חרדה חברתית בצבא

הם מפחדים לשמור בזוגות מחשש שלא ימצאו נושאים לשיחה, מתרחקים מחדר האוכל מפחד שלא יעמדו בקצב הארוחה, ויראים מהיום בו המפקד יגלה שתפקודם לוקה בחסר • אחד מכל 20 חיילים סובל מחרדה חברתית במהלך שירותו הצבאי, ומתקשה משום כך להתמודד עם המסגרת התובענית וההיררכיה המחייבת • אז מה קורה כשלביישנות הטבעית מתווספים גלי חום ונדודי שינה, וכיצד, אם בכלל, מטפלים בזה? • "מבפנים אני מרגיש כמו בן-אדם חברותי", אומר סרן דור, "אבל אני פשוט לא מסוגל להיות כזה" 

דנאל אל-פלג

אם חשבתם שראשי התיבות ח"ח מסמלים בהכרח ביטוי לחיזוק חיובי שמקבל חניך בקורס צה"לי או אפילו תלמיד בבית-ספר, נכונה לכם הפתעה: בעבור כ-16-10אחוזים מהאוכלוסייה משקף הקיצור הנ"ל דווקא את שגרת חייהם הכאובה בצלה של חרדה חברתית.

מבין אלו המתמודדים עם הפוביה, נמנים גם רבים וטובים מחיילי צבא ההגנה לישראל. מחקר צה"לי שנערך בשיתוף עם בית-החולים גהה, העלה כי אחד מכל 20 חיילים סובל מחרדה חברתית במהלך שירותו הצבאי.

רבים מעדיפים שלא לדבר עליה, מתוך אמונה שאולי בעטיפה נכונה של שקט מגונן, היא תשכח להתעורר שוב מחר בבוקר. "הרבה שנים שמרתי את הכל בבטן, אבל זה פגע ופוגע בי כל יום", מגלה סרן דור (פרטי כל המרואיינים שמורים במערכת), בוגר מסלול עתודה המשרת בחיל החימוש. "זה בא לידי ביטוי בהמון צורות: הרגל קטן כזה שפיתחתי לעצמי, למשל, לא להירדם במוצאי שבת. בלילה אני כמעט ולא מצליח לישון, ככה זה מאז תחילת הלימודים שלי. לפני כל שבוע חדש אני מתחיל לחשוב על מה שיש לי לעשות, ועל זה שצריך לחזור ולראות שוב את כולם. זה לא קל לי, זה אומר שאני צריך להתמודד כל שבוע מחדש עם העולם".

ילד מתמודד

על אף שאין לה שם לועזי מסובך, חרדה חברתית היא פוביה המוכרת היטב בספרי הפסיכולוגיה. מדובר בפחד להתמודד עם מצבים חברתיים שונים, כגון עמידה בפני קהל, התמודדות עם סמכות, הימצאות בקבוצות, קשר רומנטי ועוד. חייו של אדם חרד ברמה גבוהה, סובבים כל העת סביב אלמנט ההתחמקות, במטרה להימנע ממצבים שיגרמו לו חוסר נעימות, או אף התקף חרדה במקרים קיצוניים. "צריך לעשות הפרדה בין ביישנות לבין חרדה חברתית", מבהיר רס"ן אריאל בן-יהודה, פסיכיאטר במחלקת בריאות הנפש של חיל הרפואה. "לאדם ביישן יהיה קשה לעשות דברים מסוימים, בעוד האדם החרד יגיב אחרת פיזית ונפשית, ובעיקר יעסוק כל העת בהתחמקות מהסיטואציות המבעיתות בעבורו". הפחד האמיתי הוא מהחשיפה והמבוכה שהימצאות בציבור עלולה לגרום, ולו במצבים הטריוויאליים ביותר. "האדם לא אוהב כאב, וההתחמקות הזו היא סוג של הימנעות מכאב", מסביר ד"ר ארז טרכטמן ממרכז "שמיים" להפצת ידע יישומי בתחום מדעי ההתנהגות. "לחשוב, למשל, שאם אני אדבר מול אנשים, אני אגמגם, יצחקו עליי, אהפוך לבדיחה ויזכרו לי את זה לכל החיים".

