רק את קריאתו של הנביא ירמיהו לעם ישראל: "לאמֹר - הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, הישוב אליה עוד? הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא?! ואת זנית רעים רבים, [ובכל זאת -] ושוב אלי נאֻם ה'!" (ירמיהו ג', א)[‎6].
גם הוגי הדעות שלאחר תקופת התנ"ך, הרבו להדגיש את הפלא שבתשובה. הגמרא בפסחים (נד.) כותבת שהתשובה נבראה לפני העולם, ודומה שכוונתה היא שבדרך הטבע כלי שנשבר אינו יכול להִתקן, ואף לחוטא לא היה מעמד אלמלא היה הקב"ה בורא את התשובה לפני בריאת העולם, מחוץ לגדרי הטבע. בצורה מפורשת, מובא עיקרון זה בתיאורו של הרמח"ל את דרך קניית הזהירות:

"כי לפי שורת הדין ממש היה ראוי... שלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת איך יתקן האדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חבירו, הרי שנאף - איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות? אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת היפך,... שהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה" ("מסילת ישרים" סוף פ"ד).

להלכה - התשובה היא "מן הטובות אשר היטיב השי"ת עם ברואיו" ("שערי תשובה" שער ראשון); אך למעשה - אי אפשר כלל לתאר את עולמנו הרוחני בלי אפשרותה של התשובה. אמנם החכמה והנבואה קבעו שאין לחוטא תקווה, אך משעה שהקדים הקב"ה את התשובה לעולם - הרי היא הפכה לאחד מהיסודות שכל האמונה היהודית עומדת עליהם. על מרכזיות התשובה בעולמנו עומד הראי"ה זצ"ל ב"אורות התשובה":

"מבלעדי מחשבת התשובה, מנוחתה ובטחונה - לא יוכל האדם למצוא מנוח, והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם... התשובה קדמה לעולם, ולפיכך היא יסוד העולם..." (אורות התשובה ה', ו-ו*).

אין אנו מסוגלים להעלות כלל על דעתנו עולם שאין בו תשובה. עולם כזה הוא עולם אכזר, שאין בו לאדם תקווה לאחר שחטא, ומערכת היחסים שבין הקב"ה לאדם שונה בו לחלוטין מזו המוכרת לנו. איוב - שכפר בעולם הבא - מתאר את מסכנותו של האדם, שאפילו העץ - היכול להחליף את ענפיו - טוב ממנו. תיאור זה מתאים לחלוטין לתיאור של עולם ללא תשובה:

"כי יש לעץ תקוה אם יכרת, ועוד יחליף ויֹנקתו לא תחדל: אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו - מריח מים יפרח ועשה קציר כמו נטע: וגבר ימות ויחלש, ויגוע אדם ואיו: אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש: ואיש שכב ולא יקום עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יֵעֹרו משנתם"
(איוב י"ד, ז-יב).

ואכן, הקדים הקב"ה וחתר חתירה תחת כסא כבודו לקבל את תשובתם של השבים אליו באמת. דא עקא, לכלל זה יש יוצא דופן אחד, כפי שכותבת המשנה בחגיגה:

"רבי שמעון בן מנסיא אומר: איזהו מעוות שאינו יכול להִתקן - זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר"
(משנה חגיגה ט.).

אנו רגילים לחשוב ששערי תשובה אינם ננעלים, אולם למעשה - דלתות התשובה נותרות נעולות בפני אבי הממזר. אנו מוכנים לקבל בעולמנו טרגדיות, ומבינים שלעיתים נקלע האדם לסיטואציה טראגית וסובל ללא עוון; אולם מציאות של חטא שאין עליו תשובה חורגת אל מחוץ לעולם הרוחני שלנו. עד כדי כך מערער גורלם של הממזרים את תשתית עולמנו, שהמדרש אינו מהסס לבקר באופן חריף ביותר את יחסה של ההלכה לממזרים:

"'ושבתי אני ואראה את כל העשוקים' - דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים. 'והנה דמעת העשוקים' - אבותם של אלו עוברי עבירות, ואילין עלוביא - מה איכפת להון?! כך, אביו של זה בא על הערוה, זה מה חטא ומה איכפת לו? 'ואין להם מנחם' אלא 'מיד עושקיהם כח' - מיד סנהדרי גדולה של ישראל, שבאה עליהם מכֹּחה של תורה ומרחקתן על שום 'לא יבא ממזר בקהל ה''. 'ואין להם מנחם' - אמר הקב"ה: עלי לנחמן, לפי שבעולם הזה יש בהן פסולת, אבל לעתיד לבוא אמר זכריה: אנא חמיתיה, אלו כורסוון כולו דהב נקי. הדא הוא דאמרינן: 'ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה'"
(ויקרא רבה ל"ב, ח).

מאחר שההלכה והסנהדרין נטשו את הממזרים - אין להם מנחם אלא הקב"ה עצמו, שאומר "עלי לנחמם"[‎7]. אף לאחר שנבראה התשובה - העולם ההלכתי הרגיל אינו מסוגל למצוא פתרון לבעייתם של הממזרים, ועליהם להזדקק לנחמתו של הקב"ה. מסיבה זו, באו חכמי הדורות וקבעו שיש להקל בדינם של הממזרים - כדי לנסות ולמצוא תרופה לצרתם של אלו שאין להם מנחם.
בצורה דומה ניתן להסביר גם את יחסה המיוחד של ההלכה לעגונות. אמנם במקרה של עגונות אין מי שעבר עבירה וננעלו בפניו שערי התשובה, אך התשובה - במובנה הרחב - אכן נמנעה מאותן עגונות מסכנות. שהרי פשרה העמוק של התשובה הוא ההתחדשות: "אמש היה זה מובדל מה' א-להי ישראל... והיום הוא מודבק בשכינה" (הל' תשובה פ"ז, ה"ז). לאחר שהאדם שב בתשובה - הקב"ה מוחה את פשעיו כעב ואת חטאותיו כענן, ממרק את עוונותיו ומטהרו, והרי הוא אדם חדש, כאילו לא חטא מעולם. יכולת ההתחדשות היא כוח מופלא שנטע הקב"ה באדם, המאפשר לו לעזוב את עברו ולפתוח דף חדש. כוח זה מסייע אף לאדם שפגעה בו מידת הדין, ומת ח"ו אחד מיקיריו: יכולת ההתחדשות מאפשרת לו להתרומם מעפר ולהתחיל מבראשית.
בנקודה זו מופלית היא האישה העגונה לרעה מכל שאר האנשים. אדם שחטא - יעשה תשובה ויתכפר לו; אדם שנפצע בתאונה ח"ו - יכול להשתקם; אדם שמת קרובו - בתום תקופת האבילות ינסה להמשיך את חייו; אולם אישה עגונה - אינה יודעת אם בעלה מת או שמא הוא חי. היא נותרת עגונה וקשורה לבעל שנסע למדינת הים ונעלם, ואינה יכולה לפתוח דף חדש עד שיתברר מה עלה בגורלו.

