שני מובני זמן למילה "שמיטה" (וברבים: שמיטים/שמיטין):
א) שנת השמיטה – היא השנה השביעית שבה אסורה עבודת הארץ.
ב) מניין של שבע שנים שבסופן שמיטה גם הוא נקרא "שמיטה". הדבר דומה לשימוש במילה "שבת" אצל חז"ל, לעיתים במובן יום השבת, ולעיתים במובן שבוע של 7 ימים.
מניין של שבע שנים נקרא גם בשם "שבוע" (דניאל ט כה-כז, משנה סנהדרין ה, א).
אנו נבדיל ביניהם בכך שכאשר נתכוון לשנת השביעית נשתמש במינוח "שנת השמיטה" וכאשר נתכוון לכל שבע השנים נכתוב סתם "שמיטה".
מצינו שלוש שיטות בספירת שנות השמיטה והיובל: א) שיטת חכמים, ב) שיטת ר' יהודה בבבלי, ג) שיטת ר' יהודה בירושלמי.
התורה מצוה למנות שבעה מחזורים של שמיטה ולאחריהם את שנת היובל.
בבבלי נדרים סא ע"א מובאת מחלוקת חכמים ורבי יהודה כיצד למנות את השנים:
דתניא, פלוגתא דרבי יהודה ורבנן:
"וקדשתם את שנת החמשים שנה"
שנת החמשים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת.
מכאן אמרו: יובל אינו עולה למנין שבוע.
רבי יהודה אומר: יובל עולה למנין שבוע.
אמרו לו לרבי יהודה: הרי הוא אומר "שש שנים תזרע שדך" ואין כאן אלא חמש !
אמר להם: לדבריכם, הרי הוא אומר "ועשת את התבואה לשלש השנים" הרי כאן ארבע !
אלא איכא לאוקמה בשאר שני שבוע - דילי נמי איכא לאוקמה בשאר שני שבוע.
לשיטת רבנן, מונים 7 פעמים 7 שמיטות ואחריהן את שנת ה-50 שהיא שנת היובל. כך מסתיים מחזור אחד של 50 שנה, ואחריו מונים שוב: 7 פעמים 7 שמיטות ויובל. יוצא מכך, ששנת ה-49 בכל מחזור היא שנת השמיטה השביעית, שנת ה-50 בכל מחזור היא שנת היובל, ובשנת ה-51 מתחיל מחזור חדש והיא כבר שנה ראשונה בשמיטה הראשונה של המחזור הבא.
לעומת זאת, לפי ר' יהודה המחזורים הם של 49 שנה: מונים גם כן 7 פעמים 7 שמיטות ואחריהן בא יובל, אולם שנת היובל עצמה איננה נפרדת משנות השמיטה אלא היא עצמה גם שנה ראשונה במחזור הבא. יוצא מכך, ששנת ה-49 בכל מחזור היא שנת השמיטה השביעית, שנת ה-50 בכל מחזור היא שנת היובל, אולם גם שנה ראשונה בשמיטה הראשונה של המחזור הבא, ושנת ה-51 היא כבר שנה שניה בשמיטה הראשונה של המחזור הבא.
כלומר, מהתורה משמע ששנת ה-50 במניין היא שנת יובל, אולם נחלקו רבנן ור' יהודה מתי מתחילים לספור את המחזור הבא של השמיטות: לחכמים - ממתינים שנה אחת אחר היובל (היא השנה ה-51) וממנה מתחילים לספור, ואילו לר' יהודה - מתחילים תכף ומיד בשנת היובל עצמה למנות את השמיטה הבאה.
פירוש דברי חכמים
החשבון של חכמים מובן, אך דבריהם אינם מובנים:
שנת החמשים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת.
מובנת הרישא, "שנת החמשים אותה מונה" – פירוש ליובל הקודם, אולם הסיפא "ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת" תמוהה – הרי לא יעלה על דעתו של אף אחד למנות את שנת ה-51 ליובל הקודם !
