Minhagim Yeshanim M'Dura

 
 

  (מנהגים ישנים מדורא  (ר' יצחק ב"ר מאיר הלוי מדורא  

 

אתחיל המנהגים של כל השנה מאשכנז. והנה אתחיל בדבר שאנו עומדים בו, כמו שכתוב לפני.

 

בפורים: נהגו העם לענות בקול רם איש יהודי, ומרדכי יצא, והיתה אורה ושמחה, כי מרדכי היהודי. אין זה כי אם לשמחת תינוקות ופרסומי ניסא בעלמא, ואין כאן חובה. אבל אותו פסוק של י"ג מידות, שנהגו לומר בקול בקול בתענית ציבור, מנהג כשר הוא. שהם דברי חינונים שאינם חוזרות ריקם. ודרך הוא, ששליח ציבור מתחיל הפסוק לאומרו ושותק. ולא מפני שהוא חובה גמורה, אלא כדי לרמז לציבור לאומרו. ואחר כך חוזר הוא ואומרו. וכן נהגו לומר וסלחת לעונינו וגו'.

 

ובלילה נהגו לברך ג' ברכות מנ"ח פירוש מקרא מגילה, ושעשה ניסים, ושהחיינו. ולמחרת ביום אין אומ' שהחיינו. אבל ר"ת מצריך גם ביום לברך זמן. שהיה אומר שעיקר ביום לקרות המגילה. כדכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים וכו'. ואומר סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא. ונהגו רוב העולם לפשוט המגילה כאיגרת על פי ר' מאיר שליח ציבור. ויש שאינו נוהג לפשוט אותה. ר' מאיר ב"ר יצחק כשהיה קורא המגילה לא היה ממתין בסוף כלל, אלא מיד היה מתחיל פסוק שאחריו. וסימני[ך] חמש מאות איש ואת. ורב צמח גאון היה אומר שיפסוק בכל מקום שירצה. דהיכא דגילה לו בת"ל בנשימה אחת גילה, היכה [והיכא] דלא גילה, לא [גילה].

 

ויום פורים - שושן אין נופלין בתחנונים שחרית וערבית (ואין אומרים למנצח). דהא כתיב להיות עושים את שני הימים האלה. ואין אומרים למנצח דכתיב יענך יי ביום צרה. וצרה בפורים לא מזכרינן, לפי שנאמר בו יום משתה ושמחה. לאחר שיאמרו אשר הניא וכו', יעמוד החזן ויאמר ואתה קדוש, סדר קדושה וקדיש שלם. ולכך אומרים סדר קדושה לאחר מגילה. לפי שאסתר אמרה ואתה קדוש סמוך לפסוק אלהי אקרא יומם ולילה לא דומיה לי. שדרשינן מינה קריאת מגילה יומם ולילה.

 

ואם מוצאי שבת הוא, לאחר שסיים תפילת לחש אומר קדיש שלם ותתקבל וקורא המגילה. השלים המגילה, עומד החזן [ו]מתחיל ויהי נועם ואתה קדוש וסדר קדושה. ואינו אומר ובא לציון. שאין אומרים ובא לציון  

כשאומרים ויהי נועם. אלא מתחיל מיד ואתה קדוש. וכן אנו נוהגין, לומר ויתן לך. ואינו אומר ובא לציון. שאין אומרים גאולה בלילה. ואין אומ' ויהי נועם. כך פסק רבינו אב"ן. וכן אנו נוהגין. ואומר ויתן לך.

 

בשחרית לאחר סיום התפילה אומר קדיש עד דאמירן. והולך משם. ואין אומ' הלל. כיון דנס בחוצה לארץ [הוה]. וקורא בויבא עמלק תלתא גברי. אע"פ שאין בו אלא ט' פסוקים. [ואומר] קדיש על המגדל וקורא המגילה ומברך על מקרא מגילה ושעשה ניסים. ואומר אשרי ובא לציון וסדר קדושה. שלא לשנות הסדר של כל יום. ואומר על הניסים ערבית אפילו קודם קריאת [המגילה] שחרית ומנחה. אך בסדר רב עמרם פסק שאין אומ' על הניסים עד לאחר קריאת המגילה. וגם - מנהג שאין אומ' תחינה ולמנצח באדר הראשון, יום שפורים ראוי לחול בו. [כדאמרינן] אין בין אדר הראשון לאדר השיני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. הא בהספד ובתענית זו וזו שוין.

 

וכל הלכות פורים תמצא כתוב בהילכות מגילה. והיכא דאיקלע פורים באחד בשבת נהגו להתענות בחמישי שלפניו. ורבי מאיר שליח ציבור היה מתפלל בוורמייזא ביום תענית ציבור ואומר אל ארך אפים. ויש שאין אומרים אותו.

 

תחינות אין אומרין כל יומי ניסן ואין מתענין עד שיעבור ניסן. אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח, והצנועים בשביל מצוה שיכנסו בתאוה. וכן נהגינן. ויש שסומך על מגילת תענית. ומייתי ל[י]ה בהרבה מקומות בתלמוד. בריש ירחא דניסן עד תמניא ביה מיתוקם תמידא דלא למיספד. ומתמניא עד סוף מועדא אסור להתענות. דמשמע, דמסוף המועד ואילך מותר להתענות. ולא היא. דהא קיימא לן דבטלה מגילת תענית. אלא נוהגין דלא מתענין כל יומי [ד]ניסן. וגם סומכין על מסקנא דמסכת סופרים והתלמידים מתענין בו שיני וחמישי ושיני מפני חילול השם ומפני כבוד התורה שנשרפה [בהן. בד"א] בצינעא. אבל להכריז בציבור אסור עד שיעבור ניסן. אלא דשרי ליחיד להתענות בניסן בצינעא. וכן שמעתי מפי מורי בצרפת.

 

אין לי לכתוב ממנהג של פסח. כי תמצא הכל כתוב בהילכות פסח. אע"פ שאין נושאין לעשות סעודת נישואין בין פסח [לעצרת ו]כן נהגו העולם. [ב] ראש חדש אייר שחל להיות בשבת [נושאין בו].

 

אין אומרים צידוק הדין בחולו של מועד. ובמגנצא אין אומרים גם בראש חדש צידוק הדין וגם הקדיש. דהא הקדיש אינו בא אלא מפני הפסוקים של צידוק הדין. ובוורמייזא אומרים אותו על אדם שיש בו ריח תורה. דבניסן יש מקומות שאין אומ' צידוק הדין. ויש מקומות שאומרים אותו בהליכה. ובצרפת ראיתי שהיו אומרים צידוק הדין וגם הקדיש בחולו של מועד. שהיו אומרים (זה) שאין [זה] הספד וחילול המועד, אלא הודאה וקיבול דין שמים.

