ביישנות ושירות צבאי

סגור או פתוח

ביישנות ושירות צבאי
התגייסתי ביום חורף גשום מאוד. בכיתי והרגשתי בודד. באותו ערב העמסנו כל הטירונים קיטבג, את כל הציוד האישי מן הבית, מזרן ואת חבית רגשותינו. הילכתי בין השלוליות, לא עזר דבר, שק השינה החליק ונפל מערמת הציוד הגבוהה שנשאתי הישר לתוך השלולית.

התגייסתי עם חברים שלי ועם טירונים שלא הכרתי. שעות ראשונות בצבא מקבעות פרופילים של אנשים אלו על אלו: זה "ערס" המקלל כל הזמן, זה "משוגע" שצריך להיזהר משגעונו, זה "מורעל", "צהוב" אומרים כיום, זה ה"חנון", זה "מתחלה" – הוא כבר בא עם רשימת תרופות, פטורים, בעיות רפואיות, וזה הביישן – נחמד אבל כמעט לא מדבר. כל פרופיל מקבל התייחסות מסוימת: עם זה לא מתעסקים, עם זה צריך בעדינות בבוקר, לזה צריך לתת זמן, ולביישן – תעזבו אותו, הוא לא אוהב לדבר, הוא ידבר כשירצה.

הביישן יכול להפתיע, אבל אחרי גיבוש הפרופיל חבריו למחלקה יתקשו לגבש אסטרטגיה חדשה בתקשורת עמו: "שלום לך, מה נזכרת לדבר עכשיו? וואלה יופי, תחזור לפינה שלך!" אם יש ודאות עבור הביישנים היא שהם נפתחים לאט, לאט מאוד, לרוב לקראת סיום השלב, כשכולם מגובשים בקליקות, כשנוצרות חברויות וקבוצות.

הייתי בעניינים אבל חשתי בדידות כי לא הצלחתי להיפתח. אחרים קיטרו בקול, זעפו, צעקו, ואני הקרנתי מתוך המסכה שלי אדישות, כאילו לא קשה לי, כאילו איני מיוסר נפשית. לא הצלחתי לבטא את מצוקתי הקשורה לטירונות. הייתי לוחם ובשלב מסוים קיבלתי שבר מאמץ, שבר שכזה גורם כאבים אבל הוא בלתי נראה כמו המצוקה הנפשית שבה הייתי שרוי, אני חשתי אותה, אבל כיוון שלא הייתה גישה ישירה למוחי הרי שרק אני ידעתי על אודותיה.

בחופשות בבית לא שיתפתי בקשיים שלי: הייתי עייף מדי, רעב מדי, מסוגר מדי.

הרגשתי בודד גם בשל הטירונות, אבל גם בשל מערכת יחסים בוסרית מדי. כל כך בוסרית שבאמצע הטירונות היא הזמינה אותי אליה והודיעה שהתחילה לצאת עם המ"מ האחר מאותה פלוגת טירונים שבה שירתי. ואני לתומי חשבתי עד אז שמערכת היחסים הזאת עוד תצלח, שזה עניין של זמן ואפתח, שארגיש יותר בטוח בעצמי ואוכל ליזום בפתיחות שיחה ויחסי המין.

הבדידות שלי גדלה, המופנמות שלי התקבעה סופית אצל חבריי לטירונות והסגל חשב שאני אדיש "שלא זורק זין", שלא אכפת לי. רציתי שהכול לא יהיה לי אכפת, אבל הכול היה לי אכפת, וזו הייתה דרכי להפחית רגישות ולהסתיר את רגשותיי.

אתגרים בשירות הצבאי

התמודדות עם סמכות

הביישן נחרד מסמכות וחש מולה קטן. המפקד מדבר בתקיפות. "תעמוד ישר, תן לי הקשב, מה השם שלך, חייל?" יגיד זה בתקיפות ובהרמת קול. סולם הלחץ של הביישן עולה לשחקים, לבו הולם בפראות, כל הסירנות צורחות לו לביישן באוזניו ואורות אזהרה אדומים מסנוורים את עיניו המבוהלות.

החייל הביישן עלול להסתבך ברגליו בעמידת ה"הקשב" שלו, הוא עלול לעשות זאת לאט מדי – זו אחת הדרכים להתמודד עם לחץ, במקום לעשות מהר, מה שיגביר באופן טבעי את הלחץ. הביישן הרי עשוי להאט פעולותיו, ואולם המפקד הרגיל או המפקד ההיפר-אקטיבי עלול להתעצבן בשל האיטיות של החייל הביישן.