התוספות בסוגיה המקבילה במסכת ראש השנה מגיהים כך[1]:
ואי אתה מונה שנת החמשים - אחת. בלא וי"ו גרס דאין שנת חמשים ראשונה לשביעית הבאה.
לפי פירוש התוספות, ר' יהודה מונה את שנת החמשים גם כשנת אחת ליובל הבא, ואילו חכמים לא מונים את שנת חמשים אחת.
הפירוש המיוחס לרש"י בסוגיתנו בנדרים הוא לפי נוסח הגמרא שלנו, והוא דחוק מעט[2]:
ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת . שלא התחיל למנות ז' שנים של שמיטה הבאה בשנת היובל עצמה שלא תהא מונה אחת לשנת נ', ולשנה הבאה אחריה שנת נ"א שניה אלא לשנת חמשים ואחת תהא מונה אחת ושנת נ' עצמה נמנית ליובל שעבר שאין עולה למנין שבוע הבא כדאמרינן.
פירוש זה איננו מתיישב עם לשון הגמרא: הגמרא אמרה שאת שנת ה-50 מונים, ואת שנת 51 אין מונים. ואילו מפירוש זה משמע שאין מונים (לשמיטה הבאה) לא את שנת 50 ולא את שנת 51. פירוש זה היה מתיישב היטב אילו הגירסה הייתה כך:
שנת החמשים אין אתה מונה אחת, ושנת החמשים ואחת אתה מונה אחת.
הר"ן שם מפרש אחרת[3]:
ולא שנת חמשים ואחת. שאין שנת חמשים נמנית לענין שמיטה עד שתהא נמנית בשנת חמשים של יובל שעבר ולשנה אחת של שמיטה שאחר אותו יובל:
פירוש לשונו הוא כך:
את שנת החמשים אתה מונה כשנת חמשים בלבד, ולא גם כשנת חמשים וגם כשנת אחת לשמיטה. כלומר שנת החמשים משמשת רק בתפקיד אחד בלבד - שנת חמשים (כלומר יובל) ולא בשני תפקידים: א) חמשים ליובל, ב) אחת לשמיטה. רק השנה הבאה אחרי שנת החמשים נחשבת אחת. לפיכך צריך לפי הר"ן לקרוא את הגמרא כך:
שנת החמשים אתה מונה, ואי אתה מונה (אותה) שנת חמשים, ו(גם שנת) אחת.
משמעות דברי הר"ן זהה לדברי התוספות בראש השנה, אלא שאין הוא מגיה את גירסת הגמרא בנדרים, ולפי פירושו היה על הגמרא לגרוס: "שנת החמשים אתה מונה ואי אתה מונה אותה שנת חמשים ושנת אחת".
חכמים הקשו על ר' יהודה, כי לפי שיטתו, שהיובל הוא גם שנה ראשונה בשמיטה – באותה שמיטה שהיובל הוא השנה הראשונה בה, לא יוכלו לעבוד שש שנים, כי בתוך אותן שבע שנים יש שתי שנים אסורות במלאכה: היובל, שהיא השנה הראשונה, והשנה השביעית שהיא שנת שמיטה. לפי ר' יהודה יוצא שבמחזור השמיטה השמיני יש רק חמש שנים שבהן מותר לעבוד, בניגוד ללשון הפסוק "שש שנים תזרע שדך", אבל לחכמים עצמם לא קשה, כי לדידם תמיד יש שש שנים רצופות שבהן מותר לעבוד.