 

אל נא לעולם תוערץ אין אומרין בח"ה. כדאמרינן התם ספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, ויאמרו שירה. אבל והחיות ישוררו אומרין. דהא אמרינן והאופנים בו. אבל בפסח אומ' אותו. דהא כל תפילת היום [הוא] שירה. וברוב מקומות אין אומרין במה מדליקין בפסח אפילו שחל להיות בשבת. הואיל ואין מקדשין בבית הכנסת. שאין לך עני בישראל שאין לו ד' כוסות בביתו. יש מקומות שאין אומרין מזמור לתודה בפסח. דהא אין מקריבין תודה בפסח מפני חמץ שבה. ואנן נהגינן לאומרו. והמסופק בדבר, ידלג אותן שתי תיבות מזמור לתודה ויתחיל הריעו ליי כל הארץ. כמו שנהגו ביום טוב [ב]מזמור שיר. שמתחילין טוב להודות. ומיהו אני רגיל לומר אפילו בי"ט מזמור שיר ליום וגו' וגם בפסח מזמור לתודה. וליכא למיחש למידי. דהא סדר שבת ותודה קאמינא. כדמשני' התם גבי הבדלה. הזולתות שבין פסח לעצרת אין מתחילין לאומרן עד שיעבור ניסן.

 

בוורמייזא אין נופלין על פניהם. ממש מראש חדש סיון עד החג. ובמגנצא נופלין. אך רבינו יהודה הלוי הנהיג שלא ליפול לתחינה ג' ימים קודם שבועות. והיה דורש והיו נכונים לשלשת ימים. וכן נוהגין. ולאחר החג ואסרו החג מיד נופלין.

 

מנהג רבותינו שבמגנצא כשחל ראש חדש אב בערב שבת לא היו מרחיצין אלא קדמו מאתמול. ומראש חדש לא כבסו. ואם חל ט' באב בשבת אין אומרין צדקתך צדק במנחה. דהא איקרי מועד. [ואומ' ובא לציון]. ולא היו נופלין. והיו מתפללין ענינו ביוצר. ובמנחה בלבד אומ' נחם. וכשמחזירין ספר תורה לארון מיד מתחילין בקינות ואחר כך תהילה לדוד. ואין אומ' למנצח דהא איקרי מועד. ואומ' ובא לציון גואל דהא סיימו הקינות בנחמה. ואין אומרין ואני זאת בריתי לפי שאינו יום תלמוד תורה. כדאמרינן תלמידי חכמים בטלים. ואומרין ואתה קדוש וכו'. וביוצר אומ' ענינו. כדפרשינן שהוא קרוי [צום] חמישי. ורבינו יצחק הלוי הנהיג שלא לומר ענינו ביוצר. דאע"פ דקרוי צום, סתם תפילתי כתיב ביה. ומכל מקום אומרין אותו. ובמנחה אומ' נחם בבונה ירושלים.

 

יום ט' באב במוצאי שבת בלילה לאחר תפילת ערבית מסיימין קדיש ואומ' מגילת איכה וקינות. ואין אומרים ויהי נועם אלא מתחיל בואתה קדוש. משום דאינו יום מלאכה, [במקום] שנהגו [שלא] לעשות מלאכה. וגם נהגו רבותינו [ו]רוב העולם שלא להתעטף בציצית ובטלית. משום דכתיב בצע אמרתו.

 

וגם אין אומ' בט' באב לא תחינה ולא תתקבל. ודוקא במעריב וביוצר אין אומרים תתקבל. אבל כשאמרו כבר הקינות, אומ' במנחה תתקבל. ואומ' נחם בבונה ירושלים. ואומ' ענינו בשומע תפילה. וכשחל [ב]מוצאי שבת אין מבדילין על הכוס. אך כשיואת הנר, יפשוט אצבעותיו ומברך בורא מאורי האש ואומר המבדיל בין קודש לחול. ובמוצאי ט' באב יבדיל כמשפטו, אך לא על האור. וגם נהגו רבותינו שלא להתעטף בטלית, משום דכתיב בצע אמרתו.

 

[סימני הפטרות עפ"י סדר ר"ת]

 

עד דברי ירמיהו מפטירין מעין הפרשיות. מכאן ואילך לפי הזמן, תלתא דפורענותא ושב דנחמתא ותרתי דאנחתא [=דתיובתא]. וסימן דש"ח, נו"ע, אר"ק, [שד"ש]. כתב רבינו יוסף טוב עלם שד"ש היינו שוש אשיש, דרשו, שובה. וכן פר"ת. וכן סדרו בפסיקתא. ופירשו תשובה יש לומר בשבת שבין יום כיפור וראש השנה. משום שהוא מיירי בשאילות מטר קודם לחג. דבחג נידונין על המים. דכולה תפילת מטר [היא] דמסקינן ליה ביואל ויי נתן קולו לפני חילו וכו'. ויפה צעקה [לאדם] בין קודם גזר דין [בין לאחר גזר דין] כדמסקינן במסכת ראש השנה. לפיכך שובה יאמרו באחרונה דלגשמים אתא. ודרשו [אומרין] בין ראש השנה ובין יום הכיפורים. כדאמרינן בהמצאו, אילו י' ימי תשובה וכו'. ואמרינן אותה בצום גדליה. וכשחולקין וילך מפטירין אותה גם בשבת. ועל כן אותם שמקדימין אותה שובה לפני יום הכיפורים, מביאין ראייה מהדין נצחיא דנקטין לוליבא בידיהון. טעות הוא בידם. עד כאן פר"ת. וכתב כל הנוהג כמנהג הזה, ראה רוח חכמה נוחה הימנו ורוח המקום נוחה הימנו. וכל המשנה אותה ידו על התחתונה. אכן אין אנו נוהגין כן. אלא מפטירין שובה בעשרת ימי תשובה, ושוש אשיש קודם לכן. ודרשו, דיי שקורין אותה בצום גדליה. ואם יארע שבת בין ראש השנה ויום הכיפורים, יש מפטירין וידבר דוד כנגד האזינו שירה כנגד שירה. וכן עושין במגנצא. ויש מקומות שמפטירין שוש אשיש.