"רוצח מכה אמו / שֻלַח לעבודת פרך
התקווה תלך עמו / ותשלחהו הדרך
כי בכלותו עבודתו / עוד ישוב אל קדמתו -
את מי רצחת / את נפש נקייה
כי לנצח שולחת / אל ארץ הנשייה?!"[‎8].

מדי לילה, שומעת העגונה בחלומותיה את דפיקותיו של בעלה-סוהרה על הדלת, אך עד שהיא קמה לפתוח לו הוא חומק ועובר; כל ימיה היא הוגה בו ומשתוקקת לשובו. היא אינה יכולה להמשיך בחיים שהיו לה, אך גם אינה יכולה לפתוח חיים חדשים. נגזר גורלה להיות אלמנה לאדם שאולי הוא חי. ניטלה ממנה יכולת ההתחדשות; ננעלו בפניה שערי התשובה.
מסיבה זו, מגלה ההלכה הבנה עמוקה לטרגדיה של העגונה. כיוון שהממזרים והעגונות פוגעים בעצם קיומם באקסיומה של אפשרות התשובה - שאפו חכמי ההלכה מאז ימי התלמוד להקל על מצוקותיהם ולאחוז בפלס ההיתר בכל מקום שהדבר התאפשר.

ב. העקוב היה למישור

בראשית שנת תרס"ט התפרסם בכתב העת "העומר" סיפור בשם "עגונות", שנכתב על ידי סופר שהיה אז (עדיין) עלום שם - שמואל יוסף טְשַׁאצְ'קֶס. מסיבות שונות, טשאצ'קס החליט לחתום על הסיפור בשם בדוי שנגזר משם הסיפור שפרסם - ש"י עגנון - ומאז התפרסם בשם זה כסופר דגול.
כבר אנקדוטה זו, מראשית יצירתו הספרותית של עגנון, מלמדת על מרכזיותו של מוטיב העגונות בסיפוריו של עגנון. למעשה, נראה שמוטיב העגינות במובנו הרחב הוא המוטיב הבולט ביותר ביצירות עגנון[‎9]. בסיפור "והיה העקוב למישור", מוטיב העגינות הוא בולט ביותר. מנשה-חיים יוצא לעסקיו ומשאיר את אשתו עגונה, והיא אינה יודעת מה עלה בגורלו. עגינותה של קריינדיל-טשארני נפתרת לבסוף, אך בדרך לא-נאותה: היא חושבת שבעלה נפטר, ולכן מתחתנת ומולידה בן. בנקודה זו, צרת העגינות מתחלפת בצרה גדולה יותר: הממזרות. בסופו של הסיפור, מנשה-חיים מחליט שלא לחזור לאשתו, ובוחר מדעתו בעגינות עולמית: להישאר לעד באזור הדמדומים שבין החיים לבין המוות, תוך ייסורי מצפון וספיקות תמידיים.
האם "והיה העקוב למישור" הוא טרגדיה? שרה הלפרין, במאמרה על סיפור זה, טוענת שכך הדבר, ומסבירה שטרגדיה היא "עלילה שראשיתה בטעות גורלית וסופה בהכרה טראגית, המשסעת את נפש הגיבור ועושה את בשרו חידודים חידודים". האמנם זהו מצבו של מנשה-חיים ב"והיה העקוב למישור"?
ניתן להביא הוכחות רבות לכך שמנשה-חיים אינו גיבור טראגי. חלקו החמישי והאחרון של "והיה העקוב למישור" מלא ברמזים המעידים על כך שמנשה-חיים חזר בתשובה, ותשובתו אף התקבלה לפני המקום. כמובן, לא נתחמק מהשאלה שעובדה זו מעלה בפנינו - כיצד ייתכן שתשובתו של מנשה-חיים התקבלה כאשר הוא עדיין מחזיק ברשעתו; אולם קודם לכן, נפרט בקצרה את ההוכחות לכך שאכן סיפור של תשובה לפנינו:

‎1. שם הסיפור וההקדמה

שם הסיפור הוא, כידוע, "והיה העקוב למישור". קשה לחשוב על רמז בוטה יותר לכך שאכן העקוב היה למישור, וכי סופו של הסיפור אינו עקוב וטראגי. ביטוי זה לקוח מפרק בספר ישעיהו, העוסק כולו בנחמת ירושלים ובכפרת עוונותיה:

"נחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם: דברו על לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה... כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקֹב למישור והרכסים לבקעה..."
(ישעיהו מ', א-ה).

בפסוקים אלו מדובר במפורש על כפרת העוונות, על תשובה באמצעות ייסורים, ועל העקוב שהפך למישור.
נוסף על כך, עגנון מקדים ל"והיה העקוב למישור" הקדמה, שהיא תמצית הסיפור ורעיונותיו המרכזיים:

"מעשה באדם אחד ושמו מנשה-חיים מיושבי ק"ק בוצץ יע"א שירד מנכסיו והעניות ר"ל העבירתו על דעת קונו והטיל פגם בישראל והיה נזוף ורדוף ומטולטל ולא קיפח חיי אחרים וזכה לשם ולשארית כמבואר בפנים הספר באריכות ועליו ועל כיוצא בו הכתוב אומר ואז ירצו את עונם ופירש"י ז"ל וכפרו על עונם ביסוריהם"
("אלו ואלו" עמ' נז).

תמצית הסיפור, כפי שעגנון מספר אותה, מורכבת מחטא ("הטיל פגם בישראל"), מתשובה ומקבלת התשובה ("וזכה לשם ולשארית"). למעשה, גם בתיאור זה התשובה נעשית באמצעות ייסורים, בדיוק כפי שראינו בפסוקים המהווים מקור לביטוי "והיה העקוב למישור".