"עוד לפני הצבא, כבר כשהייתי בתיכון, הרגשתי עוף מוזר", משחזרת יעל (27), הסובלת מחרדה חברתית, "לא הייתי מצליחה לצאת בהפסקות מהפחד הזה שכולם כל הזמן מסתכלים עליי, הייתי מתעסקת כל הזמן במחשבות של אחרים. אם הייתי רבה עם מישהו בבית, לא הייתי יוצאת לרחוב מהפחד שהשכנים שמעו את הוויכוח מהדירה שלהם. לא עברתי ליד הקניון, מחשש שהמורה שלי, שעבד בו, יבחין בי. פשוט הגעתי למצב שאני מוותרת על הצרכים שלי".

החרדה החברתית, כמו שאר הפוביות, אינה רציונלית ונובעת פעמים רבות מהדרך בה חונך וגדל אותו אדם. "זה יכול לנבוע ממקרים של הורים שמונעים מהילד שלהם להתמודד עם החברה", מסביר ד"ר טרכטמן, "או הורים שמלמדים אותו שהחברה מזיקה, שהיא תמצא את חולשותיו ותנצל אותן. אז קורה שהוא אפילו לא מנסה לאמת את החשש, ומעדיף מראש לברוח לתוך עצמו".

אבל לא כל מי שסובל מחרדה יודע לאפיין את שורשיה. סמ"ר (מיל') ניב (34), שמתקשה לזכור את עצמו בלעדיה, דווקא מצליח להצביע על הסימנים המקדימים. "אני בפירוש קיבלתי את היחס הלא נכון כילד", הוא פוסק. "ההורים שלי הם אנשים נפלאים, אבל הם לא הבינו שלא מספיק לאהוב, צריך גם להוכיח את זה".

את מה שלא ידעו להראות לו הוריו, ניסה ניב להוכיח משך שנים לחברה. הדרישות שהציב לעצמו היו גבוהות וקיצוניות, ואי-עמידה בהן הייתה מובילה אותו להתרסקות כמעט מידית. "אצל בעלי חרדה חברתית זה או הכל או כלום", הוא מסביר, "זה להגיד לעצמך: 'אני רוצה להיות המסמר של הכיתה, לא פחות, ואם לא - זה יהיה נורא ואיום'. או למשל: 'אני חייב לדבר עם כולם, אם אהיה שקט זה הדבר הכי גרוע שניתן להעלות על הדעת', וגם: 'אם אתקף בחרדה, יחשבו שאני משוגע', וכך הלאה".

עם הזמן מצא ניב שהנמכת ציפיות מאפשרת לו לגשר על הפער בין הרצוי למצוי, וליצור סוף-סוף קשר אנושי. "בניגוד לימיי בשירות הסדיר, אני מרשה לעצמי לשבת במילואים יחד עם שאר החיילים בשק"ם ופשוט לשתוק, כי זה בסדר", הוא אומר. "באופן פרדוקסלי, בגלל שאני רגוע, אני פחות חרד, ולכן אני גם אוטומטית משתתף יותר בשיחה וזורם".

אלא שרבים אחרים עדיין לא מצאו את הדרך להתגבר על החשש, על אף התשוקות החברתיות. סרן דור מעיד על עצמו כי הוא אדם תלותי: "קשה לי בלי נוכחות של אחרים", הוא מגלה, "אני כאילו צריך לדעת שיש שם מישהו שדואג לי כל הזמן". דור חי את הפרדוקס עליו מדברים הפסיכולוגים. אותו פער לא מגושר, הוא בעבורו היומיום. "זה לא שאני לא מעוניין לדבר בפגישות, להתמודד עם הקולגות שלי, או ליצור קשרים", הוא מדגיש, "מבפנים אני הרבה פעמים מרגיש כמו בן-אדם חברותי, אבל אני פשוט לא מסוגל להיות כזה".

מצב אזעקה

"בוקר טוב". שתי המילים האלו לבדן, ואפילו המחשבה עליהן, העבירו ביעל צמרמורת יומיומית, עת התייצבה בפתח המשרד מול מפקדיה. שלוש ההברות היו מסוגלות לגרום לה למבוכה היסטרית, כבר בשעה שמונה וחצי בבוקר. "התגייסתי להיות פקידה כי לא הרשתי לעצמי יותר מזה, לא היה לי אומץ", היא מספרת, "פחדתי שיהיה לי מעמד, שיהיה מתחתיי מישהו, העדפתי להיות מובלת. גם ככה התביישתי לתקשר עם מי שעבד איתי, אז העדפתי לבצע כמה שיותר משימות מבלי לדבר עם אף אחד".