הביישן מנסה להפחית את הלחץ הפנימי, ואולם המפקדים בטירונות ואחר כך במהלך השירות ובעיקר "אוכפי המשמעת" – רס"ר המחנה, רס"ר המשמעת, משטרה צבאית – כל אלו מלחיצים מאוד את הביישן והוא עלול להיתפס כלא משתף פעולה. למעשה לא שאינו משתף פעולה אלא שהוא מתבלבל, נלחץ, ואינו מצליח לסנן את הלחץ הפנימי כדי להיות פנוי ונינוח למסרים החיצוניים. עלייה בסולם הלחץ מעלה את רמת הביישנות, ושני אלו מורידים את רמת התפקוד ומכניסים לסחרור שלילי.

התמודדות עם מקום חדש ואנשים חדשים

טירונות בבסיס טירונים: קרוב לוודאי שהביישן לא יימָצא בין חבריו המוכרים אלא אולי עם מישהו מהשכונה, אבל דווקא עם זה שאיתו לא הסתדר בעבר, כך שהביישן כבר לא בטוח אם היה אולי עדיף להיות עם אנשים שהוא לא מכיר וזהו.

הביישן מתקשה להיפתח. הוא דומה למכונית אספנות – היא ישנה מאוד, מנועה קטן, היא תגיע לאירוע אך באיחור ניכר לאחר מאמץ בדרכים. זו החוויה של הביישן, לבסוף הוא מגיע, נפתח, אבל לוקח המון זמן לשם כך. המעבר לשירות הצבאי מקפל בתוכו התמודדות עם האתגר להיחשף לחברים חדשים. הביישן מתמודד לרוב עם האתגר הבין-אישי ביצירת קשרים עם שניים או שלושה חברים שאיתם הוא היה בקשר במהלך השנים עד הגיוס.

בניגוד לאנשים מוחצנים הביישן מתקשה לזרום בקלילות עם אנשים חדשים, הוא מרגיש כדג מחוץ למים כשאינו בסביבתו הטבעית, הוא אינו קליל. אנשים חדשים מלחיצים אותו, ומבחינת חברים – אין לו שום צורך להתחדש אלא רק לאחוז במוכר.

במצב רגיל, מוקף בחבריו, הוא ירגיש בנוח גם לצאת אל הלא מוכר, למשל, להגיע למסיבה אצל מישהו שאינו מכיר שבה יפגוש גם אנשים אחרים, ואולם הימצאות בסביבה חדשה שבה כולם חדשים בלי תיווך של חבריו המאפשרים את "המעבר הבטוח" – זה כבר יותר מדי.

אם בבית הספר התיכון אחרי חטיבת הביניים ולאחר תקופה ארוכה בת מספר חודשים או שנים הוא ייפתח כי הסביבה כבר הפכה מוכרת, הרי שבבסיס הטירונים ולאחר מכן בכל הצבה או סיפוח חדשים הוא יחזור לנקודת ההתחלה, משמע לשבת בצד, להיחבא, לנסות לא להתבלט, ואם אפשר להיעלם. בשירות הסדיר אולי תחל בעיה של הגעה בזמן, לא כי הוא אינו אכפתי אלא כי הגעה או חזרה לבסיס מלחיצות אותו שוב ושוב וגורמות מצוקה גבוהה.

הביישן מתקשה להיפתח, וכשהוא מרגיש לא בנוח הוא מקרין אדישות, ניתוק, אפאטיות, קרירות, חוסר שייכות.

שינה מחוץ לבית

לחייל הביישן שינה מחוץ לבית יכולה להיות המשך של טיולים שנתיים שבהם אולי היה לו לא קל בהתמודדות עשרים וארבע שעות יומיים או שלושה עם נוכחותם של ילדים אחרים ועם הצורך לעשות לו מקום; ואולי היה לו כיף והוא חווה הנאה כי היה במסגרת הזאת הוא כבר בטוח מספיק ברבות השנים וכיוון שיצא לטיולים אלו עם חבריו הקרובים שתיווכו את החוויה עבורו.

מקצת הביישנים גילו חרדה רבה מדי לקראת הטיול השנתי. בתוך תוכם מאוד רצו לצאת, להשתחרר, ומצד שני צפו שהמשימה החברתית עשרים וארבע שעות מספר ימים תהיה פשוט יותר מדי, וכיוון שהטיול נערך במרחק ניכר מן הבית אין אפשרות לחמוק החוצה ולשוב הביתה.

ביישנים אלו מגובים פעמים רבות בהורים חרדתיים המתקשים לשחרר, לסייע לילד הביישן ולתמוך בו לנסות להתמודד עם מצב של טיול שנתי ושינה מחוץ לבית, או שהם עצמם ביישנים שנמנעו מלצאת לטיולים שנתיים. ייתכן שהילדים הביישנים לא ישנו מעולם בבית של משפחה מורחבת או בבית של חבר. כשהייתי קב"ן במילואים היו מגיעים אליי חיילים גברים או נשים כאלו ובוכים מרות בפניי. הם היו מתייפחים, ובעדינות הייתי שואל אם ישנו אי פעם מחוץ לבית. החייל הבוכה היה מרים עיניים דומעות ועונה: "אף פעם!"