ר' יהודה ענה, כי לא ניתן להסתמך על פסוקים כדי להוכיח את שיטת החשבון, שהרי הפסוק "ועשת את התבואה לשלש השנים" המדבר על הברכה שה' יתן בשלוש השנים, השישית, השביעית והשמינית (שבה קוצרים את התבואה) - לא יכול להתפרש לפי חכמים לפני שנת היובל מפני שאז צריך ברכה לארבע שנים: השישית, השביעית - שהיא שנת השמיטה, השמינית - שהיא שנת היובל, והתשיעית - שבה קוצרים את התבואה (שהיא כבר הראשונה לשמיטה הבאה); לכן, במקרה זה, יאלצו חכמים להודות שיש להעמיד את הפסוק רק במקרה השכיח של שמיטה שלא לפני יובל (הקורה שש פעמים במשך מחזור יובל אחד), ולא בפעם הבודדת ששנת השמיטה חלה סמוך ליובל. כלומר, על כרחנו לא ניתן לפרש את הפסוקים על כל השנים שבמחזור היובל. וממילא סרה קושייתם של חכמים על ר' יהודה, מפני שגם הוא מפרש את הפסוק "שש שנים תזרע את שדך" על דרך הרוב, כי ב-6 פעמים מתוך 7 במחזור יובל יש 6 שנים רצופות של עבודת הקרקע, ורק בפעם האחת שסמוך ליובל אין שש שנים, ועל כרחנו יש לומר שהתורה דברה על דרך הרוב.
הקושיה שהקשה ר' יהודה על חכמים קשה גם על ר' יהודה עצמו, וכן כתוב בפירוש המיוחס לרש"י:
והאי פירכא לדברי הכל היא דלרבי יהודה נמי איכא למיפרך דאע"ג דאמר יובל עולה למנין מכל מקום אסור הוא בזריעה והוו נמי ארבע שנים.
שהרי גם לר' יהודה, בדומה לחכמים, סמוך ליובל צריך ארבע שנות ברכה: השישית, השביעית - שהיא השמיטה, השמינית - שהיא היובל ושהיא גם הראשונה לשמיטה הבאה, והתשיעית - שהיא השניה בשמיטה הבאה, שבה קוצרים את התבואה; אולם, כיוון שהקו המנחה של ר' יהודה הוא שדיברה התורה רק על דרך הרוב, משמעות הדבר שאי אפשר להביא הוכחה מוחלטת מהפסוקים על דרך מניין שנות השמיטה והיובל, וממילא נדחה אופן ההוכחה של חכמים בדרך זו.
נסכם: לשיטת חכמים שנת היובל היא נפרדת לחלוטין משנות השבוע. לעומת זאת לפי ר' יהודה שנת היובל היא חלק ממערך שנות השבוע: שנת היובל באה אחרי כל שנת שמיטה שביעית, והיא נחשבת לשלושה דברים: לשנת היובל (שנה אחרונה ביובל), לשנה ראשונה מהיובל הבא, ולשנה ראשונה משנות השבוע. עולה, שבין יובל ליובל יש 50 שנה לפי חכמים, ורק 49 שנה לפי ר' יהודה.
השיטה המובאת בירושלמי
בירושלמי בקידושין מצוייה הבנה אחרת של הביטוי "היובל עולה ממיניין שני שבוע". לעיל ראינו שביטוי זה מופיע בדברי ר' יהודה, ומשמעו בבבלי היא שלר' יהודה, בניגוד לשיטת חכמים, שנת היובל נחשבת ראשונה מממחזור השמיטה וממחזור היובל הבא. נראה את דברי הירושלמי בקידושין:
"ובשביעית יצא" - בשביעית של מכירה. לא שביעית של עולם ?
את אומר שביעית של מכירה, או אינה אלא שביעית של עולם ?
כשהוא אומר "שש שנים יעבד" הרי שש שנים אמורות; הא מה אני מקיים "ובשביעית יצא" - שביעית של מכירה, לא שביעית של עולם.
אימא חליף !
אמר ר' זעירא בשם רב הונא: "ובשביעית" כתיב.
אמר רבי חונה: אם אימר את שביעית של עולם אם כן מה היובל בא ומוציא ?!
אמר רבי יוחנן בר מרייה: אתייא כמאן דאמר אין היובל עולה ממיניין שני שבוע. ברם כמאן דאמר היובל עולה ממיניין שני שבוע פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע. (ירושלמי קדושין, פרק א, הלכה ב).
הגמרא דנה בדין של עבד עברי שצריך לצאת בשנה השביעית, ומעלה את שתי האפשרויות:
א) השנה השביעית היא השביעית למכירתו של העבר (וכך נפסק להלכה).