 

ראש חדש אלול שחל להיות בשבת מפטירין השמים כסאי. חדא שהיא כתובה [בתלמוד]. ועוד שיש לעניה סוערה תשלומין. שיאמרו ענייה סוערה [ורני עקרה] ביחד בפרשה כי תצא. וגם נוהגים כל רבותינו שבמגנצא ובוורמייזא דשבת שיש בו נישואין שחל להיות בשבת של הפרשיות דוחין ההפטרה של החתן ומפטירין בפרשה. וכבר היה מעשה בימי רבינו יצחק הלוי והורה להפטיר בפרשה. לפי שהן כתובין בתלמוד, ואילו דחתן לא כתיבא בתלמוד אלא משום שמחה בעלמא. וגם אם יש נישואין בשבת דנחמתא ותרתי דתשובה, דוחין אותה של חתן. חדא דכולהו אית בהו שמחה מנחמו ואילך. ועוד דסידרן כתוב בפסיקתא.

 

(הזולתות שבין פסח לעצרת אין מתחילין לאומרן עד שיעבור ניסן).

 

בערב ראש השנה בסליחות נופלין לתחינות, אבל לא לפני סדר קדושה.

 

בערב יום הכיפורים אין נופלין בתחינות לא בסליחות ולא לפני סדר קדושה. ואין מתוודין אלא פעם [אחת בשחרית] אחת במנחה ואחת במעריב, שהן ג' פעמים. יש הרבה מקומות שאין אומרים זמן ליל שיני של ראש השנה. וי"א. [ו]אין אומ' אבינו מלכינו בערב שבת במנחה.

 

לאחר שבירך על הלולב, כשמריח האתרוג, יש לו לברך בא"י אלמ"ה אשר נתן ריח טוב בפירות. ואותן שנושקין אותו ואין מברכין, לא ידעינן אמאי עבדי הכי. שראו היודעים שהריחו בו וברכו, סברו שנשקו אותו.

 

אם חל יום שמיני של וולד בט' באב נוהגין בוורמייזא שאין מוהלין הוולד מיד לאחר הקינות. אלא ממתינין עד אחר חצי יום. משום דקודם ו' שעות עדיין שייך אבילות. ומילה קיבלו בשמחה ושמח לבו. כמו שאסור ללמוד [תורה] משום [דהיא] משמחת [ה]לב. וכאן נאמר שש אנכי על אמרתך.

 

וביום הכיפורים יוצאין לאחר קריאת ספר תורה ומוהלין. ואחר כך מתפללין תפילת מוסף.

 

אין אומרים צדקתך בשבת כשלמחר ראש חדש. וגם בחול אין אומרים תחינות בערב. והטעם משום דתנן בראש השנה אם לא באו עדים עד המנחה. נוהגים [אותו] היום קודש ולמחר קודש. נמצא, שפעמים משעת מנחה נכנס ראש חדש. ואנו אומרים אותו בשבת משום כבודו של משה רבינו שמת אז. ומלאכי השרת אמרו צידוק הדין לפניו. ואז לא היה לא ראש חדש ולא יום טוב. וכשהוא יום טוב ושבת או ראש חדש ושבת אין אומרים אותו.

 

שבת ויום טוב במגנצא אין אומרים אבות במנחה ולא במה מדליקין כבשאר לילי שבתות. אבל בוורמייזא אומרים במה מדליקין. והכל כבשאר לילי שבתות. וכן נוהגין: כתב רבינו קלונימוס שאין אומרין במה מדליקין כשחל ערב יום טוב בערבי שבתות וכשחל יום טוב עצמו. משום שיש בו עישרתם עירבתם. [וגזרו] יום טוב שחל להיות בשבת משום יום טוב שחל בערב שבת. דהתם ליכא עישרתם עירבתם. שאין מפרישין תרומות ומעשרות ואין מערבין ביום טוב, והוי אתי לערובי ולעשורי ביום טוב. ואנו נוהגין דווקא כשיום טוב בערב שבת אין אומ' אותו, אבל לא כשערב יום טוב בערב שבת.

 

נוהגין במגנצא כשמגיע זמן לומר משיב הרוח, וכן איתמר בירושלמי, צריך החזן לומר משיב הרוח. כדרך שאומרין בראשי חדשים יעלה ויבא.

 

יש חרם קדמונים שבני יישובין כשבאין למניין [לעיירות הסמוכות להן], שיש להם להניח נירותיהם של יום הכיפורים בבית הכנסת [שהתפללו] בו.

 

(וימים שבין ראש השנה ליום כפור הכל מודים שנופלין בהם לתחינות).

 

וכן כל נדרים שאדם נודר יפרע באותו עיר ובאותו בית [הכנסת] שמתפללין בו.

 

מנהג וורמייזא שאין מברכין שהחיינו על הלולב ביום טוב שיני. אע"פ שבקידוש בירכו בליל שיני. והטעם, משום דאמ' העושה סוכה ולולב היה לו לברך מיד שהחיינו. אלא שתקנוה לברך אותה בשעה שיוצא במצוה וקיימה. וכיון שבירך פעם ראשון, שוב אינו צריך.

 

ומה שמברכין שהחיינו בב' לילות, היינו בשביל סוכה. מידי דהוה [בשאר] ימים טובים דליכא סוכה, שמברכין שהחיינו בב' לילות. ולכך ניהגו, דבליל ראשונה של סוכות מברכין קודם לישב בסוכה ואחר כך שהחיינו. משום שהיא באה בשביל היום ובשביל הסוכה. ובליל שיני מקדימין לומר שהחיינו ואחר כך לישב בסוכה. דהא שהחיינו אין אומרין עתה אלא בשביל היום. אבל במגנצא ובצרפת אומרין שהחיינו אף ביום טוב שיני אפילו בלולב. וראייה שלהם דאמר אביי בבמה מדליקין וודאי דדבריהם בעי ברכה. ופריך, והא י"ט שיני דספק דבריהם ומברכינן. ומשני, התם כי היכי דלא ליזלזלי בהו. והרבה דקדוקים מדקדקים מכאן. חדא דהכא משום דשמיני ספק שביעי דסוכה לא מברכינן לישב. כדאמרינן בעלמא יתובי יתבינן וכו'.

 

וכן נולד מהול, שהוא ספק ערלה כבושה, לא מברכינן. וכל ספק כיוצא בהם. וגם מדקאמר וביום שיני מברכין דלא לזלזולי ביה. שמעינן דכל ברכות שמברכין ביום טוב ראשון, גם מברכין ביום טוב שיני. בין אסוכה בין אלולב מברכין ביום טוב [שיני] שהחיינו. דאי לא אמ' אתי לזלזולי ביה. ואי משום לישב בסוכה ועל נטילת לולב, ליכא היכרא. דהא מברך הכי כל ז'. דליכא הבחנה, דביום טוב שיני קדוש גמור אלא בשהחיינו.