כשחייל או חיילת לא התנסו עד הגיוס בלינה מחוץ לבית, הלינה בבסיס היא מצוקה קשה כיוון שאין לו או לה שום תשתית ושום ניסיון בחוויה שכזו של חריגה קלה מאזור הנוחות למרחב חדש המצריך התאמה, הסתגלות וצורך למצוא כוחות לנוע במרחב הלא מוכר.

בבית ברור איפה נמצא כל חפץ, ויש גם חוקים ו"שעון ביולוגי" של הבית: ברור היכן מאוחסנים המגבות והלבנים; ידוע היכן מניחים את המגבת אחרי שימוש; הכול יודעים מי מתעורר מתי ובהתאמה קבוע הסדר למקלחת או לשירותים; מובן איפה ממוקם האוכל, המזון עצמו, ומה הם דפוסי הבית לגבי ארוחות, מה אוכלים מתי ואם אוכלים בסלון או על השולחן ההוא; מוגדר איפה מעשנים וכדומה.

חייל ביישן, כאשר הוא ישן לראשונה מחוץ לבית, מרגיש כאילו הגיע לארץ זרה, ללא מתורגמן או ספר ללימוד השפה, ללא מפת התמצאות לקריאת המפה החברתית. הוא ממוקד כל כולו באתנוצנטריות שלו, קרי הוא מכיר אך ורק את התרבות שלו וכיוון שכך הוא מחזיק בה כתרבות הצודקת הנכונה האחת. ואולם הימצאות במגורים משותפים בחדר או באוהל עם עוד מספר אנשים ולרוב עם קבוצה לא קטנה בחלל אחד (שמונה עד עשרים) מצריכה מן הביישן מספר ספרים ללימוד שפות, וללמוד כל כך הרבה שפות...

עם זה לא מתעסקים בבוקר. זה שלידו מתעורר מיד במצב רוח טוב, עירני, תזזיתי ומעצבן בפעלתנותו. זה מתקשה להשכים. ההוא רגיש לאבק. לזה אסור לגעת בחפצים. זה חולה ניקיון, לידו ישן הבלגניסט שמפזר את חפציו גם על המיטה של האובססיבי לסדר שנעשה חולה מזה. זה מתגעגע הביתה ומסתגר. זה שר תמיד, צוחק מכל דבר על כולם סתם לקטע. זה רציני, מורעל, משקיע ודורש מכולם לעמוד בזמנים. וההוא אדיש, לא מתרגש ובודק כל הזמן את הגבולות של מפקדיו ולועג למורעל.

כל כך הרבה שפות ותרבויות, דפוסים ונורמות עבור הביישן שעד לאחרונה גר עם הורים שנהגו בו בהגנתיות יתר ושטרחו ליצור בית המתאים לצרכיו שלו בלבד.

סיפור של התמודדות

חוסר ודאות, זה מה שחש בני (שם בדוי) בהתחלה, ורצון להרגיש כבר בעניינים. הוא עוד לא ידע שיחלפו חודשים עד שירגיש ממש בנוח ו"בעניינים".

עולים לאוטובוס לבקו"ם (בסיס קליטה ומיון), בבקו"ם מודדים מדים, מקבלים זריקה. הוא בוחן את כל האחרים שמצליחים לצחוק, לצעוק, לקטר, לחייך, ליצור קשרים. הוא יודע שלכולם זה חדש וקשה, אבל תמה איך הם מצליחים לדבר זה עם זה בפתיחות שכזו. משם הם עולים לאוטובוס ותוך דקות נוחתים בארץ הטירונות. פקודות, צעקות, הוראות, ציוויים, דרגות. רס"ר צועק, מחווה בידיו הגדולות. הכול נשמע כמו מעבר לאקווריום. בני רואה את תנועות הגוף אבל ראשו סואן כמו עשרה מחלפים וצמתים רוויים תנועה סואנת ומסובכת.

מפקדיו זיהו את החייל הרגיש הזה שלא ביקש כלום, לא התלונן אבל גם לא אכל, לא התפנה לשירותים, התבודד, ופעם כשחשב שלא רואים אותו בכה בעמדת השמירה. הם הפנו אותו אליי, הקב"ן. בשיחתנו הוא דיבר מעט, אך כתפיו בכו ודמעותיו נשרו על הרצפה המאובקת. הוא לא אמר הרבה ועל כן דיברתי אני הרבה, תמכתי בו על שהגיע אליי, עודדתי את האומץ שלו לבוא אליי, הבטחתי לו שיוכל לבוא שוב, שאני כאן כדי לתמוך בו.