ב) השנה השביעית היא שנת שמיטה, ללא קשר מתי התחיל העבד לעבוד, ותמיד הוא ישחרר בשנה זו.
ר' חונה דוחה את האפשרות השניה כך: התורה אמרה שעבדים משתחררים ביובל. השנה ה-49, הקודמת ליובל היא שנת שמיטה. אילו עבדים היו משתחררים כל שמיטה, הרי שלא היה את מי לשחרר ביובל, כיון שכל העבדים כבר היו משתחררים בשנה הקודמת !
ר' יוחנן בן מרייה מעיר שכל דבריו של ר' חונה נכונים רק לפי מאן דאמר שאין היובל עולה ממיניין שני שבוע, אבל לפי מאן דאמר שהיובל עולה ממיניין שני שבוע פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע – הקושייה איננה קיימת, משום שייתכן מצב בו היובל חל באמצע מחזור שמיטה, ואז השנה הקודמת לשנת היובל איננה שביעית, וגם אם נאמר שעבדים משתחררים בכל שנת שמיטה, הרי שבין השמיטה ליובל יש רווח מסוים שבו שוב יהיו עבדים, ועבדים אלו ישתחררו בשנת היובל !
אין זאת שיטת ר' יהודה שבבבלי, אלא שיטה נוספת. לפי שיטה זו היובל יכול לחול בכל אחת משנות השבוע ! (ואילו לפי שיטת ר' יהודה בבבלי, היובל הוא תמיד אחר שנת השמיטה, בדומה לשיטת חכמים). מהו פשר שיטה זו ?
שיטה זו דומה אמנם לשיטת ר' יהודה בכך ששנת היובל נחשבת לחלק ממערכת שנות השבוע, אולם לפי שיטה זו, יש בין יובל ליובל 50 שנה ולא 49 שנה (ובכך דומה הדבר לשיטת חכמים).
שיטה זו, שיש בה גם מיסוד חכמים של הבדל 50 שנה בין יובל ליובל, וגם מיסוד ר' יהודה שהיובל משתתף כחלק משנות השבוע, גורמת לכך ששנת היובל נדה על פני כל שנות השבוע !
הסיבת לכך היא שהתקדמות היובל הוא במרווחים של 50 שנה, ואילו השבועות הולכים בקצב של שבע, שבע, כך ש-7 שביעיות הם 49 שנה. בכל מחזור יובל מתקדמת שנת היובל שנה אחת קדימה ביחס ללוח השבועות ! (וזאת בניגוד לשיטת ר' יהודה בבבלי, שבין יובל ליובל יש רק 49 שנה, וכך קורה שכעבור 7 שבועות תמיד חוזר היובל לחול בשנה ראשונה בשמיטה).
אם נעיין בלשונותיהם של כל הסוגיות הנוגעות במחלוקת חשבון היובל, נוכל לראות שיש כאן בעצם שתי מחלוקות:
א) מחלוקת אחת קשורה לשנת היובל האם היא עולה לכאן ולכאן, כלומר, האם בין יובל ליובל יש 49 שנה או 50 שנה. מחלוקת זו מקופלת בלשון "שנת חמשים עולה לכאן ולכאן" המופיעה בסוגיות הללו: ר"ה ט ע"א ; ערכין יב ע"ב ; ערכין כד ע"ב; ערכין לג ע"א.
ב) מחלוקת שניה קשורה לשאלה, האם היובל נחשב כאחד משנות השמיטה, או שמא היובל הוא שנה בפני עצמה. מחלוקת זו מקופלת בלשון "היובל עולה ממנין שני שבוע" המופיעה במקומות הללו: נדרים סא ע"א ; ירושלמי קידושין פ"א ה"ב ; ספרא בהר פרשה א'.
הבדל גדול יש בין שתי המחלוקות הללו: שיטת הירושלמי היא כשיטת חכמים במחלוקת א' שבין יובל ליובל 50 שנה, אולם כשיטת ר' יהודה במחלוקת ב' שהיובל עולה למניין שני שבוע ומשתתף גם בסבב השמיטות.