 

ונוהגין העולם כשיש שני פרשיות ביחד, שמפטירין ההפטרה של פרשה אחרונה. דמאי דסליק מינה. אך הגאונים לא כתבו כן.

 

כשהחתן בבית הכנסת [ב]יום ו' לאחר ההולכה, שמוליכין הכלה להחתן בבית אחד, זהו תחילת הכנסת כלה לחופה. ואין נופלין לתחנונים. אך בשבת שיש [בו] נישואין אין מניחין לומר צדקתך במנחה בבית הכנסת.

 

אבל יום שיש בו ברית מילה אין נופלין לתחינות בכל העיר. אפילו יש בעיר ב' בתי כנסיות. אליהו בא לעיר והכל שמחין ויומא טבא לכולם. וכתיב שש אנכי על אמרתך.

 

נשאל מאת רבינו יצחק בר' יהודה יום מילה שחל להיות בתענית ציבור, כגון עשרה בטבת וי"ז בתמוז וצום גדליה, מהו להתפלל פסוקי דרחמי לומר סליחות ווידוי. אי לומר והוא רחום וליפול בתחנונים ולומר אל ארך אפים. וכשמברך על היין, מי טועם? המברך ואם הילד או לא. וכמה שיעור [ה]טעימה?

 

והשיב: כך נוהגין במקומינו שמתפללין סליחות ואומרין ווידוי כדרכו. ואין אומרין והוא רחום ולא יפלו בתחינות. ומנהג אבותינו תורה היא. ומצות מילה קיבלו בשמחה. כדכתיב שש אנכי וכו'. לפיכך נהגו שלא לומר והוא רחום ותחנונים. [ודיי במה] שמניחין במקצת. ואין צריך להפסיק לגמרי שלא לומר סליחות וידוי ואל ארך אפים. ושליח ציבור מברך על היין ואינו טועמו. והמנהג תורה היא. שאין צריך [ליה] לטועמו ביום התענית. ולא למיתביה לינוקא, דאתי למיסרך. אלא ימתין עד לאורתא או לשתייה אימיה דינוקא. דלא בעי אימיה למיתב בתעניתא. אע"ג דאמרינן המברך צריך שיטעום. לאו דווקא הוא. אלא כי טעים ליה אחרינא שפיר דמי. כדמוכח בעירובין והא ליתבי לינוקא. ומשני דילמא אתי למיסרך. אבל היכא [דליכא למיחש דילמא אתי למיסרך], כי טעים אחרינא, שפיר דמי, ושיעור טעימה דווקא גבי מקדש הוא דבעי מלא לוגמא. אבל גבי ברכות, כגון הכא, לא בעינן מלא לוגמא. ואפילו הכי ביומא דתעניתא אסור למיטעם. עד כאן תשובתו של רבינו יצחק בר' יהודה.

 

ומיהו אנן קיימא [לן] דיתבינן ליה לינוקא ולא חיישינן [ליה דילמא אתי] למיסרך. דדוקא גבי קידוש יום הכיפורים דתדיר בכל שנה. אי מקדשין, הוה שייך למימר דסריך ועביד הכי לאחר שיגדיל ויקדש וישתה. אבל ברכת המילה שאינו לחובת היום, לא שייך [חייש]. דמה לי שתייה זו, מה לי שתייה אחרת. שאוכל ושותה [כל היום] דלא גזרינן.

 

ורבינו אב"ן פירש הטעם. דמשום הכי נהגו ליתן מן הכוס של ברכה בפי התינוק משום יום תענית. דהשתא כיון דעבידי הכי כולי שתא. אתי נמי למיעבד [ב]יום תענית. ואיכא טעימה [לכוס] של ברכה. [וב]תינוק קטן כי האי, לא שייך למימר בו דילמא אתי למיסרך.

 

יום פרשת שקלים וראש חדש אדר ביחד, מפטירין בשקלים דסליק מיניה. וכשיום ראש חדש למחר ביום ראשון, גם לא מפטירין במחר חדש, כי אם בשקלים.

 

וכן ראש חדש טבת שחל להיות בשבת והוא חנוכה, מפטירין בחנוכה, דסליק מיניה.

 

במנחה של יום הכיפורים יסיים במגן דוד. ולא יאמר על העבודה דאין אומרים על העבודה כי אם בעבודת היום, וכבר נשלמה. שבירך עליה קודם מוסף, והויא ברכה אחרונא לבטלה. [ו]משום האי טעמא מסיימינן במגן דוד בתענית. דליכא עבודה וליכא קידוש היום. ואין אומרין קדיש משום דמתחילין מיד תפילת המנחה, שאומ' קדיש. ויש שמתחילין ואומרין על העבודה. אלא אנו נוהגין שלא לאומרו.

 

ובתפילת נעילה פותחין באשרי כו' ובא לציון וסדר קדושה וקדיש. והכי ניחא טפי, כדי להפסיק בין מנחה [ובין נעילה]. ובלילה זו מתחיל בנעילה. כן כתב רבי' אב"ן. וכן נמצא בספר בשר על גבי גחלים שכן [מצינו] מנהג בשתי ישיבות. ואין להשיב [מ]שאר שבתות שמתפללין קודם המנחה תהילה וסדר קדושה. שאני התם. שאדם בא מביתו ובא לעמוד על ספר תורה. תיקנו מתחילין תהילה וסדר קדושה אבל כאן שיורד מתפילת מוסף, דיו שיאחז בספר תורה ולא יאמר קודם תהילה וסדר קדושה. ואנו נוהגין בנעילה נושאין כהנים כפיהם ולא במנחה [דהלכה כר' יוסי]. ולעיל בהילכת [ברכת] כהנים פירשתי.

 

ונוהגין לומר אבינו מלכינו ביום הכיפורים ביוצר ובמנחה [ולא במוסף]. ויום הכיפורים שחל להיות בשבת בלילה לאחר תפילת לחש, השליח ציבור מתחיל ויכולו ומגן אבות בדברו, כסדר כל שבת ושבת. וחותם מקדש השבת בלבד. ואין צריך להזכיר מיום הכיפורים. שאמרו חכמים שאלמלא שבת אין שליח ציבור [יורד] לפני התיבה ערבית. וכן בכל יום טוב שחל להיות בשבת. ולא יאמר קדיש עד לאחר הסליחות.

 

ובמוצאי יום הכיפורים מבדילין כמו שעושין בשבת. וגם על המאור, אם יש לו אור ששבת [היום] ממלאכה. כמו בנרות שדלקו היום [בבית הכנסת] ולא נעשית בהם שום מלאכה. כן כתב רבי' אב"ן. וכן כתב [ב]תשובות הגאונים.