‎2. המהפך באישיותו של מנשה-חיים

בראשית "והיה העקוב למישור", מנשה-חיים הוא דמות פסיבית ביותר. קריינדיל-טשארני היא זו ש"כל ענייני החנות נחתכים על פיה" (עמ' סא), כאשר היא מקללת את בעלה ומאשימה אותו (על לא עוול בכפו) כי בגללו נגנבו כל הסחורות שבחנות - "נתעלמה ממנו משנה מפורשת מעשי ידיה של אשה לבעלה", ואין הוא עונה לה דבר, והוא אינו מוצלח לשום עיסוק שבעולם, ואין לו ברירה אלא לקבץ מתנות בשר ודם[‎10].
אף לאחר שמנשה-חיים יוצא למסעיו, תווית הפאסיביות עדיין דבוקה בו: בתחילה הוא אינו משתדל לאסוף נדבות אלא אוכל לחם חסד על שולחנו של ידידו, מאוחר יותר הוא נגרר - כאילו נגד רצונו - לאיסוף הנדבות, ולבסוף הוא הופך - כבדרך אגב - לקבצן מקצועי. רק לאחר שהוא מאבד את מכתב ההמלצה, חל מהפך בדמותו של מנשה-חיים, והוא אוחז בפלך האקטיביות. התנהגות זו מגיעה לשיאה לאחר שהוא מגלה שקריינדיל-טשארני נשואה לאדם אחר, והוא משיב פניו אחור ובורח אל מחוץ לעיר. כאן - לראשונה - מנשה-חיים אינו הולך בדרך הסלולה והמתבקשת, אלא בורר לו דרך משלו: במקום לבוא לאשתו ולהודיע את כל אשר נעשה, הוא בוחר להישאר באלמוניותו לנצח. אמנם גם כעת מנשה-חיים בוחר בפסיביות; אך פסיביות זו רחוקה מהפסיביות של תחילת דרכו כרחוק מזרח ממערב. שהרי אין זו פסיביות של היגררות ושל חוסר ברירה, אלא פסיביות מוּדעת, מתוך בחירה חופשית; אקטיביות המובילה לפסיביות.
לשינוי זה שחל באישיותו של מנשה-חיים מצטרף שינוי נוסף: ההכרה בחטא[‎11]. כבר מראשית הסיפור, מנשה-חיים ואשתו מאשימים בכל צרותיהם את כל העולם, פרט להם עצמם: "אלמלא אותו רשע תיפח רוחו שירד לחיינו והביא אותנו לידי תאות הנצחון לא באה עלינו כל הצרה הזאת" (עמ' עה); "אין זאת כי אם הבורא יתברך לא יחפוץ כי נאכל מיגיע כפינו ככל איש מישראל" (עמ' עה)[‎12]. ודייק: אין הם אשמים בתאוות הניצחון שקפצה עליהם, אלא "אותו רשע" אשם שהביא אותם לתאווה זו. אי-ההאשמה העצמית מגיע לשיאו לאחר שמנשה-חיים מוכר את מכתב ההמלצה: "ויקלל את העניות שהביאתו לידי קבצנות, ואת הקבצן שהשיאו למכור את כתב ההמלצה, ואת הפונדקי יותר מכולם", וכאן המספר כבר אינו יכול להתאפק, ומעיר: "אך את עצמו לא זכר ולא נתן תפלה בנפשו, הגם שהוא גופא היה מקור כל הרעות והגורם להשתלשלות כל הצרות האלה באשר נתן אוזן קשבת לתעתועי היצר וילך שובב אחרי לבו".
לאחר שמנשה-חיים מגיע לביתו ובורח ממנו - התמונה מתהפכת לחלוטין. לפתע, אנו מתוודעים למנשה-חיים חדש, המכיר בחטאיו ומתוודה עליהם: כאשר הוא אינו מקבל נדבות הוא מחשב "מסתמא מן השמיים מעכבים את הבריות שלא יכשלו בעני שאינו הגון רשע שכמותו" (עמ' קכב), הוא צווח מעומק לבו "אני עוכר ישראל בחטאי", ובסופו של סיפור אף מצטט את דברי השל"ה הקדוש: "המפתחות מסורים בידי אדם... כי ממש בידי האדם נתונים נתונים הם המפתחות החיצוניים והמפתחות הפנימיים" (עמ' קכז)[‎13]. במקום להאשים אנשים אחרים (ואף את הקב"ה) בצרות העוברות עליו - מנשה-חיים לומד כי המפתחות נתונים בידיו, וכי רק הוא אשם בכל מה שאירע לו.
כעת ברור מהי משמעותו של המהפך שעובר מנשה-חיים, מפסיביות לאקטיביות. שני הגורמים הללו - האקטיביות וההכרה בחטא - הם תנאים הכרחיים לתשובה: ההכרה בחטא מהווה מניע לתשובה, והאקטיביות מאפשרת אותה. תשובתו של דוד נתקבלה ואילו של שאול נדחתה כיוון שרק דוד הודה מייד "חטאתי לה'" (שמואל ב' י"ב, יג) ואילו שאול ניסה להאשים גורמים אחרים (שמואל א' פרק ט"ו); אדם הראשון נענש על חטאו כיוון שניסה להפיל את האשמה על חווה (בראשית ג', יב ובספורנו שם); ואף עם ישראל אינו נגאל כל עוד הוא אינו מודה בחטאו וטוען "הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (דברים ל"א, יז)[‎14]. ואכן, כך לימדונו גדולי הדורות: קודם שיחזור האדם בתשובה, עליו להכיר באחריותו למעשיו ולדעת שהוא יכול לכפר עליהם בתשובה:

"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה, שמודה האדם שאין שום ענין אחר שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי אם אותו בעצמו. ובה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכלתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ה', לחדש את חייו בסדר הטוב..." ("אורות התשובה" ט"ז, *א).