אם באזרחות יכולה הייתה, ברוב המקרים, להתבודד עם עצמה, הרי שבצבא דבר אינו נתון לשיקולו של החייל הפשוט וההימצאות בקבוצה נמשכת ימים שלמים. "הצבא הוא סוג של זרז, שמביא צורך להתמודד עם הפחדים האלה ולהתעמת איתם", מסביר ד"ר טרכטמן. "כשאדם מתגייס, המרחב האישי שלו מצטמצם באופן דרסטי. פתאום יש דברים שצריך לעשות בלי ויכוח, וזה אתגר רציני להתמודד עם עודף כזה של גירויים. מי שסובל מחרדה בדרגה גבוהה, לא יוכל לבצע את שיוטל עליו, ויצטרכו להשקיע המון תשומת לב בהרגעה שלו".

בעבור חלק מהחולים, הגיוס הוא דווקא הזדמנות טובה להתמודדות אמיתית עם הבעיה. לדברי ד"ר טרכטמן, רצף של הצלחות במסגרת כה נוקשה, מאפשר להם לבנות את ביטחונם העצמי ולהתחיל בצעדים אל עבר קשר חברתי. "היה לי חשוב לעשות צבא", מספרת יעל, "לשים על עצמי מדים ולעשות שירות, פעם אחת להיות כמו כולם. אבל בדיעבד זה לא היה כל-כך פשוט. בטירונות קרה לא פעם שנתקפתי קוצר נשימה, היה לי קשה להעביר שמירה בזוג כי פחדתי שלא יהיה לי מה לומר", היא נזכרת, "ואפילו בחדר האוכל היה לי קשה לאכול עם כולם, פחדתי שלא אעמוד בקצב".

המפקדים, במרבית המקרים, לא יודעים דבר על החרדה שמתחוללת בקרב פקודיהם, ואלה מתמרנים את דרכם, משקיעים אנרגיות בפעולת ההתחמקות. רוב הסובלים מחרדה חברתית מסתירים זאת, וגם מאוד מתביישים מהתגובות. "כשהתגייסתי הפסיכיאטר שלי נתן לי מכתב שמתאר את מצבי והחבאתי אותו", נזכר סרן דור, "לא מסרתי אותו בלשכת הגיוס כי פחדתי שזה יפגע לי בשיבוץ, מה גם שאני עתודאי והנחתי שלא יאהבו את זה במבדקים לקצונה".

אז שוב עמד דור אל מול הניגוד של חייו: היציאה לבה"ד 1 תהיה אתגר רציני בעבורו, אך עם זאת היה בו צורך עז לעשות את זה, כי "זה מה שכולם עושים", כי המפקדים ציפו ממנו. שנה וחצי אחרי שהתגייס, במבד"קים, הוא נפסל בשלב הריאיון הפסיכולוגי על סעיף ביטחון עצמי. "וזה עוד מבלי לדעת על העבר שלי", הוא מציין. "הרגשתי טמבל, כל החברים שלי כמובן עברו ואני נפסלתי, ועוד על זה. פשוט סטירה מצלצלת".

"כמו שהצלחה מעודדת, כך הכישלון מדכא", מבהיר ד"ר טרכטמן, "אם גם ככה החולים מרגישים חלשים, אז זה עושה אותם, בעיניהם, עוד יותר קטנים". בהמשך השנה אסף דור כוחות וניגש למבד"קים נוספים. הפעם הצליח לשכנע את הפסיכולוגית להעביר אותו. "את התקופה בקורס אני זוכר היטב", הוא מספר, "הייתי כל-כך לחוץ ומפוחד, שרוב הזמן הסתובבתי והכל היה שחור בעיניי. הייתי בקושי אוכל או ישן, סהרורי כזה". על אף שהקורס חיזק במעט את ביטחונו העצמי, הקושי שסחב על גבו בתקופה האינטנסיבית ההיא הותיר בו משקעים.

"מסגרת צבאית יוצרת סיטואציה בעייתית, שעלולה אפילו להזיק באופן בריאותי", מסכים טרכטמן. "אנחנו מדברים על גוף ונפש, ופה יש נפש שהיא מאותגרת והגוף מגיב לזה כל הזמן, הפחדים והתסמינים הפיזיים מתישים. הגוף נמצא כל הזמן במצב של אזעקה".