כך ניתן לסכם את 3 השיטות בטבלה הבאה:
שיטת הירושלמי יוצרת מחזור של 350 שנה, שבו סובבת שנת היובל וחולפת על כל אחת משנות השבוע. כך יוצא גם ששנת היובל בעצמה יכולה להיות גם שנת שמיטה.
הבאנו כאן את טבלת המחזור של 350 השנה לפי שיטת הירושלמי:
טבלת מחזור 350 השנים:
ניתן לראות ליד מספר השנה במחזור מהי השנה בשבוע ומהי השנה ביובל:
למשל: שנת 179 במחזור הזה היא 29 ביובל ו-4 בשמיטה.
אפשר גם לראות איך היובל סובב בכל שנות השבוע: שנת 50 למחזור היא שנת יובל: היובל הזה חל בשנת 1 לשמיטה; שנת 100 במחזור היא גם כן שנת יובל, אולם כאן חל היובל בשנת 2 לשמיטה, וכך הלאה, עד שנת 350 במחזור שהיא גם שנת יובל וגם 7 בשבוע, כלומר שמיטה. במחזור הבא שוב יחזור היובל לשנת 1 בשבוע.
הקושי בתשובתו של ר' יהודה לחכמים
לעיל ראינו שבפירוש המיוחס לרש"י העיר שקושייתו של ר' יהודה לחכמים "לדבריכם הרי הוא אומר 'ועשת את התבואה לשלש השנים' - הרי כאן ארבע" קשה גם לר' יהודה עצמו, שהרי גם לפי ר' יהודה שנת היובל באה תמיד אחרי שנת השמיטה, ואם כך, נשאלת השאלה, כיצד מקשה ר' יהודה על חכמים קושייה שקשה גם על שיטתו !
הרב זוין ("לאור ההלכה" עמ' פח) הבחין בתירוץ בעל ה"אור שמח" שכתב שאפשר להסביר את דברי ר' יהודה בנדרים לא כפי שיטת הבבלי אלא כפי שיטת הירושלמי. לשון ר' יהודה בסוגיה בנדרים היא: "היובל עולה למנין שבוע", אולם לא מוזכרת שם ההתייחסות של ר' יהודה לשאלה "האם שנת היובל עולה לכאן או לכאן". האור שמח על הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק י') כתב שאם נסביר את דברי ר' יהודה כפי שיטת הירושלמי - "לפי זה אתי שפיר, דרוב השנים היובל אינו אחר שנת השמיטה". אז לא יהיה קשה על ר' יהודה ממה שהקשה על חכמים, כי לפי שיטת הירושלמי נדיר ששנת השמיטה והיובל יבואו בזו אחר זו. ואם כך - לפי חכמים - בכל יובל יש צורך בברכה לארבע שנים, כי היובל בא תמיד אחרי השמיטה, וקשה לשיטתם כי בתורה יש על ברכה לשלש שנים בלבד, ואילו לפי שיטת הירושלמי נדיר שהיובל בא מיד אחר שמיטה, ומובן מדוע הברכה היא לשלש שנים, שדיברה תורה בדבר המצוי. עם זאת, יש לציין שבסוגיות אחרות בבבלי (ר"ה ט ע"א; ערכין יב ע"ב; ערכין כד ע"ב; ערכין לג ע"א) מובא בפירוש שר' יהודה סובר גם ששנת החמשים עולה לכאן ולכאן, בניגוד לשיטת הירושלמי.
איזכור שיטת הירושלמי
ההבחנה בין שיטת הירושלמי לשיטת ר' יהודה בבבלי כבר נעשתה אצל גדולי ישראל בעבר, ונציין כאן כמה מהם:
ר' משה מרגלית, בחיבורו מראה הפנים[4]:
... ומשמע מהכא להאי מאן דאמר אליבא דר' יהודה דליובל לעולם מונין משנה שאחר היובל העבר ואם כן משכחת לה לפעמים שהיובל באמצע השמיטה. ולא משמע הכי בבבלי אלא לר' יהודה נמי לעולם היובל אחר שנת השמיטה.