‎3. שלבי התשובה

כיצד חוזר מנשה-חיים בתשובה? אם נעיין בסיפור, נגלה כי מנשה-חיים נוקט במרכיבים רבים של התשובה, אך אינו נוקט במרכיב החשוב ביותר שלה - עזיבת החטא. מנשה-חיים מתוודה על עוונו בלבו בכל עת, ואף מתוודה בפה לפני שומר בית הקברות; אולם כבר כתב הרמב"ם, "כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב - הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו" (הל' תשובה פ"ב, ה"ג). ובכן, בסיום דברינו נעסוק בשאלה כבדה זו, אך כאן נבקש לפרט עוד מעט מדרכי התשובה של מנשה-חיים.
כתב הרמב"ם: "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו... וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח". ואכן, מנשה-חיים נענה לעצותיו של הרמב"ם: "והיה יושב ומתענה ומזמר שבחי תהילים בדביקות נפלאה ומוכיח נפשו ומכלימנה וצווח בקול מר מעומק הלב וצועק... וילך ביער בין האילנות ולאור הלבנה אמר שירות ותשבחות... ונעשה שכן לעפר בחייו... לא נתן שנת לעיניו ולא אכל לחם עד שהושחרו שיניו מתעניותיו... והיה בוכה מתוך רחמים על אשת נעוריו שחיפה עליה בעוון" (עמ' קכב-קכג).
לאורך כל הפרק האחרון של הסיפור, מבקש מנשה-חיים את נפשו למות. הוא דר בבתי קברות, ישן בקברים פתוחים, מקווה שלא יראה שוב את אור היום ומצפה אימתי יגאלנו הקדוש ברוך הוא מנפשו. ניתן לראות בכך הקבלה לאחד מהחוזרים בתשובה הידועים ביותר - ר' אלעזר בן דורדיא:

"אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא - אין מקבלין אותו בתשובה.
הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמנו, שנאמר: כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמנו, שנאמר: כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמנו, שנאמר: וחפרה הלבנה ובושה החמה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמנו, שנאמר: ונמקו כל צבא השמים.
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא... בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת" (עבודה-זרה יז.).

כשם שר' אלעזר בן דורדיא חטא באשת איש - כך אף מנשה-חיים גרם לאשתו לחטוא באשת איש. כשם שר' אלעזר בן דורדיא הבין לבסוף שאין הדבר תלוי אלא בו - כך אף מנשה-חיים למד שהמפתחות מצויים בידי אדם. מאחר שלא היה הדבר תלוי אלא בו - הניח ר' אלעזר בן דורדיא את ראשו בין ברכיו, וגעה בבכייה עד שיצאה נשמתו; ואף מנשה-חיים - מאחר שחיפש לו דרך לשוב, געה בבכי וביקש את נפשו למות כדי לכפר על חטאותיו. לבסוף, יצתה בת קול והעידה כי תשובתו של אלעזר בן דורדיא נתקבלה; ואף מנשה-חיים - למדים אנו בסוף הסיפור כי נשמתו נצררה בצרור החיים.

‎4. מוטיב השם והשארית

כזכור, בפתיחת "והיה העקוב למישור" משרטט עגנון את הרעיונות המרכזיים של הסיפור שכתב, ומתאר את סופו של מנשה-חיים במילים "וזכה לשם ולשארית".
מוטיב ה"שם ושארית" הוא אולי המוטיב המרכזי של "והיה העקוב למישור"[‎15]. פרט להופעתו בפתיחה, הוא מופיע במפורש פעמיים נוספות בסיפור. בסוף הפרק השלישי, לאחר שקריינדיל-טשארני הרה לבעלה השני, היא חוששת כי לא יישאר למנשה-חיים שם ושארית; ואילו בסוף הסיפור, לאחר שמנשה-חיים נכרת מארץ החיים, מעיד עליו המספר כי הוא זכה לשם ולשארית:

"לעתים היה עוזב את מקומו... לראות מרחוק קברו של אותו קבצן אותו מנשה-חיים המדומה, שהסיתו לדבר עבירה ונטל ממנו את אשתו וכרת שמו מישראל לעולם... והשומר שהיה בקי באותו מעשה שסיפרנו לעיל העמיד את המצבה לראוי לה ויתן שם ושארית בישראל למנשה-חיים הכהן שהלך ערירי. ובבוא יום הכסא עמדה קריינדיל-טשארני על קברו של מנשה-חיים ודמעותיה ננערו לעפרו. תנצב"ה" (עמ' קכז).

הקבצן כמעט שכרת את שמו של מנשה-חיים מהעולם, אך שומר בית הקברות העמיד את המצבה על קברו ובכך העמיד למנשה-חיים שם ושארית. הסיפור מסתיים בביטוי תנצב"ה - "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים" - שמשמעותו קביעה שאכן זכה מנשה-חיים לשם ושארית.
אמנם, דומה שתפקידו של מוטיב ה"שם ושארית" בעלילת הסיפור הוא מרכזי עוד הרבה יותר: שני חטאיו של מנשה-חיים - מכירת כתב ההמלצה וההשתכרות - קשורים למוטיב זה. במכירת כתב ההמלצה מכר מנשה-חיים את "שמו" לקבצן, וההשתכרות פירושה אובדן העצמיות, אובדן "שמו" של האדם. שני החטאים האלו באו לתיקונם רק בסוף הסיפור: כאשר מנשה-חיים המיר את הפסיביות באקטיביות והחל לפעול בצורה עצמאית - הוא קיבל חזרה את עצמיותו; ולאחר שמת, שומר בית הקברות השיב את הסדר אל כנו והחזיר למנשה-חיים את שמו.
כדי לעמוד על נקודה נוספת הקשורה לשמו של מנשה-חיים, עלינו להיזכר בסוגי התשובה השונים. חסידי אשכנז, מאז "ספר חסידים" ו"ספר הרוקח", ציינו "ארבעה גדרי תשובה": תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת הכתוב ותשובת המשקל[‎16]. ב"תשובת הבאה" - האדם מביא את עצמו לאותה סיטואציה שחטא בה ומתגבר על יצרו ואינו חוטא[‎17]; ב"תשובת הגדר" - האדם גודר את עצמו מכל הדברים המביאים לאותה עבירה; ב"תשובת הכתוב" - האדם מעניש את עצמו בעונש הגזור בתורה על אותה עבירה; וב"תשובת המשקל" - האדם מקבל על עצמו צער וייסורים כנגד ההנאה שנגרמה לו באותה עבירה[‎18]. תשובות ה"הבאה" וה"גדר" סותרות זו את זו, שכן הראשונה מחייבת חזרה לסיטואציה של החטא והשנייה כרוכה בהתרחקות מכל דבר הקשור לחטא; ואילו תשובות ה"כתוב" וה"משקל" אינן סותרות זו את זו אלא משלימות (ולכן גם קיים בלבול ביניהן בספרות חסידי אשכנז).
ראינו לעיל שמנשה-חיים מקבל על עצמו "תשובת הכתוב": הוא חטא בכך שגרם לקריינדיל-טשארני לחיות עם אדם שאינו בעלה, וכיפר על חטאו - בדיוק כמו ר' אלעזר בן דורדיא - בכך שבחר בחיים של מוות, כמת מהלך, והמתין לשעת מותו[‎19]. נראה, שניתן להוסיף לכך גם את "תשובת המשקל": החטא הקדמון של מנשה-חיים היה מכירת כתב ההמלצה - כלומר, מכירת שמו. כתשובה על כך, נאלץ מנשה-חיים לאבד את שמו מרצונו: לא לגלות לאיש את שמו ואת זהותו, ולהעמיד פנים שהוא מת. יתר על כן: כתשובה על כך שהפך את שארה של קרניידיל-טשארני לממזר, נאלץ מנשה-חיים לוותר על רצונו בשם ובשארית. בסופו של דבר, לאחר מותו, התקבלה תשובתו של מנשה-חיים (בדיוק כפי שיצאה בת קול והודיעה שר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא), והוא זכה לשם ולשארית. כיוון שחטא בשם ובשארית - נגזר עליו לאבד את שמו ושארו, וכיוון ששב בשם ובשארית - זכה מנשה-חיים לשם ולשארית לאחר מותו.