הוא לא ביקש דבר וכמובן הודה לי שוב ושוב וביקש סליחה על שבכה כל כך הרבה. חייכתי אליו בחמימות והבטחתי לו שאין כמעט שיחה עם קב"ן בלי בכי, ולשם כך אני פה, כדי שיהיה לו מקום בטוח לפרוק את קשייו ולתאר אותם. הסברתי לו שהזמן הקרוב לא יהיה פשוט וידרשו זמן ומאמץ מצדו, אבל זה יקרה.

שבוע לאחר מכן הוא פגש צעיר כמותו, לא מוחצן, כמוהו, והם התחילו למצוא שפה משותפת. יחד ולחוד הם פילסו את דרכם בין סגל המקרין קשיחות ודיסטנס ובין טירונים שכל אחד מהם מנסה לפלס גם הוא את דרכו.

כן, המערכת מענישה קשות מקרי התעללות, "השפטות", אלימות אך בהיותה כוחנית, עסוקה בבניית הכוח וחוששת כל הזמן – לעתים באופן היסטרי ולעתים בצדק – מאיבוד שליטה ופריצת גבולות היא מפספסת דקויות של התעללות, התעמרות, כוחנות, הצקות, התעללות של חיילים כוחניים בחלשים. שני החנונים עתה הם קבוצה, הם תת-תרבות, הם מבינים את הצורך להבליג, לא להתעמת עם הכוחניים. בעוד האחרים צועקים שמות של קבוצות כדורגל הם השניים מדברים על דרקונים ומבוכים.

אני פוגש את בני לקראת סוף הטירונות. הוא מחייך, אומר שקשה אבל בסדר. אני מאחל לו הצלחה, לוחץ את ידו ומחבק אותו חיבוק חם, ושוב הוא חוזר ומודה לי על הכול, ועל כך שהוא יודע שביקשתי מהסגל להיות יותר רך איתו, ושב ומתנצל על שבכה בשיחה הראשונה.

בפרץ סמכותיות אני אומר לו: "חלאס, הכול בסדר, יאללה ממשיכים, סומך עליך."

טיפים להצלחה

זכרו – טירונות קשה לכולם, לכולם יש שוק בהתחלה.
כשהתגייסתם לצבא ראיתם בכך הזדמנות פז לעבוד על הקשיים, להיפתח ולעשות את השינוי, אל תשכחו שזו הייתה מטרתכם.
למצוא גורמי תמיכה בבסיס: חברים בפלוגה, מפקד או מפקדת, משקי"ת ת"ש, קב"ן.
חשוב לזכור שפנייה לקב"ן אינה כתם, היא לא תפגע בקידום שלכם בשירות הצבאי, כל זמן שפניתם לבקש עזרה בצורת שיחות ותמיכה.
לשתף את ההורים בקשייכם.
להזכיר לעצמכם רגעי כיף, ויש כאלו.
לצור לעצמכם רגעי אושר.
לראות את ההתקדמות שלכם בתהליך, אתם נפתחים, יוצרים קשרים חברתיים, יוצאים מעצמכם.
להקשיב לאחרים המתארים את התהליך ואת השינוי החיובי שחל בכם.
לדאוג לעצמכם לרגעי שקט ופורקן המתח.
לשתף את בן או בת הזוג ולבקש תמיכה ועידוד להתמודדות, ולא תמיכה בהימנעות או בריחה מהתמודדות.
שירות צבאי משמעו מעבר ברור , לרוב חד משגרה פשוטה למסגרת מורכבת. אפשר וחשוב להתכונן מנטלית לשירות צבאי . איך למשל ? על ידי הצטרפות לקבוצות המתרגלות שיפור ורכישת מיומנויות בינאישיות, על ידי שיפור השיתוף שאתם עושים על קשיים וחוויות שאתם עוברים כל יום עם חברים, הורים, ובקשר הזוגי , עבודה עם מנטור, התחילו לעבוד ולהיפגש עם מאמן או מטפל מיומן בתחום הקשיים שלכם ואשר יסייע לכם להתכונן לשירות צבאי מבחינה מנטלית, רגשית ומחשבתית מול האתגרים הרלוונטיים לביישנים.
הגיוס קרב, ונותרו רק עוד חודשים ספורים או שבועות ספורים לגיוס כשדחיתם את ההכנה המנטלית עד כה, צרו קשר היום ולא מחר כדי להתחבר ולהכין עצמכם מנטלית לשירות צבאי עם מאמן, מטפל, מנטור או קבוצות למיומנויות בינאישיות. 
--

כתב: גילי רוזן כץ ביישן מתמודד בעצמו כתב ספר "הרואה ואינו נראה - מדריך מעשי להתמודדות עם ביישנות"