 

ונראה דלכך נהגו להוליך כל אחד נרו בידו כשהוא דולק. כדי לברך עליו ברכה. אבל אם אין לו אור ששבת, אין לו לברך בורא מאורי האש. דדווקא בשבת מברכין, דתחילת ברייתו הוא. ואם מוצאי שבת הוא אין אומרין ויהי נועם מפני חג הסוכות. וגם אין אומ' סדר קדושה.

 

כללא דמילתא: כל היכא דאין אומרין ויהי נועם, אין אומ' סדר קדושה. אבל אומרין ויתן לך, שלא לחלוק כאן בשאר מוצאי שבת.

 

נקוט האי כללא בידך: אם היה בא בחול שלא היו אומרים תחינות, וגם בשבת אין אומרים צדקתך צדק וכו'.

 

וביום שאין נופלין לתחינות, גם אין אומרין למנצח. לבד מיום שיש בו ברית מילה, שאין אומ' תחינות ואומרין למנצח. משום דדריש בשוחר טוב על המילה יענך וגו', כך יענך לוולד [וכו'].

 

ג' תעניות שמתענין אחר הפסח יש להתענות קודם ל"ג בעומר. על כן אם בא ראש חדש אייר בשבת, אין מברכין על שיני וחמישי ושיני להתענות, כי אם בשבת הבא אחריו שהוא ח' באייר. כי ל"ג בעומר י"ח באייר הוא לעולם. וכן עמא דבר. וגם לאחר סוכות. משום [שנאמר] עבדו את יי ביראה וגילו ברעדה. במקום גילה של חג, שם תהא רעדה של תענית. כך שמעתי שדורש במדרש. ועוד סומכין על איוב דכתיב ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו'. ובפסח ובסוכות יש בו קלות ראש וגילה יתירתא, שיש בו חול המועד ומקילין העולם. וזה לא שייך בשבועות.

 

נוהגין לאגוד הלולב במינו, שלא יהא שם יותר מארבעה מינין. וקיימא לן כר' יהודה דלולב צריך אגד. וגם רבנן סבירא להו דצריך אגד, משום זה אלי ואנוהו. ולכך [אוגדים] אותו כל ששה (ה)ימים. ובהושענא רבה נוהגין להתיר איגודו. להודיענו שאם לא אגדו, כשר.

 

שיר השירים (ש)אומרין בשבת בחול המועד של פסח. ואם אין שבת בחול המועד אומרין אותו ביום אחרון שחל להיות בשבת. רות [קורין] ביום שיני של שבועות. קהלת קורין בחול המועד בשבת של סוכות. ואם לא יארע שבת בחול המועד, קורין אותו ביום אחרון בשבת של שמיני עצרת.

 

מנהג [ב]כל הקהילות: כשאדם קורא חבירו לדין ומושיב החזן [על ככה]. שאינו יכול לקבול בברכו ולבטל תפילת יוצר, או בעת תפילת המנחה עד שיבטל ג' פעמים לסדר קדושה, או ג' פעמים תפילת ערבית. ואחר כך יכול לבטל [ה]תפילה לגמרי עד שירד עמו לדין. והמתפלל על דעתו עובר חרם קדמונים.

 

ואם משאיל אדם בית הכנסת לרבים, ויש לו קטטה ומריבה עם אחד מהם, אינו יכול למחות לו שלא יכנס בתוך ביתו להתפלל. אם לא [ש]ימחה לכולם.

 

וגם מנהג בכל הקהילות: אם אבד אחד מן הקהל אבידה, יש בו כח בידו להטריח הקהל להושיב החזן עד שיכנסו כולם בחרם. שכל מי שיודע שום דבר ממנו שיאמר לו. ואין [שום] אדם יכול לדחות [את] עצמו ולומר לא אכנס בחרם. וכן נמצא כתוב בספר ברזילי. והביא ראייה מ[ה]גאונים.

 

ועוד כתוב שאין להושיב החזן ולבטל תפילה בשבת או ביום טוב בשביל שום דבר, אם לא ביטל כבר ג' תפילות. ויש חרם בדבר. ואם בשביל תקנת הקהל מותר.

 

מה שנהגו, כשיש אבל בבית הכנסת וגם יש בו חתן, שהחתן ושושביניו יוצאין תחילה ואחר כך האבל, מהא דאמרינן מעבירין את המת מלפני הכלה וכו'.

 

וגם אמרינן התם דאין מקלסין ב' כלות כאחת, אלא א"כ יהא כבודן וקילוסן שוה. ואנו אין נוהגין לעשות שני נישואין ביחד. אלא וודאי יש לדקדק ולעשות, שיהא קילוסן שוה. ונראה שבדוחק יכול להיות שיהא כבודן וקילוסן שוה. דהא אם יקראו חתן אחד קודם לחבירו לספר תורה, אם כן [יהא] כבודו עדיף. ויפה כוחם של אילו, שמכניסין חתן אחד עם שושביניו בבית אחר להתפלל שם.

 

וכבר אירע מעשה במגנצא בפרשת כי תצא ונתעסקו חכמים גדולים בדבר. זה אומר, יתפלל אחד מן החתנים בבית אחר. וזה אומר, יעמוד האחד עם שושבינים שלו כהן ולוי. ואחר כך יקרא אחד מן אילו ואחד מן אילו, עד שיקראו כולם. ורבנא נתן היה אומר לקרות כהן אחר כהן. שאין כאן בית מיחוש לפגמו של ראשון, שהרי יודעים בהן. ונתעצמו הרבה בדבר. וכן היה אומר רבינו אלעזר הגדול ועמד רבינו מאיר שליח ציבור ואמר רשות לחתן. וקרא האחד עם שושביניו עד חצי הסדר. והפסיק ואמר קדיש עד דאמירן וכו'. וחזר ואמר רשות לחתן שיני וקרא מן כי תדר נדר והשלים הפרשה עם שושבינין של שיני. ואמר קדיש עד דאמירן. והפטירו שוש אשיש וקילסוהו כל החכמים והודו לו. וגם לא היה שום איבה. שגם חתן הקטן הקדים וקרא מחצי הפרשה. ושוב מצאו בירושלמי שמפסיק פרשה כי תצא לשנים. וכי תדר נדר [ו]מתחיל סדר שיני.