ג. טובל ושרץ בידו?

בנקודה זו, נסכם בקצרה את מהלכנו עד כה: בתחילה, בחנו את היסודות ההלכתיים של "והיה העקוב למישור", והוכחנו שייתכן שמנשה-חיים לא היה חייב לגלות את זהותו, ואף אם כן - ייתכן שקריינדיל-טשארני הייתה מותרת לחזור אליו. לאחר מכן, ניתחנו את הסיפור וראינו שמנשה-חיים חזר בתשובה על חטאיו. כעת, נותר לנו לדון בשאלה אחת מהותית: כיצד ייתכן שמנשה-חיים חזר בתשובה, ועודנו מחזיק בחטאו? נזכיר שוב את דבריו הנוקבים של הרמב"ם: "כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב - הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ" (הל' תשובה פ"ב, ה"ג), וכיצד ייתכן שמנשה-חיים חזר בתשובה כאשר קריינדיל-טשארני חיה באשמתו עם גבר זר, וילדהּ הממזר עתיד להיטמע בעם ישראל ולהרבות בו ממזרים וממזרות? מדוע התייחס הרב קוק לסיפור זה בצורה כה חיובית? הייתכן שיחזור האדם בתשובה בלי לעזוב את חטאיו הקודמים?

‎1. תשובה ללא כפרה

נראה, שיש להבחין בין שני סוגים של "עזיבת החטא". בתיאור שלבי התשובה, מזכיר הרמב"ם פעמיים את "עזיבת החטא":

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכן יתנחם על שעבר... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם... וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו...
אבל עבירות שבין אדם לחבירו - כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן - אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו...".
(הל' תשובה פ"ב, הלכה ב-ט).

"עזיבת החטא" מורכבת משני שלבים. בהלכה הראשונה עוסק הרמב"ם בתהליכי התשובה המתרחשים בתוך נפש האדם, ומשמעות עזיבת החטא בהקשר זה היא ההבנה כי החטא היה שלילי. כתוצאה מהבנה זו, החוטא "מתנחם על שעבר", וגומר בלבו "שלא יעשהו עוד". עזיבת החטא המוזכרת בהלכה השנייה - כלומר, תיקון פיסי של הנזקים שגרם החטא לחבירו - אינה נמנית כחלק מתנאי התשובה אלא כתנאי מקדים שלהם: "אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו".
האמנם אין האדם יכול לחזור בתשובה עד שיתקן את חטאו? ה"מנחת חינוך" (מצווה שס"ד) מוכיח מסוגייה מפורשת שהוידוי בפה אינו מעכב את התשובה. שהרי גמרא ערוכה היא במסכת קידושין (מט:): המקדש את האישה "על מנת שאני צדיק... - מקודשת, שמא הרהר תשובה בלבו". כיצד יכול הרהור בלב להפוך את האדם לצדיק? הרי "כל מצוות שבתורה... אם עבר אדם על אחת מהן... - כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא" (הל' תשובה פ"א, ה"א)? מכאן מוכיח ה"מנחת חינוך" שהוידוי הוא רק מצוַת עשה, שהאדם חייב להתוודות בשעה שהוא חוזר בתשובה, אבל אם שב בתשובה בכל לבו ולא התוודה - תשובתו מתקבלת, אלא שביטל עשה דוידוי. אם כך, שואל ה"מנחת חינוך", כיצד יכול האדם להיחשב צדיק גמור לאחר שהרהר תשובה בלבו? הרי באותו רגע ממש הוא ביטל עשה דוידוי? כדי לענות על שאלה זו, מחלק ה"מנחת חינוך" בין כפרה על החטא לבין הגדרת האדם כצדיק גמור:

"דבאמת, צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה... ומכל מקום, כיוון שמתחרט ושב - הוי צדיק. הכא נמי - נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב, מכל מקום הוי צדיק כיוון שמתחרט לפני קונו ית', ואינו תלוי בכפרה כלל. כן נראה פשוט".

ואכן, ה"חלקת מחוקק" (אבן-העזר סימן ל"ח, סעיף מד) פוסק שגזלן שהרהר תשובה בלבו - נחשב צדיק גמור, אפילו אם עדיין לא השיב את הגזילה; וב"אור זרוע" (סי' קי"ב) מצאנו שהמהרהר תשובה בלבו נחשב מייד צדיק גמור, אלא שצריך לכפר על העבירות שעשה[‎20].
הרב זוין, בספרו "המועדים בהלכה" (בעניין יום הכיפורים), מביא הוכחה נוספת לכך שיכול האדם לחזור בתשובה ולהיחשב כצדיק גמור גם אם עוונותיו לא נמחו. ראינו לעיל את המשנה בחגיגה, הכותבת: "איזהו מעוות שאינו יכול להִתקן? זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר" (ט.). על משנה זו, כותבת הגמרא ביבמות:

"וחייב על מכתו [ממזר חייב אם היכה את אביו]. אמאי? קרי כאן: 'ונשיא בעמך לא תאור' -בעושה מעשה עמך?! כדאמר רב פנחס משמיה דרב פפא - בעושה תשובה, הכא נמי - כשעשה תשובה.
והאי בר תשובה הוא? והתנן, שמעון בן מנסיא אומר: איזהו מעוות לא יוכל לתקון? זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר?!
השתא מיהא עושה מעשה עַמך הוא [רש"י: ונהי נמי דעוונו גלוי ונזכר כל זמן שממזר קיים, מיהו מתשובה ואילך - בכלל עושה מעשה עמך הוא]" (יבמות כב:).