ר' יהונתן אייבשיץ בספרו האורים ותומים[5] כתב בסתם מבלי להביא את שיטת הירושלמי, שלפי ר' יהודה "לא קרה שיהיו היובל ושמיטה זה אחר זה תכופים ורצופים כי אם בחמשים שנה ראשונים, אבל מכאן ואילך לא יקרה כמעט כלל שיבואו רצופים, צא וחשוב".
הרב זוין מעיר (לאור ההלכה, עמ' פח, הע' 18):
בניצוצי זוהר לזוהר ויצא, קנד, א, הביא את דברי ה"אורים" וסיים: "ולא זכיתי לעמוד על חשבונו". אבל חשבונו פשוט: אחת לשלש מאות וחמשים שנה יבואו שמיטה ויובל רצופים.
את דברי האור שמח על הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק י') כבר הזכרנו לעיל.
משה עסיס פירסם מאמר על תעודה מהגניזה המכילה תשובה על קביעותה של שנת 4838 ליצירה[6]. במאמרו הוא מוכיח שכותב התשובה ציין את מספר השנה לפי חשבון השיטה שבירושלמי.
מעניין לציין ששיטת הירושלמי נזכרת גם אצל חכם נכרי. החכם הערבי אלבירוני, שכתב ספר על חשבונות העבור של היהודים, מביא בחשבונות השמיטה דווקא את שיטת הירושלמי[7]. ככל הנראה, אלבירוני הוא הראשון שערך את מחזור 350 השנה בלוח, בדומה ללוח שהבאנו לעיל. לוח זה הועתק גם למאמרו הנזכר של משה עסיס[8].
עד כה עסקנו בסדר מניין השנים לפי השיטות השונות, אבל עדיין לא קישרנו את המניין לאיזושהי תקופה בהיסטוריה היהודית.
ישנן שתי סוגיות בש"ס העוסקות בקישור מניינים להיסטוריה היהודית: הסוגיה בערכין (יב ע"א – יג ע"א), והסוגיה בעבודה זרה (ט ע"ב).
הסוגיה בערכין מתאימה את הכרונולוגיה היהודית לשיטותיהם של חכמים ושל ר' יהודה.
הסוגיה בע"ז, שהיא המשכה של סוגית המניינים שהבאנו לעיל בחלקו הראשון של ספרנו - נותנת נוסחת מעבר למציאת השנה בשמיטה. רב הונא בריה דרב יהושע נותן שם כלל, שנועד למצוא מהו מספרה בשמיטה של שנה מבוקשת.
בימינו יש כלל ידוע - לחלק שאת שנות המניין לבריאת עולם בשבע, והשארית היא מספר השנה בשמיטה, לדוגמה שנת ה'תש"ס - 5760 כאשר מחלקים ב-7 מתקבלת שארית 6, ואכן שנה זו היא שישית בשמיטה. אם אין שארית כלל - השנה היא שנת השמיטה, למשל ה'תשס"א - 5761 לחלק ל-7 - מקבלים 823 שביעיות בלי שארית, מה שמורה שה'תשס"א היא שנת שמיטה[9].
[1] תוספות מסכת ראש השנה ט ע"א ד"ה ואי אתה.
[2] המיוחס לרש"י מסכת נדרים סא ע"א ד"ה ואי אתה.
[3] ר"ן סא ע"א ד"ה ולא שנת.
[4] על ירושלמי קידושין דף ו, ע"ב, ד"ה אתייא.
[5] אורים, חו"מ סימן סז, ס"ק ב'.
[6] משה עסיס, "תשובה על קביעתה של שנת ד"א תתל"ח ליצירה", HUCA כרך 89, (1978), עמ' א-כז.
[7] ראה בורנשטיין במאמרו 'חשבון שמטים ויובלות', התקופה י"א (תרפ"א), עמ' 238-236 שהביא את דבריו והסבירם.
[8] שם, עמ יד הערה 75, ובסוף המאמר.
[9] ברור שכלל זה איננו "כלל אמיתי" כי מניין השמיטה לא מתחיל בבריאת העולם אלא רק מאז ההתנחלות בתקופת יהושע.