יש תרופה

שעות מסתובב סרן דור הלוך ושוב במשרדו הקטן, אוחז את המירס בידו. המשימה שקיבל ממפקדו חייבת להתבצע, אף שהיא כוללת שיחת טלפון לקצין בכיר ממנו ולא מוכר. הוא נקרע בין שני בעלי הדרגות, אינו בטוח מי משרה עליו יותר אימה. "נו, מה קורה עם זה?" ישאל הרע"ן הממונה עליו כשיחלוף באקראי ויציץ לחדרו. ושוב לא תהיה ברירה, היד תלחץ על המקשים בחשש, והראש יתמלא שוב באותה בקשה - רק שלא יענה.

"הפחד מסמכות הוא משהו שקל לראות בצבא, בגלל עניין הדרגות", מסביר רס"ן בן-יהודה, "יש הרבה חשש שהממונה עליי פתאום יראה שאני לא שווה כלום, לא משנה כמה זה רחוק מהמציאות". אותו פחד הוא המונע מחיילים לגשת ולבקש עזרה, שהרי גם רופא או פסיכולוג צבאי נתפס כגורם בכיר. על כן, הסיכוי שחייל יפנה מיוזמתו לטיפול - נמוך, ולא רק בשל הניסיון להסתיר או להתחמק מהתמודדות אמיתית. סיבה נוספת יכולה להיות חוסר הבנה של המתרחש בגופו שלו. לעתים גם הלוקים בהפרעה לא יודעים שיש לה שם, ויותר חשוב - תרופה. "בעידן האינטרנט הרבה יותר קל לחיות את חייך כאדם חרד", מסביר ד"ר טרכטמן. "מבחינתו, העולם שלו מלא, הוא חי דרך הפורומים והאתרים השונים שמספקים לו את כל המידע שהוא צריך. אפילו פעולות טכניות, כמו לשלם את הארנונה, אפשר לעשות במחשב. המצב הזה מעודד את החרדה, כי אין מוטיבציה לפתור אותה".

אם החייל לא ייגש בעצמו לקבלת סיוע, מזהירים המומחים, ספק אם מישהו ייתן הגדרה מדויקת ופתרון אמיתי לתחושותיו, שכן את האבחון להפרעה קשה לעשות בהיעדר פסיכולוג או פסיכיאטר. "צריך לא רק מישהו שישאל את השאלות הנכונות, אלא שגם יידע לנתח את התשובות", מסביר בן-יהודה. "לעתים קרובות צריך לדעת את ההיסטוריה של האדם כדי להבין שזו לא סתם ביישנות. המפקדים יתקשו, כנראה, לזהות שמדובר בתסבוכת נפשית, אבל אם אדם מגלה סימנים של מתח ולא מתנהג כרגיל, צריך להפנות אותו לטיפול. אם זו פוביה או לא, זו כבר החלטה שלנו, המטפלים".

במידה שחייל הגיע לטיפול דרך הצבא, יודעים במחלקת בריאות הנפש לתת מענה זהה לזה הניתן באזרחות. "אין הבדל, טיפול זה טיפול", פוסק רס"ן בן-יהודה. "יש מספר אפשרויות, אך המומלצת מכולן היא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, בשילוב טיפול תרופתי".

אך בעוד שבתוך המסגרת הצבאית ניתן להגיע למקומות בטוחים ונוחים, הפסיכיאטרים הצבאיים מוטרדים דווקא מעתידם של החולים בתום השירות. "בצבא אפשר עוד לתמרן ולהגיע לתפקיד שמתאים לך", מסביר רס"ן בן-יהודה, "האנשים האלה לא ירצו להגיע לתפקידים שהם לא יעמדו בהם, וגם המערכת תנתב אותם לעבודות יותר משרדיות, שכוללות, נניח, עבודה מול מחשב. אלה לרוב אנשים עם מוטיבציה גבוהה מאוד, שיכולים לעשות את עבודתם נאמנה". לטענתו, רוב הבעיות יצופו על פני השטח לאחר השחרור, עם תחילתם של החיים העצמאיים.

סרן דור, שעבר קודם את שלב הלימודים ורק אחר-כך עלה על מדים, גייס איתו את אותם פחדים שכבר הספיקו לצוף. "תמיד יש את המחשבות על כך שזה לעולם לא יעבור", הוא מודה, "אבל אני מנסה לא להתעסק בזה, לא לחשוב איך הייתי מגיב לו זה היה המצב. אבל האמת היא שאני כבר מתחיל לאבד את התקווה הזאת של 'מחר בבוקר אני אתעורר ואהיה נורמלי כמו כולם'".


המאמר פורסם לראשונה בעתון במחנה, 2008, גיליון 27 מאת דנאל אל פלג