אף על פי שהאדם חטא והוליד ממזר, והמשנה קובעת במפורש כי זהו עוון שאינו יכול להיתקן - אם שב בתשובה שלמה על חטאו הוא נחשב "עושה מעשה עמך"[‎21]. רואים אנו, כי יכול האדם לחזור בתשובה גם אם לא תיקן את החטא שעשה.

‎2. תשובת האגדה

עד כה, ניסינו להראות כי יש יסודות איתנים בהלכה הקובעים שהאדם יכול לשוב בתשובה גם בלי לכפר על חטא שעבר. אמנם, נראה שתשובתו של מנשה-חיים אינה תלויה ביסודות הלכתיים אלו.
הרחבנו להסביר לעיל כי לדעתנו, "והיה העקוב למישור" הוא אגדה, וביארנו מהם תפקידיה של האגדה. לעיתים, מרחיבה האגדה את מקום אוהלה ופורסת את כנפיה על מעשים שאינם מוצאים את מקומם בעולם ההלכה. האגדה היא שקבעה כי "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה" (ב"מ ל:)[‎22], האגדה היא זו שזיכתה את תמר ויעל וקבעה "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה" (נזיר כג:), והאגדה היא זו שפרסה את כנפיה על הממזרים, שנדחו על ידי ההלכה והסנהדרין, וקבעה כי מלך מלכי המלכים הוא מנחמם של אומללים אלו.
נראה, שזוהי גם מטרתה של אגדת "והיה העקוב למישור". משורת הדין, אין האדם יכול לשוב בתשובה עד שיתקן את חטאו, ואם גרם לריבוי ממזרים - אין לו תקנה. אמנם, גם אם גזרה ההלכה את גורלו של מנשה-חיים לאבדון - עדיין יש לו תקווה, שהקב"ה חותר לו חתירה תחת כסא כבודו, ומקבל את תשובתו לפנים משורת הדין. מאחר שמנשה-חיים שב בתשובה באמת על חטאיו - גם אם לא תיקן את חטאו - הרי הוא נחשב לצדיק גמור, וזוכה לשם ושארית, ונצררת נשמתו בצרור החיים.
על נקודה זו עמד הראי"ה:

"מה שמוטבעים לפעמים במניעות גדולות, בין בענינים שבין אדם למקום בין בענינים שבין אדם לחברו, לא יעכב כלל את התשובה הרוחנית. וכיון שמבקשים לשוב את ה' - שבים, והאדם מתחדש כבריה חדשה. והציצים המעשיים, שצריכים לזירוז גדול לתקנם - יצפה עליהם תמיד לתקנם, ויסגל לעצמו מדת השפלות ביותר כל זמן שלא תקן איזה דבר בפועל... וישתוקק לתקון השלם. וממילא יבא הדבר לידי כך שיעזרהו השי"ת לתקן הכל בפועל. אבל גם כשלא נזדמן לו עדיין התקון... מכל מקום יאחז בתשובה הרוחנית בכל עז ואומץ, ויהיה תקיף בדעתו, שסוף כל סוף אחוז הוא בתשובה, שהיא ענין יקר מכל מה שבעולם... וישפך שיחו בתפלה לפני קונו להוציא אל הפועל את חלקי התשובה שעדיין לא יצאו אל הפועל" ("אורות התשובה" י"ד, ד).

ח. סוף דבר

"עם הסיפור "והיה העקוב למישור" צף ועולה לראשונה אחד הנושאים המרכזיים שביצירתו [של עגנון], נושא השיבה המאוחרת... השיבה המאוחרת, לפי טבעה, איננה יכולה להצליח... ובאמת, גורל השיבה המאוחרת תלוי בנס, שרק הוא יכול להביא פתרון חיובי..."
("על והיה העקוב למישור" עמ' ‎30-32).

למעשה, לא צדק קורצווייל בדבריו. לעיתים, יכולה השיבה המאוחרת להצליח; אך הדבר כרוך בהרחבת הסיפור אל מעבר למציאות הנראית. בסיפור "תהילה" מצליחה תהילה לבקש את מחילתו של שרגא (והמספר אף רומז לנו שתשובתה התקבלה), כיוון שיריעת הסיפור הורחבה אל העולם העליון[‎23]; וב"והיה העקוב למישור" מצליח מנשה-חיים לכפר על חטאו הבלתי-ניתן-לכפרה, כיוון שהוא מרחיב את יריעתה של התשובה. ואולי זו הייתה כוונתו של הראי"ה זצ"ל, כאשר קבע שזהו סיפור ה"נובע מן הצנורות בלא שום מחיצה": תשובתו של מנשה-חיים היא תשובה עליונה, שאינה נרתעת אף מסייגים הלכתיים המונעים אותה. ואפילו אוחז האדם בחטאו, ומלאכי השרת סותמים את החלונות של מעלה ואינם מוכנים לקבל את תשובתו - כיוון שנטש את דרך חטאיו, מייד חותר לו הקדוש ברוך הוא חתירה תחת כסא כבודו, במקום שאין מלאך יכול לשלוט[‎24].
ואולי, לאחר שקרא הראי"ה זצ"ל את סיפורו של עגנון, ולאחר שעמד בבהירות על כל מה שכתבנו (שהרי אי אפשר כלל להבין אחרת...), כתב פסקה זו:

"כפי אותה המִדה שהאדם מכיר את עונותיו, הבהירות של אור התשובה זורחת על נשמתו[‎25], אף על פי שלכאורה עדיין לא זכה לקביעות התשובה בלבבו וברצונו, מכל מקום הרי אורה חופפת ומרחפת עליו, וכבר היא פועלת לבראֹת אותו בריאה חדשה. ואפילו אותם הדברים המעכבים את התשובה, כפי אותה המִדה שהאדם מכיר אותם, ואינו מעלים את עיניו ממציאותם, נעשה העכוב שלהם פחות מכחו וארסיותו מתקטנת. ומתוך כך אור התשובה מתחיל להיות זורח עליו, וקדושת השמחה העליונה כבר מתלבשת בעצמיות נשמתו, ושערים סגורים הולכים ונפתחים לפניו, לסוף כל סוף יבֹא למִדה עליונה כזו, שכל ההדורים יתישרו, "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקֹב למישור והרכסים לבקעה" ("אורות התשובה" ט"ו, ז).