 

נהגו בזה המלכות שחותמין עידי הכתובה קודם הקניין ולא פסלינן ליה משום שטר מוקדם. משום דעסוקינן בעניין והעם נתאספו. ומיהו אם ימתינו עידי הקניין לחתום עצמן עד לאחר הברכה, הקניין ניחא טפי. וצריך קודם ברכת אירוסין לברך בורא פרי הגפן. וגם חוזר ויברך בורא פרי הגפן קודם ברכת נישואין. וגם שותים בינתים ומוסיפין עליו. דאין אומרין שתי קדושות על כוס אחד, דאין עושין מצות חבילות חבילות.

 

ונהגו העם אפילו אם קידשה על ידי שליח, צריך לחזור ולקדשה בשעת כניסה. ויש לו לקדשה בין ברכת אירוסין לנישואין, כדי להפסיק ביניהם לכל היותר שנוכל. וכן אם לא קידש כלל קודם לכן, ועכשיו [הוא] כונס ומארס ביחד, אין לו לקדשה כי אם בין ברכת אירוסין לנישואין. ומכוין המברך פניו כלפי מזרח, ומתחיל ואומר כל ז' ברכות. ונהגו העולם, אפילו אם קדשה על ידי שליח, לחזור ולקדשה בשעת כניסה. כי מצות קדושין באיש עצמו יותר מבשלוחו. כן אמרו חכמים בפרק שיני במסכת קידושין. ומברך המברך פניו כלפי מזרח ומתחיל ואומר כל שבעה ברכות.

 

אין אדם רשאי לסגור בית הכנסת שלא יכנסו שם להתפלל, אם לא שביטל ג' פעמים קודם לכן תפילה. ומיהו יתום ואלמנה סוגרין אפילו בפעם ראשון עד שיעשו להם דין.

 

אל נא לעולם תוערץ ולעולם תוקדש אין אומרין בראש השנה. כדאמרינן התם ספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו ואומרים שירה. אבל אומרין והחיות ישוררו, דהא אומרין והאופנים [בו].

 

אבל בפסח אומ' אותו. דהא כל היום שירה התפילה. וברוב מקומות אין אומרין במה מדליקין בפסח אפילו כשחל להיות בשבת. הואיל ואין מקדשין בבית הכנסת, שאין לך עני בישראל שאין לו ד' כוסות בביתו.

 

יש מקומות שאין אומרין מזמור לתודה בפסח. דהא אין מקריבין תודה בפסח מפני חמץ שבה. ואנן נהגינן לאומרו. והמדקדק בדבר ידלג אותן שתי תיבות מזמור לתודה ויתחיל הריעו ליי וכו'. כמו שנהגו ביום טוב במזמור שיר ליום השבת, שמתחילין טוב להודות. ומיהו אני רגיל לומר אפילו ביום טוב מזמור שיר ליום וגו', וגם בפסח מזמור לתודה. וליכא למיחש למידי, דהא סדר שבת ותודה קאמינא. כדקא משני התם [גבי הבדלה] סדר הבדלה הוא מונה.

 

ביום הכיפורים אין להדליק נירות בבית על השלחן כדרך שנוהגין בשבת. דהא דמדליקין נירות בשבת, נפקא לן מוידעת כי שלום אהליך ופקדת נוך ולא תחטא. ודרשינן מיניה דצריך נר יפה לאיש בלילה של שבת, והוא שלום הבית. ואז צריך לפקוד אשתו בתשמיש המיטה. שלא יחטא כשיראה את אשתו מקושטת מתאווה לו. לכך הוזקק להדליק ב' נירות בשבת, כדי לקיים פרייה ורביה. שהוא כמניין ב' פעמים איברים שבאדם, נר ונר בן ובת לדברי בית הילל במסכת יבמות. וכן פרו ורבו בגימטריא ב' פעמים נר (ונר). ולכך אין מדליקין נירות ביום הכיפורים שלא יראה את אשתו ויתאוה לה, שהוא אסור בתשמיש המיטה. ולא ישכב במטה עם אשתו. ולא ביום הכיפורים ולא בט' באב ולא בכל זמן שאסור להשתמש.

 

בהושענא רבה אומרים על הכל כו'. וגם במוסף אומרים נעריצך ואדיר אדירנו וגם אין כאלהינו.

 

ויום שיש בו מוסף אומרים [בו] קדיש כולו קודם קריאת התורה. ויום שאין בו מוסף אין אומ' [בו] קדיש כי אם עד דאמירן.

 

בתשעה באב קורין ג' בפרשה ואתחנן כי תוליד בנים. ויאמר קדיש ומפטיר. ומשונה קדיש זה מכל קדישין של שאר השנה שאומ' אותו אחר המפטיר. וזהו הטעם, לפי שאין אומרין קדיש אחר חזרת ספר התורה, אלא מתחיל מיד בקינות.

 

וראש חדש טבת, שאז חנוכה חל להיות בשבת, מוציאין ג' ספרי תורות. באחת קורין ו' בעניינו של יום ואין מפסיקין בקדיש. והשביעי קורא בספר תורה שנייה בראש חדש טבת, שהיא תדירא יותר מחנוכה ותדיר קודם ויאמר קדיש. ובספר תורה ג' קורא המפטיר בנשיאים ומפטיר בחנוכה.

 

ויומא דמפקי תרי סיפרי תורות אומרין קדיש לאחר קריאת התורה הראשונה.

 

רבינו אלעזר קליר יסד כ"א קינות לט' באב כמניין ימים שמי"ז בתמוז עד ט' באב. שאז הובקע העיר והיו שם כ"א יום ואז שרפו ההיכל. ויש שמחסרין מקינות שיסד הקליר, ואומרין קינות אחרים שיסדו הגאונים אחרים על הגזירות. ואין כאן בית מיחוש, ששקולה הריגתם כשריפת הבית. ולכן יש בני אדם שמתענים מי"ז בתמוז עד ט' באב. וגם אין אוכלין בשר ולא שותין יין. וכן שנינו באיכה זוטי כל רודפיה השיגוה בין המצרים. ועוד ששנינו מי"ז בתמוז עד ט' באב וודאי שכיחי מזיקין וכו'. ועוד יש סמך מדניאל ש[ה]תענה ג' שבועות.

 

והושענות שיסד רבינו אלעזר הקליר: יום א' יאמרו אערוך שועי, ולמחר אל למושעות. ובג' אום אני חומה, ובד' אבן שתייה. ובה' שהוא שבת, אום נצורה. באותן הימים אין להזכיר שום תפילה שמבקשת מים. כדאמרינן במסכת תענית הגשמים סימן קללה בחג. משל לעבד כו'. ולכך לא הזכיר הקליר באילו הושענות כלל ממים. אבל ביום ו' שרמז בו מים, שנאמר בו ונסכיה, יסד אדון המושיע, שמדבר הכל במים.

 

אבל בשביעי שהוא הושענא רבה [יסד] אדמה מארר, ואדם ובהמה, שהן תפילות של מים. ובחג נידונין על המים. וביום הושענא רבה כמו כן. ובאותו יום יתחיל למען אמיתך. ויזכור זכות אבות. [ויאמר] למען איתן הנזרק בלהב אש. ואחריו תתנינו לשם ולתהילה.

 

ומה שמקיפין בכל יום זכר להקפת יריחו שבכל יום הקיפו פעם אחת. וכן כל ששת הימים, ובשביעי הקיפו ז' פעמים. וכן היו מקיפין לאחר שחרב (את) הבית את הר גריזים, שניתנו עליו הברכות. ומתפללין תפילות רבינו אלעזר מגרמייזא. ובזמן הזה מקיפין את ספר התורה.

 

והערבה ששימשה בה מצוה, יניחנה לעשות [בה] מצוה לעשות בה ממנה עץ לקולמוס לכתוב בו. והערבה של לולב יניחנה לשרוף [בה] חמץ. וכן היה נוהג רבינו יב"ק וכדאמרינן בברכות דר' בצע אריפתא דעירובתא. דאמר הואיל ואיתעביד [בהו] מצוה חדא, מצוה לעובדו בה מצוה אחריתי, הכא נמי לא שנא. והערבה שהיו לוקחין [בזמן הבית היתה] של עשר אמות. כדתנן באין וזוקפין אצל המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח. ומזבח היה גבוה י' אמות. לכך צריך אדם שיקח ערבה יפה [ו]גסה וארוכה. וזהו שיסד הפייט עומסי ערבה להקיף מזבח.

 

ששה פרקים נהגו להתחיל בשבת שאחר הפסח. ואומרין כל שבת ושבת עד י"ז בתמוז. וגם אם חל שבועות בשבת, יאמרו פרקים גם באותו שבת. ואז יסיימו בשבת שלפני י"ז בתמוז. ויש מקומות שמתחילה אומרין פרק אחד. ולאחר שסיימו פעם אחת אומרין בכל שבת ב' פרקים עד י"ז בתמוז.

 

הלל אין אומרין אותו בבית האבל בראש חדש. ונהגו שהאבל הולך לבית הכנסת בערב שבת וממתינין אותו בברכו. ונהגו להתפלל שם קודם שיבא האבל בבית הכנסת מנחה ומעריב אצל האבל, אעפ"י שהולך לבית הכנסת.

 

ונהגו העם לעשות כפרות (ביום) [בערב יום] הכיפורים, כל אחד ואחד תרנגולת או עוף אחד. וזורקין המעיין [הבני מיעיין] על הגג. ויש ששולחין אותן לעניים. והיו העניים מקפידין ואומרין עונם ישובו על ראשם ישובו. ששולחין לנו דבריהם, שהם כפרה להם מעונם. התחילו לפדותן במעות והדמים שולחין לעניים.

 

בשפירא [נוהגין] כשמושיבין החזן לפני סדר קדושה או ליוצר, שהחזן מסיים [קדיש] כולו ותתקבל כו'. משום ספק שמא לא יניח הקובל להתפלל, ולא יאמרו תתקבל. על כן (לא) יאמרו אותו מספק.

 

ואין אומרים ויהי נועם כשחל יום טוב להיות באותו שבוע. דהא כתיב ביה מעשה ידינו, בזמן דאיכא ו' ימים למעשה. ובשבת שבתוך חנוכה אין אומרים צדקתך. וגם כל ימי ניסן אין אומרים צדקתך כדפירשתי לעיל.

 

וזה הכלל: יום, שאם חל להיות בחול שלא היו אומרים תחינה, גם בשבת אין אומרים צדקתך. וגם מערב יום הכיפורים עד מוצאי חג הסוכות אין אומרים תחינות. ואם חל שבת בינתיים אין אומרים צדקתך.

 

בחנוכה אין אומרים לא למנצח ולא אל ארך אפים.

 

תשעה באב שחל במוצאי שבת אין אומרים צדקתך. וגם אין אומרים בט' באב לא תחינה ולא תתקבל. ודווקא במעריב וביוצר אין אומרים תתקבל. אבל כשאמרו כבר קינות, אומ' במנחה תתקבל. ואומ' נחם בבונה ירושלים. ואומ' ענינו בשומע תפילה. וכשחל במוצאי שבת אין מבדילין על הכוס. אך כשיראה [כשיאות לאור] הנר, יפשוט אצבעותיו ומברך בורא מאורי האש. ואומר המבדיל בין קודש לחול. ובמוצאי ט' באב יבדיל כמשפטו, אך לא על האור.

 

שני ימים הראשונים של חג מברך לישב בסוכה ואחר כך בורא פרי הגפן. והיינו טעמא. [ד]מן הדין היה לנו לברך מיד כשנכנס לישב בסוכה, אך תקנוה על הכוס. ולכך אחר ברכה ראשונה יברך לישב בסוכה.

 

שמיני ספק שביעי יושבין בסוכה ליל שמיני. וביום שמיני אינו מברך לישב בסוכה. כדאמרינן יתובי יתובינן, ברוכי לא מברכינן. ואותן בני אדם שנוהגין דבליל שמיני ספק שביעי אוכלים בביתם וביום חוזרים לאכול בסוכה. הם רוצים לקיים הירושלמי דקאמר פ' ערבי פסחים מי שהיתה סוכתו עריבה עליו, [בשמיני] ספק שביעי יקדש בביתו ויאכל בסוכתו. ואז אינו בבל תוסיף אלמא משמע מן הירושלמי שאין לישב בסוכה בשמיני ספק שביעי. ועתה הם רוצים לעשות כחומרי דמר וכחומרי דמר. ובלילה אוכלים בביתם כדי לקיים כתלמוד דידן. דמשמע שיש לישב בסוכה. כדקאמ' יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן. ועליהם נאמר [ו]הכסיל בחושך וגו'. דהא הירושלמי ותלמוד דידן לא פליגי אהדדי. דהא [ה]ירושלמי לא נסתפק בשמיני ספק שביעי. דלהם היה פשיטא דהוה שמיני. דלא היו עושין בירושלמי אלא יום אחד. אבל אנו מסופקין ולכך יתובי יתבינן בלא ברכה.

 

וכללו של דבר שאין אומרין תתקבל [אלא] אחר סיום תפילה. כגון סיום תפילת המנחה ואחר מעריב ואחר יוצר ואחר מוסף.