[‎1] מקוצר המצע (אם אפשר לכנות מצע כל כך ארוך בתואר 'קצר'...), ויתרנו כאן על דיון במהותה של האגדה. נזכיר בקצרה את המדרש הידוע - "רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומידבק בדרכיו" (ספרי דברים מ"ט). האגדה אינה באה להורות הלכות, שהרי "אין למדין מן האגדות". באופן פרדוקסלי, בכך עוצמתה של האגדה: כיוון שהיא אינה מחוייבת לעולם הריאלי ולהשלכות המעשיות של כל הכרעה - היא יכולה להציג כל רעיון, כל אידיאה וכל דעה במלוא עוצמתם, גם אם אידיאה, רעיון או השקפת עולם אחרת נמצאת נפגעת מיישום חברתה במלוא עוצמתה. נראה, שזהו עומק-פשטו של מאמר חז"ל שציטטנו: האגדה מפגישה בינינו לבין מי שאמר והיה העולם לא רק מפני שהיא מלמדת אותנו מהם דרכיו של הקב"ה, אלא גם מפני שהיא אינה מוטרדת מפשרות ומ"עיגולי פינות" שהם הכרחיים בעולם המעשי אך אינם קיימים בעולמו של הקב"ה. הקב"ה הוא "מלך אוהב צדקה ומשפט" ואין לפניו - כמו גם לפני עולמה של האגדה - כל סתירה בין העוז לענווה, בין החסד לאמת או בין הצדק לשלום. כל האידיאות מתממשות כולן במלוא עוצמתן, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה. ועיין עוד במאמר "מהותה של האגדה", משה דוד הֶר, בתוך "מחניים" גיליון המאה (ק') חלק ראשון, הוצ' הרבנות הצבאית הראשית תשכ"ו, מעמ' סג; וכן במאמרו של ח"נ ביאליק, "הלכה ואגדה", בתוך אוסף כתביו בשלושה כרכים, הוצ' דביר תרצ"ה, כרך שני עמ' רס.
[‎2] אנו רגילים לחשוב שהמילה "עגונה" נגזרה מהמילה "עוגן", אך בתנ"ך מופיע השורש ע.ג.נ. פעם אחת בלבד, במובן של עגונה דווקא: "הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש" (רות א', יג).
[‎3] השימוש הראשון בהרחבת מושג העיגון מופיע כבר בתנ"ך: כאשר רות וערפה דבקו בנעמי לאחר מות בעליהן, היא קראה אליהן: "שֹבנה בנֹתַי לֵכְןָ... [אפילו אם] אמרתי יש לי תקוה, גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים - הלהן תשַׂברנה (=תצפנה) עד אשר יגדלו, הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש?!...", כלומר - האם תתעגנו ותשבו בלא בעל עד שיגדלו הבנים שבמעַי? ברור שרות וערפה לא היו קשורים לנעמי בקשר שאינו ניתן לניתוק, ובכל זאת משתמש המקרא בפועל "תעגנה". אמנם, עיין ברש"י שם, שפירש "תעגנה" מלשון "עוגה", וכתב: "ויש פותרין לשון עיגון, ולא ייתכן, שאם כן היה לו לינקד הנו"ן דגש או לכתוב שני נוני"ן".
[‎4] על הסיפור "קוצו של יו"ד" של יל"ג, המתאר רב שפסל גט והותיר אישה עגונה, כתב "אחד העם": "בשעה שנפסל הגט היה אולי גם לבו של רב ופסי מלא חמלה על האומללים לא פחות מלבם של 'כל הניצבים שם'... ואם הם רגזו תחתיהם, אין זה אלא כמו שירגז אדם תחתיו בראותו אסון פתאומי הבא מסיבה טבעית שאין לשנותה (הדגשה במקור). טרגדיא כזו, אשר בלב 'עם ספרותי' הייתה מעוררת תנועת הרצון לבער את הרע, אינה יכולה לעורר בלב 'עם הספר' יותר מרגשי עצב, כמו לו מתה בת-שוע מיתה חטופה תחת חופתה; אבל חלילה לו מהתמרמרות והרהורים רעים נגד הכתב" ("תורה שבלב", בתוך "כל כתבי אחד העם" בכרך אחד. מובא במאמר של יעקב בהט, "והיה העקוב למישור", בתוך "על והיה העקוב למישור" עמ' ‎63-64).
[‎5] מדרש מקביל מופיע ב"ילקוט שמעוני" רמז תש"ב, ושם נוסף: "שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו".
[‎6] פירשנו שהפסוק מנגיד בין המחשבה האינטואיטיבית, שאינה מכירה באפשרות התשובה, לבין התנהגות הקב"ה כלפי עמו, ולא רק בין איסור "מחזיר גרושתו" בין איש לאשתו לבין חסרונו של אותו איסור ביחס שבין הקב"ה לעם ישראל. כמו כן, אנו מפסקים את סוף הפסוק - "ושוב אלי נאום ה'" - בסימן קריאה, כפי שפירשו רש"י והמצודות. ועיין גם ברד"ק.
[‎7] אמנם, עיין בבמדבר-רבה ט', ז: "לא היה לי בעולם הדר אלא העוללים... ואתם עשיתם אותם ממזרים - בטלתם אותו הדר שלי, שאין אני חפץ בממזרים...".
[‎8] זהו קטע משירו של יל"ג - "שומרת יבם" (בתוך "כל כתבי יהודה ליב גורדון" עמ' קעא). במקורו, עוסק הקטע בשומרת יבם המחכה שיגדל אחי בעלה המת, אך נראה שהוא מתאים אפילו יותר לעגונה.
[‎9] בסיפורים רבים, עגנון מתמודד עם בעיית הנישואין לאדם הלא-נכון: בסיפור "עגונות", דינה נישאת ליחזקאל למרות שהיא אוהבת את בן-אורי ובעלה החדש אוהב את פרדלי שכנתו; ב"סיפור פשוט", הירשל נישא למינה למרות שהוא אוהב את בלומה; כל צרותיה של תהילה נגרמו מכך שאביה ביטל את ארוסיה לשרגא ארבעה שבועות לפני נישואיהם; ואף לאה, אמה של גיבורת "בדמי ימיה", לא נישאה לעקביה מזל למרות אהבתם. בכל הסיפורים האלו, ובסיפורים רבים אחרים, מוצא את עצמו הגיבור נשוי לאדם אחד בעוד לבו נתון לאדם אחר. בדיוק כמו העגונה, הלכודה בכבלי נישואיה לבעל שנעלם, אף דמויות אלו לכודות בכבלי הנישואין לאדם שהן אינן אוהבות, ואינן יכולות להינשא לבחיר לבן. למעשה, הזיקה בין נושא העגונות לבין הסיפורים שהזכרנו הוא אף עמוק יותר: כאשר אדם נישא לאחת אך בלבו הוא מאוהב באחרת - הוא אינו רק לכוד בכבלי הנישואין לאשתו, אלא אף לכוד בכבלי האהבה לרעותה הטובה ממנה. ועיין בתיאור לילם הראשון של יחזקאל ודינה בסיפור "עגונות" ("אלו ואלו" עמ' תיא), וראה באריכות ב"עגנון - עגונות, עידו ועינם, מקורות-מבנים-משמעויות", הלל וייס, הוצ' האוניברסיטה הפתוחה תשל"ט, יחידה ‎1.
[‎10] בהמשך הסיפור, מנשה-חיים עצמו מודה: "היא שעמלה כל ימיה בחנות, היא שנשאה תמיד בעול, היא שפירנסה אותו ימים ושנים ולא הרהרה אחריו וכאשר באה עת פקודתו להביא ממרחק לחמם התאכזר עליה כעורב ולא שלח לה מחית נפשה" (עמ' קיח).
[‎11] על פרק זה עמדה בהרחבה גב' רחל עופר בשיעוריה.
[‎12] אף כשקריינדיל-טשארני מאשימה את מנשה-חיים באחריות לגניבת הסחורות מהחנות - היא אינה חוזרת בה מהאשמתה.
[‎13] אמנם, כאשר מנשה-חיים מספר לשומר בית הקברות את סיפורו, הוא מאשים את אשתו בכך ששכנעה אותו לקבץ נדבות.
[‎14] עיין על כך במאמרו של הרב עוזי פרידליך, "מה בין דוד לשאול", בתוך "עלון שבות בוגרים" ד' (תשנ"ה), ובאריכות במאמר "התשובה והחסד שבה", מיכאל פדר, בתוך "שמעתין" מרחשוון תשמ"א.
[‎15] ראה על כך בפתיחת מאמרו של הלל וייס, בתוך "על והיה העקוב למישור" מעמ' ‎81.
[‎16] עיין באריכות בספר "תשובת הלב וקבלת יסורים", יעקב אלבוים, הוצ' מאגנס תשנ"ג, במקומות המצויינים במפתח, ערך "תשובה, 'ד' עניני התשובה'"; ובקיצור ובתמציתיות במאמרו של יוסף דן, "לתולדות תורת התשובה של חסידי אשכנז", בתוך "יובל אורות", עורכים: בנימין איש שלום ושלום רוזנברג, תשמ"ה, מעמ' ‎221.
[‎17] ברמב"ם מופיע מצב דומה כראיה לכך שהאדם חזר בתשובה שלמה: "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה" (הל' תשובה ב', א). אמנם, הרמב"ם אינו מציע לאדם להביא את עצמו למצב זה בכוונה תחילה.
[‎18] אפילו אם האדם לא נהנה מהעבירה - הנחת חסידי אשכנז הייתה שבכל עבירה יש הנאה, ולכן יש לכפר עליה בייסורים. עיין במאמרו של יוסף דן המצויין לעיל.
[‎19] האחרונים נחלקו בשאלה אם מותר לאדם להתאבד כדי לכפר על עוונותיו. המדרש (בראשית-רבה ס"ה, כב) מספר על יקום איש צרורות, ש"קיים בעצמו ארבע מיתות בית דין - סקילה, שריפה, הרג וחנק" (עיין שם, כיצד הוא הצליח לעשות זאת). מ"והיה העקוב למישור" ברור כי לדעת עגנון הדבר אסור, שהרי מנשה-חיים ביקש את נפשו למות כדי לכפר על עוונותיו אך לא ניתק את פתיל חייו בידיו.
[‎20] עיין בהערות ל"מנחת חינוך" מהדורת מכון ירושלים. אמנם, מדברי הגרי"ד סולובייצ'יק במאמרו "כפרה וטהרה" (בתוך "על התשובה", הוצ' ספריית אלינר, מעמ' ‎15) משמע שהכפרה היא שלב מקדים לטהרה, ואין תשובה שלמה ללא כפרת עוונות.
[‎21] אמנם, עיין ב"ציץ אליעזר" ח"ה סי' כ"ב אות כ, שכתב שמי שהוליד ממזר וחוזר בתשובה - הקב"ה מרחם עליו וממית את הממזר. מכאן עולה שאין התשובה מועילה לאדם שהוליד ממזר כל עוד הממזר חי ומזכיר את עוונו.
[‎22] ההליכה לפנים משורת הדין היא לעיתים חובה הלכתית, אך דומה שיש כאן דוגמא לדו-שיח בין ההלכה לאגדה: ההלכה מחוקקת ציוויים, האגדה מתארת את המגמה, וההלכה שבה ושואבת את ה"לפנים משורת הדין" הנגזר מדברי האגדה.
[‎23] ואולי לקורצווייל רומז המספר באומרו "ושוב שחקה תהִלה שחוק מתוק, מעין שחוק של נצחון כתינוקת שניצחה בחכמתה זקנים ממנה" ("עד הנה" עמ' רד)...
[‎24] עיין בתיאור תשובתו של מנשה, רות רבה ה', ו.
[‎25] ההדגשה במקור.