 

וביום שמתפללין תפילת מוסף אומרין קדיש קודם (הכי) קריאת התורה. וצריך לגמור כל הקדיש, לפי שגמר תפילת יוצר.

 

ראש חדש אב שחל [להיות] בשבת אין משגיחין על סימן דש"ח [ו]מפטירין השמים כסאי. וראש חדש אלול שחל להיות בשבת כבר פירשתי למעלה.

 

בכל יום שיש בו הלל אין אומרין בו אל ארך אפים.

 

וראש השנה שבא בשבת, יום ראשון מתפללין [במוצאי שבת] ותודיענו. כי סדר הבדלות הוא מונה. כדקאמר [ב]תלמוד סוף פ"ק דחולין אע"פ שאין חג ולא רגל. מ"מ מועד וחג איקרי. כתיב ביה בכסא ליום חגינו. וגם קאי עליה מה דכתיב בפרש[ת] מועדי יי.

 

בב' ימים הראשונים של פסח אומרים זמן ולא בשני ימים האחרונים.

 

וסוכות מברך גם בשני ימים האחרונים. לפי שהוא רגל בפני עצמו הוא לעניין פז"ר קש"ב.

 

בעצרת אומרים זמן בב' לילות.

 

ואנו נוהגין שלא לברך על האתרוג זמן אלא ביום ראשון בלבד. וגם על השופר אין מברכין זמן אלא ביום ראשון בלבד, דהא כיומא אריכתא דמיא. וה"ה לעניין קידוש של ראש השנה אין אומרין זמן אלא לילה ראשונה. וכן אנו נוהגין. ורבינו יוסף טוב עלם כתב שיש לומר זמן.

 

ובראש השנה בהלכות תמצא כת[ו]ב בסימן. אע"פ שכתבתי לעיל דבר זה, אחזור ואכתוב אותו פעם שני בשביל דבר שנתחדש בה.

 

יום הכיפורים אפילו חל להיות בחול מבדילין על האור. לפי שאסור להשתמש ביום הכיפורים כו'. ולית הילכתא כר' יהודה [דאמר] אין מברכין על האור [ששבת] אלא במוצאי שבת. ומיהו יום הכיפורים משונה. דבמוצאי שבת מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים, [אבל] במוצאי יום הכיפורים [אין מברכין] אלא על אור ששבת [היום ממלאכה]. דתני[א] חדא אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו. ותניא אידך אין מברכין עליו. ודרשינן לא קשיא. כאן במוצאי שבת, כאן במוצאי יום הכיפורים. וא"ר יהושוע בן לוי במוצאי שבת זימן הק' לאדם הראשון שני (ראשון) רעפים והקישן זה על זה ויצא מהן אור. ובירך עליהם בורא מאורי האש. שהוא התחלת ברייתו של אור. ור' יוחנן [אמר] אף במוצאי יום הכיפורים מברכין, הואיל ששבתה האור. וכן איתמר בירושלמי בהדיא שמברכין. וכן פסק שם.

 

רבינו יצחק הלוי ורבינו יהודה בר' ברוך היו מתענין ממחרת יום הכיפורים, הם ובניהם ותלמידיהם. ועדיין נוהגין כן קצת העם. וראייתם מהא דרבא הוה יתיב תרי יומי בתעניתא בצומא רבה ואישתכח כוותיה. וגם אנו אי איפשר להתענות שני ימים רצופים. טוב היה הדבר ואין לאכול [במוצאי] יום הכיפורים ראשון [בלילה]. דכיוון דמקבלי עלייהו [לשם] יום הכיפורים, כל דין יום הכיפורים עליה. והאוכל הרי הוא בעונש כרת. וגם לא יאכלו [בלילה שנייה] שום דבר שנעשה ביום הכיפורים שיני. ויש להם להרבות תפילה ותחנונים כיום ראשון.

 

תשובה מגאוני נרבונא על קריאת חומשים במקום דליכא ספר תורה. והילך לשונם.

 

כן דעתינו נוטה. אמת הוא שאמרו חכמים רבותינו זכרונם לברכה אין קורין בחומשים בבית הכנסת מפני כבוד הציבור. וכן הלכה. אך זה תשיב אל [על] דעתך. וכי ספר תורה שאנו קורין בו ושאנו עומדין בו מפניו, מעובד הוא כהלכה למשה מסיני, ומליח וקמיח ועפיץ. ומפני מה אנו מברכין עליו וקורין בו. אלא אנו סומכין על ספרי הגאונים ז"ל. שאמרו מאחר שאין בינינו מי שיודע לעבד העורות כהלכה למשה מסיני. ורוב סיפרי תורות שלנו עשויין מאילו עורות שאין עבודין כהלכה למשה מסיני. מוטב שתעקר מצות העיבוד ממקומו ולא נתבטל מקריאת התורה. [כמו] שהתירו בספרי דאפטרתא דשרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה משום עת לעשות. וכמו שהתירו נמי [לפנים] באותן כפרים שהם במקומות רחוקים שאין להם ספר תורה. מוטב שיקראו בחומשים הכל כקריאת ספר תורה בג'. אך ויברך כל אחד ואחד כתיקונו שלא יתבטל מקריאת התורה.

 

ועוד ממה שאמרו חכמים אין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד ציבור. והיכא דמתרמי דוכתא רחיקא דלית להו אלא חד ספר תורה. גוללין בציבור ולא חיישינן מפני כבוד ציבור. שלא יתבטלו מקריאת הפרשה.

 

ומה שהזכרת שנים מקרא ואחד תרגום אצל קריאת ס"ת כי בקריאת ספר תורה אחד להקורא הפסוק פעם אחת. ואם יש מתרגם, מתרגמין על ידו. אבל מי שמשלים פרשיותיו עם הציבור ואומר שנים מקרא ואחד תרגום, אעפ"י ששמע קריאת התורה מפי הקוראים, חייב להשלים פרשיותיו בביתו ב' מקרא וא' תרגום, כדי שיתן לבו ודעתו לקריאת התורה. ומפני כבודן ומפני שיאמינו כי מאצלינו נשתלחה זה לידו, חתמנו מקצתינו באיגרת. טודרוס ב"ר משה, אברהם ב"ר יצחק זלה"ה, משה ב"ר יוסף נ"ע, - משלם ב"ר נתן, מאיר ב"ר יוסף נ"ע, משה ב"ר טודרוס שלישי ורבינו יעקב חולק עליהם. ונלאיתי להאריך. ואומר דאין קורין בחומשין בבית [הכנסת]. ובגיטין פירשתי.

 

 

Comments